FRIENDS

Music: You’ve Got a Friend in Me by Randy Newman

תרמילאים ותורמים – המטרות שלנו :

העצמה והומניטריה רתימת הערכים הגבוהים של

המטיילים כדי להקל על סיבלן של אוכלוסיות נחשלות.

שגרירות של רצון טוב- גיוס התרמילאים ופעולתם ההתנדבותית על מנת לעלות

קרנה של ישראל בארצות ההתנדבות.

הכפר צ'יפאט והכפרים שסביבו ממוקמים בקרחת יער ענקית בלב יער "הקרדמום" שבמרכז קמבודיה .

ושגרירות ישראל בתאילנד ובקמבודיה – WILDAIDבהמשך לקריאת ארגון בנושאי "הומניטריה מעצימה" .תרמילאים ותורמיםפועלים באזור מתנדבי ארגון

המתנדבים פועלים במסגרת משלחות היוצאות לתקופה של שלושה חודשים כל .2008אחת ..החל מחודש דצמבר

תמונת מצב תושבים3,000בצ'יפאט ובכפרים סביב לה –כ •

ילדים..500ב"מערכת החינוך" –כ -•

ילדים מכל הכפר המשיכו את לימודיהם לבית ספר 5•התיכון..

לשבעה בתים בלבד בכפר יש חדר שירותים..•

החשמל בכפר מופק בגנרטורים.•

המים בכפר נשאב מבארות .•

"מועצת חכמים" ו"ציפ" אחד.•

אין כל מורשת קהילתית. •

כפי שצולמו וסופרו התמונות והסיפורים הקטנים קולאג' על ידי מתנדבי פרוייקט "תרמילאים ותורמים" הפועלים

בכפרי צ'יפאט.

סיפורים ותמונות היוצרים את מראה התמונה הגדולה מחיי שגרירים של רצון טוב של המתנדבים והמשימה –

(2009). מדינתנו

תמונה עם סיפור

ריפוי בעיסוקבין שיעורי האנגלית ושאר הפעילויות אנחנו עוסקים בגזירה, הדבקה, צביעה ושאר פעילויות יצירה

לקראת השיעורים וההפעלות שלנו. להיות מורה לאנגלית במדינה שאינה דוברת את השפה הוא אתגר ליצירתיות של כל אחת ואחד מאיתנו. אנחנו שולפים את טובי רעיונותינו, מאבקים את

קופסת המשחקים שנפתחה לאחרונה כשהיינו מדריכים בתנועות נוער, על מנת להמחיש לילדים את המילים גם ויזואלית ולהטמיע אותן היטב בזיכרון.

מעבר לסיפוק המתקבל מילד שלמד מילה חדשה ומשתמש בה בהקשר ובהגייה הנכונים, זה סוג של ריפוי בעיסוק בשבילנו.

תכירו, נארה. אהבת חיי אשר בכפר. הוא לומד אצלי אנגלית, ובאופן כללי נמצא בחברת המתנדבים

במהלך היום. הילד מבריק, יצירתי, יוזם, מצחיק ופרחח לא קטן. כאשר ביקשתי ממנו פעם דוגמא

הוא הצביע עלי ועל שני שלימדה איתי WHלשאלת ". שאלה שלפי קנה ?Which one is louderושאל: "

מידה מקומי היא לא רק חצופה, אלא מעידה על מהלך מחשבה מורכב וציני, שקרוב הרבה יותר

לצורת המחשבה המערבית מאשר הקמבודית. וכמו אם המוקסמת מבנה שאוכל בוץ, הסתכלתי עליו

במבט גאה ואישרתי, שאכן אני היא זו הקולנית יותר. באחד הימים עשינו טיול אופניים והגענו לכפר

הסמוך, שהוא מבודד ומוזנח ובאופן כללי מהווה בית לאנשים העניים יותר הגרים באזור. פתאום, מאחת

החצרות, קופץ לו נארה בחולצתו הכחולה )זו הנראית בתמונה( ושואל אותי באנגלית כה מדיוקת

Teacher, where are you“שהיא מאורע נדיר בכפר going”? מי שמכיר את התחושה שבה הלב נמחץ .

ומתרחב בו זמנית לנוכח אנשים מוכשרים אשר נמצאים במקום שלא יועד או מגיע להם, רק הוא

יכול להבין כיצד אני מרגישה כל פעם שאני רואה את הילד הזה.

מכופפת הבננותבצ'י פאט אין קינוחים מהסוג המוכר לנו. אין מוצרי חלב על שלל סוגיהם פשוט בשל העובדה שאין

כאן חשמל למקרר שישמור אותם בתוכו. תנורי אפייה גם הם לא בנמצא עקב אותה סיבה ממש )חשמל( ומסיבה לא ברורה אין תנורי אפייה מסורתיים בחצרות הבתים. זה אולי נשמע פשוט, אבל

לקיבה שרגילה למנת החלב והמתוק היומית שלה זהו אתגר לא קטן. הפיתרון: מציאת תחליפים.. מדהים אילו מתוקים אתה מוכן לאכול כשאין ברירה אחרת.

לחלקנו ארוחת הבוקר האולטימטיבית בצ'י-פאט היא בננה עטופה באורז. המעדן מוגש עטוף בעלים וחם. אין ספק שמדובר באחת מארוחות הבוקר המזינות שיצא לנו לאכול, ואם במקרה היה חסר לנו

קצת אורז בבוקר, אז הנה השלמנו אותו.אפשר להבין מדוע אשת הבננות היא אחת הנשים החשובות בכפר.

הכפר מצידו השני של הנהר הוא טאק לאהו. אומנם צ'י פאט איננו מופת לקידמה אבל בטאק לאהו המצב בולט אף יותר. הכפר מתפרס על פני שטח עצום כשכול בית רחוק מספר קילומטרים מהבית

ה"סמוך" לו. רוב התושבים הינם עובדי אדמה פשוטים. וכך בעצם, בשילוב חציית הנהר העולה כסף והמרחק הרב, חלק גדול מילדי הכפר לא יכולים להגיע לבית הספר אשר ממוקם בצ'י פאט.

ככה הכרתי את שלושת הילדים החמודים חמודים שבתמונה.עם הגעת המשלחת השנייה נפתחה קבוצת לימוד האנגלית של הילדים בטאק לאהו. הקבוצה שלי מורכבת משבעה ילדים אשר מתגוררים בפגודה ותפקידם לעזור ולסייע לנזירים בהחזקה שוטפת

של הפגודה. וכך קורה ששלוש פעמים בשבוע אני עולה על האופניים שלי, נוסעת למזח ותופסת סירה שתביא אותי לצד השני של הנהר. אחרי מספר דקות של רכיבה בדרך כפרית יפיפייה אני מגיעה לפגודה

.שם מחכים לי הילדים שלי עם סקרנות אין סופית ורצון עז ללמוד

שיחת צוותעושים פה הרבה מאוד כיף אבל עובדים קשה וישיבות צוות ארוכות הן עניין שבשגרה.

כאן אנחנו בעיצומה של ישיבה עם ליובל, מנהל ארגון "תרמילאים ותורמים", המתווה לנו את המשך פעילות המשלחת, כשהפרוייקט הגדול הקרוב הוא הקמת בית קהילה גדול ומשופץ בהנהגת ראשי

הכפר ובהשתתפות אנשי הכפר.כל זה מתרחש בזמן שסימן שאלה גדול מרחף מעל המשכו של הפרוייקט עקב היענות מועטה מצד

השכבה הבוגרת של האוכלוסיה לפעילויות השונות שלנו. השאלה הזו תקבל מענה באמצעות הירתמות הקהילה להקמת בית הקהילה.

הביקור של יובל היווה ציון דרך עבור הפרוייקט בעיקר מאחר והוא גרם לשינוי בגישתם של מנהיגי צ'י פאט אל הפרוייקט שלנו. הייתה זו הפעם המשמעותית הראשונה בה הם התחייבו לקחת אחריות על

הצלחת הפרוייקט בכלל ועל בית הקהילה בפרט... כאן מתחיל הפרק של פרויקט בניית בית הקהילה שעוד יסופר בו רבות

שמעתי עד עכשיו על הרבה סוגי נזירים; נזירים נוצריים במנזרים בערים אירופאיות, נזירים בודהיסטים שנוצרים את לשונם ואפילו שמעתי על אחד שמכר את הפרארי שלו, אך מכל אלו שראיתי ושמעתי שום דבר לא הכין אותי למפגש עם הנזירים של טאק לאו או כפי שאני קורא

להם ... התלמידים שלי.יחסי מורה ותלמיד הם יחסים מסובכים, ופי כמה וכמה כשתלמידיך הם הדמויות הכי חשובות

בקהילה. החיוך שובה הלב שלהם, תפיסת העולם אשר מיוצגת בדאגה לכלל )כאשר הצענו להם לימודים הם ביקשו שנלמד את ילדי המנזר, ילדים אשר אין ביכולתם להגיע לבית ספר והנזירים

מלמדים אותם( וכוח רצון והתמדה שלהם, לימד אותי יותר מכל ספר זן שתוכלו לקנות בסטימצקי.כל הבעות הפנים, תנועות הגוף, טוני הדיבור ויכולות המשחק שלי אני מאמץ לטובת גישור הפער ביני

לבינם, על מנת שאצליח ללמדם אנגלית בפעם הראשונה בחייהם.אם המאמץ הזה שווה את זה? כדי להבין עד כמה, רק צריך לשמוע אותם אומרים ביוזמתם

THANK YOU TEACHER

חתונה בכפר.כבר בשבוע הראשון לשהותנו בכפר הוזמנו לחתונה. יש משהו מקסים בהכנסת האורחים הזאת.

החתונה הייתה של אחד המורים לאנגלית בכפר, כך שבעצם מדובר בעמית למקצוע.אין כמו חתונה קמבודית כדי לחבר אותנו למנהגי המקום. אוהל החתונה מוקם יומיים מראש והמשפחה יושבת בו, מקבלת את ברכת הנזירים ומקיימת מצוות הסעדת עניי עירך, ובערב –

החגיגות! לאחר ארוחה כיד המלך מתחילים הריקודים. מי שלא ראה חבורת קמבודים ומערביים מסתובבת סביב שולחן עגול בצעדי ריקוד קמרי מסורתי לא ראה שמחה מימיו. ובשבילנו הייתה זו

קבלת פנים חמה במיוחד.

, זהו שעור אנגלית המתקיים שלושה ימים בשבוע. באפן רשמי 19:00-20:00השעה השעור פתוח לילדי הכפר מכיתה ו' ומעלה בפועל ישנם גם מספר תלמידים מכתה ה' וילד אחד גאון וסקרן מכיתה ב'. במסגרת השעורים הללו מתרגלים ילדי הכפר שימוש

וורבלי בשפה האנגלית מה שמשלים את תוכנית לימודי האנגלית הכתובה לה הם נחשפים במסגרת לימודי האנגלית בבית הספר.

מאז הגיענו לכפר למדנו כישורי שיחה יומיומית כמו "איך קוראים לך?" "מה שלומך?" וכו', מספרים, שעון, ימות השבוע, חודשי השנה, ירקות, פירות, מזג אויר ועוד. כעת אנו

מתמקדים בלימוד על מפת העולם, יבשות, איים, מדינות, ערי בירה. בשבוע הבא נתחיל ללמוד על מאכלים לאומיים של מדינות שונות. כך במסגרת השעורים אנו חוזרים על

חומר שנלמד בעבר ומחדשים ומרחיבים את אוצר המילים הקיים. תחושת הסיפוק המתקבלת מהלימוד היא אדירה והיא מלווה בתחושה שהינה כולנו יחד פורצים אט אט

את מחסום השפה ומצליחים לתקשר ללא עזרת מתורגמן. פשוט הנאה צרופה!!!!

לימודי אחר הצהריים למבוגריםהוראת שפה חדשה למבוגרים מאתגרת במובנים אחרים מאשר הוראת השפה לילדים. בניגוד לילדים,

רובם של המבוגרים בקבוצה אינם יודעים קרוא וכתב באנגלית כך שחסר להם הידע הבסיסי בשפה והלימוד נעשה מאפס. לכך מצטרפת העובדה שאין בכפר תכניות טלוויזיה או סרטים באנגלית וגם

מספר התיירים קטן, כך שאנגלית אינה נשמעת כאן באופן שגור.קבוצת המבוגרים שלי היא קבוצת עובדים בפרוייקט הייעור מחדש המתנהל פה בכפר והמטרה היא ללמד אותם מונחים מקצועיים באמגלית על מנת להקל על התקשורת ביניהם לבין מנהלי הפרוייקט.

צ'י פאט הינו כפר שהוקם למעשה על ידי אנשים מרחבי קמבודיה שהגיעו לכאן בחיפוש אחר פרנסה. כאן, בליבו של יער הגשם, הם השתכרו סכומים זעומים מחטיבת עצים ומכירתם. כריתת העצים

המסיבית יצרה קרחת יער עצומה שבה ממוקמים כיום צ'י פאט והכפרים שסביבו )צ'ומסלה, קומלוט וטאק-לאהו(.

היום כבר לא כורתים עצים בצ'י-פאט אלא לומדים איך לומר באנגלית "לזרוע" ו"עץ" ובסוף גם ייצא מזה יער חדש.

אני חייבת להודות שדי נשביתי בקסמם של המקומיים ובפשטות של אורח החיים שלהם.כל ערב, כשהשמש יורדת ומחשיך, על רחובותיה )או ליתר דיוק השדרה המרכזית והיחידה( של צ'י פאט יורד השקט. וכיוון שאין בכפר חשמל זה הזמן שבו רוב התושבים נמצאים בבתיהם, עם

המשפחה. ולפעמים כשאני עוברת ליד הבית של המשפחה בתמונה, הגרה לא רחוק מאיתנו, הכל חשוך חוץ

מכמה נרות שפזורים בבית. הדלת פתוחה ואפשר לראות איך כל בני המשפחה יושבים ביחד על הריצפה ומדברים.

בלי טלוויזיה, בלי מוזיקה, בלי אור. יושבים זה בחברת זה ונראים מאושרים בחלקם. וכמו בתמונה- ששלושת הילדים משחקים להם עם צעצוע שבור וכפית מספק אותם כאילו היה זה

הצעצוע האטרקטיבי ביותר. והפשטות הזו, הפשטות שכבר נעלמה לה מזמן בחיינו המערביים נוגעת ומרגשת את ליבי כל פעם

מחדש

מכת חושךיום בהיר אחד אחר הצהריים התקדרו להם השמיים והחלה סופת גשם, ברקים ורעמים מטורפת.

הבית נרטב כולו מהגשם ובדיוק באותו זמן הגנרטור שלנו )ספק החשמל היחיד( סירב לעבוד. אך לא בחורות כליהי ונופר יתנו לדברים פעוטים כמחסור בחשמל להפסיק את עבודתן. וכך מצאנו את

עצמנו כותבות את עלון הכפר הראשון )נופר( ואת הסכם השכירות לבית הקהילה )ליהי( בחושך .מוחלט

נראה לכם מוזר שאני עובדת על מחשב בלי חשמל? זו אינה תמונה מבוימת! אני מנצלת את אדי הסוללה האחרונים של הלפטופ.

Clean Chi-PhatClean Chi-phatמי שעקב אחרי בלוג הפרוייקט מתחילת דרכו מכיר את המושג הזה –

פעילות יום ראשון שאינה עוסקת ביצירה או משחקים. פעילות עם ערך מוסף - מסורת מבורכת שהחלה במהלך המשלחת הראשונה והמשיכה גם אצלנו. כי כל מי שכף רגלו דרכה בשביל הראשי

של צ'יפאט, יודע שכמות האשפה שמסתובבת בין רגלינו ובין כל הירוק הפראי הזה, היא עצומה!אז עם הרבה מאוד שקיות אשפה שחורות, וכמה ילדים חמודים יצאנו לאורכו של השביל, והתחלנו

באיסוף הזבל. היה כייף לראות את החריצות שגילו כולם, אך לצערי, כמה ימים אחרי , המראה חזר לקדמותו, והרצון לשמור על ניקיון המקום כנראה עוד רחוק מהתודעה של הקהילה.

". עברו את CLEAN CHI-PHAT לבינתיים אני מתנחמת בעובדה שלפחות צמד המילים האלו " מחסום השפה עם התושבים. וכשאני אומרת אותן, הם פועלות כמו קסם, כי מיד קופצים כמה ילדים

ואוספים את הלכלוך שנמצא בקרבתם.

פעילות תוכן לכיתות ט'במסגרת בית הקהילה אנחנו שוברים את הראש איך להתגבר על מחסומי השפה ולהעביר פעילויות

בעלות תוכן משמעותי ומעניין עבור הילדים הגדולים. לאחר התייעצות עם תלמידי כיתות ט' הבנו שהם מתעניינים בתרבויות שונות בעולם ובמיוחד ניו זילנד.

שי ואני )ליהי( ניגשנו למלאכה, הכנו מצגת וכללנו בה גם את אוסטרליה )בגלל הקרבה(. אספנו סרטוני גלישה, אבוריג'ינים ומאורים ובאופן כללי היינו מרוצים מהפעילות שהכנו.

ואז, יומיים לפני מועד הפעילות, הופיעו שני תיירים אוסטרליים בכפר. מיד עם הישמע דבר הגיעם )בכל זאת, לא הרבה תיירים מגיעים לצ'י-פאט( עטנו עליהם כמוצאי שלל רב והצענו להם להעביר יחד

איתנו את המצגת. האוסטרלים, כצפוי, הסכימו בשמחה ולילדים הייתה חוויה של לימוד על תרבות אחרת )זו פעם ראשונה שהם ראו גלשן גלים( מפי בני התרבות עצמה.

בשבוע הבא אנחנו מנסים לארגן תיירים מהודו...

ניאה צ'מו פו. קוראים לו פו. הסיפור שלו לא ברור- ההורים אינם והוא אומץ על ידי איזו גברת מקומית ומסתובב בכפר

בבגדים קרועים ומלוכלכים. יש לו חיוך כובש עם שתי גומות חן, אבל הוא אף פעם לא מחייך בשביל תמונות. הוא

פרחח, ופרחחים אני אוהבת. ביום החופש שלנו הלכנו לבריכות – לשרוץ במים שבנהר עדיף על פני לשרוץ במים שבאוויר. אחרי כמה דקות של שכיבה במים הצוננים, הגיעו פו ושני חברים שלו והתחילו

להתרוצץ ולהתיז מים סביבנו. הם שחו נגד הזרם, צללו, התגלשו ועשו חיים משוגעים, תוך כדי התעלמות מוחלטת

והפגנתית מנוכחותנו. "פו!" צעקתי לו שוב ושוב, במטרה לגרום לו להסתכל למצלמה, והוא בשלו.

כשכבר אמרתי נואש והכנסתי את המצלמה לתיק, יצא פו בהכרזה: "ניייתההה!" צעק לי )ככה המקומיים מבטאים

את שמי(, ועשה תמונות של מצלמה בידיים. המצלמה הוצאה שוב ופו וחבריו פצחו בסדרת תרגילים מרשימים,

!" כדי 3....2....1שאת כל אחד מהם הקדימה הספירה "שאצליח ללכוד במצלמה את הרגע המיוחל. ואכן, התזמון המושלם הוכיח את עצמו ועדשת המצלמה לכדה את פו,

. מרחף בין שמיים ומים

זרעי קיץ

בסביבתנו הפראית אנו נתקלים מידי יום בזן חדש של צמחים, חרקים או אפילו זרעים. עם הזמן, הבנו שלסוג מסויים מהזרעים יש שימוש נוסף ונחמד ביותר – משחק מקומי שנקרא

ONGNUGH. מטרים אחת מהשניה. כל קבוצה מעמידה באדמה שלושה זרעים במצב 5שתי קבוצות, במרחק של

מאונך, והקבוצה השנייה צריכה לזרוק את שאר הזרעים שנאספו לאחרונה ולהפילם.יום אחד, במהלך מסעותיי בכפר, פגשתי ארבעה ילדים משחקים את המשחק המדובר, מיד

הצטרפתי לשניים שבתמונה - החוקים פשוטים, )הרי הצליחו להסביר לי בקמר!(, המתח בשיאו, וההנאה בטוחה. בעיקר כי אני ממש טובה!!!

אך כמעט וזה נגמר ברע. כדי להסתתר מהשמש הקופחת משחקים תחת עצי הסביבה, בעיקר עצי קוקוס. ואותו קוקוס הנמצא שם בתמונה נחת ליד רגלי בזמן המשחק, מיד נזכרתי בפיסת מידע קטנה

מקרי מוות בשנה מנפילת קוקוס על הראש. ועכשיו, כשאני חושבת על כל אותם 120המספרת על כ, כולי תקווה שגם הפעם זה ייגמר בחוייה טובה.ONGNUGHילדים המשחקים בכייף את ה

זהו לא שיעור פרטי. זהו השיעור של הקבוצה השנייה של כיתה ט. שיעור שמתנהל בעיצומו של החופש של השנה הקמרית החדשה. השנה הקמרית מצויינת במשך שלושה ימים בחודש אפריל,

אבל הקמבודים לא פראיירים ומנצלים את המאורע לחופש ארוך שנמשך כחודש. חודש שלם שמחייב אותנו להתמודד עם הלא נודע. כמה תלמידים יגיעו לשיעורים שלנו, לפעילויות בבית

הקהילה ולפגישות לגבי הפרויקטים השונים?אבל ההצגה חייבת להמשיך. המשכתי להכין את מערכי השיעור באנגלית במתכונתם הרגילה.

לעיתים חזרתי הביתה כעבור חמש דקות כי לא הגיעו תלמידים ולעיתים מצאתי את עצמי מלמדת תלמיד או תלמידה אחת כמו בתמונה.

כשאני מסתכלת על התמונה אני רואה את החיוך על הפנים שלי. אני זוכרת שקצת התאכזבתי מהנוכחות הדלה אבל החיוך מראה ומזכיר לי כמה אני נהנת מהשיעורים הללו גם כשהם אחד

על אחד.

רגעים קטנים של אושרבין שבוע עבודה אינטנסיבי אחד למישנהו, יש לנו ימי חופש בהם אנחנו מתפנקים ומנסים למלא את החוסרים של הבית. זה גם הזמן שלנו להיות ביחד לא במסגרת עבודה וליהנות

מהקבוצה שאנחנו. כשעובדים וחיים כל כך צמוד אחד לשני חייבים את הרגעים הקטנים האלה של פרגון שלם ואת ההרגשה הנוחה של בית.

באחד החופשים האלה שני ונטע התעלו על עצמן והכינו לנו ארוחת פנקייקים ולחם מטוגן כהלכתה, עם ריבה וסלט פירות מעשה ידיהן להתפאר )ויש הרבה במה להתפאר לאור העובדה שהמצרכים לארוחה שכזו אינם זמינים בצ'י-פאט(. אנחנו התמוגגנו וצברנו כוחות לקראת שבוע

עבודה חדש.

ונדי ילד הפלאונדי, תלמיד כיתה ח', הוא ה"מאותר" שלי ואיזה כיף לי על כך.

מדובר בילד חכם, סקרן, מצחיק ומבין עניין. בכך הוא שונה מהילדים האחרים ובוודאי שמהמבוגרים. לאחרונה התחלתי ללמד אותו שיעורים פרטיים על מחשב. הילד מעולם לא ראה

ואיך פותחים חשבון wwwאינטרנט וכבר בסוף השיעור הראשון ידע לדקלם לי מהן ראשי התיבות מייל בגוגל.

בשיעורי האנגלית שלי עם כיתה ח' הוא עוזר לי להסביר ולתרגם ואני רגועה כי אני יודעת שיש מי שיציל את השיעור כשכולם מסתכלים עלי במבטים משתוממים.

אני אוהבת איך שבזמן שהוא חושב הוא מגרד בראש ואיך שתמיד הוא צוחק מהבדיחות הכי מוזרות שלנו )האנשים הלבנים(, אבל הכי אני אוהבת את איך שהוא מבין הכל בלי הרבה הסברים ומיד

יודע מה לעשות )אם הוא לא עושה זה בגלל שהוא לא רוצה...(.

רישום יומן בבלוג ....

אנחנו נמצאים בצ'י פאט כבר כמעט חודשיים וזה לא תמיד קל. חווינו לא מעט אכזבות. החל מילדים שלא מגיעים לשיעורי האנגלית וכלה בהנהגה שלא מבינה מה באנו לעשות כאן, ולעיתים אפילו נדמה שעושה רבות כדי להערים עלינו קשיים. הסיבות לאכזבות הן רבות ומגוונות: הגשמים המתקרבים שגורמים למשפחות שלמות לצאת מהכפר לשדות

ובמקרה כזה אין חבר משפחה שפטור – כל ילד שיכול לסייע להוריו בעבודת השדה יוצא לעבוד; חגי השנה הנחגגים פה בחופשים באורכים בלתי הגיוניים וגם התרבות והדרך

הקמבודית, שהיא שונה בתכלית השינוי מהתרבות המערבית. כאן לא קמים ועושים, כאן הם לא מאמינים בעצמם ובכוח שלהם לשנות. ולמרות כל הסיבות הללו, שמספקות הסבר הגיוני לאי שיתוף הפעולה, לפעמים זה פוגע במקום הכי רגיש. במקום ממנו באת להתנדב

ובוודאי שלא ציפית לתמורה חומרית כלשהי או אפילו לתודה, אלא פשוט ציפית שיגיעו לשיעורים שלך, שתראי את הדברים קורים – זה הרי התגמול להתנדבות.אז לרוב זה מתסכל, לפעמים זה מייאש, ו...כן,לפעמים זה גם קצת פוגע.

ואז פתאום יש שינוי.. איזה ילד קורא בשמך ברחוב או מבוגר פונה אלייך בשאלה שאינה קשורה לעבודה, הוא סתם רצה לשאול אותך לשלומך או להציע לך לטעום איזה פרי.

ולפעמים קורים דברים בקנה מידה גדול יותר, כמו עכשיו.בשבועות האחרונים אנחנו עובדים מסביב לשעון לקראת בניית בית ההקהילה החדש. צריך

להבין, וגם זה כבר הוזכר, שלא מדובר בבנייתו מבנה ותו לא. הבנייה הזאת היא מבחן למוכנותם של המקומיים כאן להפוך לקהילה. יש שיגידו, ובצדק, שיום בנייה אחד, רב

משתתפים ומתנדבים ככל שיהיה, עדיין לא מעיד על מוכנות של קבוצת אנשים להפוך לקהילה, אך כדרכם של מבחנים – הם לא תמיד הוגנים או משקפים את המציאות, אבל

זהו האמצעי היחיד שלנו כרגע להחליט לגבי הפעילות שלנו כאן והמשכה.

רישום יומן בבלוג ......

לקראת יום הבנייה פתחנו בקמפיין חסר תקדים בסדר גודל מקומי )שגם עליו כבר דובר מרימים גג וקירות, מכינים תכנית בנייה כאן(, במקביל אנחנו לומדים איך מערבבים בטון,

וכל זה תוך כדי המשך העברת שיעורי האנגלית ופעילות בית קהילה וספריה. מאחורי הקלעים מתבצעת עבודה אינטנסיבית לא פחות – הזמנת החומרים, הכנת הסכם השכירות

לשטח, עבודה עם ההנהגה בניסיון )לפעמים כושל( לרתום אותם למהלך.ואז, באמצע כל העשייה הזאת, הדברים לא נראים מעודדים – אנחנו מכנסים אסיפה

לאנשי הכפרים בה אנו מתכננים לפרט את התכנית ליום הבנייה, לשמוע הצעות ורעיונות אנשים. אנחנו לא יכולים להימנע מלראות בזה רמז 15ולאסןף מתנדבים, ומגיעים רק

לבאות - לא יגיעו אנשים גם ליום הבנייה.

באחד מימי חלוקת הפליירים של הקמפיין,יצאנו אשחר, נופר ואנוכי )שני( לכפר צ'ומסלה במטרה לפרסם את אסיפת העם. לטעמי, צ'ומסלה הוא הכפר הכי אותנטי מבין ארבעת הכפרים שבאיזור. הבתים בו בתי עץ עם גגות קש, חיות

המשק מסתובבות בחצרות והילדים לא מורגלים למפגשים עם זרים ולכן כל מפגש כזה גורר עימו התרגשות רבה. ועוד יותר מזה, כשמצלמים את אותם ילדי צ'ומסלה באותו פלא טכנולגי המכונה "מצלמה" התרגשותם באמת לא יודעת גבול

ומחממת כל לב.באותו היום, בעודנו מחלקות פליירים תוך שירה וריקודים בהתלהבות תקף אותנו הגשם, או יותר נכון, המונסון העונתי. זהו הזמן להכיר לכם אותו- מגיע במפתיע, נשאר שעה-שעתיים בממוצע ובזמן הזה שוטף ומרטיב תוך שניות כל אדם

שהיה חסר מזל להתקל בו ללא מחסה. דקות משעשעות בהן הסתתרנו מתחת לעץ קלטה את מצוקתינו 10אנחנו היינו אותן חסרות המזל באותו היום. אחרי

משפחה מקומית והזמינה אותנו לביתה. ישראליות 3 ערסלים ו... זהו בערך. וככה ישבנו לנו במשך שעה בערך 2הבית היה מינמאלי ביותר, חדר אחד. הרבה חלל,

ילדים ואם )חרשת- אילמת( ומנסים לתקשר בעיקר בחיוכים.4מחוייכות ומבויישות, בגלל פערי השפה מילים רבות לא נאמרו אבל הייתה מעין הרגשה מיוחדת באוויר באותו יום סגרירי.

רישום יומן בבלוג .....

המבחן האמיתי הוא נכונות המקומיים לעבוד איתנו יחד וליצור עבור עצמם ולא לחכות שאנחנו נעשה עבורם. לכן ניסחנו מכתב הפונה לכלל האנשים המסביר להם מה המטרה של בניית בית הקהילה וקורא להם להחזירו עד למחרת חתום על ידם למה שפועל כיום

מכתבים על מנת להמשיך בפרוייקט הבנייה. 100כבית הקהילה. קבענו לעצמנו כמות של אם לומר את האמת, לא ציפינו שהם יחזירו.

מכתבים מבית לבית. 450וכך מצאנו את עצמנו מסתובבים בארבעת הכפרים ומחלקים המתורגמנים מסבירים לכל אחד מהי משמעות המכתב. לאלו שאינם יודעים קרוא וכתוב,

הם מקריאים את המכתב. המבצע נמשך עד שעות הערב החשוכות תוך דיווש בין הכפרים עם פנסים.

יום שלישי, ערב יום העצמאות, תכננו בינינו להמשיך בחלוקת מכתבים עד לשעת הסיום כמאמץ אחרון להצלחת המבצע, ולפתע אני נקראת להצטרף לקבוצה גדולה של ילדי

חטיבת הביניים. כן, תלמידי החטיבה ניגשו למורה שלהם וביקשו ממנו לבטל את השיעור ולעבור איתם בבתי הכפר בניסיון אחרון לשכנע את האנשים להחזיר את המכתבים. זה לא מובן מאליו! הם רוצים את בית הקהילה הזה, הם מבינים שצריך לעשות את זה ביחד והם

– מיוזמתם – עושים את זה. הם לא פנו אלינו או חיכו לנו שניזום ונעשה, הם עשו זאת לבד.

הצטרפנו אליהם, עברנו מבית לבית......

שבעת המופלאיםבין עשרות הילדים שאנחנו מלמדים ומעבירים להם פעילויות ישנם שבעה "מאותרים" שזיהינו בהם

פוטנציאל לסייע לנו בפעילויות שאנו מעבירים כעת ולהמשיכן עם סיום הפרוייקט שלנו כאן. העסקה היא כזאת: אנחנו מלמדים אותם שיעורים פרטיים באנגלית ומחשבים והם מצטרפים אלינו לפעילויות

בית קהילה וספריה. באופן טבעי ראינו בהם שותפים לקמפיין שהכנו עבור בניית בית הקהילה החדש.לפעמים אנחנו מרגישים שהם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם, שאולי אנחנו מעמיסים עליהם יותר

מדי. אחרי הכל, אנחנו מדברים איתם בשפה שלא דוברה איתם מעולם – על אחריות, על הירתמות למען הקהילה, על דברים שהם יכולים לעשות עבור עצמם. אנחנו מצידנו מנסים לאזן בין הרצון שלנו

בהשתתפותם ובעזרתם לבין השלב שבו הם נמצאים ולא להפחיד אותם יותר מדי עם דרישות מערביות .

קמבודיה – בעד! אני מודה, לא הייתי כ"כ אופטימית! בתשע בבוקר של

מכתבים! 34יום שלישי, שעתיים לפני הדד-ליין, היו מכתבים משהו גבולי שלאו 97זרקתי לאוויר שבטח נקבל

דוקא יספק. הלכתי להעביר שיעור לכיתה ד', וכשחזרתי מכתבים!!!! עברנו את 106נכונה לי הפתעה מדהימה!

המכסה בתוך שעה אחת... לא האמנתי, מיד התחלנו לספור בשנית, הכנסנו לשקית, ורשמנו על מדבקה )בצבע

מכתבים.106המתאים( – כל אחד שחזר הביתה הביא איתו את המכתבים

הנוספים שחיכו בתיבה שהצבנו בבית הקהילה, לא עברו מכתבים - מעדכנים את הספירה!5 דק', והנה עוד 10

150עברה חצי שעה, עוד עידכון, הפעם קפיצה ל-מכתבים!!! יש התרגשות באוויר, כי אחרי שצלחנו את

, כל מכתב היה בעיקר בשביל שלוות הנפש, 100הבשבילנו!

! מכתבים.194עד סוף היום, היו באמתחתנו אנשים רוצים שנמשיך כאן194 אנשים שאכפת להם מהכפר194 אנשים שמסתכלים אל עבר העתיד194

ואני, שלא משתפכת, כותבת עכשיו את השורות האלה ומתרגשת באמת. ..

מר סןלאחרונה הצטרף לצוות המתורגמנים שלנו מר סן, המורה לאנגלית של חטיבת הביניים, ומיד הוא נכנס

לנו ללב. הוא פשוט מהאנשים האלה שטוב הלב והאכפתיות שלהם קורנים החוצה.עם הזמן למדנו להכיר את עברה הלא פשוט של משפחתו קשת היום בצל משטר הקמר רוז', ומן הצד האחר גילינו את האחריות המדהימה שלו כמורה ואהבתו הבלתי נדלית לתלמידים. האיש אינו מצליח

להירדם אם תלמידיו לא הבינו את השיעור שהעביר באותו יום. וצריך להבין, הוא לא מקומי; הוא הוצב פה והוא פשוט אוהב ונותן. אנחנו אוהבים אותו בחזרה.

חוזה שכירות בקמבודיהכשנתבקשתי לכתוב את חוזה השכירות עבור בית הקהילה החדש דובר ב"צטל'ה קטן שבו יהיה כתוב

שהמשכיר מתחייב להשכיר שטח תמורת כך וכך". מפה לשם הסתבר שחוזה - כמו חוזה - אף פעם לא מסתיים בצטל'ה ומצאנו את עצמנו נושאים ונותנים בשפה ותרבות זרים לנו, עם אנשים שאינם

מתרשמים מהחוזה שניסחנו. לעיתים, אגב, נערכו הפגישות ללא חולצה )מצד המשכיר( ולעיתים מעל דוכן האוכל של אשתו, המשכירה.

בתחילה נדמה היה שאיננו מצליחים להגיע להסכמה ולכן לא יהיה לנו בית קהילה, אבל אז שלושה מתורגמנים חדורי מוטיבציה דברו, שכנעו, קנו כמה אננסים, הפכו את התמונה על פיה והחוזה נחתם

ברוב טקס.

קר!עוד גשם זלעפות בכפר, גיל ואני החלטנו לחזור הביתה למרות הגשם, הרי זה בסך הכל כמה מטרים

בודדים מבית הקהילה.אי אפשר באמת להלחם בגשם הזה, הטיפות הגדולות והמהירות מכסות אותך בשנייה, והופכות אותך

לספוג שטבע בים. זה אושר! זו שמחה לא מובנת לתת למים הללו לשטוף אותך אחרי יום עבודה ארוך. ולנו הישראלים, הרגילים לארץ הבצורת שלנו, גשם נוגע במקומות הכי מרגשים.

אך לחיוך שלי יש עוד סיבה, גיל הודיעה שקר לה! וזה משמח אותי כי אני לובשת את מעיל הפליז ועונדת את עור הברווז כדרך קבע כאן בצ'יפאט, אפילו כעת. חבריי למשלחת לא מבינים אותי, וזה

קשה. אז אותה שעת בין ערביים ביום שבת, תיזכר לי כיום בו מישהו סוף כל סוף הבין אותי בכפר.

בונים בית קהילהאז מה קרה כאן? התחלנו להניח יסודות לבית הקהילה. ואז, כמו שקורה בזמן האחרון תמיד, התחיל

גשם. וזה לא גשם של ישראל, זה גשם של קמבודיה. הוא לא נמשך יותר מכמה שעות, אבל הוא נופל בוילונות כמעט אטומים של טיפות שמנות, שאחדות מהן מספיקות כדי להרטיב אותך עד העצם.

הנחת היסודות לא יכלה להפסק, הרי אנחנו עובדים כאן עם לוח זמנים צפוף. מה גם, שאם כל קמבודי היה מפסיק לעבוד בכל פעם שהיה מתחיל גשם, שום דבר לא היה מתבצע פה לעולם. אז

המשכנו להניח יסודות בגשם.עכשיו, כפי שתיארתי, הגשם הזה איננו עניין של מה בכך. מניח הבטון )או כל אדם אחר, למען

האמת( יתקשה לראות מה הוא עושה מבעד למרבדי המים. לכן תפסנו את הברזנט ששימש אותנו כמה ימים לפני כן לפרסום יום הבנייה, והחזקנו אותו )מתורגמן שלנו, שתי קמבודיות, ואני( מעל לראשו של מניח הבטון. ככה עברנו מיסוד ליסוד, ובסוף כולנו היינו רטובים, אבל היסודות עמדו.

איסוף חצץכמה דובר על חצץ וחול בשבועות האחרונים...

מעולם לא העליתי על דעתי ששני הדברים האלה יתפסו אי פעם כזה מקום משמעותי בחיי.

הכל החל מביקורו של יובל לימון בצ'י פאט שלאחריו החל פרוייקט בניית בית הקהילה

החדש. הפרוייקט, אליו קדם קמפיין במימדים חסרי תקדים בצ'י פאט וסביבותיה, סבל

ממכשולים רבים בדרך. אחד הקשיים הגדולים היה מחויבותם של המקומיים לבנייה שאחד מביטוייה המרכזיים אמור היה להיות ארגון ואיסוף חול וחצץ עבור רצפת הבטון בבתי

הקהילה )הישן והחדש(. לכאורה משימה פשוטה, אך לא עבור קהילה בקמבודיה )בעצם, קהילה

שעדיין לא יודעת שהיא קהילה בקמבודיה(. וכך, מצאנו את מצב רוחנו משתנה תדירות בהתאם

לחדשות בנושא חול וחצץ – יש או אין, ובתרגום לעברית - יוקם בית קהילה או לא יוקם.

מה קרה בסוף? ביום הבנייה עצמו נסענו על גבי שני טרקטורים עמוסי בני נוער לאיסוף החול

והחצץ המיוחלים... בקמבודיה אם אתה רוצה שתהיה לך רצפה, לך תאסוף חול וחצץ בעצמך..

מה שעינכם רואות אינה סתם חלוקת בלונים לילדיי הכפר. זהו חלק מקמפיין פרסומי מקדים לבניית בית הקהילה. בית הקהילה הוא מבנה ציבורי שנבנה בימים אלה בשיתוף פעולה בין הכפרים לבינינו

)מתנדבי פרוייקט תרמילאים ותורמים(. כחודש לפני תחילת הבניה התחלנו במסע הסברתי הפונה אל הקהילה ומסביר לה את אופי השרותים והתכנים שמספק בית הקהילה וקורא לכל אחד ואחת

מתושבי הכפרים לבוא ולהתייצב ביום הבניה הראשון, ראשון מיני רבים שיבואו אחריו ועד להשלמת הבניה. מחוץ לבית הקהילה פתחנו מה שנקרא דוכן רעש המשלב מוסיקה קמרית ומוסיקה מערבית.

חולקו דפיי הסברה לעוברים ולשבים אליהם צורף בלון כתום, צבע הקמפיין הנבחר. כמובן שאם som muiבבלונים עסקינן אז גם ילדיי הכפר בעניין. כל ילד שעובר ליד הדוכן מבקש לקבל בלון: "

ping-pau ובתרגום ישיר לעברית, בלון אחד בבקשה. וכך מצאנו עצמנו מחלקים מאות בלונים " לעוברים ושבים וצובעים את הכפר בכתום

קמפיין חוצותבניית בית הקהילה החדש דרשה יצירתיות רבה במהלכה ובעיקר לקראתה. מספר שבועות לפני ימי הבנייה פצחנו בקמפיין שלא היה מבייש יצרנית משקאות קלים מקומית. רק כדי להסביר, אין באזור צ'י פאט שלטי חוצות או לוחות מודעות. טלוויזיות אמנם יש וגם פרסומות אך הכפרים עצמם אינם

מלאים בתוכן שיווקי... ואז אנחנו באנו ומילאנו אותו בתוכן שכזה. הצבע שנבחר למשימה: כתום )לא לפני שביררנו שלנזירים אין בעיה עם זה(. האמצעים: באנרים העשויים משקי יוטה וצבעי שמן,

בלונים, פלאיירים והרבה התלהבות. במשך כחודש צבענו, ניסחנו, חילקנו, הפעלנו דוכן רעש, יצרנו קופונים ועוד ועוד. נדמה כי צ'י פאט מיישר קו עם שאר הערים הגדולות בעולם וגם בו יש שלטי

פרסומת מאירי עיניים והתושבים עוברים שטיפת מוח כתומה. מסתבר שעקרונות השיווק עובדים בכל מקום, גם במקומות בהם אין חשמל ועיצוב גרפי. כל מה שצריך זה מורה אחד עם כתב יפה,

הרבה מכחולים ושבעה ישראלים חדורי מוטיבציה.

השחור הגדול השלישי במספר, חשבנו בכובד ראש על הפרסים, מספר הקבוצות CLEAN CHIPHATכשהחלטנו לעשות את

כזה או אחר, שכחנו מספר דברים חשובים כדי שהפעילות תצא לפועל. אחד ידע וזמני פעילות. אך בשל חוסר מהם היה – שקיות אשפה.

לכן שני ואני )נופר( יצאנו למסע בשוק בעקבות "השחור הגדול".בעזרתה של גת', הילדה שבתמונה, הצלחנו ללמוד כמה מילים בקמר:

TOM TOM .וגדול KMAOשחור וכך, עם שתי מילים בכיס, והרבה תיאטרליות וכוונות טובות, עברנו חנות חנות )יש שלוש!( וניסינו את מזלנו. אך....

כישלון! נאלצנו לחזור הביתה בבושת פנים קלה, ולבקש את עזרתה של גיל הותיקה בעסק!

השלישי עבר בהצלחה!CLEAN CHIPHATכן,

Mr. Louieמר לואי שייך לזן נדיר של קמבודים. הוא אחד מראשי הקהילה בצ'י-פאט, וכמו כולם הוא משתתף

בישיבות, מהנהן כשצריך ומסכים לכל הדברים המשוגעים שאנחנו מציעים. אבל בניגוד לאחרים, הוא קם ועושה.

כשהמשלחת הראשונה ביקשה להקים בית קהילה, הוא נידב את השטח הצמוד לביתו, חינם אין כסף, וגם בנה את הבית במו ידיו.

כשאני מדברת איתו, בין אם זה על חוזה השכירות עבור בית הקהילה החדש ובין אם זה על הנחת גג כפות תמרים, הוא מחייך את החיוך המרגיע שלו כאומר: "יהיה בסדר, אני מבין את כוונותייך". כמו

שאמרתי, זן נדיר. פשוט כי נדמה שהוא מבין את הרעיון שלשמו אנחנו כאן, הוא מבין שאם תהיה פה קהילה המקום יכול לפרוח. הוא מקדים את זמנו, אולי קצת כמונו, אבל זה גורם לנו לדבר באותה שפה

בעוד שרוב האנשים פה דוברים שפה אחרת לגמרי.

אי אפשר כל כך לראות בתמונה לכן אתאר: המבט שלי ברגע לקיחת התמונה היה תלוש, אבוד ובגדול מנסה להבין...

הסיטואציה: בניית ריצפת בטון )שלה כל כך קיווינו ויחלנו( בבית הקהילה החדש. וכשבצ'י פאט אומרים בנייה, אכן לבנייה מתכוונים. התהליך המורכב הוא כדילקמן: תחילה אוספים הררי אבנים וחול. מהחול

מכינים את המלט ואת האבנים מפזרים כך שיקשו את הבטון. אחרי הפיזור, תהליך לא פשוט כשלעצמו הגיע החלק שבעקבותיו מבטי המבולבל. יש לרשת את כל איזור הבטון העתידי בחוטי ברזל ולחזק

בקישרת החוטים זה לזה. ידעתי שמשימה שאולי כישלון בסופה אבל בכל זאת שאלתי במה אוכל לעזור, אחד הבנאים החווה

בראשו אל ערימת חוטי ברזל וכבר ברגע הזה שידר לי חוסר אמונה ביכולותי מול המשימה. ואכן, הוא לא טעה.. אחרי מספר ניסיונות )כושלים יש לציין( התיישבתי על הריצפה שבורה ורצוצה!

כל הילדים שאתם רואים בתמונה הם גואליי. הם בדיוק חזרו מעוד נסיעה למטרת איסוף חול-חצץ ולפני שהספקתי להבין מה קורה עשרים מילדי הכפר התיישבו לידי והתחילו שוזרים חוטים במרץ והצלחה

מרובה. מה שאני התקשתי איתו זמן רב אותם ילדים הצליחו בדקות מספר.וכמה שהילדים האילו מוכשרים, אי אפשר לתאר. דברים שכנראה לעולם לא אצליח לעשות הם עושים

במיומנות מדהימה כבר מגילאים צעירים כל כך.

יש לי וידוי קטן, אני פסימיסט. קל לי יותר להסתכל על חצי הכוס ריקה ושאני חושב על העתיד לרוב הוא

אינו ורוד. כאשר התחלנו את פרויקט בניית בית הקהילה, לא באמת האמנתי שהוא יקום.

לא באמת חשבתי שאני אזכה לראות את היום שבו רצפת הבטון תעמוד ולצדדיה גמלונים וקירות

צבועים, ולכן כה הופתעתי ביום הבנייה הראשון. מבוגרים שמערבבים בטון ופורשים גג, לצד בני נוער שאוספים חצץ וחול, עד לאותו יום נדמו לי חלומות

באספמיה, והנה חלומות אלו הופכים למציאות.לאחר יום הבנייה הראשון, כאשר כולנו עדיין בהלם שזה קרה, החלטנו להעביר להם מסר פשוט וברור:

תודה.כתבנו להם שאנו מעריכים את בואם ואנו שמחים

להיות שותפים בצעד הראשון לעתיד טוב יותר., קישטנו את המכתב ותלינו בכניסה לבית קהילה.ההתבוננות הממושכת של ההולכים והשבים על

השלט, שהוסיפה להם חיוך על הפנים, גרם לי לחשוב, האם אני באמת יכול להישאר פסימיסט

אחרי אירוע כזה?

משהו לא רגיל.תהיתי לעצמי מה מבין שני הדברים העיקריים

שבתמונה מתאים יותר לכותרת, והגעתי למסקנה ששניהם.

הראשון – הכנת פיתות עם שמן זית על "טבון" מקורי - משהו לא רגיל כאן בצ'יפאט. כן, כך החלטתי לסיים

את נושא האוכל ומדינות בעולם, שני נושאים שלימדתי את ילדי כיתה ז' בשבועות האחרונים.

קצת קמח, קצת מים, קצת מלח, ובתאבון! אמנם טעם הפיתות היה שנוי במחלוקת, אבל ההנאה

היתה קולקטיבית.השני – בון טואן סור, המאותר שלי. בחור חמוד, חכם,

נבון, ומאוד מאוד שקט. מנהיג? לא בטוחה.אבל משהו לא רגיל קרה, מאותו יום, איני יודעת אם הייתה זו האש שניצתה גם בעיניו )ולא רק בטבון(, או

שינוי האווירה מבחוץ. בון טואן יצא מהקונכיה בה תלמיד לא רק חמוד, חכם, נבון ,הסתתר, וכיום יש לי

אלא גם מנהיג!

נחמות קטנותהייתי רוצה לקחת אתכם לסיור קולינרי בצ'י-פאט.

במהלך שהותנו כאן הצלחנו למצוא את אותם דוכני אוכל שאנחנו מפנקים את עצמנו באמצעותם, אם

כשצריך נחמה ואם סתם כהפסקת ארבע.הבוקר נפתח באכילת בננה חמה עטופה באורז, עטופים

בעלה בננה. ה"מאפה" מגיע חם מהגחלים, וצריך למהר כי אם מאחרים אפילו במעט נגמרות הבננות...

היום ממשיך בעוגת אורז דביקה שפשוט התמכרנו אליה. מדובר בגוש אורז דביק וטעים. כשחזרנו

מחופשה מחוץ לכפר, אחרי יומיים של אכילת אוכל מערבי, הדבר הראשון שעשינו היה לקנות עוגת אורז.

כן... גם לי קשה להאמין שזה באמת קרה. מגיע הקרח לכפר מהעיירה הקרובה וזה כבר 16:00ב-

אומר – קפה קר בבית הקפה המקומי או הפסקת קינוח המורכב מפירות יבשים, חלב ממותק, חלב קוקוס וקרח.

נשמע מוזר אבל ביום חם זה מחייה נפשות.חוץ מהמאכלים הנ"ל יש כאן שלל פירות נהדרים,

קינוחי אורז שונים ומשונים ומדי יום צצים עוד ועוד תופינים חדשים. ואנחנו, גרגרנים שכמונו, מתענגים על

כל טעם חדש לחיך המערבי שלנו.

כל המארגנים והפעילים בפרוייקט "תרמילאים ותורמים" פועלים להשגת המטרות בהתנדבות מלאה .

תמונה עם סיפור

התמונות והסיפורים שזה עתה צפיתם בהם, הינם חלק מתערוכה המתוכננת להיות מוצגת עם תום

הפרוייקט

בקניונים המרכזיים בישראל. 2010באביב

תרמילאים ותורמים

www.dogood.org.il/tarmil : אתר הפרוייקטhttp://www.chi-phat.blogspot.com: בלוג הפרוייקטyuval@dogood.org.il מייל לפניות :

מעוניינים לדעת עוד?