והלאומיות היהודית של , הציונות תפיסת היהדות

גורדון

הקדמה ומבוא

משנתו את לפענח בבואנו מוצא כנקודות לי שנראות נקודות כמה ישנן

הלאומית-יהודית של גורדון, בבואנו לנסות להבין את הקשרים בין חלקיה השונים, כמו

גאולתו של היחיד, הקשר שלה עם האומה ועם דת האומה, ואפשר לקרוא לה גם:

משנתו הציונית.

וכי מקומה המרכזי של הדת בהגות,הוגה דתי גורדון היהעינת רמון קובעת כי א.

של גורדון מקובלת על חוקריו המרכזיים כמו שבייד ושפירא, ביחד עם הקביעה

) "דת וחיים: חידוש ההלכה והדתכי חרג ממסגרות הדת האורתודוכסית

קביעה זו מאד מקובלת. (2000, 72היהודית בהגותו של א"ד גורדון", זמנים,

. למרות, כי חלק גדול מהמושגים במשנתו של גורדון הם מושגים דתייםעלי

שגורדון נטש את אורח החיים הדתי האורתודוכסי הוא המשיך להאמין

. ויליאם ג'ימס קובעהלאומיתבחשיבותה של הדת היהודית ובמרכזיותה בהוויה

כי אמונה דתית היא "אמונה כי קיים סדר בלתי נראה וכי טובנו העליון הוא

(. הגדרה זו24 )ויליאם ג'יימס, עמ' "להתאים עצמנו התאמה הרמונית לסדר זה

שאותו הוא מזהה עםתואמת היטב את אמונתו של גורדון במציאות 'טבע',

, ובכל זאת הם הגורמים'שכל נעלם', או 'אלוהים' שאינם נגישים להכרהה

.המשפיעים ביותר על האדם

חיפוש )גם במאמרים אחרים( בא לידי ביטוי "האדם והטבע" לדעתי במאמר

אחר הכרה דתית חדשה. אליעזר שבייד המנסה להגדיר את אמונתו של גורדון

כותב כך: "הביטוי 'שכל נעלם' הוא תדיר במאמרי גורדון, כצורת ההתייחסות

העיונית שלו לאלוהים. בכך הבליט את השקפתו הפנתאיסטית-החסידית,

אלוהים,להבדיל מן הפנתיאיזם של שפינוזה. אמנם להבדיל גם מן הקבלה

במשנתו של גורדון אימננטי בטבע ומתפשט בו בכיוון מהופך לתורת ה'אצילות'

153הקלאסית..." )שבייד א. נביאים לעמם ולאנושות, ירושלים, תשנ"ט עמ'

. (20הערה

אברהם שפירא כותב כי במרכז משנתו של גורדון, נמצאת הגאולה הפרטית.

"ההיגאלות של היחיד בעילויו היא הפתח לתיקון מעגלות העולם שבו הוא חי וכן

להשלמת הבריאה". שפירא מוסיף כי עיוניו של גורדון בסוגיית ההיגאלות

1

האישית עולים בקנה אחד עם רוח דרושים, אמרות ושיחות חסידיות שעניינם

–תיקון עצמי וגאולה אישית-פנימית. "אחד מחידושיה הגדולים של החסידות

'העבודה בגשמיות', ו'העלאת הניצוצות' באמצעותה, מהדהד בדברי גורדון על

"האור הגנוז" בפנימיותו של כל יחיד; לא רק שכל אחד חייב לומר שבשבילו

נברא העולם, אלא גם כל אחד ואחד יכול לקחת חלק בתיקונו של עולם". האור

הגנוז, אומר גורדון אינו בשמיים או בגן עדן ואף אינו "המאור שבתורה", אלא

האור הפנימי שבנשמת כל יהודי. דבריו מופנים אל החלוצים, אנשי העלייה

השנייה, שותפיו להחייאת העם והארץ )אברהם שפירא, אור החיים ב"יום

(81 – 79קטנות", עמ'

שפתו,"ב. יחד עם זאת לדעתי חשוב )ואני הולך בעקבות פרידריך גיאורג הגל שכתב כי

נבנים ומעוצבים על-פי)של הפרט המשכיל( דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו

מהו הרקע ההיסטורי שבו פעל גורדון, "( לבדוקההיסטוריה של החברה שבה הוא חי

עלינו לבדוק מהי התקופה בה פעל גורדון, מבחינת הזרמים הרוחניים ברחוב היהודי,

מי היו עמיתיו לשיח הרוחני וכדומה )אמנם לא אעסוק בכך כמעט בעבודה זו, כי נושא

בתקופה של קונפליקט קשה ושל משברזה חורג ממסגרתה(. יש לזכור כי גורדון חי 19. תקופה של פרשת דרכים שאיפייה את שלהי המאה ה-חמור בזהות היהודית

; שרה שטרסברג-דין,10ותחילת המאה העשרים ) אהוד לוז, מקבילים נפגשים, עמ'

(. משבר שהיה תוצאה של הקונפליקט בין המחנה הדתי14יחיד אומה ואנושות, עמ'

האורתודוכסי לבין תנועות חילוניות יהודיות. קונפליקט שהתחדד סביב המפעל הציוני

המשותף לשני המחנות. משנתו של גורדון היא במידה מסויימת ניסיון לתת תשובה

חילונית גורדון חי בתקופה של מהפכה קונפליקט. לאותו דתית פילוסופית ייחודית

בתוך היהדות, שהחלה עם יל"ג, אשר ממשיכיו מרדו בשלטון "הספר" )אחד- העם,

"תורה שבלב"( ואכן גורדון התייחס לכך בהגותו, בדברו על "שלטון הספר" ביהדות למן

דיברו ברדיצ'בסקי ומ"י בן-יהודה אליעזר הלאומית. לתחייה ועד התלמוד, תקופת

הרבה על הניגוד שבין ה"ארציות" ל"רוחניות" ביהדות, והד לכך נמצא בתורת גורדון על

"הצמצום" ו"ההתפשטות". אותם הוגים הטיפו לשחרור מוחלט מעול המצוות, דילמה

ל"חיים", "הרוח" בין הניטשיאני הניגוד על כתב ברדיצ'בסקי בה. התלבט שגורדון

מושגים שמהדהדים בתורתו של גורדון, וההתמודדות הישירה עם ניטשה ונציגו היהודי

ברדיצ'בסקי, תופסת מקום רב בכתביו. גורדון חי בתקופה שהזרם החילוני שלט ביישוב

)ש"ה קולקטיבית היה בארץ תהליך של התבוללות כי ברגמן כותב ועל-כך בארץ,

ניסה להתמודד אתו54 – 53ברגמן,במשעול, ת"א, תשל"ו, עמ' שגורדון (, תהליך

ולעוצרו. גורדון התמודד גם עם גדול סופרי העליה השניה י"ח ברנר אשר כתב: אנו

א.ק(, ברחובנו אנו, על אדמתנו אנו, בתוך עמנו,–רוצים בקולטורה שלהם )של הגויים

2

ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי

(. עם מגמות אלו ודאי שגורדון61דרכנו )"בחיים ובספרות", כל כתבי י"ח ברנר, ב, עמ'

התמודד וברנר היה בר-פלוגתא קבוע שלו.

השפעה אחרת שאני משער שפעלה על גורדון היא של המשכילים היהודים ברוסיה.

חלקם היו בעד רוסיפיקציה מלאה, אך אחרים חיפשו את הגשר בין ההשכלה לאמונה,

בעיקר בעתונים העבריים כגון "הצפירה", "המגיד", "הכרמל". אחד הבולטים שבהם

. סמולנסקין תקף1868היה הירחון "השחר", בעריכת סמולנסקין, שהחל לצאת ב-

בחריפות את האותודוקסיה המתנגדת לכל שינוי חברתי, אך גם תקף את האידיאל של

גבול התמזגות תרבותית עם הרוסים. "השחר" נעשה כלי ביטוי של דור שעמד על

היהדות החדשה ישנה, של משכילים שחיפשו לעצמם דרך ליהדות שאינה עוברת דרך

(.28-29האמונה )לוז, עמ'

ג.יש לזכור כי משנתו של גורדון היא משנה פילוסופית החותרת למבנה ראציונאלי שבו

הרעיונות מתגלגלים מרעיון אב אחד. כמו כן, גורדון בבואו לצקת משנה לאומית משלב

ערכים סוציאליסטים ואחרים בתוכה, שהוא נותן להם פעמים רבות לבוש דתי. גורדון

–היה הוגה, פילוסוף, ואנו רשאים לדרוש ממנו קשרים הגיוניים בין החלקים של משנתו

גאולת היחיד היהודי, גאולת העם היהודי, וגאולת הדת–כוונתי- בין אותן שלוש צלעות

מהם הקשרים האלו בין החלקיםהיהודית. זאת היא שאלת החקר שלי בעבודה זו, האלו של הגותו וכיצד הם יוצרים את השקפתו הציונית?

שבייד כותב "עצמות", ו"עצמיות", "עצמי" במושג להשתמש הרבה גורדון "א"ד

והתרבות החילונית\ עמ' לי160)היהדות נראה כי אומר, לכן כתשובה ראשונית .)

שאפשר לומר כי אצל גורדון אחד "מרעיונות האב" החשובים, הוא מושג "העצמות"

אותה כל אדם וכל אומה צריכים להגשים בחיים האישיים ובחיים הלאומיים, כאשר

המושג המנוגד לו הוא ה"היפנוז" שהוא השתעבדות להשפעות זרות:

האדם, במידה שהוא אדם, מבקש, אם מדעת או שלא מדעת, הוא, שעצמותו תהיה"

שלימה, חיה, טהורה, נאמנה לעצמה בכל ישותה, שיהיו כל כוחות גופו ונפשו חיים

-ופועלים בהתאמה גמורה בינם לבין עצמם ולבין רוח החיים הכללית הכוללת הכל

לבירור" ).באחת, שיהיה אדם חי בצלם האלהים, בצלם חיי הטבע בבחינתם העליונה

(.ההבדל בין היהדות והנצרות

רעיון העצמות מחלחל בכל תפיסתו של גורדון את העניין הלאומי והדתי. דרכו

נוכל להבין מדוע גורדון שולל את החיים בגלות, מדוע הוא נהפך לציוני, מדוע

חשובה לו כל-כך עבודת האדמה, בניית חיי העם בארץ ישראל דווקא.

מבנה העבודה

3

. נעסוק בשאלה כיצד גורדון רואהפרק א' יעסוק במשנה הלאומית של גורדון

את התחדשות העם, את תחייתו, וכיצד הוא רואה את מצב העם בגלות? שאלה

אחרת היא מדוע ההתחדשות צריכה להתרחש דווקא בא"י? מדוע הלאומיות

חשובה לעילוי היחיד?

בפרק זה נתהה מה היה סוג הלאומיות של גורדון, כיצד צריך להיות יחסו של

העם לעמנים אחרים? כיצד התייחס למקומו של העם בקרב עמי האנושות?

. מה היה יחסו לסכסוך עם הלאוםבפרק ב' נעסוק בדרכו המדינית של גורדון

זכויות בארץ, כיצד הוא התייחס לציונות המדינית הערבי? האם לערבים יש

בלפור להצהרת העבריים", "הגדודים להקמת המיליטריסטית, ולציונות

ולשאיפה להקים מדינה יהודית בימינו.

לתפיסתו נעמוד על הזיקה בין הדת היהודית ללאומיות היהודית – בפרק ג'גורדון היהדותשל מתפיסת החורגת דתית תפיסה פיתח כידוע גורדון, .

האורתודוכסית. יחד עם זאת הייתה לו הערכה רבה לדת היהודית ולתרבות

היהודית המסורתית, אותן הוא ראה כנעלות על שאר הדתות. העבודה תעסוק

ביחסו לדת היהודית וגם בביקורתו על היהדות ההלכתית. נעסוק גם בניסיונותיו

כיצד ראה גורדון אתלהצביע על כיוון חידוש היהדות. נעסוק בשאלות הבאות:

הדת היהודית, לעומת דתות אחרות, הדתות הפאגאניות הבודהיזם והנצרות?

מהו הרעיון המרכזי בדת היהודית לדעת גורדון? מה יחסו ליצירת חז"ל ובעיקר

לתלמוד? מה יחסו להלכה? מה היה יחסו לשלילה החילונית הכוללת את הדת

שאיפיינה את אנשי העלייה השנייה? מה דעת גורדון על המימסד הדתי? האם

ניתן לחכות בסבלנות להתחדשות הדת? האם הוא היה מסוגל להתוות כיוון

להתחדשותה של העם?

.עוסק בעמדותיו הדתיות של גורדון בחיים בארץ, הלכה למעשה פרק ד'

פועלים בין גורדון, כאיש העלייה השנייה החי עוסק בהתלבטותו של הפרק

חילונים. הפרק יעסוק בשאלות כמו: כיצד לעצב בא"י חיי דת ורוח ללא הכבלים

מעמדו היה מה לחיי משפחה, יחסו היה מה האורתודוכסית? ההלכה של

?כמנהיג דתי בקרב חבריו הפועלים

הם בעיקר מאמריו של גורדון בנושאים הנידונים בעבודה,–המקורות לעבודה

ומאמריהם של החוקרים הישראלים שעסקו בהגותו, ובראשם אליעזר שבייד.

4

של גורדון הלאומית תפיסתו פרק א.

התחדשות העם.1 אין ספק שגורדון השתית את כל תפיסתו הציונית על רעיון התחדשות העם. התפיסה

הציונית של גורדון בנויה על כולה על הרעיון שמוכרחה לבוא התחדשות גדולה,

מהפכת ערכים, בעם. הדבר יתרחש רק על אדמת ארץ ישראל, ורק ע"י חזרה לעבודה

בטבע, לעבודת האדמה:

"באנו לארץ להחיות את העם והארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת

לגאולת הארץ..."..."תחיית העם התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא

ע"י עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר ע"י עבודת כפיים, ובייחוד ע"י עבודה

(.262, 265בתוך הטבע" )"עם אדם" מבחר כתבים, תשמ"ג, עמ'

התפיסה הזו הייתה מושתת על ראייתו את מצבנו בגלות. גורדון ראה את החיים

היהודיים בגלות כחיים של פרזיטיות בכל המובנים:

חיינו בגולה  "אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו.

ולא  אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו.  אינם חיים

רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות

כל זרם בחייהם של  וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות עליונות.

אותנו. נושאת בעולמם רוח מנשבת כל לעצמנו  אחרים סוחב אותנו, אנחנו

איננו. מקום  כאילו תופשים איננו יתר העמים, בעיני גם כלום איננו ממילא

גוף לאומי מיוחד, בתור חוליה או בתור אבר בקרב בקרבם בתור עם, בתור

העובדה.  האנושות. היא כך אבל כך, לידי באנו באשמתנו היא  לא כך

הנה עם הטשכים, עם לא יותר גדול במספרו או גם קטן במספרו מעמנו  הגלות.

וגם הוא היה משועבד, אבל הוא נמצא בארצו, מדבר בשפתו, – והנה הוא שב

הנה הוא אבר בגוף האנושות, וכל יתר העמים מתחשבים עמו, ואנחנו  לתחייה.

(.264עמ' , "עם אדם"מה? מי מתחשב עמנו? )

בדברים אלו אנו רואים כיצד גורדון סבור כי איבדנו את עצמותנו בתור עם או

הבה נבחון את דבריו של גורדון: הטפילות היהודית על העמים שהם יושביםאומה.

העמיםבקרבם של בארצם חיים והם מהקרקע נותקו שהם בכך הוא מקורה

המארחים. היא מתבטאת לא רק באופן כלכלי אלא גם בטפילות על העולם הרוחני

של הגויים לכל ענפיו. ליהודים, לפי גורדון אין כלל יצירה עצמית, הם "נסחבים" עם כל

רוח נושבת. לכן, לפי גורדון, עמי העולם אינם רואים בהם עם השייך למשפחת עמי

האנושות ואינם מתחשבים בהם. התחייה וההתחדשות של עמנו תוכל לבוא רק אם

נשוב לאדמתנו ונדבר בשפתה, והוא מביא את העם הצ'כי כדוגמה.

5

מיד אחרי הדברים האלה מגיע גורדון למסקנתו העיקרית:

אנחנו שואפים לברוא  "הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה.

ויוצר. עובד עם עמנו העבודה  את בית את מבקשים אנחנו בארץ-ישראל

והיצירה הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר

(.265וזו כל עבודתנו בארץ-ישראל" )שם,   משם.

בין העם בישראל והעם בגלות קצת מפליא הדבר אך גורדון לא שלל לגמרי את הקיום היהודי בגלות בטווח הנראה

לעין, הוא ראה את היישוב בארץ, במושגים של "מרכז רוחני" בדומה לאחד-העם:

אינני יודע,  "יש אומרים, כי ארץ-ישראל אינה יכולה להכיל את כל בני ישראל.

אינני אדם מדיני, ולא אוכל להגיד, עד כמה ארץ-ישראל יכולה ועד כמה אינה יכולה

אבל אחת אוכל להגיד: אם אפילו ארץ-ישראל לא תכיל את כל  להכיל מבני עמנו.

העם ואפילו לא את רוב העם, אם אפילו רק חלק חשוב מהעם יכה בה שורש,

יתערב בה, יחיה בה חיי עם חי, יונק משרשו הטבעי, עובד ויוצר, אינני רואה אסון

הארצות. לשאר נוטה נופו יהיה אם בכמה  בדבר, בנים לו יש חי עם כל

וכו' ישנם ברוסיה, ולהפך, כמה  ארצות. כמה, למשל, גרמנים, צרפתים, אנגלים

לא נורא, אפוא,אם חלק מן  רוסים ישנם בגרמניה, בצרפת, באנגליה, וכן הלאה.

אז  העם או גם רוב העם יהיה מפוזר ביתר הארצות, אם יהיה לנו רק שורש בארצנו.

יהיה לחלקים המפוזרים אופי של ענפים יונקים משרשם ומתפשטים אל מעבר לחוג

מה  יניקתם. ( האנושות" בגוף אבר העמים, בשרשרת חוליה להיות נשוב אז

(. )שםשגורדון ממצה במושג "עם-אדם"

אבליוכל לחיות בא"י, העם אנו רואים כי גורדון משלים עם ההנחה שרק חלק מן

מאותו חלק תבוא התחדשות העם: "רק חלק חשוב מהעם יכה בה שורש, יתערב בה,

. הוא חושב שהעם החי הציון יהיהיחיה בה חיי עם, יונק משרשו הטבעי, עובד ויוצר..."

הוא לא מדבר על "מרכז רוחני", אלא1 בשונה מאחד-העםאמנםמרכז לעם היהודי,

)נקודת דמיון נוספת ביניהם היא ההסתייגות מהקמת מדינהמרכז של עבודה ויצירה.

בטווח הקרוב(.

אנחנו שואפים לברוא את  "הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה.

בארץ-ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה  עמנו עם עובד ויוצר.

וזו כל  הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר משם.

עבודתנו בארץ-ישראל" )שם(

נביאבכל זאת בנקודה זו דומה עמדתו לעמדת אחד העם , וראה סטיבן זיפרשטיין, – 11.120 - 105, עמ' 1993, עם עובד, חמקמק

6

יחד עם זאת גורדון דורש גם מהעם בגולה לשנות את אופיו בכיוון ההתחדשות

שהתווה לישוב בא"י:

גם  "וכן הוא גם ביחס לעמים אחרים ולארצות, שבני עמנו נפוצים שם. שואלים: מה תפקיד הציונות בגולה  בארצות הגולה צריכים בני עמנו לעבוד.

תפקידה גם בגולה להפוך את העם היושב בה  או מה יחסה אל עבודת הווה.

ויוצר. הרכוש.  לעובד ולא היצירה הוא העיקר בקרב  וגם שם אנחנו יושבים

ידי על יחסים אנושיים רצויים. ולא וביניהם הבנה הדדית בינינו ואין העמים

העבודה והיצירה נלמד להשיג לכל עמקו את טבע ארצם ולהבין לרוחם, ועל ידי

העבודה והיצירה העצמית נלמד להבין לרוחנו אנו" )שם(.

, לא בבעיית האנטישמיות, בקטע זה ובקטעים שראינונוגעחשוב להבחין כי גורדון

נשתנה, ולא נתנהג כפרזיטים,אנחנו כעם . הוא סבור שאם מנקודת מבט אתנוצנטרית

הגויים ישנו את יחסם אלינו, יתייחסולא נהיה מנוכרים לעמים בתוכם אנו יושבים -

אלינו בצורה אנושית וגם יתנו לנו כבוד ויראו אותנו כאומה.

העם מרכז ישאר בא"י המרכז כי משוכנע יתרפא2גורדון ועמנו במידה וכי ,

מתחלואיו, חזון "העם-אדם" יכול להתגשם:

"ואין לחשוש, שמא הקשר אל האדמה בארצות העמים ינתק בנפש בני העם

ובין ארץ-ישראל. יונק משרשו, –  את הקשר שבינם ועובד עשוי להיות עם חי

עם ישראל החי יהיה קשור בארץ-ישראל, כי תהיה  והשורש הוא בארץ-ישראל.

תמיד השפעה הדדית בין השורש והענפים, בין ארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר

מי  וגם בין עם ישראל ובין יתר העמים תהיה השפעה הדדית ברורה.  הארצות.

יותר כבירה יותר את השני, אם לא מי שיותר אינדיבידואלי, בעל עצמות מבין

ובהיות לנו עצמות חיה, עובדת ויוצרת, נבין יותר גם את האחרים ונביא  ועשירה.

ולא ברכה בתורת נדבה, כי אם ברכה בשכר ברכה, ברכה" )שם(  ברכה לאחרים.

להתרחש ולשאול מדוע התחדשות העם צריכה גורדון על להקשות ניתן כאן אנו מגיעים ללב משנתו הלאומית. נראה כי ההסבר נעוץ במושגדווקא בא"י?

"עצמיות" "עצמיות יהודית שגורדון הרבה להשתמש בו. בגולה עוברים על עם ישראל

יהודי שחי בא"י מחוברתהליכים של אבדן העצמיות כמו ניכור, "היפנוז" והתבוללות. אורגנית גם לסביבתו האנושית וגם לסביבתו הטבעית. בה הוא יקים קהילה, עם

ויזכה בעצמיות שלו וניתןמשלו היהודית, ביצירה היהודית מתאפיינת . העצמיות

2

7

להשוותה לעצמיות הצרפתית או לעצמיות האנגלית, ואלו האחרונות נוצרו על אדמת

מולדת. גורדון ראה את ההבדל בין הלאומים כהבדל שבין עצמויות פרטיקולריות.

גורדון מסביר מדוע הלאומיות כה חשובה לעילוי של היחיד. היחיד אצל גורדון

הם בעצם החייםשואף הרי להם, החיים, שנפש האדם כמהה "לחיים העליונים,

ובלי.."העולמיים, הקוסמיים לנצרות, מבחר כתבים(, היהדות בין )לבירור ההבדל

ההשתייכות לאומה הוא לא ישיג את החיים העליונים:

גורדון מפליג בשבחי ה"אומה":

במושגים של גורדון היא זו שמחוברת להווייה–היא "בת הטבע בלי אמצעי" א.

לקוסמוס. במקומות אחרים ניתן היה להבין כי היחיד הוא המחובר לטבע, אך

עיקר מקומם של החיים העליונים ושל השאיפות העליונותכאן הוא אומר כי

ביחיד ולא באומה הוא האדם מתגשמת של באומה הכוללת". החוויה,

יציר כפיו של הטבע בלי והמאחדת, האור הגנוז והכוח הגנוז, כוח היצירה,

."אמצעי

היחיד הוא בן האומה. בה הוא עוצב מבחינה פסיכולוגית, בה נוצרה הלשון,ב.

המושגים. ממנה נובעים היחסים האישיים, והיצירה האנושית.

3בה נוצרה הדת, המייצרת מצידה את הפילוסופיה, את השירה והמוסר.ג.

היחיד הוא בן האומה, והאומה היא בת הטבע בלי אמצעי, בת אותו האופק"

חיי האדם הקיבוציים מתחילים  שהאומה נולדה בו וקיבלה את חינוכה הראשון.

מן הזוג, מחיי המשפחה, אולם החיים האנושיים בעצם, החיים האנושיים על כל

האנושית שבהם, והיצירה האנושי הריכוז כל עם האנושיים שבהם, היחסים

מתחילים בהכרח מקיבוץ פחות או יותר גדול, מן האומה, מן המשפחה הגדולה

יצר שנית,יפה בעצם מתהווה האדם, פה הוא כאילו מתרקם ומת  והמורכבת.

יצר בראשונה בבטןייצר מבחינה פסיכולוגית, כמו שהתרקם והתימתרקם ומת

פה התיצרה  אמו מבחינה פיסיולוגית, פה כעין בית המלאכה של רוח האדם.

המושגים, התיצרו העולמיתיהתי.. הלשון, הכוללת, המחשבה – הדת צרה

הראשונה והיסודית והיחס הכולל, העולמי הראשון והיסודי או יסוד חשבון העולם

פה התהוו או התפתחו הרגשות האנושיים, השאיפות האנושיות,  וחשבון החיים.

(324" )שם, מבחר כתבים, עמ' ומכאן השירה, המוסר וכו'. היצירה האנושית.

האומה מתהווה מתוך איחודב"האדם והטבע" קובע גורדון כי האומה היא תולדה של הדת: 3 של אלי המשפחות והשבט: "כך יש לחשוב , מתהווה ההאומה החיה, המשפחה הגדולה,

כאן אנו רואים כי גורדון הפך את(.76כלומר כך מתהווה נפש האומה", )האדם והטבע, עמ'היוצרות והוא טוען כי האומה יוצרת את הדת.

8

הציונות האמיתית כפי שגורדון הבין אותה היא תנועה של תחיה לאומית שבה

גלומה תחייה דתית. אכן אין זו שיבה אל הדת האורתודוכסית. הדת צריכה להתחדש

ממקורות החיים החדשים בארץ:

"תחייתנו דורשת רוח ממרום, מארבע רוחות, רעיון כביר, תוקף את כל האדם

וממלא את כל ישותו, כוח של רעיון דתי מהפך עולמו של האדם ומחדש את הרוח

(.207 – 206האנושית" )שם,"לבירור רעיוננו מיסודו",

לסיכום, מה שמשתמע מן הדברים הללו על העצמיות היהודית מבחינת איפיונם

של חיים יהודיים חדשים בארץ ישראל, הוא כי רק בא"י תבוא לידי ביטוי מגמת החיים

מ"ההיפנוז" השחרור יבוא בא"י רק העם. של המקורית את4הספונטנית המדכא

הטבעית הספירה בתוך העצמאיים החיים אל שיבה ע"י הלאומית, העצמיות

הראשונית של העם, כלומר בא"י, אקלימה, נופה וטבעהועם הדיבור בשפה העברית

(.172)שבייד, היהדות והתרבות החילונית,

"עם אדם"

גורדון מאמין כי עמנו צריך להיות חבר נאמן במשפחת העמים, למרות שישמור

על נבדלותו. גורדון משתית את אמונתו ביחסים היפים שיכולים להיווצר בינינו לאומות

העולם, על דרישתו שניהפך ל"עם-אדם". מהו אותו מושג אצל גורדון שכבר התחלתי

להגדירו למעלה?

גורדון טוען:

"אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלוהים, אנחנו צריכים ללכת

)עם אדם, שם, עמ'ולאמור העם צריך להיברא בצלם אלוהים"הלאה

(". גורדון מפתח את המושג, וברור שכוונתו היא שעמנו ינהג במוסריות264

האחרונה במלחמה שקרה מה על מצביע הוא האחרים. העמים כלפי

)מלח"ע הראשונה( באומרו: אדם היחיד, למרות היותו בלתי מושלם, יש בו

קיבוצית הרי הוא חיה טורפת "העם בתור אישיות ולמוסר. לטוב שאיפה

ושפלה מעין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר

לטרוף לרצוח, לגזול... כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה... )שם(.

גורדון תיאר במושג זה כל תופעה של נרפות אופי והיגררות עיוורת אחרי? 4 השפעות. כניעה לאופנה שלטת, נימוסיות חיצונית שהיא כניעה מכנית

למוסכמות, היסחפות ע"י תעמולה – כל אלה היו בעיניו בגדר "היפנוז". הדומה בין כל התופעות הללו לדעת גורדון – הנכונות של אדם להשוות עצמו לאחרים,

להעריך עצמו על פי אחרים ולהיות כמותם ... תחת היפנוז אנו פועלים לפי רצון אחרים, אנו משתעבדים ומאבדים את החופש שלנו )שבייד א, היהדות והתרבות

(161 – 160החילונית, עמ'

9

כלומר, גורדון סבור כי בדרך כלל עמים נוהגים להתנהג בחוסר מוסריות,

ידועה התנגדותואבל עמנו דרש מעצמו עוד מימי התנ"ך להתנהג אחרת.

גורדון ביטוי בהתנגדותו של לידי למיליטריזם שבאה לגדודים להתגייסות

העבריים.

גורדון קובע כי אם העם אינו מוסרי, גם היחידים בתוכו לא יכולים להיות מוסריים:

"באין עם אדם אין יחיד אדם, אין אדם אדם" )שם(.

מדוע גורדון חושב שעמנו יהיה שונה מעמים אחרים שאינם נוהגים במוסריות כלפי

העמים האחרים?

"באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על

זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת

אלהים. בצלם להיברא צריך העם ולאמור: טובים  הלאה שאנחנו מפני ולא

על זה את כל מה שתובע וסבלנו את נשאנו מפני שאנחנו כי אם מאחרים,

במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים כתפינו.

ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. ובכוח מכל מיני אשפה  ביצירה הזאת,

עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו

נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים" )שם(.

הדברים ברורים: הסבל שסבלנו בגלות, מידם של הגויים, האלימות, הרדיפות,

עשו אותנו יותר ליותר רגישים לסבל הזולת ומכשיר אותנו לקבל את הרעיון של עם

(.258אדם. דברים דומים הוא אומר במאמר "לבירור רעיוננו מיסודו" )שם, שם, עמ'

יחד עם זה, הוא מבהיר שם כי אין כוונתו לרעיון התאחדות כל העמים. לרעיון זה

עוד לא הגיעה הזמן, כי טבע האדם ורוח האדם עדיין לא נעלים מספיק )שם(. תפיסתו

היסודית הייתה כי כל עם הוא כמו אבר מהגוף הגדול של האנושות, ובכך פתר את

ובין הנטייה אוניברסאליזם מופרז, המצוי למשל בתורה המרכסיסטית, הבעיה של

להתבדלות הקיימת בתרבות היהודית. לדעתו חשוב שכל עם ישמור על ייחודו וכך הוא

גם יתרום לאנושות כולה:

"ביסוד החיים הקיבוציים של האדם – כמו של יתר החי – הונחה על פי

המשפחה, ומשם, מהמשפחה המצומצמת, התפתחהעצם הטבע עד כאן – סדר ראשון של החיים המשפחה הגדולה, האומה, העם.

הפרט, האישיות. הפרטית שגם הוא מורכב מפרטים, מתאים  הקיבוציים.

ומאברים, הצטרף והתאחד עם פרטים רבים כמוהו, כאילו בתור תאים בגוף

, יוצרת החיים הקיבוציים, כמו שהיחיד,לאישיות עליונה לאומהעליון,

העם,  מכאן ואילך סדר חדש.  האישיות הפרטית, יוצר את חייו הפרטיים.

10

האישיות הקיבוצית, מצטרף ומתאחד עם יתר העמים לצירוף חדש, התא או האבר בגוף האנושות הוא  וכן הלאה והלאה.  לאנושות.

, הוצאת הספריה76 )האדם והטבע, עמ' איפוא העם, – העם ולא הפרט

הציונית, תשי"א(.

גורדון רצה שהאומה היהודית לא תטשטש את ייחודה בפני אומות אחרות, ומצד שני

שהאומה תחוש את הקשר שלה לשאר האנושות אך לא מתוך עמדת הוא רצה

התבדלות.

גורדוןאין חיים או אידיאלים אוניברסאליים ללא זיקה ללאום, לא ליחיד ולא לאומה.

.נלחם כנגד זרמים אוניברסליסטים שרווחו באותה תקופה וקודם כל כנגד המרכסיזם

גורדון טוען כי אין אידיאלים כלל אנושיים שלא נולדו מתוך אומה. כך גם כל היצירות

נולדו על קרקע של אומה כלשהי. כך גם כל הריפורמות והניסיונות לתקן את החברה

נולדו תמיד במסגרת של אומה. לדעתו אדם לא יכול לעבוד למען האנושות, אלא

קודם יעבוד למען אומתו. הוא טוען כי אין אידאלים כלליים הנעלים על הלאומיים. יש

אידיאלים לאומיים נעלים ויש אידאלים לאומיים נמוכים.

ואיה, איפוא, הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים?"

ביחוד איה, איפוא, היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה

כשבאים לתקן או לחדש את החיים האנושיים, הרי באים בעצם לתקן  ?לאומית

אידיאלים אנושיים...או לחדש את החיים הלאומיים, כל אומה על פי דרכה,

אין אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים  ?שאינם אידיאלים לאומיים מנין

לאומיים, אין אידיאלים אנושיים לחוד ואידיאלים לאומיים לחוד, בכלל אין

כשהאומה בכללה, בתור אומה, לא...אידיאלים עליונים על אידיאלים לאומיים,

אפילו אם רבים מבני האומה, באה עדיין לכלל הכרת השאיפה הזאת העליונה.

כמו שכל ה'אני' העליון של..  .בתור יחידים, שואפים על פי דרכם לחיים עליונים

ובמובן זה  .היחיד חי וגדל ומקבל שפע עליון רק מתוך ה'אני' העליון של האומה

אפשר לאמור, כי על פי האמת אין בזמננו אידיאלים אנושיים באמת חיים

ופועלים באותו התוקף, שפועלים החיים, – יש אידיאלים אנושיים אויריים,

שמימיים, עליונים על כל חיים, אשר בנגיעה קלה או קשה של החיים הם

..." )שם(מתמזמזים והולכים

לסיכום, "גורדון האמין כי כל העמים יגיעו, כל אחד בדרכו, וכל אחד על פי אופיו

המיוחד, למעלת השלמות של "עם אדם". באותה שעה תהיה העצמיות היהודית

אחת בין עצמויות שוות לה בערכן לה ושונות ממנה" )שבייד, היהדות והתרבות

(.172החילונית, עמ'

11

"עם אדם" היה חזון משיחי של חברה אידיאלית שגורדון פיתח. גורדון חשב "כי

קהילתית ולא מדינית; יסוד ההתחברות–בארץ ישראל תקום חברה משפחתית

תהיה העבודה' עבודת אלוהים שהיא העבודה המאחדת את האדם עם היקום,

ומזרימה מתוכו שפע של יצירה; החברה המשפחתית קהילתית תשמור על כבוד

היחיד שנברא בצלם, כל יחיד עולם מלא לעצמו, וכל היחידים מאוחדים ביניקתם

מן המקור של חיי הלאום; העקרון המדריך את היחסים בין הבריות יהיה הקדושה

"קדושים תהיו כי קדוש אני". כאשר תקום החברה הזו תתגלה–במובנה המוסרי

כלומר עם הפועלהדרגה החדשה של הקיום האנושי, דרגת "עם אדם". כאחדות אורגאנית של יחידיו ומתייחס אל העמים האחרים כשם שכל יחד

... האהבה מתפשטת מיחיד למשפחה, ממשפחהמתוכו מתייחס אל זולתו

לקהילה, מקהילה לעם ומעם לאנושות. הנה חזון אחרית הימים היהודי וקיום

(175 – 174האידיאל של 'עם סגולה' ")שם, עמ'

למדיניות החוץ של הישוב? מה היה יחסופרק ב -

גורדון לא האמין בדרך ההשתלטות על הארץ באמצעים מדיניים או צבאיים:זמן קצר אחרי הצהרת בלפור אומר גורדון את הדברים הבאים:

.חסד לאומים חטאת"לא בכוחות מבחוץ, ולא בחסדם של אחרים ניוושע.

תחיית העם קודמת לגאולת הארץ...וגם היום העיקר הוא כח עצמנו, כוח העם,

רצון העם, מרצו ומסירותו". אפשר לראות כי גורדון אינו מכיר בכך שהמפעל

הציוני זקוק לעזרת המעצמות.

כך היא דרך(: "עם אדם"הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה" )

לּו אפילו רצינו ללכת בדרך בעלי  .דרך אחרת אין לנו  .תחייתנו וגאולתנו

כוחנו – ברוח, אבל לא ברוח ערטילאית, כי  האגרוף, הלא כוח אגרוף אין לנו,

בכוח היצירה והתרבות נשוב לתחייה, ובכוח  .אם ברוח חיים עובדת ויוצרת

, כי אם בכוח עצמנו,לא בחסד לאומים  ו.היצירה והתרבות נשיב לנו את ארצנ

.בהתחדשות עצמותנו על ידי הארץ ובהתחדשות הארץ על ידי עצמותנו )שם(

במאמרו "לבירור רעיוננו" גורדון מגנה את השימוש בכוח צבאי לביצוע מהפכה,

וכדוגמה הוא מביא את הנעשה ברוסיה הקומוניסטית. הוא מדבר על ביטול הכוח,

(. גורדון השתייך לקבוצת אנשי "הפועל242האלימות והצבא )לבירור רעיוננו, שם,

הצעיר" שהתנגדו לגיוס ל"גדוד העברי". הם התנגדו מנימוקים של פצפיזם ומאמונתם

12

שארץ נקנית בעבודה כותב על כך יגאל עילם: אנשי העליה השניה דימו בנפשם שעם

עלייתם לארץ והתמכרותם לעבודת האדמה הצליחו לא רק להימלט מן הפוליטיקה

הכוזבת )הפוליטיקה הציונית בכלל זה(, אלא להוכיח כי אפשר גם בלי פוליטיקה,

והעיקר הוא תהליך הגאולה העצמית בא"י, בניית חברה חדשה טבעית וצודקת יותר

(. גורדון היה הנציג המובהק והקנאי ביותר של הגישה219)עילם, הגדודים העבריים,

:1918הזו, וכך הוא אמר בכינוס פועלים בגליל, ב-

"מסירות נפש לשם מסירות נפש היא דון קישוטית. גם בין עובדי הבעל הייתה

בלי ספק מסירות נפש. לכן אם אנחנו נגד המלחמה ונגד שאיפות מעצמות

ההסכמה, אין אנו צריכים להשתתף במלחמה הזו...הנקודה המרכזית של ישובנו

היא שאיפתנו לברוא עם ישר. עד עכשיו ידענו שהפרט צריך להיות ישר, אבל

מותר לכבוש ארצות, אבל זהו אבסורד...לעם אסורוהעם הוא יוצא מן הכלל: ל

ד אסור לרצוח...לא בדם קונים ארץ, כי אם ע"י החיים בה...ילהילחם, כמו שליח

(.208)מוקי צור, את אינך בודדה במרום,

גורדון לא שינה את דעותיו אחרי המלחמה, והוסיף לראות במיליטריזם ובלאומנות

סכנה לאנושות ונראה זאת בהמשך הדיון.

בויכוח שנזכר לעיל, אמר גורדון, בהמשך לדברים שציטטנו:

לא בדם קונים ארץ, כי אם ע"י החיים בה. הארץ הזו היא של הערבים"

היושבים ועובדים בה...היא תהיה לנו במידה שנתיישב ונעבוד בה. ' כי לי

כל הארץ אמר ה' )ויקרא, כ"ה(: הארץ אינה שייכת אלא לעובדים בה."

)שם, שם(

במאמרו "לברור רעיוננו" מפתח גורדון את תפיסתו לגבי האפשרות של חיים בצוותא

עם הערבים. הוא מעמיד אותה על כמה עקרונות:

יש ליצור יחס אנושי בינינו לערבים, והוא יווצר ע"י חיים משותפים ולא ע"יא.

פוליטיקה.

החיים המשותפים ירסנו את נטיית החוגים הקיצוניים הערבים לאלימות.ב.

זכותנו על הארץ תקנה ע"י יצירה ועבודה.ג.

עלינו להיפך ל"עם אדם" שפירושו בין היתר יחס אנושי ומוסרי אל העמיםד.

מסביבנו ולאנושות כולה:

, "מה שיש לעשות בזה יתברר במידה שניָקלט בארץ בישיבה על הקרקע, בעבודה,

ייקבע מתוך החייםהיחס החיוני, האנושי בינינו ובין הערביםבתרבות, ביצירה.

, אם פוליטיקהלא בפוליטיקהובכוח החיים, ולא במשא ומתן בדיבור או בדפוס,

במידה שנברא בארץ חייםבורגנית או פוליטיקה על פי התורה הסוציאלית. אנושיים, במידה שנברא את עצמנו, את היחידים ואת העם, אדם, בה במידה

יָבראו מסביב לנו גם ערבים עומדים על הגובה של חיים אנושיים ויחסים

13

. אז יעמוד העםאנושיים. אז ייברא גם היחס האנושי בינינו ובין העם הערבי

הערבי על הדבר, מה לו, לתחייתו ולגאולתו האמיתיות, עם ישראל עומד ברשות

עצמו. עד אז כל תעמולתם, כל התנפלויותיהם של הערבים עלינו, אם בלשון או

באגרוף, כל הרציחות והחורבנות, שהם ירצחו ויחריבו בנו, לא יעמדו בפני כוח

החיים שנברא. החיים חזקים מכל חורבן החיים. את זה למדנו ולומדים למדי

בראשית המלחמה עד היום ואת זה עלינו לזכור וללכת לבטח דרכנו. כוחנו ביצירה,

ואומרים: עם.... גם זכותנו על הארץ וצדקת תביעתנו עליהובה, כאז כן עתה, בצלם אלהים. וגם המאמר הזה יעשה את שלו, יעשה יותר מכל כוח אגרוף

ומכל פוליטיקה... זה – יסוד רעיוננו, רעיון תחייתנו וגאולתנו, וזה יסודו של(.259רעיון עם-אדם" )"לברור רעיוננו מיסודו", מבחר כתבים,

והוא מבהיר "כי לא נדחוק את רגלי היושבים בה, מהעם הערבי ואחרים" ) "עם אדם",

(.266שם,

זכותג' האמין בזכות המוסרית של עם ישראל לשוב לארצו, ולחיות עליה כעם עצמאי.

זו נובעת מהמפעל הישובי שאנו עושים בארץ, והיא גם זכות היסטורית, אבל במובן

אנחנו בתקופת התנ"ך היינו חלוצי תפיסת המוסר האנושי, כאשרהתרבותי שלה. נתנו לאנושות את הרעיון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, ועתה עלינו להרחיב את

עם זאת הוא האמין גם בזכותההמושג לעבר תפיסה של "עם בצלם אלוהים. המוסרית של האוכלוסיה הערבית לחיות על אדמתה ולבטא את לאומיותה.

"עם אדם"

גורדון מאמין כי עמנו צריך להיות חבר נאמן במשפחת העמים, למרות שישמור

על נבדלותו. גורדון משתית את אמונתו ביחסים היפים שיכולים להיווצר בינינו לאומות

העולם, על דרישתו שניהפך ל"עם-אדם". מהו אותו מושג אצל גורדון שכבר התחלתי

להגדירו למעלה?

גורדון טוען:

"אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלוהים, אנחנו צריכים ללכת

)עם אדם, שם, עמ'ולאמור העם צריך להיברא בצלם אלוהים"הלאה

(". גורדון מפתח את המושג, וברור שכוונתו היא שעמנו ינהג במוסריות264

האחרונה במלחמה שקרה מה על מצביע הוא האחרים. העמים כלפי

)מלח"ע הראשונה( באומרו: אדם היחיד, למרות היותו בלתי מושלם, יש בו

קיבוצית הרי הוא חיה טורפת "העם בתור אישיות ולמוסר. לטוב שאיפה

ושפלה מעין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר

לטרוף לרצוח, לגזול... כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה... )שם(.

14

כלומר, גורדון סבור כי בדרך כלל עמים נוהגים להתנהג בחוסר מוסריות,

ידועה התנגדותואבל עמנו דרש מעצמו עוד מימי התנ"ך להתנהג אחרת.

גורדון ביטוי בהתנגדותו של לידי למיליטריזם שבאה לגדודים להתגייסות

העבריים.

גורדון קובע כי אם העם אינו מוסרי, גם היחידים בתוכו לא יכולים להיות מוסריים:

"באין עם אדם אין יחיד אדם, אין אדם אדם" )שם(.

מדוע גורדון חושב שעמנו יהיה שונה מעמים אחרים שאינם נוהגים במוסריות כלפי

העמים האחרים?

"באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על

זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת

אלהים. בצלם להיברא צריך העם ולאמור: טובים  הלאה שאנחנו מפני ולא

על זה את כל מה שתובע וסבלנו את נשאנו מפני שאנחנו כי אם מאחרים,

במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים כתפינו.

ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. ובכוח מכל מיני אשפה  ביצירה הזאת,

עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו

נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים" )שם(.

הדברים ברורים: הסבל שסבלנו בגלות, מידם של הגויים, האלימות, הרדיפות,

עשו אותנו יותר ליותר רגישים לסבל הזולת ומכשיר אותנו לקבל את הרעיון של עם

(.258אדם. דברים דומים הוא אומר במאמר "לבירור רעיוננו מיסודו" )שם, שם, עמ'

יחד עם זה, הוא מבהיר שם כי אין כוונתו לרעיון התאחדות כל העמים. לרעיון זה

עוד לא הגיעה הזמן, כי טבע האדם ורוח האדם עדיין לא נעלים מספיק )שם(. תפיסתו

היסודית הייתה כי כל עם הוא כמו אבר מהגוף הגדול של האנושות, ובכך פתר את

ובין הנטייה אוניברסאליזם מופרז, המצוי למשל בתורה המרכסיסטית, הבעיה של

להתבדלות הקיימת בתרבות היהודית. לדעתו חשוב שכל עם ישמור על ייחודו וכך הוא

גם יתרום לאנושות כולה:

"ביסוד החיים הקיבוציים של האדם – כמו של יתר החי – הונחה על פי

המשפחה, ומשם, מהמשפחה המצומצמת, התפתחהעצם הטבע עד כאן – סדר ראשון של החיים המשפחה הגדולה, האומה, העם.

הפרט, האישיות. הפרטית שגם הוא מורכב מפרטים, מתאים  הקיבוציים.

ומאברים, הצטרף והתאחד עם פרטים רבים כמוהו, כאילו בתור תאים בגוף

, יוצרת החיים הקיבוציים, כמו שהיחיד,לאישיות עליונה לאומהעליון,

העם,  מכאן ואילך סדר חדש.  האישיות הפרטית, יוצר את חייו הפרטיים.

15

האישיות הקיבוצית, מצטרף ומתאחד עם יתר העמים לצירוף חדש, התא או האבר בגוף האנושות הוא  וכן הלאה והלאה.  לאנושות.

, הוצאת הספריה76 )האדם והטבע, עמ' איפוא העם, – העם ולא הפרט

הציונית, תשי"א(.

גורדון רצה שהאומה היהודית לא תטשטש את ייחודה בפני אומות אחרות, ומצד שני

שהאומה תחוש את הקשר שלה לשאר האנושות אך לא מתוך עמדת הוא רצה

התבדלות.

גורדוןאין חיים או אידיאלים אוניברסאליים ללא זיקה ללאום, לא ליחיד ולא לאומה.

.נלחם כנגד זרמים אוניברסליסטים שרווחו באותה תקופה וקודם כל כנגד המרכסיזם

גורדון טוען כי אין אידיאלים כלל אנושיים שלא נולדו מתוך אומה. כך גם כל היצירות

נולדו על קרקע של אומה כלשהי. כך גם כל הריפורמות והניסיונות לתקן את החברה

נולדו תמיד במסגרת של אומה. לדעתו אדם לא יכול לעבוד למען האנושות, אלא

קודם יעבוד למען אומתו. הוא טוען כי אין אידאלים כלליים הנעלים על הלאומיים. יש

אידיאלים לאומיים נעלים ויש אידאלים לאומיים נמוכים.

ואיה, איפוא, הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים?"

ביחוד איה, איפוא, היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה

כשבאים לתקן או לחדש את החיים האנושיים, הרי באים בעצם לתקן  ?לאומית

אידיאלים אנושיים...או לחדש את החיים הלאומיים, כל אומה על פי דרכה,

אין אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים  ?שאינם אידיאלים לאומיים מנין

לאומיים, אין אידיאלים אנושיים לחוד ואידיאלים לאומיים לחוד, בכלל אין

כשהאומה בכללה, בתור אומה, לא...אידיאלים עליונים על אידיאלים לאומיים,

אפילו אם רבים מבני האומה, באה עדיין לכלל הכרת השאיפה הזאת העליונה.

כמו שכל ה'אני' העליון של..  .בתור יחידים, שואפים על פי דרכם לחיים עליונים

ובמובן זה  .היחיד חי וגדל ומקבל שפע עליון רק מתוך ה'אני' העליון של האומה

אפשר לאמור, כי על פי האמת אין בזמננו אידיאלים אנושיים באמת חיים

ופועלים באותו התוקף, שפועלים החיים, – יש אידיאלים אנושיים אויריים,

שמימיים, עליונים על כל חיים, אשר בנגיעה קלה או קשה של החיים הם

..." )שם(מתמזמזים והולכים

אלוה שתי זכויות גורדון מיישב אתכיצד שבייד שואל במבוא שלו ל"מבחר כתבים": "

(.23, מבוא, מבחר כתבים)" על אותה כברת-ארץ?של שני העמים

מסגרות מדיניות גדולות, למעשהמהקמת ייגותו תבהס יה הורדוןפתרונו של ג המבוססת על עוצמה צבאית. הציונות, בטווח הקרובהמדינה היהודיתמהקמת

16

מבחינתו אינה פועל יוצא של הכרזות על ריבונות מדינית, אלא של יישוב הארץ,

. 5הפרחת שממותיה, הקמת חברה חדשה המתפרנסת מן האדמה

משום כך, הוא האמין שאם תשקוד הציונות על מפעלה החיובי, לא זו בלבד שניתן

, אלא גם יווצרו יחסי גומלין של שכנות טובה. עם הערביםיהיה להמנע מעימות אלים

שני העמים ייסייעו זה לזה, מפני שבקשת טובתם העצמית תדחוף אותם לכך.

חיוביים שליישוביים ההשאלה איזה עם ייהיה הדומיננטי בארץ, תקבע ע"י ההישגים ה

כל עם, ע"י יצירה ולא ע"י כיבוש.

הייתה שיש לרכז את הכוחות בהתיישבות גדולה על אדמותורדוןהמסקנה של ג

, ובשמירה על זכויות הערבים. היחסהמדינה, בבניין היישוב ובהשרשתו על האדמה

החיובי והאנושי מצדנו לערבים, מתבקש מהיותנו "עם-אדם". הוא האמין שהכוחות

מכוחות החיים החיוביים, משיבינו כי הדרך הקיצונית הרדיקליים בקרב הערבים ייבלמו

מזיקה להם.

פרק ג': יחסו של גורדון לדת היהודית וליהדות כתרבות

כבר הסברתי בפרק הקודם את הקשר ההדוק שראה גורדון בין הדת היהודית

יניקה ללא יהודית לאומיות אין דידו ראינו שלגבי היהודית. לבין הלאומיות

מכמה היהודית לדת גורדון של יחסו את נבחן זה בפרק היהודית. מהדת

היבטים.

כפי שכבר ציינתי אין לי ספק שהכרתו הדתית השפיע על תפיסת הלאומיות

שלו. גורדון קובע כי הלאומיות החלה בדת. האומה מתהווה מתוך איחוד של

אלי המשפחות והשבט: "כך יש לחשוב , מתהווה ההאומה החיה, המשפחה

(. בהמשך76הגדולה, כלומר כך מתהווה נפש האומה", )האדם והטבע, עמ'

מתנגד גורדון ל"בליעת" אומות ע"י מעצמות כדוגמת רומי. על הדברים האלו

כתבנו בפרק הקודם, ועתה נחזור נשאל מה היה יחסו של גורדון לדת?

ואומות גורדון, לדעת הלאומית, ההוויה של ביותר הממצה הביטוי היא הדת

ייחודה של העצמיות על זו מזו ע"י דתן. בכך הוא אומר דבר כבד משקל נבדלות

כל יחידהיהודית. הדת היא ה"יחס" שבין בני אדם יחידים לבין היקום הסובב אותם. . יחס ממשי אל האינסופיות עוברכייחודו החד-פעמי על פי מצבו ומקומו ביקום

(. הדת צומחת מתוך117דרך הסביבה הטבעית שכל יחיד מעוגן בה )האדם והטבע,

והחי הדומם הטבע אל מיוחד יחס יש לעמים טבעית. וסביבה חברתית סביבה

נביאבנקודות אלו דומות עמדותיו לעמדות אחד-העם אשר שלל את דרכו של הרצל , ראה סטיבן זיפרשטיין, 5.168, עמ' 1993, עם עובד, חמקמק

17

בסביבתם. דתו של כל עם צומחת מתוך טבע ארצו ואקלימה, לדעת גורדון. ברור

שלכל עם איכות טבעית נבדלת, שבהתאם לה מתייחדת דתו.

באותו מאמר ובאותו עמוד כותב גורדון דברים חמים על הדת היהודית: "את

ומיוחד יחיד האחריות העליונה משיגה הדת רק כשהיא מגיעה להשגת אל

בהחלט, נעלם בהחלט, רק דת שהגיעה למדרגת השגה עליונה כזאת, יכולה

להגיע לרעיונות מעין 'ואהבת לרעך כמוך', 'לא ישא גוי אל גוי חרב'..." )שם,

שם(.

גורדון הגה הערכה עמוקה לדת היהודית ולתרבות היהודית ולמונותיאיזם היהודי.

לאחר שהוא דן בדתות הפאגאניות הוא קובע:

"אולם את האיחוד העליון בין האדם לבין עצמו, בין האדם לבין חברו בן

בין בני האומות השונות, וכך בין האדם–אומתו, בין אומה לחברתה, ומתוך כך

את האחריות העליונה, –והטבע עם כל מה שחי והווה בו ומתוך כל זה משיגה רק דתהדת רק כשהיא מגיעה להשגת אל יחיד ומיוחד בהחלט, נעלם בהחלט,

שהגיעה או שעשויה להגיע לרעיונות מעין: 'ואהבת לרעך כמוך, לא ישא גוי אל גוי

(.76חרב' ..." )האדם והטבע,

היא כי וקובע כאן את הדת היהודית עם דתות העולם הקדום, גורדון משווה

הנעלה מביניהן.

גורדון "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות" )מבחר כתבים, עמ' במאמרו של

ואל הדת היהודית. הוא מדבר על339 – 314 יחס חם אל היהדות גורדון מביע )

"הפשטות הטבעיות, התמימות של היהדות, המעידות על אורה הגנוז בחשאי" )הביטוי

"האור הגנוז" ביחס ליהדות חוזר תדיר במאמר זה(.

היהדות שואפת להגשים את הרעיון של צלם אלוהים באדם, לדעת גורדון. צלם

אלוהים באדם הוא אדם ואומה שיהיו מחוברים לעצמותם, מחוברים לטבע ולאלוהים.

זוהי בעצם התגשמות המעלה העליונה שאדם ואומה יכולים להגיע אליה.

אם להתבונן ביהדות מתוכה, מבפנים, מתוך שרשיה, יש לעמוד על דבר"

עומד על צלם האלהיםהכל, כל המוסר, הדת, כל עולמו של האדם –    :אחד

ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה'  .שבאדם

ברא אותם' – זהו, אם להתבונן ביהדות מתוך כל יצורי ֵגוה, מתוך כל זרם החיים

זאת אומרת, התנאי העיקרי,... דרה שלה, זהו מקור חייהששבה, זהו הלוז של

התנאי הראשי והראשון להשגת החיים, שהאדם, במידה שהוא אדם, מבקש, אם

מדעת או שלא מדעת, הוא, שעצמותו תהיה שלימה, חיה, טהורה, נאמנה לעצמה

18

בכל ישותה, שיהיו כל כוחות גופו ונפשו חיים ופועלים בהתאמה גמורה בינם לבין

ולבין הכל;רוח החיים הכלליתעצמם הכוללת באחת, שיהיה אדם חי בצלם

(.316" )שם, עמ' .האלהים, בצלם חיי הטבע בבחינתם העליונה

כאשר גורדון מגיע לדבר על היהדות התלמודית, על יהדות חז"ל הרבנית

שאחרי היהודית ביצירה בדבריו. אמביוולנטיות ניכרת זמנו ליהדות עד

מהתפתחות", "צמצום יותר מוצא הוא זאת התלמוד מצדיק הוא אך

מבחינה היסטורית. לאחר אבדן העצמאות היהודית "למעוף חדש לא היה

מקום". אידיאלים ושאיפות גדולות היו מסכנות את קיום היהדות. הם היו

עלולים להביא אותה להתבוללות מוחלטת.

, עם כל השלילה שבה מבחינתבספר, בהלכההשתקעות החיים היהודים

הניתוק מהחיים, הגנה על העם מפני התפרקות כללית.

בזמן החדש החל העם לחיות חים יותר מלאים, אך הוא זנח את "הספר"

קיצוניות זוהי וגם המורשת של עם הספר, "יוצר הספר" את ביטל את

שגורדון מיצר עליה, המביאה לביטול עצמותנו, ולהתבטלות עצמנו לפני

תרבויות זרות. ודוק: גורדון רואה את התלמוד כחלק מעצמותנו ולא רק את

התנ"ך.

גורדון כמובן אינו מגנה את המגמות החדשות הרואות את תחיית העם

זניחת את מגנה הוא אך העצמיים, ובחייו הארץ ביישוב ממש, בחיים

ספרותנו וזניחת עברנו והעדפת ספרותם של עמים זרים.

זה" זה לעומת חזיונות שני ושוב – ואותה התכונה מבחינה אחרת

התלמוד, שקשה להגיד, מה יש בו יותר, אם התפתחות בעבר ובהווה.

צמצומה, וכל הספרות שלאחרי התלמוד, שבודאי יש בה היהדות או

יותר צמצום מהתפתחות...

חירות  מיתתו המדינית של העם והתפרדות גופו לאברים אברים ועד זמננו.

לאומית שלימה, אותה החירות, שהיא התנאי הראשי והראשון בכל יצירה עצמית

גדולה, לא היתה לעם ישראל כמעט בכל משך ימי הבית השני, וגם החירות,

החיים נצטמצמו, למעוף חדש לא היה  שהיתה לו, הלכה לאחרונה הלוך וירוד.

....מקום

הרחבים... החיים בכוח להתנער העם כשהתחיל החדש, בזמן ולהיפך,

הספר, נגד להתקומם העם מן ידוע חלק התחיל אחרים, של והעמוקים

ה, ביטל את כל הספר, ביטל את יוצריוכשהתקומם – הגיע אל הקיצוניות השנ

  "הספר, את עם הספר.

19

הייתה כיהודי אורתודוקסי עם עלותו לארץ, למרות שגורדון הגדיר עצמו

לגורדון לא מעט בקורת על היהדות ההלכתית המסורתית.

למשהו מאובן שהפכה על הדת תוקף את הוא והטבע" "האדם בחיבורו

המונע את חידוש החיים:

"משהו שמחוץ לחיים, שמעל החיים, לדבר שירד אלינו מהשמיים, אשר

המאמין מאמין כי אסור לנגוע בו, ושולל ממנו באופן כזה את כל חיוניותו,

את כל כוחו לחדש את החיים, לפי מידת התפתחותה של ההכרה;"

מצד שני גורדון כואב את הבוז החילוני השטחי כלפי הדת:

"ומי שאינו מאמין רואה בה דבר שבדמיון, ברגשנות, מיסטיקה תפלה,

שאין לו לאדם הגון אלא לעקור אותה מלבו ולהתרפא ממנה. יחס זה

ולידי הצורות טשטוש לידי והנפשיות, המחשבה לידי שטחיות מביא

ירידת שפע החיים" )שם(

התאבנותה ומנגד זניחתה - את הסיבה לניוונה–הוא רואה בשני הגורמים הללו

(.76של היהדות בפרט והרוח האנושית בכלל )עינת רמון, עמ'

בדברים אלו ניכרת חריגתו הברורה של גורדון מהתפיסה המסורתית של "תורה

מאוסף יותר היא הדת כי תפיסתו מצד אחד, לשנותה, שאין השמיים" מן

אמונות תפלות, מצד שני.

ניוונה של הדת היהודית כחלק גורדון על כן באותו חיבור הצביע מעט לפני

מתופעת ניוונן של דתות אחרות:

כן, ומתוך כך –וצל מהשלטת הצורה על התיגם עם ישראל לא נ

מהפסק בהתפתחות הדת וגם מירידתה. ולא רחוק לחשוב, כי

הרבה גרמה לזה העובדה, שיתר עמי התרבות, שהיה לעם ישראל

נגיעה בהם, נשארו שקועים באלילות ובמוסר של אלילות. רואים

אנחנו, למשל, כי הנביאים לא היו רחוקים מהדרך לבטול הקרבנות,

בעוד אשר השבים מגלות בבל והבאים אחריהם, שהיו בלי ספק

מושפעים הרבה מהעמים האחרים, העלו את הקרבת הקרבנות

למעלה של קדושה כזאת, שגם עד היום עדיין מתפללים

)האדםאלהיםהמתפללים על השבת עבודת הקרבנות לדביר בית

. והטבע(

הדת קובע גורדון היא מצב של תחושת אחדות האדם עם הבריאה האינסופית עם עצמו ועם כל מה שחי. האלילות היא כל מה שמפריע

הפרעה לתחושת האחדות יכולה להתרחש ע"י התפתחותלתחושת האחדות הזו.

20

צורות דתיות מאובנות כמו מוסכמות ופולחנים. אלו מונעים את תחושת האחדות

והאחריות והאמפתיה האוניברסלית שהן התוכן הדתי הטהור.

מקור אחר לניוונה של הדת הן האמונות התפלות, הקמיעות, הלחשים הנובעים

מפחד מהאינסופי: וכו' נולדו'לא תנחשו ולא תעוננו', 'מאותות השמים אל תחתו'או במקום "...

קוי המאורות וכדומה, נולדו מיני סימנים, לחשים,יאמונות בהשפעת ל

סגולות, קמיעות וכו', כידוע. בכלל לעומת רוחם החיה והיוצרת, לעומת

מעופם של התורה והנביאים, – איזה צמצום!

בנצרות הוא רואה סוג של אלילות כאשר דמותו של ישו היא המתווך

:החוסם את תחושת האחדות

במקום אל יחיד ומיוחד בהחלט באה אלהות משולשת, במקום השאיפה של

האדם, של כל אדם "צלם האלהים", לאחוד מוחלט עם האין סוף ועמה

האחריות העליונה של כל אדם בא איש בינים – "בן אלהים", שקבל עליו את

במקום השאיפה לתקן עולםהתפקיד של האחוד ואת כל האחריות העליונה;

במלכות שדי, לחדש את החיים הארציים, באה שאיפה למלכות שמים וכן

" )שם(.הלאה

בשורות האחרונות באה לידי ביטוי הסתייגותו של גורדון מכל דת או אידיאולוגיה

חילונית מודרנית, חלופית לדת, המבוססת על היררכיה, שכן הן פוטרות את היחיד

מלקחת אחריות על החיפוש הפנימי, כך בנצרות )הכומר, האפיפיור( , וכך ביהדות

הרב:–חסידית )הצדיק( וביהדות הרבנית

ברור, כי העיקר הוא כאן, שלא תהיה חציצה בין העצמות לבין חייה, בין חיי"

העצמות לבין החיים העולמיים, שלא יהיה דבר חוצץ בפני השפע העליון

כלומר העיקר הוא, כאמור, שלימות העצמות מתוכה ומהרת .וההשגה העליונה

. ההבדל בין היהדות לבין הנצרות(לברור " )העצמות מהשפעה זרה מבחוץ

לאחר מכן הוא משווה בין הנצרות והיהדות:

הנצרות צמצמה את האדם, את צלם האלהים, מתוך שצמצמה את האלהים,"

האלהים נעשה נזקק לעוזר  .את אלהותו, את אחדותו המוחלטת של אלהים

האדם  .והאדם – למתווך, למתווך בינו ובין קונו, בינו ובין עולמו, בינו לבין עצמו

נעשה מין בריה עלּובה, שאינה יכולה ואינה צריכה ואינה רשאית לעזור לעצמה

החיים העליונים ניתנים תה, את חייה העליונים.יבבקשה את תיקונה, את עלי

בעוד שהיהדות רואה את החיים  .לאדם מן המוכן, ואין לו אלא לקבלם כמו שהם

העליונים של האדם בעצם עבודתו להשגתם, בעצם בקשתו אותם, בעצם

בקשת החיים סלילת הדרך לבקשם, כי גם החיים הם אחדות מוחלטת:

".העליונים, בקשה פעילה, כמובן – הם הם החיים העליונים

21

גורדון חיפש את התחדשות הדת בדת נקייה מהיררכיה ומכפייה כלשהי. אך גורדון

אינו שייך לאותם הוגים ליברלים מודרניים הרואים בדת קודם כל עניין לתודעתו של

היחיד. בחלקו של "האדם והטבע " העוסק בדת, מפליג גורדון בשבחי החג הלאומי

והדתי: "שום חג פרטי או חברותי, לא ישיג אותה המוסיקליות שיש בחג לאומי דתי",

ומיד הוא מסייג "כמובן, במקום שהחוגגים הם לאומיים ודתיים באמת ובתמים".

לדעת עינת רמון פה נמצאת הבעיה הקשה ביותר בהגותו הדתית של גורדון, שהוא

לא הצליח למצוא לה פתרון: המתח בין עמידתו העצמאית של היחיד לבין תלותו

(. למעלה, בפרק על הלאומיות79בחברה ובטכסיה הדתיים והלאומיים )שם, עמ'

שכל קיבוץ אנושיעמדנו על כך שגורדון רואה את היחיד תלוי באומתו. הבעיה היא "עד שהתוכן נהיה טפל" להן. כתוצאהאו לאומי נוטה לקידוש הצורות הדתיות,

מכך הנפש בעלת הרגש הדתי העמוק, אומר גורדון מוכרחה להסתגל, או להיקרע

מנפש האומה.

עם זאת גורדון שוב ושוב מצביע על כך שאישיותו העצמית של היחיד היא ביטוי

העצמי הייחודי של איחוד חייו עם הטבע, עם החיים הקיבוציים של האומה, של הדת

להן האדם משתייך.

מה אמור לעשות אדם כגורדון שנפשו שואפת לדתיות אמיתית והוא מתנגש בצורות

הקפואות והמנכרות של הדת הקבוצית בתוכה גדל? האם עליו לחכות בסבלנות

להתחדשות הדת, או לעזוב את הדת כפי שעשו רבים מחבריו?

כדוגמת נחשון בן עמינדב במדרש–גורדון כתב פעמים רבות על הצורך ביחידים

שינהיגו חידושים בדת. אך דבריו בנושא זה נשארו מעורפלים. גורדון נמנע לאורך כל

כתביו מהגדרה מפורשת של דרכי ההתחדשות האלה )רמון, שם(.

(כותב כי "ההלכה" שהציע גורדון לבני176שבייד, )היהדות והתרבות החילונית, עמ'

דורו נוגעת אך ורק בשאלות של הנחת היסודות לאירגון החיים החברתיים והאישיים

בארץ ישראל. כתביו אינם נוגעים במפורט בחינוך או בהווי חיים מלא או בתרבות

העם.

לגבי השאלות הללו נראה שגורדון האמין ובטח בכוחה של הספונטניות ולא רצה

לפסוק הלכה. הוא האמין כי הנפשיות היהודית תתגלה בא"י במלוא צביונה הייחודי

בלי שננסה לקבוע לה גדרים בדרך ההכרה. אחריותה של התנועה הציונית היא

לשחרר את "החוויה" ולהניח לה לזרום. כל שיעשו היהודים בנסיבות אלו יהיה יהדות

(:243 – 238 עמ' 1918)ראה "עבודתנו מעתה",

פה אין מקום  ."מה תהא צורת הלאומיות החדשה? את זה אין כמובן, להגיד

החיים הולכים בלי דרך,  .זהו דבר שבחיים  .לתכניות, לסלילת דרכים

כל צעד מצעדיהם הוא עצם ההתחדשות  .מתחדשים ומחדשים בלי תכנית

ימים  .לא ביום אחד תיעשה ולא בדרך ישרה תלך יצירת הצורה .והחידוש

22

רק אחת אפשר, כמדומה, להגיד, כי היא תהיה יותר קרובה אל  .ידברו

.שם(("הטבע, יותר נפעלת, יותר מחּויה במומנט הקוסמי

יחד עם זאת, כותב שבייד, גורדון רצה בשמירת הסמלים הגדולים של היהדות,

שעיצבו את אורחות חיי העם, וכאב לו לראות את חילול השבת והמועדים ע"י חבריו

לעליה השנייה. הוא לא רצה בסיגול הדפוסים הישנים אלא בסיגול הסמלים מתוך

גישה יצירתית ומחדשת את החוויה הספונטנית )ראה "לחשבוננו עם הדת", מכתבים

(:222 – 220ורשימות, עמ'

קבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמנו בו, נתנו את נפשנו עליו, כל זמן שהיינו"

כלואים בתוך החומות, קרועים ומרוחקים מהעולם עם הויתו התהומית,

מהאדם עם חייו הרחבים, העמוקים והעשירים. וכאשר נפלו החומות, כאשר

הכרנו מקרוב את העולם ומלואו, כאשר התודענו מקרוב אל האדם וחייו, כאשר

קבלנו עם זה מה שמסרו לנו אחרים, – ראינו, כי אין המסור והמקובל מאבותינו

מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק,

ישן ואינו מתאים עוד, מהיהאם העמקנו לעיין ולשקול בדעת, מה באמת נת

באמת נחרב או נרקב, ומה, לעמקו של דבר, רק צורתו נטשטשה או נפסלה,

והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף

"?.להתחדשות עליונה

פרק ד - עמדותיו הדתיות של גורדון בחיי היום יום בארץ יוסף אהרונוביץ ממנהיגי "הפועל הצעיר" שהכיר את גורדון הכרות אישית )רשימות

לתולדותיו א.ד. גורדון, מבחר כתבים( כותב כי גורדון אף שהיה דתי ושומר מצוות

בבואו לארץ, היה פחות אדוק מבנו, ועל כך היו להם מחלוקות קשות. "מזה נראה

(. ישנן עדויות על חריגת44שהיו לו מושגים אחרים על הדת מהמקובל" )שם, עמ'

גורדון מן התיאולוגיה והנוהג האורתודוכסי עוד לפני עלייתו לארץ במכתבו לדובנוב

(. יחד עם זה גורדון היה מתפלל כל יום בבואו לארץ ומקיים84 )רמון, עמ' 1898ב

את המצוות כהלכתן, והגדיר עצמו כיהודי אורתודוכסי. במשך השנים, בעבודתו

בחברת צעירי העלייה השנייה הוא החל זונח את המצוות המעשיות.

בשנים הראשונות, ניכר היה, לפי אהרונוביץ, כי גורדון מתלבט קשות בענייני הדת,

כי עדיין אין לו דעה ברורה, ויש לו פקפוקים וחתירה פנימית לפתרון. מחשבתו

הייתה עסוקה רבות בענייני דת.

23

אהרונוביץ כותב כי בשנים האחרונות ניכר היה כי התלבטויותיו פחתו. הוא פרק מעל

עצמו את עול המצוות המעשיות, ונשאר רק עם מצוות "לא תעשה".

מכל מקום בפרק זה אני רוצה לעסוק דווקא בהתלבטויותיו בנושאים אלו. ( להבנת תפיסתו של גורדון80, עמ' 72מושג המפתח, לדעת עינת רמון, )זמנים,

את אורח החיים הדתי היהודי הוא מושג הקדושה. הקדושה היא הביטוי המעשי

והיום-יומי של תפיסת הדת, והיא המבטאת בכתביו את ההתאחדות עם האינסופי

בכל רגע ורגע, דרך כל מעשה ומעשה.

גורדון הושפע בפיתוח מושג זה מן הבודהיזם אם כי הוא גם מתפלמס עמו.

משיכתו של גורדון לדת זו נבעה מאי תלותה של דת זה באמונה בקיום האל, ומכך

שאינה מתמקדת בהלכה או בחובות אמוניות :

וקא דת עמוקה ואצילית מאד ]...[ ששוללתורואים אנחנו כי יש דת, וד"

אפילו את האמונה בא-להים,- הלא היא דת בודה )כמובן בצורתה

הבודהית, ולא בצורתה ההמונית, האלילית(. הוי אומר, פה יש דבר מה...

"לחשבוננו עם הדת"(.)שאינו תלוי באמונה"

גורדון השתמש בבודהיזם כהוכחה ניצחת לטענתו החוזרת ונשנית במסגרת

מאמציו לשכנע את עמיתיו החילוניים, כי הדת עודנה רובד יסודי ומהותי בחיי

האדם וטעות היא לבטלה בגלל גילוייה המנוונים.

עם זאת דחה גורדון יסודות חשובים בבודהיזם, אותו הכיר דרך כתבי

שופנהאואר. הוא דחה את מושג הנירוונה, ואת מושג ביטול הרצונות הטבעיים

של האדם. גורדון רואה ב"קדושה" דווקא התמקדות ברצונות האלו, תוך כדי

ריסונם וקידושם של המעשים היומיומיים המקיימים את חיי האדם.

טענתו זו של גורדון ביטלה את ההבדלות שעושה היהדות ההילכתית בין קודש

לחול, למשל חגים ושבתות לעומת ימות החול, תלמוד תורה לעומת מעשים

של "דרך ארץ", עם ישראל מול האנושות, גברים מול נשים ומוגבלים.גורדון

התנגד לתפילת ההבדלה הנאמרת במוצאי שבתות וחגים שעיקרה הבדלה בין

קודש לחול, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי מעשה.

בהקשר זה יש להבין גם את תפיסת "העבודה" שלו "כדת שבחיים" כשוברת

את ההבחנה שבין קודש לחול, גם במישור של קבוצות אנשים שונות וגם

במישור של פעילויות שונות:

כי פה אין מקום להבדלים בין "קודש" ובין "חול", בין רוח ובין חומר, –

פה יש מקום להבדל בין חיים ובין לא-חיים. בחיים אין "קודש" לחוד

ו"חול" לחוד, אין רוח לחוד וחומר לחוד. בחיים חומר ורוח תמיד

(. לחברי ברוח המנוצחים, אדר ב' תרע"ט( ביחד

24

עבודה היא אם כן הביטוי היומיומי של הקדושה, לפי גורדון. מתוך העקרון הרוחני

שוויוני מבטל גורדון כל הבחנה בין תרבות עליונה ותחתונה, בין תרבות רוחנית

וחומרית ובין האנשים העוסקים בהן.

גורדון דוחה מכל וכל את האדישות או את הבוז וההתנשאות כלפי מעשים

פעוטים ויומיומיים, הנובעים מהעמדת חז"ל את ערכי התפילה ותלמוד תורה

. גורדון גורס כי יש להתייחס למעשים הקטנים6בראש סולם העדיפויות

כמעשים דתיים של שיתוף עם האלוהות והידמות לה–המקיימים את חיי האדם

(.81ביצירת העולם )רמון, עמ'

רמון מציינת כי גורדון ביקש למעשה לחולל מהפכה בתודעת בני דורו, אך לא

, ובהיעדר מערכת של הכשרת התודעה7הצליח ליצור הנחיות להכשרת תודעה זו

יש סכנה כי חיים שכולם קודש יהפכו לחיים נעדרי תודעת קדושה בכלל. לדעה זו

שותף גם שבייד הכותב כי יש להודות שגורדון שחיפש דרך להמשיך את המסורת

(.21בחיים היהודים המתחדשים בארץ, לא מצא אותה )מבחר כתבים, עמ'

למעשה לא היה לו סיכוי ממשי מבחינה היסטורית, לחולל מפנה בתודעת בני

א.ק(–דורו החילונים וכותב על-כך לוז: "בתוך המחנה ההחילוני עצמו )בישוב

השתלטו דעות אנטי-דתיות ראדיקאליות, פרי האקלים של התקופה )מקבילים

(. לוז רואה כמה סיבות לכך. המנהיגות המסורתית במזרח17נפגשים, עמ'

אירופה גילתה נתק אל המציאות ההיסטורית. היישוב הישן בארץ היה כולו אנטי

ציוני, ונגד רעיונות ההשכלה הלאומית מודרנית. תופעות אלו חיזקו את הדימוי

השלילי שהיה לאורתודוקסיה היהודית בארץ בעיני המחנה הציוני החילוני.

"הציוני החילוני נעשה מנוכר כמעט לחלוטין לא רק לגבי חלק גדול ממורשתו

הלאומית -תרבותית, אלא אף לגבי עצם משמעותה הרעיונית והאכסיסטנציאלית

של האמונה הדתית )שם(.

כך: על ויכוח יש החכמים בין גם כי לציין יש 6o הרבנות" )אבות, פרק, א( את ושנא המלאכה את אומר: אהב "שמעיהoארץ דרך עם תורה תלמוד יפה אומר הנשיא יהודה רבי של בנו גמליאל רבן

וגוררת בטלה סופה מלאכה עמה שאין תורה וכל עון משכחת שניהם שיגיעתב( ב' משנה שמים.)פרק לשם עמהם עמלים יהיו הצבור עם העמלים וכל עון

לאה פלד, כותבת כי נושא החינוך העסיק רבות את גורדון, אם כי הוא לא הקדיש לו מאמר 7 בפני עצמו, למעט המאמר "עבודתנו מעתה". פלד כותבת כי גורדון יצר שיטת חינוך אוטופית

שהוא קרא לה "החינוך העצמי". הבעיה המרכזית בשיטתו היא שהיא אינה מצליחה ליצור קשר בין חינוך הפרט ובין חינוך הכלל, בין חינוך אינדיבידואלי קיצוני המדגיש את עצמות היחיד, ובין

אידיאולוגיה מסויימת המבקשת לקנות לה מאמינים, כדוגמת האידיאולוגיה החינוךהציונית-סוציאליסטית )לאה פלד, מושג "החינוך העצמי" במשנתו של א"ד גורדון",

(32, )י"א( ת"א, תשמ"ט, עמ' וסביבתו

25

כדוגמה הממחישה את הבעייתיות בהגותו של גורדון בנושא הקדושה וחיי

היומיום

נבחן את התייחסותו של גורדון בנוגע לקשר שבין מיניות, קדושה וטהרת

המשפחה. התייחסותו של גורדון לנושא מובאת במאמרו "לבירור ההבדל בין

היהדות לנצרות". במאמר זה תוקף גורדון את תפיסת האהבה הנוצרית, ואת

אידיאל הנזירות המשותף לה ולבודהיזם. את האחרון הוא תוקף בגלל שהוא

מבקש לדכא את יצר המין במקום להטות אותו לכיוונים נכונים כפי שעשתה

היהדות לדעת גורדון:

...וכשם שתכלית האדם היא לא בהתבטלותו, כי אם בהתעלותו, כך הם גם

האדם מתחיל מן היחיד, וחיי האדם מתחילים מן הזוג, מחיי  .החיים

המשפחה. פה כאילו חיים מדרגה שניה, במרובה, חיים, שיש להם כבר שטח

)'לא טוב היות האדם לבדו', 'לאתכלית החיים היא לא נזירות ופרישות  .ידוע

תוהו בראה – לשבת יצרה'(, כי אם טהרתם, טבעיותם, אמיתם, קדושתם של

מותר להחליט, כי היהדות נתנה את הפתרון היותר נכון והיותר יפה,. ..החיים

לאותה...אם גם נשמרה טהרת המשפחה – טהרת הגבר כטהרת האשה

האהבה העמוקה והטהורה, שאינה פוסקת עם הנשואים, כי אם בעצם

לא נכון, כי הרגש האנושי העמוק והטהור הזה מת או מתחילה עם הנשואים.

לא היה ולא נברא ורק בדמיון יסודו, כמו שמחליטים בחורים זקנים או מי שהיו

בחורים זקנים משלנו ומשל אחרים, אבל היחס הקל אל הרגש העדין הזה גורם

שהוא מתנדף ונפגם מתוך שמוציאים אותו לבטלה, פרוטות, פרוטות עוד

... כי הפרישות  .בטרם שנמצאו איש לרעהו בני הזוג המתאימים זה לזה

המוחלטת אינה נעלה מחיי המשפחה. קשה, קשה מאוד להשיג יחסים גדולים

כאלה בין הגבר והאשה, יחסים של טהרה גמורה של הגבר ושל האשה יחד,

לאין ערוך יותר קשה מאשר לחיות בפרישות מוחלטת, אבל חיי משפחה כאלה

הם גם נעלים לאין ערוך על חיי פרישות מוחלטת, וחובה על האדם לשאוף

.לחיים כאלה, – לחייב כאלה ולא לפרישות מוחלטת

למעשה על פניה נראית השקפתו כמתאימה לתפיסה היהודית המסורתית. אך

יש לשים לב לכמה נקודות במאמר זה:

הביקורת על הנזירות והפרישות מחד גיסא, ועל היחס המתירני

מאידך גיסא. דברים אלו כוונו לחבריו של גורדון מהעלייה השנייה

אשר נעו בין מתירנות מינית לפרישות מינית כדי שיוכלו להתמסר

למהפכה הציונית.

טהרת הגבר והאשה שווים אצל גורדון ואין הוא מזכיר כלל את

הטקסים הכרוכים בטהרת המשפחה המקובלים ביהדות.

26

גורדון אינו בטוח שיש צורך להציב נורמות מיניות בתחום

כי היהדות התירה לגמרי או חתכה לגמרי את הקשר"הלאומי-דתי,

הזה, בעיקר הרי הוא מסור לנפשו של אדם וגם לא מעט לגופו,

לפיסיולוגיה שלו, אם בריאה היא או לא,.."

יוצא מכך כי גורדון הפך את המושג "טהרת המשפחה" מדרך הלכתית

קונקרטית למושג פילוסופי מטא-הלכתי, האמור להורות על התנהגות מינית

מרוסנת במסגרת חיי הנישואין, דבר שהטיף לו בכל מקום והאמין בו בכל

מאודו. היבט מטאפורי זה של יחסו של גורדון להלכה מנקודת מבט מטא

כלומר מייצג עמדה פילוסופית ולאו דוקא כמערכת הוראות שלהלכתית, (. שימושו83באה לידי ביטוי בכתביו השונים )רמון, עמ' התנהגות מפורטת

במונחים: הלכה, פסיקה ומחוייבות דתית, מהווה חריגה מובהקת מתפיסת

העולם המסורתית, אולם גורדון ראה בכך הגשמת רעיונו של התחדשות הדת

מתוך החיים.

גורדון היה חייב למרוד בהלכה בגיבושה הקיים, כי הוא קיבל את הטענה

החילונית שההלכה בגיבושה הקיים היא תוצר של תנאי הגלות )שבייד, היהדות

(. בעלייתו לארץ זנח בהדרגה את את המצוות175והתרבות החילונית, עמ'

הפולחניות של "שולחן ערוך" וביטא את חווייתו הדתית בעשייה ספונטנית

ובעבודה )שם(.

תמונה ברורה יותר על עמדתו של גורדון בנוגע לאורח החיים היהודי אפשר

לדלות מתוך רשמים ביוגרפיים שנכתבו עליו בידי חבריו.

הם מציינים כי גורדון נשא במשימות של מעין "רב" בקרב חלוצי העליה השנייה.

אווה טבנקין מציינת את שירתו החסידית בערבי שבתות לאחר הארוחה. חנה

צ'יזיק סיפרה על מנהגו לקרוא פרקים של תנ"ך לנשים הרוחצות כלים במטבח.

הזכירו את אמירת הקדיש על קברו של חבר שנפל. בליל הסדר של הפועלים

בשרונה, כאשר לא הייתה כל תוכנית לחג, אפילו לא הקראת הגדה, גורדון הציע

לאכול קודם לפני עריכת הסדר "כי אין כוח לערוך את הסדר". אך לאחריו הוא

דיבר ארוכות על "רוח הסדר", על ערך הפסח ועל סמל הפסח בחיינו. על הסבל

בחיי החלוצים שבזכותו הם יקנו את עולמם. אח"כ הוא החל לזמר בשקט וכולם

הצטרפו אליו, ולבסוף רקדו עד אור הבוקר.

התיאור הזה מדגים את גישתו הרגשית, האינטואיטיבית והסלקטיבית של גורדון

לדת היהודית. מסגרת הסדר התקיימה אך צורת הביטוי שלה חייבת הייתה

להשתנות ולהתאים עצמה לרגשות היושבים, כדי להיות מעשה דתי לפי

הגדרותיו של גורדון. יחד עם זאת גורדון שמר על מהות החג, על מצוות "והגדת

27

לבנך" וראיית האדם את עצמו "כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר הוא יצר קישור

בין המציאות הקיומית של ההווה לעבר. בכך הוסר המחסום בין הצורה הדתית

לבין הרגש הדתי, ונוצרה תחושה של אחדות קהילתית של היחידים עם קהילתם

ועם מורשתם, דבר שהתבטא לבסוף, בריקודים אקסטטיים עד אור הבוקר )רמון,

(. )אהרונוביץ מעיד עליו כי במחצית הראשונה של חייו בארץ היה גורדון85עמ'

(.43איש שמח אשר ידע לרקוד עד כלות הנשמה(, )מבחר כתבים, עמ'

לסיכום סוגיה זו, יש להדגיש כי העדפת הספונטאניות והחשש מפני קידוש

דפוסים ונורמות אין פירושם אצל גורדון זניחה גמורה של הדפוסים ודרכי הביטוי

המסורתיים. גורדון חייב התייחסות של כל דור אל מפעלם הספרותי וההלכתי

(.175של הדורות הקודמים )שבייד, היהדות והתרבות החילונית, עמ'

לשיטת גורדון שייכת הדת לתחום החוויה. אמנם היא נזקקת לביטויים מוסדיים,

לעיקרי אמונה וטכסים אך כל אלה הם ביטויים משתנים של העניין המהותי

(. 19שהוא החוויה הדתית)שבייד, מבחר כתבים, מבוא, עמ'

הופעתו של גורדון כנביא לאנשי העליה השנייה

בהקשר לתפקידים החברתיים והמנהיגותיים שמילא גורדון בעלייה השניה, מן

הראוי לעמוד על כך שהוא נתפס בעיניהם כנביא: 'איש הרוח', שרוח אלוהים

מפעמת בו, ואף הוא ראה עצמו כנביא במובן המקראי, איש שרוח אלוהים דוברת

.מקרבו, איש שעצמיותו מחוברת מפנימיותה לעצמיות האלוהית

אהרונוביץ כותב בסוף דבריו על הביוגרפיה של גורדון: "הופעת גורדון בא"י

מהי? מין התגלות פתאומית, מין הארה עליונה, מעין 'ויקחני ה' מאחורי הצאן וכו',

'ויאמר אלי לך הנבא וכו'. או שיש להופעה זו שורשים בעברו שהיא כולה המשך,

ידעתיך,–המשך חשוב של הדברים שקדמו לה, בבחינת 'בטרם אצרך בבטן

(.46בטרם תצא מרחם הקדשתיך?" )מבחר כתבים, עמ'

הדברים מעניינים כי אהרונוביץ שעמד בראש ה"פועל הצעיר" היה בר-פלוגתא

של גורדון בנושאים רבים.

ייחודו של גורדון בין מנהיגי העלייה השנייה היה בכך שהוא בניגוד למנהיגים מעשיים

אחרים כדוגמת אהרונוביץ, לא החשיב תוכניות מעשיות, אידיאולוגיות ואירגוניות.

שלרוחגורדון חשב שהכל תלוי ב"רוח". בעיניו הייתה חשובה רק צורת חיים שתפיח

כי אם היא תתעורררק הרוח הנכונה הייתה חשובה בעיניו,הגשמה ורצון אישיים.

ניתן יהיה להשיג את הבלתי אפשרי. הוא מרבה להשתמש בביטוי גחלת לוחשת בעת

עלייתו לארץ: "...והיה כי תוסיף להתבונן ולהתעמק, וראית מתחת לחרבות עוד גחלת

ורוח הארץ א.ק( – ההם )בגולה מרוח החייםיתומה לוחשת , אשר ניצלה במסתרים

28

; נכתב87 – 86 עמ' 'האומה והעבודה'נושבת בה להחיותה..." )"החלום ופתרונו",

בשנת תרס"ט(.

גורדון נקלע בשל עמדותיו לויכוח קשה עם אהרונוביץ על תלות הפועלים בסיוע

ממקורות חיצוניים. גורדון הדגיש את ההתמסרות המלאה לעבודה ודחה את הסיוע

(.102 – 88)"פתרון לא רציונלי", בתוך 'האומה והעבודה',

יוכל המפעל הציוניהתגברות ניסית של הרצון, או הרוחגורדון האמין כי רק ע"י

להתגשם:"ישועתנו תבוא רק ע"י התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, ע"י התאמצות

רצונית ענקית, כמעט ניסית,... כי נגאל ...רק בדרך נס...והדרך לזה היא רק העבודה

פה, ודווקא באופן לא "מעשי"..." )"על המעשי ועל הדמיוני", האומה והעבודה, עמ'

105)

שבייד קובע כי אנשי העלייה השנייה קיבלו את גורדון כנביא, לאו דוקא משום

. לפעמים הם קראו לו כך לפעמים מתוך אירוניה אבל גם מתוך8שקיבלו את דברו

. מדוע הם ראו אותו9(144יראת כבוד והשתאות )שבייד, נביאים לעמם, עמ'

כנביא? אולי בשל דבקותו ברוח באידיאל כנגד כל השיקולים החומריים?

בדומה לנביאים הקלאסיים גם גורדון עבר איזה מהפך בתודעתו עם עלייתו

לארץ, והביטוי הבולט למהפך זה הוא בכך שרק עם עלייתו לארץ הוא החל

לפרסם את דבריו.מה היו המסרים שהוא העביר לקהל שומעיו?

גורדון הרגיש כי עליו להחדיר לאנשים שבשמם עלה את "הרוח" המיוחדת

למפעלם. להדליק מחדש את "הגחלת היתומה הלוחשת אשר ניצלה

במסתרים...ורוח הארץ נושבת בה". הרוח האמונה בדרך החלוצית הייתה

בעיניו העיקר.

המסר שלו היה כי עזבנו את הגולה ע"מ לברוא לעצמנו בא"י חיים חדשים

)החלום ופתרונו, הפועל הצעיר, תרס"ט(.

.העבודה הגופנית היא המפתח לחידוש החיים

מה הוא ביקש? לכאורה הוא ביקש לרתק את חבריו, אנשי העלייה השנייה, לעבודה

הקשה בשדה ובבניין לשם קניינה ובניינה של א"י. אבל חידושו האמיתי היה הדגשת

שפיעמה את ישראל בימיהרוח הנכונה שביקש להפיח בעבודתם. לחדש את הרוח

קדם. במאמרו "על המעשי והדמיוני" )האומה והעבודה(, הוא מתפלמס עם לדוגמה, אחד המאורות הגדולים של אנשי העלייה השנייה היה הסופר מ"י ברדיצ'בסקי, 8

בר-פלוגתא של גורדון. ברדיצ'בסקי הכניס את רעיונותיו של ניטשה לתוך התרבות העברית, וגורדון כתב בחריפות נגד שניהם )אלמוג שמואל, ערכי דת בעלייה השנייה, עורכים, שמואל

, עמ'1994, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, ציונות ודתאלמוג, יהודה ריינהרץ, אניטה שפירא, 288.)

ראה מ' קושניר, )עורך(, א.ד. גורדון, כ"ה לפטירתו, תל-אביב, תש"ז.9

29

אהרונוביץ המנהיג המעשי והמפוכח של הפועל הצעיר. שוב הוא מדגיש את ה"רוח"

רוחכמפתח להצלחת המפעל, כאשר הוא כותב לו: "יש רגעים של הרמת א.ק( יוצאת מהכלל יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש..."–)ההדגשה שלי

(. לדבריו יש סגנון נבואי ומפעמת בהם אמונה נבואית, ונזכיר שוב105)שם, עמ'

את הדברים שהבאנו לעיל: "ישועתנו תבוא רק ע"י התאמצות פנימית יוצאת מן

הכלל, ע"י התאמצות רצונית ענקית, כמעט ניסית,... כי נגאל ...רק בדרך נס...

והדרך לזה היא רק העבודה פה, ודווקא באופן לא "מעשי"..." )"על המעשי ועל

(. 105הדמיוני", האומה והעבודה, עמ'

גורדון סבר רק העבודה כפשוטה היא המפתח להצלחת הפועלים ומפעל התחייה

ודחה הישגים ארגוניים, כלכליים ומדיניים, אשר אהרונוביץ שאף להם. גורדון סבר

כי הישגים אלו אינם הדבר שהציונות חותרת אליו, כי היא חותרת אל תחיית העם

ותחיית הרוח. עוד דבר חשוב עולה בויכוח ביניהם: ברנר סבר שאנשים מונעים ע"י

אינסטינקטים, כלומר הצד השפל באדם, ואילו גורדון סבר כי היחידים המעולים

(.193מונעים ע"י רעיונות )שם,

לקראת סיום המלחמה גורדון הרגיש כי מנהיגות הפועלים מתרחקת מדרכו

ומתחילה ללכת בגדולות: שאיפות להתארגנות מפלגתית גדולה, להקמת גדודים

עבריים, להישגים מדיניים ורוחו של גורדון נופלת. הוא מדבר על "ירידה והתחלה

(.327של רקבון" )לחשבוננו עם עצמנו, האומה והעבודה, עמ'

גורדון ידע כי הוא מצטייר בעיני חבריו כ'חולם', 'כבעל דמיון' כ'בלתי ריאלי' אך הוא

לא נסוג מעמדותיו ומנסיונותיו להוכיח את צדקתו )"מכתב גלוי ליוסף חיים ברנר",

(, גם עם ברנר הוא מתווכח בסגנון נבואי, כאשר הוא192מבחר כתבים, עמ'

מדגיש את אמונתו כי רק היחידים הם אלו שמניעים את ההיסטוריה )"וכל זה עשו

יחידים. ועוד הרבה מזה יכולים לעשות יחידים ביחס לעבודה"( ואמונה זו היא מעל

לכל ההוכחות הראציונליות של ברנר.

גורדון חש בשנותיו האחרונות כי אנשי העלייה השנייה כבר לא קשובים למסריו,

(.153ולקראת מותו הוא הגיע אפילו לידי יאוש מסויים )שבייד, נביאים לעמם, עמ'

סיכום עסקנו בעבודה זו בשאלות רבות הקשורות בתפיסתו הלאומית דתית של גורדון.

בסיכום הייתי רוצה להתרכז בשאלה מהו הקשר בין תפיסת היחיד של גורדון,

לתפיסת הלאומיות שלו, ולתפיסת הדת שלו, כיצד הם קשורים זה לזה מבחינת

30

הגותו ושיטתו הפילוסופית וכיצד הם מובילים אותו לפתרון הציוני. אעשה זאת

בצורה של שאלות של צעיר יהודי חילוני אל גורדון:

מה תועיל הציונות לצעיר יהודי חילוני החי באירופה? וגורדון היה משיב: היחיד נמצא במשבר בחברה המודרנית, ובמיוחד הצעיר היהודי.

הצעיר האירופאי איבד את הקשר שלו עם הטבע )עם האלוהים והחוויה( והוא חי רק

חיי הכרה מנותקים מעצמותו. הוא מנוכר לחברה ואינו יכול לחוש באהבה לבני

חברתו ואינו יכול לחיות חיי יצירה. הוא חי תחת "היפנוז" של כל מיני שיטות,

התארגנויות ומנהיגים, הופכים אותו למשועבד ומרחיקים אותו מעצמותו.

מצבו של הצעיר היהודי חמור יותר. לא רק שכל "הצרות" הנ"ל פוגעות גם בו, הוא

חי כפרזיט בקרב עמים זרים שאינם רוצים בו. הוא אינו יכול להשתלב ממש

בכלכלתם וביצירתם התרבותית. הוא אינו יכול לחיות בטבע שלהם, לעבוד

באדמתם, והוא מוצא עצמו כיצור תלוש, המחפש ניחומים בכל מיני תורות זרות

בכל מיני "היפנוזים", אבל כך הוא רק מתרחק מעצמותו.

אני סבור כי המרפא לכל אדם הוא חזרה לעבודה בטבע, לעבודת האדמה וליצירה

עצמית. אמנם במקומות מסויימים לפעמים כתבתי שגם היהודים בחו"ל צריכים

לעשות זאת, אך אני יודע כי מהפכה כזו יכולה להתרחש בחיי היהודים רק בא"י. אני

סבור כי העבודה האנושית, עבודת הכפיים הפיסית, היא המבוע של יצירת חיים

היונקים ממנה– לרבות המדע האמנות וההגות –אנושיים, של כל היצירות האחרות

את חיותן. בעבודה שב האדם אל המקור שמתוכו עליו לשאוב את השפע. בה הוא

מתחבר אל היקום, ודרך פועלו הוא מזרים את שפע היקום הלאה אל עצמו ואל

חברתו.

למה צריך הצעיר היהודי שבעצם ניתק כבר–שאלתי והקשייתי על גורדוןמעמו, קשר אל האומה, ואל העם היהודי?

גורדון השיב על כך באומרו כי היחיד הוא "בן האומה" וכי האומה מחוברת לטבע

)כלומר ליקום(. האומה בנויה ממשפחות והיא הבסיס לחיים החברתיים. כל אדם

הוא בן לאומה מסויימת, אשר ממנה הוא יונק את שפתו , תרבותו ודתו. אומה "היא

לא תצוירו המושגים, נוצרוצרה הלשון, נו. פה "כעין בית המלאכה של רוח האדם

המחשבה האנושית, שלא תצויר בלי מושגים ובלינוצרה . בהלתםילשון אנושית ב

,צרה הדת – המחשבה הכוללת, העולמית הראשונה והיסודיתבה נו .מלשון אנושית

התהוו או התפתחו הרגשותבאומהאו יסוד חשבון העולם וחשבון החיים.

.המוסרו ן השירה ,האנושיים, השאיפות האנושיות, היצירה האנושית

מכאן אתה רואה, כי עיקר מקומם של החיים העליונים ושל השאיפות העליונות של

וכוחה העיקרי של האומה הוא החוויה, הכוללתהאדם הוא באומה ולא ביחיד

31

והמאחדת, האור הגנוז והכוח הגנוז, כוח היצירה, יציר כפיו של הטבע בלי אמצעי.

אתה רואה כי הדבר החשוב ביותר לאדם, "החוויה", החיים מתוך החוויה, יושג רק

בחיים בתוך אומה. אני סבור כי היחיד היהודי אינו יכול להתחבר לאומות אחרות

התחברות אמיתית. חברות באומה תיתכן עבורו רק באומה היהודית, אשר

התחדשותה תיתכן רק בא"י:

רק בא"י תבוא לידי ביטוי מגמת החיים הספונטנית המקורית שלאחזור על דברי:

הלאומית,האישית והעם. רק בא"י יבוא השחרור מ"ההיפנוז" המדכא את העצמיות

ע"י שיבה אל החיים העצמאיים בתוך הספירה הטבעית הראשונית של העם, כלומר

.ועם הדיבור בשפה העברית בא"י, אקלימה, נופה וטבעה

היחיד נמצא בתוך סביבה חברתית וסביבה טבעית. לעמים יש יחס מיוחדרק בא"י

ברורואל הטבע הדומם והחי בסביבתם. כל עם צומח מתוך טבע ארצו ואקלימה,

שלכל עם איכות טבעית נבדלת, שבהתאם לה מתייחדת תרבותו.

ואם הייתי אומר לגורדון, גורדון, בשני הסעיפים הקודמים שכנעת אותי, אךמדוע אתה חושב, שאני כצעיר יהודי מודרני אמצא עניין בדת היהודית?

אני מניח שגורדון היה אומר לי כי הדת נשארה הצינור העיקרי אל "החוויה", ובלי

הדת האדם נותר מנותק מהטבע. הוא היה מסביר לי כי מתוך "הפחד" הזה של

הניתוק מהטבע נוצרו כל הדתות.

כל עם דתו היא עצמותו. היא יצרה אתהדת היהודית היא העצמות הדתית שלנו.

עמנו, היא צמחה מתוך קרקע המולדת, מתוך עמנו ותרבותנו. בדת הזו ישנה

הפילוסופיה המיוחדת לעמנו. יש בה רעיונות נעלים, כמו "צלם אלוהים באדם"

אחוות עמים ועוד. רעיונותיה החינוכיים נעלים על פני רעיונותיהם של רוב הדתות,

אם זה הנצרות, ואם זה הבודהיזם.

הדת גורמת לקשר בין האנשים, פולחניה שוברים את המחיצות בין אדם לאדם, היא

נותנת ליחיד הרגשת שייכות לעם. למשל, הוא היה אומר, כי עזיבת יום הכיפורים

תהיה "אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עליה לעם ישראל ולנו

כולנו כבני העם הזה.

נכון, הוא היה אומר, הדת היהודית במצבה היום סובלת מהתאבנות, אבל אסור לנו

לנטוש את סמליה המרכזיים את פולחניה המרכזיים, אשר מחברים אותנו אל

החוויה ואל היקום, ואיש אל רעהו.

32

זהו תפקיד דורנו לחדש את הדת ואת טכסיה ולראות בה מקור השראה לתרבותנו

המתחדשת, ולא לנטוש אותה, כי אם ננטוש אותה חיינו יתדלדלו ירדו ולא יגיעו

להיות "חיים עליונים".

ביבליוגרפיה

מקורות:

,"דפוס מבחר כתבים, אהרון גורדון, "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות

,1982דף-חן, ירושלים,

" ,בעריכת ש.ה. ברגמן ואל. שוחט, "הפועלהאדם והטבע",אהרון גורדון

.1951הצעיר", ת"א,

,"1982דפוס דף-חן, ירושלים, , מבחר כתביםגורדון, "עם אדם.

,"הספריה הציונית,האומה והעבודה,גורדון, "על המעשי ועל הדמיוני

ירושלים, תשי"ב.

,נכתב בשנת87 – 86 עמ' 'האומה והעבודה'"החלום ופתרונו", , גורדון ;

תרס"ט.

,102 – 88, 'האומה והעבודה'"פתרון לא רציונלי", בתוך גורדון.

,"ירושלים, תשמ"גמבחר כתבים גורדון, "לבירור רעיוננו מיסודו ,

,1918גורדון, "עבודתנו מעתה", האומה והעבודה

'222 – 220"לחשבוננו עם הדת", מכתבים ורשימות, עמ

"אדר ב' תרע"ט (."לחברי ברוח המנוצחים ,

ספרים ומאמרים

ב'פרדס' ב' )אודיסא ראשונהל נדפס ", אחד- העם, "תורה שבלב.1

,הוצאת דביר צא לאור ע"ייכל כתבי אחד-העם, ) תרנ"ד 1947 בשנת

, עורכים, שמואל אלמוג, יהודה"ערכי דת בעלייה השנייה"אלמוג שמואל, .2

1994, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, ציונות ודתריינהרץ, אניטה שפירא,

.61י"ח, ברנר,"בחיים ובספרות", כל כתבי י"ח ברנר, ב, עמ' .3

54 – 53, ת"א, תשל"ו, עמ' במשעולש"ה ברגמן,.4

33

מבחר כתביםאהרונוביץ,', "לתולדותיו של א.ד. גורדון", בתוך .5

ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, ירושלים,.6

תשכ"ט

.120 - 105, עמ' 1993 עם עובד, נביא חמקמק,סטיבן זיפרשטיין, .7

.1985, עם עובד, ת"א, מקבילים נפגשיםאהוד לוז, .8

,במלחמת העולם הראשונה הגדודים העבריים(1973)יגאל עילם, .9

מערכות,

החינוךלאה פלד, מושג "החינוך העצמי" במשנתו של א"ד גורדון", .10

., )י"א( ת"א, תשמ"טוסביבתו

)מכתבים מא"ד גורדון ואליו(, הקיבוץ, את אינך בודדה במרוםמוקי צור, י.11

1998המאוחד,

, תל-אביב, תש"ז.א.ד. גורדון, כ"ה לפטירתומ' קושניר, )עורך(, .12

עינת רמון דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א"ד גורדון,.13

2000, 72זמנים,

., ירושלים, תשנ"טנביאים לעמם ולאנושותשבייד א. .14

, הקיבוץ המאוחד, תשמ"אהיהדות והתרבות החילוניתשבייד, .15

, עם עובד, ת"א, תשנ"ו.אור החיים ב"יום קטנות"אברהם שפירא, .16

שרה שטרסברג-דין, יחיד אומה ואנושות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל,.17

1995

34