| 3 |

תלמוד ישראלי

סקה השביעית הפחלק א'

עורך ויוצר: דב אלבוים

הכרזת העצמאות, רודי ויסנשטיין, 1948, לע"מ.

| 6 |

עורך ויוצר המהדורה: דב אלבוים

ניהול והפקה: אסתי קירמאיר-בקלה

תחקירים וכתיבה: עזרא ברום, יעל עשור

עריכת לשון: לילך צ'לנוב

ייעוץ אמנותי: יונה ארזי

הועדה המייעצת:

דב אלבוים, ד"ר נעמה אזולאי, שרון אילון, פרופ' בנימין איש-שלום, ארי אלון, פרופ' עליאן אלקרינאוי, יונה ארזי, ד"ר מאיר בוזגלו, גילה בן הר, ערן ברוך,

נגה ברנר סמיה, פרופ' חיים היימס-עזרא, קלייר הדוואט, ד"ר צביה ולדן, שי זרחי, פרופ' אסא כשר, אודי ליאון, פרופ' סמי סמוחה, ד"ר אסף ענברי, מוקי צור,

אסתי קירמאיר-בקלה, ד"ר אורית קמיר, שרה קס, משה קריף, פרופ' יורם שחר, איתן שיפמן, הרב יובל שרלו

חברי מרכז הגות ויצירה – בינ"ה:

דב אלבוים, ארי אלון, יונה ארזי, ניר ברוידא, ערן ברוך, יעל גולן, פרופ' חיים היימס-עזרא, ליאור טל, אריאל לוינסון, ד"ר אסף ענברי, טלי פנג, מוקי צור,

אסתי קירמאיר-בקלה, משה קריף, הרבה מירה רגב, פרופ' יורם שחר

עיצוב: סטודיו דוב אברמסון, ירושלים

עיצוב לוגו ומודעות: נעה רענן

צוות בינ"ה: ערן ברוך )מנכ"ל(, איתמר שטיינמץ-סתת, מזל מוסקוביץ, אורית הדרי, רות פרימן

ייעוץ משפטי: עו"ד גילי מיכאלי שילר – הוצאת ידיעות ספרים

בינ"ה פועלת במסגרת מרחבים – התנועה הקיבוצית ובסיוע קרן פוזן.

אנו מודים מקרב לב לקק"ל וליו"ר אפי שטנצלר על ההתגייסות המלאה וההשתתפות בפרויקט.

© 2014 כל הזכויות שמורות למחברים, בינ"ה ולהוצאת בית – ידיעות ספרים

THE ISRAELI TALMUD – The scroll of independence – The seventh paragraphEditor: Dov ElbaumPublished by BINA, Tel-Aviv, 2014All rights reserved ©2014

| 7 |

תוכן העניינים

הקדמות ופרקי מבוא

9 דבר פתח | אלבוים דב |

| יורם שחר | דברי חזון ושירת נביאים11 על נסיבות כתיבתה של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל

11 | חיים גורי | זעקת המגילה

| רחל אליאור | הפסקה השביעית,14 החירות ושבועת השביעיות של מועדי דרור

14 המגילה את לפתוח | צור מוקי |

| אסף ענברי | בערב פסח בין השמשות16 הכרזת העצמאות כפעולת דיבור

| יורם שחר | הכרזה, הצהרה או מגילה? 16 שמו של מסמך היסוד של מדינת ישראל

| יורם שחר | מקומה של הכרזת העצמאות האמריקנית במגילה הישראלית 18

| אורית קמיר | "ההכרזה הציונית" ו"ההכרזה הדמוקרטית"20 שתי נשמות בגוף אחד

21 | משה הלברטל | קנון, מקור השראה ומחויבות מוסרית

22 | חיים היימס־עזרא | הצהרת העצמאות - טקסט קנוני?

23 | דב אלבוים | המגילה השישית - מגילת העצמאות כטקסט מקודש

שער ראשון: שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה

26 טיוטות הפסקה השביעית של מגילת העצמאות

| יזהר טל | תעודות הלידה ותעודת הזהות

27 הטיוטות והנוסחים של הכרזת העצמאות

29 | מוקי צור | שארית הפליטה מחפשת דרך

31 | חיים גורי | בגלל השואה או למרות השואה?

32 | דני ברום | עד מתי נשאר שארית הפליטה?

32 שארית הפליטה בספרות חז"ל

33 | חננאל מאק | שארית הפליטה הייתה לראש פינה

34 | בן דרור ימיני | ציונות היא הומניות

35 | אברהם דיסקין | סולידריות, לאומיות והומניזם - על שאלת ההגירה

36 פליטים, מסתננים ומבקשי מקלט בישראל

36 הגר את לאהוב שלא חירות לנו אין | אלבוים דב |

שער שני: ויהודי ארצות אחרות

39 | קציעה עלון | לצאת ידי חובה

39 | וכך נשבר בנו שבר | אלמוג בהר

41 המכונן הסיפור על להיאבק | קריף משה |

42 | יוסי סוכרי | כל מה שהמגילה מחקה

שער שלישי: לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל על אף כל קשי מניעה וסכנה

45 | מוקי צור | העפלה

46 | ארי אלון | דור עזוז וגיבור, דור גיבור מלחמה

47 | יואל בן־נון | אניות המעפילים מתרוצצות בין פסוקי תהלים

50 | מרדכי נאור | מעולים למעפילים

| עזרא ברום | התגרות בגויים54 מדינת ישראל בפסיקת ההלכה החרדית

55 | אלחנן ניר | בזכות המעפילים

ומקורותיה ביאליק ח"נ ועמל־ישרים חירות כבוד, לחיי | אלון ארי |

56 הרוחניים של הפסקה השביעית

בתוכן העניינים הובאו רק המאמרים שנכתבו או תורגמו במיוחד למהדורה זו.

| 8 |

| 9 |

פתח דבר

לפני כשלוש שנים התחלנו לשאול: מהו חלום של עם? מהו חזון? מהו ייעוד? בכל חודש התכנסנו ברמת אפעל: אנשי בינ"ה, מורים לתרבות ישראל, אנשי חינוך, אנשי חברה, אנשי מחקר ורוח, והעלינו שאלות על החברה הישראלית. שאלנו, כיצד והאם הגיע הזמן לייצר מחדש חלום כלשהו, חזון או תפיסת ייעוד לתרבות הישראלית, למדינת ישראל? הרגשנו שמדינת ישראל נמצאת בהרבה צמתים של הכרעות – פוליטיות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות – וכולן נגזרות

מהשאלה העיקרית: מהו חזונה של מדינת ישראל?

ואולם, איך מבררים סוגיות מסוג זה שנים רבות אחרי שכבר נוסחו החזונות הגדולים של החברה? איך שואלים אותן בחברה החוששת ששיח כזה יפרום את התפרים שבין טלאיה?

בסופה של שנת דיונים שלמה הבנו שאנו צריכים לגשת למעשה, ושהדרך הנכונה היא להשתמש לשם כך בטקסט הקנוני היחיד של התרבות הישראלית – מגילת העצמאות. אין זו הפעם הראשונה שעוסקים במגילה בשנים האחרונות; בהיעדר חוקה למדינת ישראל, בית המשפט העליון ניסה להישען עליה לפעמים בהיותה מעין חוקה, מתוך הבנה שהיא הטקסט הקנוני היחיד, הטקסט היחיד המוסכם על רוב יושביה היהודים של מדינת ישראל. הגישה שלנו הייתה אחרת; היא שאלה שאלה יהודית קלאסית: אם המגילה היא טקסט קנוני, מהם הרבדים התרבותיים והרוחניים שהיא מבוססת עליהם ומורכבת מהם, ואיך אנחנו יכולים לפתח אותם? ולמעלה מכך, כיצד מוציאים את מגילת העצמאות מהיכלי השן של בית המשפט אל שפת השיח הציבורי, כדי שהיא תהפוך למכוננת החברה כפי שהיא אמורה להיות?

החלטנו להשתמש במגילה כאילו היא קוראת לנו לדרוש אותה כמו עוד פרק בתנ"ך, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. החלטנו לראות במגילת העצמאות חלק מהקנון היהודי, גם מבחינת מעמדה בתרבות, וגם מבחינת הכלים שבעזרתם נחקור אותה – הכלים הפרשניים והמדרשיים שיצרה התרבות היהודית. כפי שהתלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי מתייחסים לטקסט מהדור שקדם להם, כך הגיע הזמן שאנחנו נפרש את מגילת העצמאות בכמה שיותר

רמות – פרשניות, מדרשיות, הלכתיות והשראתיות.

אנחנו חיים בימים שבהם החברה הישראלית חייבת להגדיר מחדש את ערכיה, את דרכה ואת ייעודה. עלינו ליצור מחדש שיח על החלומות ועל החזונות שלנו, אבל עלינו לעשות זאת כמו שעשינו תמיד – כמו שיהודים עושים.

קריאה מחדש של מגילת העצמאות, יכולה לאפשר לחברה הישראלית, על כל גווניה ושיטותיה, ליצור לעצמה זהות חיה, ייעוד וחזון המתאימים לצרכיה המשתנים.

אנחנו מקווים שהקריאה מחדש של מגילת העצמאות היא תחילתו של מסע ארוך ומרתק שיהפוך את מגילת העצמאות לבסיס לשיח פתוח וכן בחברה הישראלית. ניסינו, ואנו עדיין מנסים, לשתף את כל הקבוצות החיות במדינת ישראל להשתתף בשיחה זו: יהודים וערבים, חילונים וחרדים. אנו מצפים שהקריאה במגילה תהיה ביקורתית או מזדהה, אוהבת או כועסת, אך כל עוד יש בסיס משותף לדיון, התרבות היהודית אינה חוששת ממחלוקת. והבסיס הזה היה

תמיד המילים, המילים הגדולות שבהם נוסחו מגילת העצמאות ומגילות חשובות אחרות בעברנו.

בעזרת מסכת עצמאות שתצא לאור בשלמותה בשנים הקרובות, אנחנו מקווים ליצור גלי תהודה שיעוררו לימוד חדש המבוסס על המגילה. כך אנחנו מקווים לקרב את הציבור לערכים הפלורליסטיים והדמוקרטיים העמוקים שביהדות ובציונות, הבאים לידי ביטוי מרשים במגילת העצמאות, ואולי גם להבין טוב יותר את האתגרים העומדים לפנינו. באמצעות מדרש יוצר, פתוח ורחב נבקש להפוך את הדיון במגילת העצמאות לדיאלוג עמוק, יהודי-ישראלי-

אוניברסלי, הנשען על הבסיסים היסודיים של תרבות ישראל.

דב אלבוים

חג הפסח תשע"ד

בשם ועדת ההיגוי "אנו מכריזים בזאת" ומרכז הגות ויצירה - בינ"ה

| 10 |

דמותו עוצבה בה היהודי, העם קם בארץ-ישראל קוממיות חיי חי בה והמדינית, הדתית הרוחנית, ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים

והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לה שמר הזרוע בכוח מארצו העם שהוגלה לאחר אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה

לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ

ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז )1897( נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז

על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד היהודי העם שבין ההיסטורי לקשר בין-לאומי תוקף לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את

ביתו הלאומי.

בה האחרון, בזמן ישראל עם על שנתחוללה השואה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר היהודית המדינה חידוש על-ידי והעצמאות המולדת בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-

זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את

זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי ברית מייסדי העמים עם להמנות הזכות את לו קנה

האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם ההחלטה. לביצוע הם הנדרשים מצדם הצעדים בכל היהודי העם בזכות המאוחדות האומות של זו הכרה

להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

הישוב נציגי העם, מועצת חברי אנו נתכנסנו, לפיכך העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים

היא ישראל, בארץ יהודית מדינה הקמת על בזאת מדינת ישראל.

אור הלילה, המנדט, סיום מרגע שהחל קובעים אנו ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת ליום שבת בהתאם המדינה של והסדירים הנבחרים השלטונות הנבחרת המכוננת האספה על-ידי שתיקבע לחוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם מנהלת- שלה, הביצוע ומוסד זמנית, מדינה כמועצת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית,

אשר תיקרא בשם ישראל.

ולקיבוץ יהודית לעליה פתוחה תהא ישראל מדינת פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; גלויות; תשקוד על תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה תהא ישראל מדינת המאוחדות. האומות מגילת של של והנציגים המוסדות עם פעולה לשתף מוכנה האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של

ארץ-ישראל בשלמותה.

היהודי לעם יד לתת המאוחדות לאומות קוראים אנו בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת

העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו ישראל לבני העם הערבי תושבי מדינת - זה חדשים לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד בכל נציגות מתאימה יסוד ועל ושווה אזרחות מלאה

מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

המדינות לכל טובה ושכנות שלום יד מושיטים אנו ועזרה וקוראים להם לשיתוף פעולה ועמיהן, השכנות הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח

התיכון כולו.

להתלכד בכל התפוצות היהודי אל העם קוראים אנו במערכה לימינו ולעמוד ובבנין בעליה הישוב סביב

הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, ערב הזה, היום תל-אביב, בעיר המולדת, אדמת על

שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-

ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.

>

| 11 |

דברי חזון ושירת נביאים -על נסיבות כתיבתה של הכרזת

העצמאות של מדינת ישראל יורם שחר

ב־ה' באייר תש"ח, ביום שישי אחר הצהריים, קרא דוד בן־גוריון את הכרזת העצמאות, ומדינת ישראל קמה. הזיכרון הלאומי אוצר את קולותיה ואת תמונותיה של ההכרזה, הכרזה שבמרכזה גיבור המטיח פסוקים קצובים בקול גבוה: "בארץ ישראל קם... זכותנו הטבעית וההיסטורית... לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם... מתוך בטחון בצור ישראל..." מסדרונות המוסדות הציבוריים שבהם הולכים ישראלים אל מוריהם, אל מפקדיהם ואל שופטיהם, עטורים בדרך

כלל בתמונת הקלף המוארכת, ובה דמותם של פסוקי המגילה בגופן עתיק.

כמו בתמונת יצירת העם במעמד הר המדינה הקמת מעמד נחרת סיני, בזיכרון הלאומי כמעשה של הורדת העם, אל השמים מן אלוהים דברי מוחשי במדיום חקוקים כשהם מנהיג־שליח. של בחיקו ונתונים ולעומת הקדושה היורדת מלמעלה בני יתר מצוירים השליח, בידי זו, כמיטב המסורת האדם בתמונה היהודית, בדמותם של סוררים קשי את המטמאים טובה וכפויי עורף כך ובתגרנותם. בתאוותם המעמד ישמעו דורות של ישראלים את סיפורי החולין על עסקנים שהתחכמו אלו לאלו בשאלת "צור ישראל", ולא יתנו את דעתם לאמתותו של הסיפור: בני אדם שבכוחם לקרוא לאלוהיהם בשם, ולו הם מייחסים, גם הלא־מאמינים שהם הבריאה מעשה את שבהם,

עסוקים בו באותה עת.

מדינת של הקמתה על ההכרזה כשלושה במשך נוסחה ישראל מתחילתו תש"ח, באביב שבועות של ישיבתה ועד הפסח חג של מועצת העם בשעות אחר הצהריים היום, ה' באייר. עד המוקדמות של עשרות שנים אחר כך, נשאר חלקו

הגדול של המהלך הזה עלום.

מטרתי במאמר זה היא להביא את סיפור כתיבתה של הכרזת העצמאות אל התווך שבין הקודש לחול, כדי להראות שהוא סיפור חשוב להבנת תהליך לידתה של מדינת ישראל ושל החברה המדינית המאיישת אותה. אני מבקש להראות שכנסת של בני אדם כתבו את ההכרזה, ושהם עשו מעשה אנושי ומדיני

מורכב, לא קדוש ולא נקלה.

על המילים שבהכרזה, המילים שהוצאו ממנה והמילים שלא נכללו בה מלכתחילה, התחבטו אנשים רבים ימים ולילות במשך שבועות, וכך גם על המסגרת, על המבנה ועל המשקל. לא על היופי התמודדו איש עם עצמו ועם רעהו, אלא על תמצית השאלות הערכיות שבבסיס גאולתו המדינית של העם היהודי, על העבר המוליד את הזכות למדינה, על מתכונת מימושה

ועל מטרותיה לעתיד.

כדי להבין את תהליך כתיבת ההכרזה יש לדעת שככל מעשה יצירה, גם יצירה זו תחילתה בדף ריק שעליו הניח אדם אחד בתל אביב עט והחל למלאו מילים אנגליות. כמה שעות עמל האדם הזה, מרדכי בעהם שמו, מחק, שינה, סידר והחזיר, ומשהניח את העט מידו היו State Jewish the of" כתובות על הדף כחמש מאות וארבעים מילים ומעליהן הכותרתDeclaration". עד שקרא דוד בן־גוריון את "הכרזת העצמאות" כעשרים יום אחר כך, הוחלף

הדף הראשון הזה בעשרות רבות של דפים אחרים, כל אחד מהם שונה במשהו מקודמו, עמוס תיקונים והחלפות ואינו חדש לחלוטין. סיפורו של התהליך הזה חשוב משום שמאחורי כל אלה, מאחורי המילים, המשפטים והפסקות, מאחורי סדרם ומשקלם, עמדו רעיונות. מכל מאות הפעולות היצירתיות שנעשו במהלך תהליך הניסוח הזה בידי חמישה־עשר אנשים לפחות שהיו מעורבים בו ממש, ובידי רבים אחרים שעמדו מאחוריהם, לא מצאתי ולו פעולה אחת שנעשתה לתפארת המליצה או ההדר האסתטי בלבד; כולן, הן התוכניות הן הצורניות,

נעשו כדי לבטא רעיונות.

הקשר התוכני בין מילים לרעיונות מוכר ופשוט, ועל כן חשיבותם הערכית של שינויי מילים מובנת מאליה. למשל, מי שכתב תחילה "הישוב היהודי בארץ ישראל", ואחר כך טרח ומחק מילה אחת וכתב במקומה "הישוב העברי בארץ ישראל", הביא אל הטקסט מצבור של עמדות ערכיות בדבר אופיו של "יישוב" זה ומשמעותו. מי שראה תחילה בהצהרת בלפור ביטוי ל"דעת המין האנושי" לזכותו של עם ישראל לארץ ישראל, אך חזר בו וכתב שהיא ביטוי ל"מצפון האנושות", שינה לחלוטין את אמירתו על חובתן של אומות העולם כלפי עם ישראל, והוסיף לשרשרת הטיעון הציוני חוליה חדשה – האומות חבות לנו את ארץ ישראל משום שהכו בנו בעת שגלינו ביניהן. תיקונים ושינויים אלו, ומאות אחרים שכמותם, הם תיקונים תוכניים מובנים מאליהם, תהליך בעיניי ראוי בלבד ובשלם

הניסוח ללימוד מדוקדק.

אולם לא מדובר רק בתכנים המובעים במילים, אלא גם בצורתן של המילים ובעצם נוכחותן על גבי הנייר. בטרם הוחלפו בהכרזה חמש מאות מילים אלו בחמש מאות מילים אחרות, היה מי שהחליט לכתוב חמש מאות מילים במקום שלוש־עשרה )למשל "בתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947 מוקמת בזה כן, ומשעשה היהודית"(, המדינה הוכרע גורלו של המסמך להיות כתב הגנה ארכני עמוס נרטיבים, צידוקים והצהרות. בעצם אורכו, העמיד הנוסח הארוך הראשון מסר־על שהלך עמו דרך כל הטיוטות עד הנוסח שהוקרא בפועל, ועל כן התארכות כתיבתו של חשובה כשלעצמה הראשון הנוסח בעיניי לא פחות מתוכנן של המילים

שנכתבו בו.

בעיניי חשוב אחר, צורני מהיבט דמיון תבניתה של ההכרזה לתבניתו ובו משפטי, חוזה של האופיינית מבוא כללי, אחריו פסקה אופרטיבית הוראה פסקות אחריה )"לפיכך..."(, והבטחה )"מדינת ישראל תהא..."(, ואחריהן פסקת חתימה )"בחתימת ידנו... בעיר... היום..."(. דמיון זה חשוב בעיניי דווקא בשל המתח שבין תבניתו המשפטית הנחבאת של הטקסט, לבין האופי האפי וההרואי הגלוי הפורץ ממנו. בין שפע המתחים האחרים, אני מוצא במתח זה סמל יפה לדו־ערכיות המלווה את הכרזת העצמאות מעת שהוקראה ועד היום, המתח שבין

היותה מסמך משפטי לבין היותה שירת נביאים־מייסדים.

ואם אמרתי שתחילתה של הכרזת העצמאות מן הדף החלק, לא אמרתי שכך גם מקורם של רעיונותיה. להפך, עיקר טענתי היא שהרעיונות שמאחורי המילים והצורות בהכרזה הם רעיונותיהם של האנשים שכתבו אותה, ומצבורם הכולל מבטא את רוח דור מקימי המדינה באותו אופן מסובך ומורכב שבו מתגבש רצונה של קהילה באמצעות פעולות של יחידים בתוכה. המסר העיקרי כאן הוא המתח שבין ההבדלים העמוקים בין חמישה־עשר גיבורי ההכרזה לבין המכנה המשותף להם. כל השותפים לניסוח ההכרזה היו גברים יהודים מבוגרים, ילידי אירופה, משכילים, בעלי משפחה וציונים. לא היו בהם חיילים לוחמים, ואיש מהם לא חווה את השואה. ואולם, בתוך גבולות אלו היו ביניהם הבדלים של גיל, של אמונה דתית ופוליטית ושל אופי. היו בהם שישבו בארץ ישראל עשרות שנים, והיו שישבו בה שנים מעטות, היו בהם אנשי מעשה ואנשי רוח, עורכי דין ורבנים, פקידים ומלומדים, ובעיקר – היו בהם מנהיגים

זעקת המגילה| חיים גורי |

הזהות בבעיית להרהר מרבה אני יומי, בערוב כעת, הלאומית שלנו בארץ ישראל, במדינת ישראל. בעיית הזהות עצמאות. שנות ושש שישים לאחר גם לנו, מניחה אינה הוריי היו יהודים, דוברי עברית נהדרת, שעלו ארצה בדצמבר השלישית. העלייה את שפתחה "רוסלאן", בספינה 1919אביב. בתל נולדתי אני ביפו. ועגנו מאודסה הפליגו הם – אבי לבין ביני " כותב: אני האוטוביוגרפיים, באחד משירי לדורות חייב אני הצברית, המקומית, זהותי את אך הים". בי. והמשכם מהם גם בא אני התקופות, מכל יהודים של ישראלי. היום, עד כך, ואחר עברי עצמי חשתי זאת, עם

באייר ב־ה' ישראל מדינת והקמת העצמאות הכרזת עם

| 12 |

ואנשים מן היישוב. לצד בעלי שררה שמרפקו את דרכם אל במת ההיסטוריה כל ימיהם, היו בהם צנועי דרך שנקלעו אליה באקראי, מי שיגיעו אל השררה מאוחר יותר ומי שילכו לעולמם בין אוהביהם בלבד. לא מצאתי בסיפור כתיבתה של ההכרזה שיש לאלה חלק גדול יותר מלאלה. ככל שהתקדם תהליך הניסוח, כן עלו המשתתפים בו בדרג השררה, אולם בשום היבט אפשרי לא היו ההכרעות המאוחרות חשובות יותר מן המוקדמות. מאפיינים חשובים של ההכרזה קובעו בה כבר בנוסחה הראשון, אחרים הוכרעו בהמשך, ועוד אחרים

נספחו ברגעים האחרונים שלפני הקראתה.

מתוך כל התכונות המשותפות לכותבי הכרזת העצמאות, פשוטים כמנהיגים, מצאתי אחת מתנשאת מעל כולם, והיא עומק אוריינותם. כולם, מן הראשון ועד האחרון, איתרו במדויק את המרחב הרעיוני שבתוכו הם פעלו, הבינו את השלכותיו הערכיות והמעשיות של כל תו וכל תג בנוסח והשכילו לשאוב פתרונות, מתוך מקורות שופעים של שפה ותרבות, איש־איש על פי נטייתו הפוליטית והאמונית, כדי להטביע את אמונתם במסמך ההקמה

של מדינת ישראל.

מלכתחילה לא נועדה ההכרזה להיכתב כמסמך נשגב, אלא כמסמך המתמודד עם מורכבותה המשפטית של הקמת חוקית מסגרת לה ונותן המדינה ואידאולוגית. המשימה המרכזית של ההכרזה הייתה לחלץ מהחלטת עצרת התכוונה לא שהיא מה את האו"ם לתת מלכתחילה, ובוודאי שלא הייתה שעה, באותה עליו להכריז מוכנה אפריל חודש של האחרונים בימים שאזכיר ודי ידועים, הדברים .1948שאותה החלטה חישבה להקים ועדת ביצוע שתפעל בארץ עם תום המנדט הממשל מוסדות את ותכין הבריטי העצמי הזמניים לקראת הקמתן של ואחת יהודית אחת מדינות, שתי שעיקריה חוקה בסיס על ערבית, מכל דבר החלטה. באותה הוכתבו אלה לא קרה, ובעצם אותם ימים אף הלך ארגון האו"ם וגלש לקראת ביטול בתכנית והחלפתה החלוקה תכנית נאמנות. אשר להצהרת בלפור וכתב המנדט, למצער יש לומר שרק לכתב מלא, בין־לאומי תוקף היה המנדט כדי מעט לא עשה היהודי והיישוב

להביא את המנדט לסיומו.

לסופרי ההכרזה נמסרה לא כן על הדור ומשורריו כדי שינסחוה, אלא בעיקר לעורכי דין ולעסקנים פוליטיים. אך באותו הדור הייתה גם באלה רוח גדולה מאוד. גודל רוחם של שני האישים שהותירו חותם גדול על ההכרזה, משה שרת ודוד בן־גוריון, אינו צריך ראיה חדשה. לכאורה, הכול יודעים שעוד הם עוסקים בתגרנות מפלגתית ובארגון קרבות צבאיים ומדיניים, עמדו להם תעצומות נפש לכתוב בהסתר חדרם ובידיהם שלהם דברי חזון יפים כיופיה של שירת נביאים. הרבה עוד יכול להיאמר על גדולתן של מחרוזות המילים שחיברו הם ושותפיהם לחבורת ההנהגה והכניסון אל תוך ההכרזה. ואולם, מעניין לא פחות בעיניי הסיפור שלא סופר עדיין, הסיפור על גודל רוחם של האלמונים מן היישוב שהולידו את ההכרזה והעמידו

אותה על רגליה, האלמונים שידעו גם הם לכתוב שירה גדולה.

הכתיבה - עבודתו של מרדכי בעהם

ב־20 באפריל 1948 מונה פנחס רוזן, עוד בשמו הקודם פליקס רוזנבליט )משפטן, מייסד ומנהיג מפלגת "עלייה חדשה", ציר באספת הנבחרים, לימים שר המשפטים של מדינת ישראל כמעט עד 1961(, להחזיק בתיק המשפטים במנהלת העם. כיומיים לאחר מכן, במסגרת הטיפול בהיבטים המשפטיים של הקמת המדינה, מינה רוזן את מרדכי בעהם, משפטן תל־אביבי, מבכירי עורכי הדין באותה עת, לכתוב את מסמך ההכרזה. בעהם קיבל

הנחיה לקונית לתאר את "השתלשלות העניינים" ולהכריז על נטילת השלטון, בלא שהיה לו דגם כלשהו להישען עליו.

על פי עצת משפחתו, החל בעהם במלאכת ניסוחה של הכרזת העצמאות בביתו של הרב המשכיל שלום צבי דוידוביץ' )שנקרא גם הארי וגם סולומון(, בוגר ישיבות מסורתיות בליטא ובעל התארים רב ודוקטור מבית המדרש לרבנים על שם שכטר ואוניברסיטאות בארצות הברית. בספרייתו של דוידוביץ' העתיק בעהם פסוקים – אחד מהכרזת העצמאות האמריקנית )ראו הרחבה( ואחד מספר דברים, אחד מהכרזת הזכויות האנגלית ואחד מהחלטת עצרת האו"ם. על אותו נייר עצמו תרגם ועיבד ושינה והחליף, עד שיצאה מתחת

ידו הגרסה הראשונה של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

הכרזת העצמאות נולדה מן המפגש שבין עורך הדין הארצישראלי, בוגר גימנסיה "הרצליה" בתל אביב ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת לונדון, לרב המשכיל. שניהם, עורך הדין והרב, בולטים באלמוניות היחסית שנשארו בה אחרי מעורבותם בניסוח ההכרזה. בעהם חזר לעבוד במשרד עורכי הדין של אביו, ודוידוביץ עסק בתרגום ספרות אנגלית, שייקספיר, צ'וסר וטולקין, וראה רק את

מקצת תרגומיו מתפרסמים.

ביום ג', 27 באפריל 1948, הגיש בעהם רוזן פנחס של המשפטית למחלקה מסמך שהציג את הסיפר הציוני כולו כבסיס לזכות של עם ישראל למדינה. ביטוי ב"והואיל", פותחות הפסקאות שהביא עורך הדין בעהם מן הפרקטיקה המשפטית, והוא שמוליך מבואות של חוקים וחוזים אל ה"לפיכך", אל עיקר ההכרזה. גם לאחר שימחק בן־גוריון את "והואיל" בחרי אף מכל פסקות המבוא כעבור שלושה שבועות, עדיין תשרה רוחו על ה"לפיכך" ששכח למוחקו מן צורתו על וכן ההכרזה האופרטיבית,

המשפטית של מסמך ההכרזה כולו.

הסיפר שתיאר בעהם עובר מן ההבטחה האלוהית, דרך החורבן, הגלות, הסבל והשואה, אל התקומה, וגם היא עוברת מהצהרת בלפור דרך החלטת עצרת הבריטי הפרלמנט לחוק עד האו"ם על סיום המנדט. כמו כן ניסח בעהם "לתפוש היהודי העם של זכותו את תוך התבל עמי בקרב לעצמו מקום עצמאות ושויון המגיע לו על פי חוקי הטבע ומשפט העמים כדי לחזור לחיים תקינים חופשיים ומאושרים במולדתו".

את ההכרעות העיקריות, הערכיות והצורניות, קיבל בעהם באותם רגעים עצמם בהיסטוריה של תקומת ישראל. "השתלשלות העניינים" תהפוך לסיפורו השלם של עם, כפי שסיפר אותו דור המקימים, סיפור שנועד להצדיק את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ממסמך משפטי גרידא התפתחה ההכרזה לקדיש שאומר על עצמו עם בעת גאולתו, ומצדיק את עיקרי אמונתו בסיפור לידתו ותולדותיו; ממסמך משפטי נהפכה ההכרזה לכתב הקודש הלאומי.

עיבודי מחלקת המשפטים וצבי ברנזון

מהגשת הטיוטה הראשונה של הצעת בעהם למחלקת המשפטים של מועצת העם ועד 4 במאי המשיכו בעהם ושאר אנשי המחלקה לדון בנוסח ולשנות אותו. בסביבת המנסחים הסתובבו מקורבים של פנחס רוזן, ובהם משה זילברג, דוקטור למשפטים, שלימים יהיה שופט בבית המשפט העליון ופרופסור באוניברסיטה העברית, וצבי ברנזון, שבו ידובר בהמשך. בצוות הניסוח ישבו עם בעהם אורי ידין־היינסהיימר, חבר נוסף בצוותו המשפטי של רוזן, לימים פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד ממעצבי החקיקה הישראלית החדשה, וצבי בייקר, מרצה בבית הספר למשפטים של ממשלת המנדט בירושלים, שיהיה

לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ושופט בבית המשפט העליון.

תש"ח, פינה המושג "עברי" את מקומו למושג "ישראלי". היינו ל"ישראלים". לפחות החלק החילוני בעם ראה עצמו הזה היום עצם עד נשארו למיניהם הדתיים "ישראלי". "יהודים". חבל שמגילת העצמאות שלנו אינה נלמדת בעל ועברי. יהודי המושגים הזמן כל נפגשים בה שהרי פה, וכמה יפה שהעברי והיהודי נפגשים במגילה הזאת, שבה לאויביה שלום יד ובאש, בדם הנולדת ישראל, מושיטה שוות. וזכויות עמים אחוות להם ומבטיחה הערבים

המלחמות בכל לדמם ממשיכה וארצנו שנים חלפו שסועה האומה תש"ח. של כהמשכה מאז, שפקדונו עמי בין הממאיר הסכסוך עיקרי על תום עד ומפולגת בעתיד הסדר, בלא קץ. לו לשים כיצד ובשאלה הארץ הנראה לעין לא יחסרו פה ההולכים והבוכים, צאצאי יצחק

דברי חזון < המשך

| 13 |

בשבועיים הללו נעשו שינויים רבים בנוסח. חלק גדול מהסיפר שפורט בנוסח הראשון התחלף בפסקה כללית על הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו. כיוונם הערכי של השינויים האלה ברור. הדגש הועבר מן המובטח והראוי אל העשוי והנדרש, מן העבר אל ההווה ואל העתיד,

ומן ההצטדקות אל הקביעה והציווי.

לפי המשתמע מעדותו של ידין, רוזן לא היה מרוצה מעבודת פקידיו, והוא מסר את הנוסח האחרון של הצוות במחלקת המשפטים לצבי ברנזון כדי שינסחו מחדש. מ־5 במאי ועד 7 במאי, במשך ארבעים ושמונה שעות, עבד צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים, לימים לשופט בית המשפט העליון, על עיבוד נוסף להכרזת העצמאות. ברנזון לקח חומרים קיימים והעלה אותם כמה מעלות למעלה מבחינה רעיונית ולשונית, במהירות, ביד בוטחת ובתנופות עט עזות. כמה פסקאות מהנוסח החדש מבוססות על נאום הסיכום של זלמן שז"ר־רובשוב )ממנהיגי אחדות העבודה ולאחר מכן מפא"י, ולימים חבר כנסת, שר החינוך בממשלה הראשונה ונשיאה השלישי של מדינת ישראל(, בכינוס ראשי התנועה הציונית בארץ ובתפוצות, שנערך חודשיים קודם לכן, ובו גיבשו תכנית להקמת שלטון עצמאי בארץ

ישראל עם סיום המנדט הבריטי.

תרומתו העקרית של ברנזון למסגרת ההכרזה הייתה הוספתו של חלק גדול המתאר את עקרונות היסוד של מדינת ישראל ואת יחסה לסביבתה. עד נוסח ברנזון היו בנוסחי הכרזת העצמאות שלושה חלקים: הקדמה הצופה אל העבר ומחלצת ממנו נימוקים להקמת המדינה, הכרזה מוסדית אופרטיבית ובעתיד המיידי בהווה העוסקת הקרוב ופסקת חתימה. ברנזון צפה קווי והתווה את יותר רחוק לעתיד אופייה העיקריים של המדינה: היא תפעיל את עקרון השבות להבטחתו של רוב יהודי יציב, ועם זאת, תקיים בפסקה ושוויוני. דמוקרטי משטר ולשיתוף להבנה קרא הוא נוספת

פעולה אזורי.

לאחר עבודתו של ברנזון חזר הנוסח עיבוד ועובד המשפטים למחלקת ואחר וידין, בעהם בייקר, של נוסף כך עברו על הנוסח רוזן עצמו, משה

זילברג ואולי גם זלמן שז"ר.

הדיונים וועדות הכתיבה של מנהלת העם

ב־12 במאי, באמצע היום, כארבעים ושמונה שעות לפני קריאתה במוזאון תל אביב, עברה הכרזת העצמאות לידי ההנהגה הפוליטית. מנהלת העם, גרעין הרשות המבצעת של מדינת ישראל, התכנסה לדון בנוסח ההכרזה. את הדיון פתח רוזן. להלכה, היה צריך רוזן להציג את ההצעה שניסחו בעמל רב צוות המשפטנים של משרדו בעזרת משפטנים נוספים, אך למעשה, הוא פינה את מקומו למשה שרת, משפטן, מראשי מפא"י, שהיה לשר החוץ הראשון של מדינת ישראל ולראש ממשלתה השני, ולהצעתו של פרופסור הרש לאוטרפאכט, שנכתבה

בניו יורק והובאה משם בידי שרת יום קודם לכן.

זנח את עמדותיו הרש לאוטרפאכט, גדול המשפטנים הבין־לאומיים באותו הדור, בכירי משלחת בידי זו למשימה וגויס לכן, קודם למעלה מעשרים שנה הציוניות הסוכנות היהודית בניו יורק. נכונותו להזדהות בפומבי ככותב הכרזת העצמאות של ישראל לא הייתה מובנת מאליה. לאוטרפאכט כתב שני מסמכים: האחד קצר למדי Declaration" והשני ארוך יותר וכותרתו ,"The Act of Independence" וכותרתו

of the Assumption of Power by the Provisional Government of theJewish Republic". שני המסמכים נועדו לשמש יחד, אך נראה שלאוטרפאכט התכוון שהראשון יתאים לקריאה בעל פה במעמד חגיגי, והשני יוסיף עליו נימוקים משפטיים מפורטים יותר. מסמך זה, האחרון, הוא ההכרזה המקצועית ביותר מבחינה משפטית

שנכתב על הקמת מדינת ישראל.

רוזן הציג את מסמכי לאוטרפאכט, ומיד לאחר מכן פרוטוקול הישיבה מתאר את שרת "מתחיל לתרגם מן הכתב האנגלי את ההצעה הנ"ל לעברית". מהדרך שבה פתח רוזן את הדיון בהכרזת העצמאות עולה שבאותם רגעים הניח גם הוא שבכירותו של שרת ויוקרתו המקצועית הגדולה של מחבר אותה הצעה, לאוטרפאכט, מקנים לה עדיפות על פני ההצעה "המשפטית" שנוסחה במשרדו. אולם בן־גוריון התערב כנראה בדבריו, וההצעה נדחתה בתוך דקות ספורות בלא דיון של ממש. משחידש משה שרת עצמו את מלאכת ניסוחה של הכרזת העצמאות שעות ספורות לאחר תום הישיבה, לא נעשה בהצעה של לאוטרפאכט שימוש משמעותי כלשהו. בתום הישיבה נמסרה הכנת הנוסח לוועדה בת חמישה חברים, ועדה מאוזנת מבחינת הדעות הפוליטיות שהיו מיוצגות במנהלת העם: רוזן )עלייה חדשה, הממונה על תיק המשפטים( ושרת )מפא"י, הממונה על תיק החוץ(, ועמם אהרון ציזלינג )מראשי ההגנה, חבר מנהלת הכנסת וחבר מפ"ם מראשי העם, שפירא משה והשנייה(, הראשונה )מראשי הפועל המזרחי שהיה לחבר כנסת מטעם המפלגות חזית דתית מאוחדת, הפועל המזרחי והמפד"ל בכמה ושר השביעית, הכנסת עד משרדים(, דוד רמז )מבכירי ההנהגה כנסת מטעם לימים חבר הציונית, מפא"י, שיש להניח שמונה לוועדה הלשוניים(, כישוריו בשל בעיקר הסוכנות )מעובדי גורארי ומשה היהודית שהצטרף בתפקיד טכני(. בבוקר, למחרת התכנסה הוועדה ערב ההכרזה, ולישיבה זו הביא שרת נוסח חדש שניסח בלילה. בישיבה השפיע כל חבר על הנוסח בדרכו, נוסח וגורארי שרת כתבו ובסופה מסכם לקראת הישיבה האחרונה של מנהלת העם שנועדה לאותו הערב,

פחות מיום לפני ההכרזה.

של המדוקדקת עבודתה למרות דיון החדש הנוסח עורר הוועדה, סוער עוד יותר מהדיון בישיבה הקודמת. בסופו של דיון זה מונתה ועדת ניסוח שנייה, ובה היו חברים בן־גוריון, שרת, ציזלינג ופישמן־מימון )ממייסדי תנועת "המזרחי" ומראשיה, חבר הכנסת הראשונה, שר הדתות בממשלה הראשונה וחתן פרס ישראל על מפעל חיים(. בפועל כתב בן־גוריון את הנוסח הסופי כמעט לבדו ושינה בו שינויים רבים על פי רוח הדברים שעלו בישיבת מנהלת העם. בן־גוריון השכיל לסלק מההכרזה מליצות מיותרות ומלל ריק, ובמקומם כתב טיעונים חזקים ונוסחאות הדוקות יותר. הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות קצר בכרבע מ"טיוטת שרת", ובכל זאת הוא אומר יותר ויפה יותר.

כמה רגעים לפני הישיבה הטקסית של ההכרזה התכנסה מועצת העם ואישרה את נוסח ההכרזה פה אחד. עבודת הניסוח, שהחלה ברגע שבו הניח מרדכי בעהם עט על נייר ברחוב ארנון בתל אביב, בשעת צהרים של יום שבת, 24 באפריל 1948, הסתיימה בשעות אחר הצהרים של יום שישי, 14 במאי 1948, בשדרות רוטשילד, עת קרא בן־גוריון את ההכרזה,

וקמה מדינת ישראל.

]על פי: יורם שחר, "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות", עיוני משפט, 26, 2 )2002(, עמ' 600-523[

וישמעאל, שני האחים. לצערנו, המלחמה בין שתי התנועות הלאומיות הייתה למלחמת דת בארץ ובאזור, ואף התפשטה על פני תבל כולה. נוספו לה גם תופעות של איבה, נידוי ואיומי חרם בקרב חלק מעמי התרבות, הרואים את ישראל אשמה.

ממרומי תשעים שנותיי, כבן הארץ, אני עד למראות ולקולות העצמאות מגילת את שומע אני בעיקר אבל ייאמנו, שלא זועקת וקולה לא יישמע, או שהוא אובד באדישות המשמימה.

והולכת, מחריפה במחלוקת השסוע הישראלי, העם יעשה טוב שלום. לעשות ומתקשה להילחם מתקשה דרכה הייתה זו לה. מחוצה ולא במציאות יפעל אם ישוב אם יעשה טוב ציון. שיבת מראשית הציונות של זעקתה. את שומע אני העצמאות. במגילת לקרוא

דברי חזון < המשך

| 14 |

לפתוח את המגילהמוקי צור

כוחה של מגילת העצמאות הוא גם בכך שיש בה עניינים שלא היו ברורים לחותמיה. הסתירות שבה פותחות פתח לפירושים חדשים ושונים זה מזה.

עיקר ציונותה של המדינה בא לידי ביטוי בתפיסה שכל יהודי יוכל להגיע הנה גם בעתיד, שחרדתו מספיקה, גם אם איננה על רקע ממשי, שזאת ארץ הגירה דיאלקטית – במקום הגירה

מפזרת, יש כאן עלייה מרכזת, עלייה היוצרת ריכוז של יהודים מגלויות שונות.

מגילת העצמאות על מתחיה וסתירותיה המאוחרות והמוקדמות שירתה ומשרתת חברה ישראלית שונה מאוד מהחברה שבה נחתמה. בדיוק כמו שהכרזת העצמאות של ארצות הברית אינה משקפת את החברה האמריקנית שהתפתחה מתוכה – היא לא חזתה את בחירתו של ברק אובמה לנשיא, אף שכתבה "שוויון", היא לא חזתה את הפצצה האטומית, אף שבנימין פרנקלין היה ממציא גדול. ועם זאת, היא הזמינה את עתידה להשתתף בתהליך החקיקה. הזמנה כזאת הייתה גם במגילת העצמאות הישראלית – כלפי הערבים הפלשתינאים.

למרות אי־ההסכמה של היישוב הערבי בארץ למגילת העצמאות, אנחנו צריכים לתת גם לכל מי שאינו מכיר באידאולוגיה הציונית אפשרות לקרוא את המגילה. הצעה זו נובעת מאזרחותם של

הערבים במדינה. הם יכולים שלא לקבל את ההצעה, אך הם צריכים לדעת שמדינת היהודים, כפי שהיא מנוסחת במגילה, פונה אליהם לא פחות משהיא פונה ליהודי בברוקלין ולחרד בישראל,

ואפילו לא פחות משהיא פונה לחייל המגן בשבילם על המדינה.

איננו יודעים להיכן יתפתחו הדברים. להיכן תתפתח החברה הצרפתית שהודיעה ב־1905 כי היא מדינה חילונית ודמוקרטית, והיום כבר מתווכחת על רעלה מוסלמית ומסגד אפריקני.

למסמכים יש סיפור מתגלגל ועל הגלגול הזה, העשיר כל כך, יש לסמוך.

מה שמוטל עלינו לעשות הוא להשתדל להניע את קריאת המגילה משום שהיא גם בסיס וגם פתוחה לפרשנויות חדשות. יש בדרך הזאת הרבה סיכונים, אך גם הרבה סיכויים. אנו זכאים לשאול את המסמך על מקומה של האישה, על מקומה של חברת מופת ועל רצח בתוך המשפחה, בלי לראות במסמך גדר אחרונה. אנו צריכים לקבל אחריות על ההשלכות האתיות הנובעות ממנה והמעצבות אותה עיצוב מחודש. יש לעמוד על המשמר ולהתווכח על מניפולציות שנעשו בפרשנות המתפתחת, וכך גם להגן על יכולתו של המסמך לקדם

אותנו אל הצדק החברתי ולשלום, שעודנו רחוקים מהם.

עלינו לא לגלות רק את הנסיבות ההיסטוריות המגבילות את הדמיון, אלא גם את הגעגוע שהיה אז להיות חלק ממשפחת העמים האחראית. אנו יודעים שלא תמיד משפחת העמים מגלה את האחריות שמשפחה שפויה צריכה לגלות, ולכן בכל הכרזה שלנו שמשפחת העמים היא משפחה, אנו מתכוונים לחזק דווקא את האחריות ואת הסולידריות שהמשפחה מתיימרת

להעניק לבניה.

הפסקה השביעית, החירות ושבועת השביעיות של מועדי דרור

רחל אליאור

עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית כרוכה

בסבל משותף, כמתואר בספר שמות. עם ישראל עובר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות. ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים )שמות א, ט‑יד( והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות "שלח את־עמי ויעבדני", הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים,

ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם בשעבוד מרצון לאל. זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי הגומלין בין העם לאלוהיו

כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה המבקש להשתית חוק של צדק, חירות וקדושה. זיכרון סבל השעבוד הכפוי

לעריצות אנושית וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, עומדים ביסודו של לוח השביעיות העתיק, הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני

קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.המילה "שבע" קשורה למילה "שבועה", המתייחסת לברית בין אל לאדם ולספירה קצובה

של שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים, ולמניין של שביעיות שנים המכוננות שמיטות ויובלים במחזור קבוע. מחזור זה מיוסד על ציווי אלוהי בדבר השעיית השעבוד

לחולין ולגילוייה השונים של שרירות הלב מעשה ידי אדם, לשם יצירת מרחב של קדושה, צדק וחירות. מחזור שביעוני זה מבוסס על ויתורו של הפרט על הריבונות האנושית ועל

כוחו המשעבד, למען ציווי אלוהי משחרר ומשבית, הנערך לטובת הכלל ומכונן את מקצב הקדושה או את מחזור מועדי הדרור. מחזור זה קשור לשביתה ממלאכה וללוח השביעיות

שעיצב את ייחודו של עם ישראל כחברה שוחרת משפט, חירות וצדק.כינונו של העם היהודי כישות דתית־לאומית מובחנת נעוץ בדיאלקטיקה של חירות התלויה

בקול אלוהי ובמחזור זמנים שביעוני, מול הניסיון המוחשי של שעבוד התלוי בעריצות אנושית נטולת מספר ומחזור. השעבוד לכוח אנושי שרירותי מוחש, על עריצותו וכוחניותו

האכזרית שאין להם גבול וקצבה שכמותו חוו בני ישראל במצרים, נהפך לנקודת מוצא דתית־מוסרית המציבה את החירות והצדק בראש מעייניה ומבטיחה אותם באמצעות

שעבוד מרצון לכוח אלוהי מופשט הגלום בספר, מספר וסיפור, בצדק, בשוויון ובמשפט, בנבואה, בחוק ובחזון, במחזור, במקצב ובמניין, התלויים כולם אלה באלה.

בשני סיפורי תשתית נוספים, לצד סיפור יציאת מצרים, נזכרת הזיקה בין השעבוד לחירות ולספירה השביעונית המחזורית: בסיפור הבריאה בן שבעת הימים מונחת התשתית

האלוהית לספירה השביעונית, ספירה המלמדת על המעבר מתוהו לבריאה ועל המעבר

מתחום נטול ספר, מספר וסיפור, מחזור ומידה )תוהו, כאוס, מוות וטומאה(, לתחום המעוצב בתבנית מספרית מחזורית )שבוע הבריאה, קוסמוס, חיים וטהרה(. מחזור

שביעוני זה משותף לאל ולאדם מאז שבוע בראשית, וקשור בעבודה ובשביתה, בריבונות ובוויתור, בחולין ובקדושה: השבת קובעת את היחס בין ששת ימי המעשה והחולין, לבין

השביתה ממעש וההתקדשות, או בהוראתו האנושית של סדר אלוהי זה, בין השעבוד לעבודת החולין ולמלאכת היום־יום שמטיל אדם על עצמו ועל זולתו ללא קצבה, לבין

החופש המובטח בסדר מחזורי מקודש השומר על מקצב שביעוני קבוע של חירות במחיר ויתור על ריבונות ושליטה.

בפרשת עשרת הדיברות, שניתנו במעמד סיני שבעה שבועות אחרי היציאה מעבדות לחירות )שמות כ, ב( ובפרשיות הברית שבספר שמות )כג, ט‑טז; לד, כא‑כב(, נזכר חג

השבועות לצד שמירת שבת כביטוי לברית בין האל המשחרר לבין עמו, עם שנהפך מעם עבדים לבני חורין. אחד מלקחי השעבוד וקידוש החירות שהעם מקבל על עצמו הוא

לשבות מן החולין והשעבוד ולזכות בשבת ובשבתון את הגר, היתום, האלמנה, העבד ושכיר היום, ולהעניק את החירות לכלל יושבי ארצו, בני חורין ומשועבדים כאחד.

כל מחזורי השבתות, המועדים, חגי הביכורים וימי השמחה שהיו קשורים בשביתה ממלאכה, בעלייה לרגל, בקורבנות, בחגיגות, במחזור שביעוני ובזיכרון היציאה מבית עבדים לעם בני

חורין, יצרו תבנית מחזורית מקודשת של חירות הקוצבת את ימי העבודה במסגרות שביעוניות של שבת, שבתון, שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים ושבע שנים, בזיקה לחופש

ולמועדי דרור. המצווה האלוהית היא להשבית את הכיבוש האנושי ולהשעות את התחום הנשלט ביד ריבונות אנושית, שכן הדרור, השמחה והמועד הקצובים במחזורים שביעוניים

מבטיחים חירות משעבוד. בכל שבע שנים הוכרזה שנת שמיטה הקרויה "שבת שבתון" )ויקרא כה, א‑ה( ובכל שבע שבתות שנים, בחודש השביעי, הוכרזה שנת יובל שעניינה

הוגדר בפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" )שם כה, ח‑יד(.בעל "סרך הברכות" שנמצא במגילת ים המלח, הביע בלשון השיר את הזיקה בין תפיסת הזמן האלוהי הקצוב במחזורים שביעוניים, לבין נצחיות החירות הנשמרת בשבעה ימים,

שבועות, חודשים, שנים, שמיטות ויובלים, וקושרת בשבועה מקודשת בין שמים וארץ: "ורזי פלאים בהראותמה/ ושבועי קודש בתכונמה/ ודגלי חודשים... ראשי שנים בתקופות מה/ .)4Q286( "ומועדי כבוד בתעודותמה/ ושבתות ארץ במחלקותמה/ ומועדי דרור דרורי נצחהשבת והמועד, השבתון והיובל, עניינם קידוש זכות החירות לכל יושבי הארץ ועיגונה של הזכות למרחב משוחרר משעבוד, לשביתה, למנוחה, לשמחה, לשחרור ולדרור, המחלצת

את האדם משעבודו של רעהו במרחב נשלט, באמצעות מחזורים שביעוניים מקודשים, שאין לאדם שליטה בהם.

שמירתם של מועדי הדרור המבטיחים צדק חברתי וחירות לכל אדם, מתנה בתפיסה זו את ברכת השמים ומבטיחה את שלום הארץ ואת פריונה. זיכרון העבדות במצרים שימש

לקח לכל אדם מישראל בשאלות הנוגעות ליחס אנושי ולצדק אלוהי והיווה בסיס לקדושת החירות ולצדק חברתי בחוק המקראי.

| 15 |

לתקוע בשופר, 1948, צלם לא ידוע, לע"מ.

| 16 |

בערב פסח בין השמשותהכרזת העצמאות כפעולת דיבור

אסף ענברי

הכרזת העצמאות היא הכרזה, לא מגילה. "מגילה" היא הגדרה טקסטואלית, ואילו "הכרזה" אינה כתיבה – היא פעולה בעולם. היא לא מתארת מציאות – היא יוצרת מציאות. לכן המילים החשובות ביותר בהכרזת העצמאות הן המילים: "אנו מכריזים בזאת". עצם פעולת ההכרזה היא האמירה

העיקרית, הקודמת לכל התכנים הכלולים בהכרזה.

אינה האנושית שהשפה בכך ההכרה משמשת רק לתיאור המציאות באמצעות ובעצם גם, משמשת אלא חיווי, משפטי בעיקר, לביצוע פעולות מפעולות שונות, של ביותר החשובה התגלית אולי היא המאה באמצע שהשתתפו הפילוסופים

העשרים במה שכונה "המפנה הלשוני".1

ורק דיבור, פעולת היא עצמאות הכרזת בתור פעולה היא ניתנת להבנה: יש להבין מי פועלים כאן, על מי הם מבקשים לפעול, מהי מטרת הפעולה ומהו העיתוי ההיסטורי שלה. מבחינה זו, האמירה "אנו מכריזים בזאת" מעוררת לא רק שאלות בדבר תוכן ההכרזה, אלא גם את השאלה מיהם "אנו" ומהו העיתוי והמיקום שלהם – מהו אותו כאן־ועכשיו של המכריזים "בזאת". בניגוד לאופיים הכללי, העל־זמני, של היגדים מדעיים ופילוסופיים התובעים לעצמם תוקף אוניברסלי שאינו נטוע בנקודת התצפית הסובייקטיבית של שום "אנו" הניצבים "בזאת"; בניגוד למדען או לפילוסוף המדברים משום מקום – פעולת הדיבור של הכרזת העצמאות מבליטה את הממד הסובייקטיבי, הדאיקטי, של הדיבור

היום־יומי.2

ובכן: מי מדברים, מתי הם מדברים והיכן מהו העצמאות? בהכרזת מדברים, הם הדאיקסיס של פעולת ההכרזה? כדי לברר העצמאות הכרזת אל לגשת עלינו זאת, כפי שניגש מרטין בובר אל התנ"ך, מתוך היגד אינו המקראי שהפסוק בכך הכרה פילוסופי )כללי, על־זמני( אלא דיבור שדובר בסיטואציה מסוימת. "נבואה", כתב בובר, "היא נאומו של אדם המדבר כמי שנשלח מסוימת, בשעה אנשים עדת אל לדבר במידה תלויה שתוצאתו מסוים, במצב מסוימת בהכרעה שתכריע – או לא תכריע – אותה עדה על־יסוד נאום זה בשעה זו; בזה

דווקא, בנשימה המורגשת עדיין של רגע־ההכרעה, טמון סוד תוקפו הנצחי של דבר־הבשורה".3 הגדרה זו חלה במדויק על הכרזת העצמאות כפעולת דיבור.

1 בספרו "חקירות פילוסופיות" )1953( הצביע לודוויג ויטגנשטיין על קיומם של אין־ספור "משחקי לשון" – "אין־ספור סוגים של שימוש בכל מה שאנו מכנים 'סימנים', 'מילים', 'משפטים'"; אנחנו משתמשים בלשון כדי לצוות, להצחיק, לבקש, להודות, לקלל, לברך, להתפלל, וכו'. ג'ון אוסטין פיתח תובנה זו בספרו "איך לעשות דברים עם מילים" )1955(, שבו טבע את המונח "מבעים ביצועיים" להגדרתן של הפעולות הנעשות באמצעות הלשון. אבל דומה שהמונח המוצלח ביותר הוא המונח שהציע ג'ון סרל: "פעולות

דיבור", כשם ספרו מ־1969.

2 המונח היווני דאיקסיס מציין את מערכת הצירים הקובעת את נקודת התצפית הסובייקטיבית שמתוכה בוקע כל היגד, כגון "אתמול חזרתי מאתונה": מערכת הצירים של גוף, זמן ומקום. "אתמול" הוא ציון זמן יחסי, ויש לו משמעות רק ביחס לרגע האמירה, שלא כמו ציון תאריך, שהוא ציון זמן אובייקטיבי ומוחלט. למשל, במשפט: "בתשעה במרס חזרתי מאתונה", המילה "חזרתי"

ממקמת את הדובר במרחב, ביחס לאתונה, ומעידה עליו שהוא אינו תושב העיר.

3 מרטין בובר, "ציונים לחוגי תנ"ך" )1936(, תרגם מגרמנית: יהושע עמיר, בתוך: דרכו של מקרא, ירושלים 1964, עמ' 364-363.

הכרזה, הצהרהאו מגילה?

שמו של מסמך היסוד של מדינת ישראל

| יורם שחר |

מסמך תלוי רבים ציבור ובמוסדות הספר בבתי הוא זה מסמך העצמאות". "מגילת שכותרתו חתמו שעליה הקלף מגילת של לכאורה, העתק, מועצת חברי ושבעה שלושים המדינה הקמת ביום – העם. אולם טעות אחת חוזרת על עצמה בהעתקה והיא כותרת, מגילת הקלף המקורית חסרה הכותרת. היהודי". העם קם ישראל "בארץ במילים פותחת

שבועות, שלושה של בתהליך נקבע המסמך נוסח מנהלת של המשפטים מחלקת חברי בעבודת החל ישראל, מדינת של המשפטים משרד לימים העם, עצמם, העם מנהלת חברי של בעבודתם וכלה ובראשם דוד בן־גוריון. מטרת המסמך הייתה קודם כול חזוני. אופי קיבלה היא חיבורה אך במהלך משפטית,

באנגלית שחיבר הראשון למסמך קרא בעהם מרדכי

לכאורה, המבנה הדאיקטי של "אנו מכריזים בזאת" פשוט וברור לגמרי: "אנו מדברים כאן ועכשיו". אבל אם נתבונן בתשומת לב בשלושת צירי הדאיקסיס – הגוף, הזמן והמקום – יתברר לנו שאף

אחד משלושתם אינו פשוט וברור.

ראשית, מי מדברים. מצד אחד, הדוברים מגדירים את עצמם "יהודים". "בארץ־ישראל קם העם היהודי", כלשון משפט הפתיחה, והכרזת העצמאות כולה זרועה התייחסויות חוזרות ונשנות ל"עם היהודי", ל"מדינה יהודית" ול"יהודים" באשר הם. מצד שני, הם מדברים שוב ושוב בשם "היישוב העברי", ואפילו בשם "העם העברי" )בפסקה השש־עשרה(. מצד שלישי, הם מדברים בשם "עם ישראל" )בפסקה השישית(, והגדרה עצמית "ישראלית" זו )המבצבצת גם מן הביטויים "נביאי ישראל" ו"צור ישראל", ומן החזרות התכופות על "ארץ ישראל"( היא הקובעת את שמה של המדינה מתרחשת השם קריאת ישראל". "מדינת ברגע הנועז ביותר בהכרזת העצמאות: הרגע שבו משחזרת פעולת הדיבור את פעולת לאבי המודיע האלוהים איש של הדיבור יאמר עוד שמך כי אם יעקב האומה: "לא ישראל" )בראשית לב, כט(. ובכן, מי מדברים כאן – יהודים, עברים או ישראלים? ההבדל בין הגדרות הזהות האלה הוא, כידוע, המתח הבסיסי של המפעל הציוני, המיטלטל בין "היהודי הישן" לבין "העברי החדש", ובין שני אלה לבין ה"ישראלי" במובן האזרחי, הכולל גם את הישראלי הלא יהודי. מאחורי ה"אנו" הנחרץ של ה"מכריזים בזאת" מתגלה מבוכת

ההגדרה העצמית.

אדמת "על מדברים. הם היכן שנית, הגדרה זו אביב". תל בעיר המולדת, מרחבית פרדוקסלית, אוקסימורונית. היא ההכרזה אילו התבצעה כזאת הייתה לא "על אדמת המולדת, בעיר ירושלים". אבל בירושלים להתבצע יכלה לא ההכרזה הנצורה )בגלל המצור נבצר מהירושלמים שבין חברי מועצת העם להשתתף בטקס ההכרזה ולחתום עליה באותו היום( אלא בתל אביב, ותל אביב היא הרי ניגודה של ירושלים בכל הנוגע לזיקתה ל"מולדת": היא עיר שאינה נושאת את המטענים המיתיים וההיסטוריים של ה"מולדת" המקראית, היא אינה משאת הנפש של כיסופי הגולה. לא בתל אביב אלא בירושלים "עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם, ובה נכתב "ספר הספרים הנצחי". העם ש"שמר אמונים" לארצו "ולא חדל מתפילה ומתקוה" לשוב אליה, התפלל לציון, כלומר לירושלים )כפי שעולה גם מן ההמנון הציוני, הנכסף ל"ארץ ציון וירושלים"(; ה"קשר ההיסטורי והמסורתי" שמתוכו "חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה", כדברי אביב שתל המורשה נטל הוא ההכרזה, נבנתה כדי להשתחרר ממנו ולהעמיד לו חלופה מודרניסטית, חילונית, מערבית, ליברלית. היכן עומדות אפוא רגליהם של מכריזי ההכרזה?

"על אדמת המולדת", או "בעיר תל אביב"?

שלישית, מתי הם מדברים. "היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948". מצד אחד, ההווה מוגדר כתאריך נקוב ברצף הזמן ההיסטורי המשותף המחושב על פי הספירה הנוצרית – "14 במאי 1948". מצד שני, ההווה מוגדר על פי לוח השנה העברי, הלאומי־הייחודי – ה' אייר תש"ח, ויתר על כן – הוא מוגדר, ראשית כול, כ"ערב שבת": לא זמן כרונולוגי אלא זמן ריטואלי, על כל המשמעויות הדתיות של השבת בכלל, ושל ערב שבת בפרט, כשעת רצון של "בין השמשות". טקס ההכרזה נערך ביום שישי אחר הצהריים, לפני כניסת השבת, במתיחות העצומה של גודל השעה ושל גודל הסכנה, באווירה של התקדשות ושל תפילה שבלב לסיעתא דשמיא, "בעת רחמים, בין השמשות", כמו בשירו הנודע של ביאליק. הכרזת העצמאות תוזמנה לאותה שעה כהכרזה על נס הקמתה של המדינה, או כציפייה לנס הדרוש לה במלחמתה על עצמאותה. "אותו יום היה זה ערב שבת, אך גם חצי המאה העשרים, ואף ששני אלה מייצגים שתי מדידות שונות מאוד של

| 17 |

בן־גוריון בכנס לכבוד כ"ח שנים להסתדרות,

1947, זולטן קלוגר, לע"מ.

| 18 |

מקומה של הכרזת העצמאות האמריקנית

במגילה הישראלית

יורם שחר

בראשית כתיבת הכרזת העצמאות החל מרדכי להכרזת בעיקר ופנה מקורות לאסוף בעהם זו להכרזה הפנייה האמריקנית. העצמאות מתבקשת מחמת הדמיון ההיסטורי בין הקמת של הברית ארצות להקמת ישראל מדינת שלטון בסיום חדשה מדינה הקמת – אמריקה בריטי, בידי מהגרים שיצרו לאום מתוך שימוש ביסודות תנ"כיים ועוד. נוסף על כך, הכרזה על מדינה היא מסמך נדיר – אין הרבה מדינות שיש הרבה היו שלא וודאי כזה, מכונן מסמך להן מסמכים כאלה בספרייתו הביתית של הרב הארי

דוידוביץ', שאצלו החל בעהם במלאכתו.

מהכרזת פסקאות כמה תחילה העתיק בעהם העצמאות האמריקנית כלשונן, ומשם החל עיבודן שוב ושוב בידי כל מנסחי מגילת העצמאות ועורכיה. ההכרזה של הפסקאות ושתיים שלושים מתוך האמריקנית העתיק בעהם שתיים וחצי בלבד, את פתיחתה ואת חתימתה. פסקאות אלה מבטאות ההכרזה שבבסיס האוניברסליים הערכים את האמריקנית, על זכותם של בני האדם לשוויון, לחיים, לחירות ולאושר, ועל היותה של הסכמת האזרחים מקור כוחן של הממשלות. כן לקח משם את המבנה הבסיסי של שתי פסקאות מפתח שנותרו בהכרזה עד נוסחה הסופי: פסקת ההכרזה עצמה )"לפיכך מכריזים"( אנו זכותנו... ובתוקף אנו... נתכנסנו, ופסקת החתימה )"מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים..."(. הפסקאות הרבות שהשמיט בעהם עוולות מלכתחילה, מפרטות רשימה ארוכה של שעשה מלך בריטניה כלפי העם האמריקני והיו מלך. מאותו ההתנתקות של להצדקתה הבסיס בהשמטתן עיצב בעהם מאפיין חשוב של ההכרזה עצמאות של כמעשה מוצגת היא – הישראלית

ראשונית ולא כמרד בשליט קיים.

בתזכיר שצירף להצעה הראשונה שהגיש למחלקת המשפטים כתב בעהם: "הפסקא האחרונה של ההקדמה, כמו גם גוף ההצהרה, שאובים בעיקר מתוך הצהרת העצמאות האמריקאית, ונותנת בטוי משפטי לסגולות

העצמאות של מדינה עצמאית".מקורה האמריקני של ההכרזה לא הוזכר בשום מסמך ובשום דיון מתועד עד למחקרים מהעת האחרונה. נראה שה"גיור" שגייר בעהם את הקטעים שהשתמש בהם עלה יפה, וכך נוצרה יצירה עברית, יהודית וישראלית,

המכילה, כמו מטבעה, את החלקים האוניברסליים של הכרזת העצמאות האמריקנית.

Yoram Shachar, "Jefferson Goes East: The American Origins of the Israeli Declaration of :על פי()Independence", Theoretical Inquiries in Law, 10, 2 [2009], pp. 589-618

הזמן, אין אפשרות, במצב הדברים הקיים, לחיות בממד אחד ולהתעלם מן האחר", העיר אהרן הראל פיש. "לשאת בצירופם של שני מושגי זמן אלה ולעמוד בניגודם, זה עניין של פרדוקס וכאב;

וזה הדבר שהחותמים על מגילת העצמאות קיבלו על עצמם לשאתו". 4

הנה כי כן, כל שלושת צירי הדאיקסיס של הכרזת העצמאות מסגירים אי־ודאות. לא ברור מי מדבר, היכן ומתי, ואי־הוודאות הדאיקטית הזאת היא, אולי, הבעיה העיקרית שהכרזת העצמאות נועדה לטפל בה. לכן הכרזת העצמאות הישראלית מרשימה כל כך ונוגעת ללב: היא מבצעת את פעולת הדיבור הנועזת של ההגדרה העצמית לא על ידי הכחשתה של אי־הוודאות הדאיקטית

אלא דווקא על ידי הבלטתה.

אבל בכך לא מסתכמת פעולת הדיבור של הכרזת העצמאות. למעשה, התבצעה כאן פעולת דיבור מורכבת, רב־ערוצית, שנדרשה כפי הופנתה, העצמאות שהכרזת מכיוון בעת קהלים וכמה לכמה בה, שמוצהר ובעונה אחת: לאומות המאוחדות, לשלטון לתנועה העברי, ליישוב הבריטי, המנדט הציונית העולמית, ליהודי התפוצות שאינם מדינת תושבי הערבי העם "לבני ציונים, ישראל" ו"לכל המדינות השכנות ועמיהן". זוהי מורכבות רטורית מסחררת, המאיימת פעולת של קוהרנטי ניתוח כל לטרפד הדיבור; אבל למעשה, מדובר בשני קהלים עיקריים )שאליהם מסונפים שאר הקהלים שנמנו כאן(: הקהל הביתי, היהודי־ישראלי, והקהל העולמי המיוצג על ידי האו"ם. אלה שני ערוצי התקשורת המקבילים של הכרזת העצמאות – הדיבור הבו־זמני פנימה, אל העם, והחוצה, אל העולם – ובכל אחד משני הערוצים הללו מופעלים בהכרזת העצמאות טקסטים אחרים כמקורות סמכות וכמקורות השראה. כמה מהם גלויים, כמה מהם פחות.

ברובד הסמוי של הכרזת העצמאות מונחת הטקסט של וחשיפתו פסח, של ההגדה מניעיהם להבנת חיונית הזה הסמוי העמוקים של מחבריה. אבל נתחיל ברובד הגלויה הטקסטואלית וברמיזה הגלוי ביותר: החלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947. הפסקה הכי מצוטטת, הכי מהוללת בהכרזת העצמאות – הפסקה השלוש־עשרה, שזכתה בשיח הישראלי למעמד כמו־חוקתי – אינה אלא חזרה צייתנית, כמעט מילה במילה, על דרישת האו"ם לשמירה על שוויון זכויות שפה דת, גזע, הבדלי ללא יסוד וחרויות המקומות על שמירה זה ובכלל מין, או הכרזת מנסחי הדתות. לכל הקדושים העצמאות לא הסתירו עובדה זו; אדרבא, פסקת החזון מסתיימת בהפניה חוזרת אל

החלטת האו"ם מ־29 בנובמבר.

הדרישה בין היחיד המשמעותי ההבדל לשוויון זכויות כפי שנוסחה על ידי האו"ם לבין אשרורה בהכרזת העצמאות, מתמצה בתוספת המליצית ששורבבה לכאן: "לאור חזונם של נביאי ישראל". זוהי תוספת חשובה השומעים קהל על פעולתה מבחינת הן היהודי )באמצעותה מגיירים מנסחי ההכרזה את הדרישה שהציגה להם האו"ם, ומציגים אותה כמערכת ערכים יהודית, תוצרת בית( והן מבחינת הגאווה הלאומית המתריסה המובעת בה כלפי אומות העולם )תוך הסוואת הכניעה־למעשה שבקבלת דרישת האו"ם(. ואכן, התוספת הזאת הצליחה להשלות דורות של ישראלים שפסקת החזון של הכרזת העצמאות מבטאת את חזונה המקורי, הייחודי, של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שנועדה להגשים איכשהו את חזונם של נביאי ישראל, אף על פי שהחזון המפורט בפסקה זו הוא, כאמור, בדיוק החזון שפורט

בהחלטת האו"ם.

4 אהרן הראל פיש, ציונות של ציון, תל אביב 1982, עמ' 13.

בערב פסח בין השמשות < המשך

כך ואחר "The Declaration of Independence""Declaration of The Jewish State". כשתרגם את הצעתו לעברית קרא לה תחילה "הצהרה בדבר מדינה יהודית" ואחר כך תיקן ל"הצהרה על הקמת מדינה יהודית".של בעיבודו הזאת, הכותרת נשמרה ימים כמה המשפטים. במחלקת הנוסף ובעיבוד ברנזון צבי למסמך קראו זילברג, משה ואחריו רוזן, פנחס היהודית". המדינה של העצמאות "הכרזת

הכותרת. נעלמה העם מועצת לידי הנוסח בהעברת משה שרת כינה את המסמך "הכרזה" סתם, ובפרוטוקול באייר ג' רביעי, ביום שנערכה העם מנהלת ישיבת תש"ח, 12 במאי 1948, הוא מכונה "ההכרזה על המדינה". בכינויים האלה כונה המסמך גם במהלך ישיבת מועצת עבודת ההכרזה. ערב חמישי, ביום שהתקיימה העם עצמו, בן־גוריון בידי שנעשתה האחרונה, הניסוח הותירה את המסמך בלי כותרת, כמו במגילת הקלף.

נערכה העם מועצת בישיבת והופיע שבה הכותרת ביום שישי, ה' באייר תש"ח, בשעה 13:50. כותרת הדיון הקמת על ההכרזה "נוסח היא בפרוטוקול שנרשמה מדינת־ישראל", במהלך הדיון כינה בן־גוריון את המסמך "הכרזת מועצת־העם על הקמת מדינת ישראל" ובסופה הכריז ש"השם של התעודה הזאת יהיה: 'מגילת הייסוד של מדינת־ישראל'". בנוסח עצמו נכתב "הננו חותמים "הכרזת הכינוי זו", הכרזה על לעדות ידינו בחתימת ההכרזה. את המלווה במנשר גם מופיע העצמאות"

]על פי: יורם שחר, "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות", עיוני משפט 26, 2 )2002(, עמ' 600-523[

| 19 |

פחות גלויה מן הרמיזה להחלטת האו"ם, אבל לא פחות משמעותית, היא זיקתה של הכרזת העצמאות הישראלית להכרזת העצמאות האמריקנית.

מבחינת תכליתן הרטורית, התייחסויות מרומזות ומפורשות אלו להחלטת האו"ם ולהכרזת העצמאות האמריקנית נועדו לאוזני המערב הליברלי; הן נועדו לעגן את הכרזת העצמאות

הישראלית בשיח הזכויות הדמוקרטי, ובכך לבצר את הלגיטימציה שלה; הן נועדו לקנות את לבן של אומות העולם )המערבי, בעיקר( יואילו "לקבל את מדינת ישראל כדי שהן לתוך משפחת העמים", כפי שמפצירה בהן

פסקה ארבע־עשרה.

הכרזת של הגלוי ברובד הדיבור פעולת טקטיקה רק אפוא היא העצמאות דיפלומטית. היא נועדה לצורכי חוץ, ואילו פעולת הדיבור החשובה באמת היא שנועדה ההגדרה העצמית, פעולת – פנים לצורכי במובן העמוק של ברית גורל וברית ייעוד. עניין זה מביא אותנו אל הטקסט הסמוי של

הכרזת העצמאות: ההגדה של פסח.

בין חורבן בית שני לבין מרד בר כוכבא יושבים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, כדי לשאוב מהסיפור את כוחות הנפש הדרושים להם

להתמודדות עם השבר ההיסטורי של עם ישראל לאחר החורבן. זו האווירה שבה חוברה גם הכרזת העצמאות. היא חוברה מתוך השבר ההיסטורי שלאחר השואה, מתוך האימה ששררה ערב פלישת צבאות ערב, ועל כן – מתוך היאחזות מחודשת בסיפור יציאת מצרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך

הוא מצילנו מידם".

את הטיוטה הראשונה של הכרזת העצמאות כתב מרדכי בעהם ביום שישי, 23 באפריל זה משמעות אין לתאריך לכאורה, .1948מעבר לאילוץ הנסיבתי־המדיני: המשימה הוטלה על בעהם שלושה שבועות בדיוק לפני מועד עזיבת הבריטים את הארץ ב־15 במאי. אבל 23 באפריל 1948 לא היה סתם תאריך, זה היה ערב פסח. הטיוטה הראשונה של הכרזת העצמאות נכתבה בערב פסח. אותה לכתוב התיישב בעהם מרדכי העצמאות והכרזת פסח של כשההגדה האמריקנית, המספרות על יציאה מהשעבוד

לפרעה האנגלי, מונחות לפניו.

"והגדתך לבנך" – יכול מראש חודש? תלמוד יכול "ביום ההוא", אי "ביום ההוא". לומר: זה". "בעבור לומר: תלמוד יום? מבעוד "בעבור זה" לא אמרתי, אלא בשעה שיש

מצה ומרור מונחים לפניך.

התכנסות אספת הנבחרים,

ירושלים 1944, זולטן קלוגר, לע"מ.

בערב פסח בין השמשות < המשך

"אקרא בן־גוריון: דוד פתח ההכרזה בטקס אשר מדינת־ישראל של מגילת־היסוד לפניכם מועצת־העם", ידי על ראשונה בקריאה אושרה הזה. בשם פעמים כמה עוד המסמך את וכינה

של הטכני שמו את לשנות בן־גוריון של ניסיונו ובמסמכים צלח, לא בראשיתו, לפחות המסמך, של הרשמי בעיתון ההכרזה, בעקבות שיצאו המסמך כונה היומית ובעיתונות הזמנית הממשלה במיוחד ניתן "מגילה" הכינוי העצמאות". "הכרזת העם. מועצת חברי חתמו שעליה הקלף למגילת

| 20 |

"ההכרזה הציונית" ו"ההכרזה הדמוקרטית"שתי נשמות בגוף אחד

אורית קמיר

הטקסט המכונה "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל", מכיל, למעשה, שתי הכרזות שאפשר להבדיל ביניהן ולכנותן "ההכרזה ציונית" ו"ההכרזה דמוקרטית".

"ההכרזה הציונית"

"ההכרזה הציונית" נכתבה פנימה, אל היישוב העברי בארץ ישראל, וכוננה בעבורו, מתוך השקפת עולמו האידאולוגית, מדינה ציונית חילונית בדמותו ובצלמו. הכרזה זו מציגה את ההיסטוריה היהודית, מימי התנ"ך ועד ההווה, במסגרת של נרטיב ציוני; היא מסבירה את הרציונל הציוני ואת הצדקותיו, וחוגגת את הגשמת הפרויקט הציוני בהכרזה על הקמת מדינת ישראל; היא קוראת ליהודים בעולם לחבור אל המדינה הציונות ולהבטיח את הצלחתה. השימוש בלשון "אנו" בפסקאות האחרונות מאפשר להכרזה זו לכונן את הקולקטיב הישראלי החדש ולהשמיע בפעם הראשונה את קולה של הקהילה האזרחית של מדינת ישראל הציונית. קריאותיו של קולקטיב זה לשכניו ולאומות העולם מאפיינות אותו בראש ובראשונה בעבור

עצמו, ומציגות אותו כשוחר שלום ושיתוף פעולה אזוריים ובין־לאומיים.

מרבית המשפטים בחלקיה הראשונים של ההכרזה הציונית מספרים סיפור היסטורי המציג את פניה האוטופיים של הציונות: כשהעם היהודי חיי חיים לאומיים מדיניים עצמאיים בארצו העתיקה, הוא יצר את יצירת המופת האוניברסלית המהווה מסד תרבותי לעולם כולו – התנ"ך. למרות שהופרדו מאדמתם בכוח הזרוע, בני האומה עשו תמיד ככל יכולתם לשוב אליה, וחידוש חייהם המדיניים הלאומיים העצמאיים, בדמות הציונות, הוא צודק, הוגן, הכרחי וראוי בכל מובן. המשפטים העוסקים בחיים בגולה ובשואה מבטאים את פניה הקטסטרופליים של הציונות. לפי גישה זו, כאשר אולצו היהודים לחיות מחוץ לארצם וללא עצמאות מדינית לאומית הם סבלו מרדיפות ומהשמדה, וחייהם היו מרים. חידוש החיים המדיניים הלאומיים

הוא התשובה הבלעדית והמתחייבת לזוועת חיי הגולה.

נרטיב היסטורי זה, שההכרזה מציגה כמוחלט, רווי עמדות אידאולוגיות ציוניות שמרבית יהודי העולם ואומות העולם לא היו שותפים להן. כך, למשל, לפי נרטיב זה היהודים הם עם, ולא קהילה דתית, ועליהם לחיות חיים מדיניים לאומיים עצמאיים; עיקר תפארתם התרבותית הייתה יצירת התנ"ך בימי קדם בארץ ישראל, ולא יצירת התלמוד בבבל, עולם הישיבות, "שולחן ערוך", או החסידות; מדינה ציונית היא הפתרון היחיד והבלתי נמנע לאנטישמיות האירופית. ההכרזה מבטאת גם את התפיסות שכונו לימים "ריקון הארץ" )מתרבויות אחרות, לא יהודיות(, ו"שלילת הגלות". סוגיות אלה ורבות נוספות היו שנויות במחלוקת עמוקה בעת חיבור ההכרזה; אך ההכרזה הציונית מציגה אותן בפסקנות החלטית, כאילו אין עליהן עוררין.

לצד ההחלטיות בעמדות הציוניות, נעדרים לחלוטין מן הסיפור הציוני של ההכרזה מוטיבים יהודיים מרכזיים, כמו ההבטחה המקראית של ארץ כנען לאברהם ולזרעו, עקדת יצחק בהר המוריה, חלום יעקב, מתן תורה ובית המקדש בירושלים. התנ"ך איננו מוגדר "ספר קודש", אלא "ספר הספרים הנצחי". האל מוזכר רק בעקיפין בכינוי העמום "צור ישראל" )אך לא "גואלו"(.

הנרטיב של ההכרזה הציונית הוא נרטיב ציוני־לאומי מובהק ולא נרטיב יהודי־דתי. ההכרזה הציונית אינה יוצרת כל חיבור בין המדינה המוקמת לבין הדת היהודית; "המדינה היהודית"

שבהכרזה היא ציונית, והיא יהודית במובן תרבותי ולאומי, לא דתי.

"ההכרזה הדמוקרטית"

החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר 1947, התירה הקמתן של שתי מדינות בשטח פלשתינה‑ארץ ישראל: האחת "ערבית דמוקרטית", כלומר מדינה דמוקרטית של האוכלוסייה הערבית שחיה בשטח זה, והשנייה "יהודית דמוקרטית", כלומר מדינה דמוקרטית של האוכלוסייה היהודית שחיה בשטח זה. החלטת החלוקה קובעת כי המדינה היהודית תקום, לצד מדינה ערבית, כחלק מהסדר של "חלוקה אגב איחוד כלכלי" בשטח המנדט הבריטי על פלשתינה‑א"י. היא מפרטת כיצד יוקמו רשויותיה של כל אחת מן המדינות החדשות וכיצד יפעלו, ומחייבת כל אחת מהן לבחור באספה מכוננת לשם ניסוח

חוקה.

החלטת החלוקה דורשת מהממשלות הזמניות של "המדינה היהודית" ושל "המדינה הערבית" להצהיר כי המדינה החדשה תשמור על כללים דמוקרטיים, וכי תשתף פעולה עם האו"ם

במימוש החלטת החלוקה; הצהרה זו הייתה תנאי להכרת האו"ם בכל אחת מן המדינות החדשות. "ההכרזה הדמוקרטית" היא ההצהרה שדרש האו"ם מממשלתה הזמנית של המדינה היהודית להצהיר, והיא כוללת במפורש את מרבית הנקודות שהחלטת החלוקה דרשה מן המדינה החדשה להתחייב להן. ההכרזה מבטיחה הבטחה מפורשת וחגיגית שהמדינה החדשה תגן על המקומות הקדושים לבני כל הדתות ועל זכויות האזרח של יהודים כערבים, דוברי עברית ודוברי ערבית. אף שהדברים נאמרים בתמצית, הכוונה הייתה, כפי שמעיד זאב שרף,

ש"באותה הכרזה יקופל כל תכנה של החלטת כ"ט בנובמבר".

לעומת "ההכרזה הציונית", הפונה פנימה, אל היישוב העברי בארץ ישראל, ומדברת אליו בשפתו, "ההכרזה הדמוקרטית" פונה החוצה, אל עצרת האומות המאוחדות, ומכוננת בשפתה ומתוך השקפת עולמה מדינה דמוקרטית שמרבית אוכלוסייתה יהודית, והיא עומדת בדרישות שהוצגו לה בהחלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947, ובזכות זאת היא מבקשת הכרה בין־

לאומית )שאכן הוענקה לה(. הכרזה זו מתחייבת לפני אומות העולם שהמדינה החדשה תכבד את זכויות האדם – לרבות זכויותיהם של בני המיעוט הערבי, תקים מוסדות שלטון ייצוגיים ותשתף פעולה עם ארגון האומות המאוחדות, עם אמנותיו ועם החלטותיו, לרבות ההחלטה שבפלשתינה‑ארץ ישראל יתקיימו זו לצד זו בשלום שתי מדינות מתוך שיתוף פעולה כלכלי.

כל אחת משתי ההכרזות הללו מכילה מערכת נבדלת של ערכים, והיא פועלת על קוראיה באופנים אחרים. האחת היא לאומית פרטיקולרית, והאחרת בין־לאומית אוניברסליסטית. עם זאת, שתי ההכרזות אינן שוכנות כל אחת בחלק אחר של הטקסט, אלא הן פועמות, שתיהן, בכל מילותיו ובכל משפטיו, כמו שתי נשמות החיות יחדיו בגוף אחד. הן כרוכות ושלובות זו בזו ללא הפרד. הן מכוננות יחדיו מדינה יהודית – ציונית לאומית ודמוקרטית – כאמור בהחלטת

הכ"ט בנובמבר.

כזה הוא המסמך שכונן את מדינת ישראל: בעל פנים ציוניים־לאומיים, ובעל פנים דמוקרטיים־אוניברסליים. כל דור ודור חייב לדעת מניין בא – אך גם לדון, להתחבט ולהתלבט אנה פניו מועדות. יש להכיר את יסודות קיומה של מדינת ישראל, אך לא להתבטל, ולהמשיך במלאכת עיצובה כדי שבכל עת תתאים לאוכלוסייתה ולהשקפת עולמה. עיצוב ההווה יכול וצריך להיות

מתוך דיאלוג מושכל ויצירתי עם הטקסט המכונן של הכרזת המדינה.

איתמר וכסלר, עצמאות בשטח, 2012.

פורסם לראשונה בבלוג "עונג שבת" של דוד אסף

| 21 |

מהי מגילת העצמאות? האם היא הצהרת כוונות של מקימי מדינת אולי או ומקור השראה? דרך חיבור המתווה או גרידא, ישראל הגנה המסתיר את המגמה זכות, כתב היא מעין כתב המגילה

הפולמוסית שבו בשפה צלולה ובוטחת? מגילת של ניסוחיה ובהווה, בעבר שונים ניסיונות למרות

חוקתי למעמד זכו לא העצמאות את לקרוא יש אפוא כיצד מחייב, חיבורים תוקפה? ואת המגילה קנוניים כדוגמת כתבי קודש אמורים חיבורים המהווים מקור של להיות קהילות כלפי וסמכות מחויבות חייהן את המארגנות וחברות סביבם; האם יש למגילת העצמאות מעמד קנוני כלשהו בהיותה חיבור היוצר מחויבות, ומה, אם בכלל, הוא

מקור המחויבות הזאת? חלקים. שני העצמאות למגילת הזכות את מעגן הראשון החלק הלאומית של העם היהודי לריבונות על מצביע הוא ישראל. בארץ של הרציפה ההיסטורית הזיקה העם לארצו, על הגלות שנכפתה על היהודים והרחיקה אותם ממולדתם, על כמיהת הדורות לשוב לארצם, על הניסיונות החוזרים להתיישב בארץ, העם של הנוראה הפגיעות ועל שאחריתה הנכר בארצות היהודי חורבן יהדות אירופה בשואה. על כל אלה נוספה, כפי שמדגישה המגילה, הכרת האומות בזכות זאת, שנוסחה ונשנתה וחזרה בלפור בהצהרת המאוחדות. האומות בהחלטת מובע הראשון החלק של מסקנתו זכותו "זוהי וישיר: בסופו באופן חד להיות היהודי העם של הטבעית עצמו ברשות עומד ועם עם ככל

במדינתו הריבונית".לאחר עיגונה של הזכות להגדרה עצמית לאומית של העם היהודי אופייה בתיאור העוסק השני לחלק המגילה פונה במדינתו העתידי של המדינה ותכניה: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה כל לטובת הארץ פיתוח על תשקוד גלויות; ולקיבוץ יהודית תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור

חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". החלק הזה אינו הצהרת כוונות אוטופית ומליצית, הוא מחויבות מוסרית שנטלו על עצמם מייסדיה של מדינת ישראל בשמם של אזרחי ישראל, מחויבות שהיא הרבה מעבר לחוקה או חוק יסוד. מחויבות זאת אינה מנותקת מהחלק הראשון של המגילה, המהווה צידוק לזכות משום הלאומית, עצמית להגדרה זכויות שללא שמירה מוקפדת על העם מבני שאינם המיעוטים וללא ישראל, במדינת היהודי המחויבות לחופש דת ומצפון לכל הלאום מדינת המדינה, אזרחי למדינה להפוך עלולה היהודית את תשמוט היא ובכך לאומנית,

הבסיס לזכות קיומה שלה. המובעת הזאת, ההתחייבות אינה המגילה, של השני בחלקה כדי העולם אומות אל מופנית מופנית היא הסכמתן, את לקבל את ומחייבת ישראל אזרחי אל כוחה לדורותיה. ישראל מדינת ומעמדה המגילה של וסמכותה מקבלת רק נגזרים אינם הקנוני ומהתחייבותם, המייסדים האבות אלא מכך שההתחייבות הזאת היא ביטוי עמוק של העמדה המוסרית של העליון שמבחנה הגורסת היחס הוא צודקת לאום מדינת האתניים למיעוטים השווה והדתיים החיים בתוכה. בסמיכות נקבע המגילה חלקי שני של הלאומיים המרכיבים בין האיזון למרכיביה ישראל מדינת של לכך, מעבר אולם הדמוקרטיים, המוסרית התלות גם נקבעה היא העצמאות מגילת האלה. המרכיבים שני בין הבסיסית טקסט קנוני של מדינת ישראל בכך שהיא מכילה את הגרעין עדיין והיא המדינה, של לקיומה ביותר המשמעותי המוסרי כמדינה ישראל מדינת של לחובותיה ביותר המזהיר הניסוח

יהודית דמוקרטית.

אנה טיכו, עץ זית, 1935.

צילום היצירה: מוזיאון ישראל. מתוך: אוסף מוזיאון ישראל,

עיזבון אנה טיכו

קנון, מקור השראהומחויבות מוסרית

| משה הלברטל |

| 22 |

הצהרת העצמאות – טקסט קנוני?חיים היימס־עזרא

בשנת 70 לספירה הנוצרית החריבו הרומאים את בית מקדשו של הורדוס, ועידן בתי המקדש והגמוניית הכוהנים הגיע אל קצו. אף על פי שחורבן הבית היה אירוע מכונן, כבר במאות השנים שלפניו התעוררו זרמים רוחניים שחיפשו דרכים אחרות לבטא את עולמם הרוחני והדתי, לצד פולחן המקדש. זרמים אלו ביקשו להשתמש בטקסטים מגוונים כבסיס לחייהם המשותפים, כמקורות סמכותיים שבאמצעותם יוכלו להגדיר את עצמם כקבוצה בעלת אמונות, זהות ופרקטיקות דתיות ייחודיות. קבוצות אלה דיברו בשפות שונות, ביוונית, בארמית ובסורית, והן השתדלו להרכיב קורפוס של חיבורים סמכותיים שייצג את גישתן הדתית־חברתית. בסופו של דבר, צמחו מתוך הזרמים הרבים הללו שתי דתות חדשות, היהדות )הרבנית( והנצרות, שהתמסדותן הייתה תלויה, במידה לא מבוטלת, ביכולתן להפוך קובץ של חיבורים מגוונים לקורפוס קדוש שאי אפשר להוסיף עליו או לגרוע ממנו )התנ"ך והברית החדשה(. תהליך הקנוניזציה יצר מקור טקסטואלי סמכותי לשימושן של ההנהגות הדתיות החדשות, ובעזרתו הן ביססו את מעמדן, התוו את מערכת האמונות והדעות

של בני הדתות החדשות וקבעו את דרך החיים שלהם.

הקנוניזציה )תהליך שארך מאות בשנים( היא שהביאה להתפתחותם של רבדים שונים של פרשנות, והם שנותנים משמעות לזהות האישית ולזהות הקולקטיבית. פרשנות המבוססת על טקסטים סמכותיים ומוסכמים יכולה לעורר מחלוקת ואי־הסכמה, אבל המחלוקת מתקיימות בתוך מסגרת ועל פי כללים המקובלים בדרך כלל על כולם. שאלות נשאלות ותשובות ניתנות, והתשובות מובילות לשאלות חדשות, אך החוט המקשר הוא הטקסט הקנוני שעליו מושתת הדיון וסביבו אפשר להתקבץ ולהתלכד. עם זאת, למרות מעמדו המיוחד, גם הטקסט הקנוני מעמיד אתגרים שקשה להתמודד עמם. דוגמה עכשווית אחת היא הפער בין היחס לנשים בתנ"ך לבין מעמדן ומקומן בחברה המודרנית. ולמרות הקושי, אין מערערים על מעמדו של התנ"ך כטקסט יסוד,

אלא מנסים למצוא דרכים אחרות לקרוא ולפרש אותו.

הצהרת העצמאות של מדינת ישראל חוברה לפני שישים ושש שנים בתנאים לא פשוטים ובמהירות רבה, והפכה פומבי עם קריאתה במעמד ההכרזה על המדינה ב־ה' באייר ה'תש"ח. הטקסט נולד עם המדינה בעת שהיא נלחמה על קיומה והתעסקה פחות בשאלות של זהות, צדק ומוסר. הקשיים הרבים, ההתמקדות בעשייה והתמורות הרבות לא הותירו פנאי רב לרפלקסיה לאומית, ובמשך עשורים רבים נותרה ההצהרה מסמך ממוסגר המקשט קירות במבנים ציבוריים, ולעתים גם בבתים פרטיים. אולם עצם המסגור וההצגה הפכו אותה לטקסט סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו, ולמעשה לטקסט מקודש.

העיסוק בשאלות של זהות לאומית ואישית, שהפך נחלת הכלל בשנים האחרונות – עיסוק ששזורים בו דיונים הנוגעים בלגיטימציה של מדינה יהודית, בשלטון על עם אחר, בדת ומדינה, במיעוטים, בגבולות ועוד – מחייב עיון מחודש בהצהרת העצמאות, עיון שבצדו פרשנות המנסה להבין את כוונת המחברים ואת החזון שלהם למדינת ישראל. אולם בחברה הישראלית הרב־לאומית והרב־תרבותית של ראשית המאה העשרים ואחת, העיסוק בהצהרה מציף גם את חסרונותיה ואת מגבלותיה, ועולות בו שאלות מהותיות באשר ליכולתו של המסמך לשמש בסיס משותף להבניית הישראליות. אך בדומה לראשית היהדות והנצרות, יש צורך במשהו כתוב שיהיה המוקד לדיונים שבאמצעותם יוצרים את הקולקטיב. מחלוקות וגישות מגוונות לפרשנותה של הצהרת העצמאות אינן פוסלות אותה מלשמש טקסט היסוד הזה, ובמידה מסוימת, עצם קיום המסמך מאפשר למחלוקת להתקיים מלכתחילה, כיוון שהוא מספק מקור סמכותי שבאמצעותו אפשר להתפלמס. גם אם פרשנות מסויימת נראית סותרת את תוכן ההצהרה, אין בכך כל בעיה, כיוון שבאופן פרדוקסאלי, בגלל מעמדו הבלתי מעורער, הטקסט יכול לסבול כמעט כל התייחסות או פרשנות, ובכל זאת לשמור על מקומו המרכזי בתודעה הציבורית. נרצה או לא נרצה, מבחינה זו, הצהרת העצמאות של מדינת ישראל נעשית לטקסט הקנוני המאפשר בנייתה של אומה וכינונה של חברה דמוקרטית

ופתוחה, המכבדת את זכויותיו של הפרט, ואפילו את זכותו לערער על עצם קיומה.

אליעזר קפלן חותם על מגילת העצמאות, לצדו משה שרת ודוד בן־גוריון, זולטן קלוגר, 1948, לע"מ.

| 23 |

המגילה השישית -מגילת העצמאות כטקסט מקודש

דב אלבויםהאם תהליך הפיכתו של טקסט לטקסט מקודש יכול להתרחש באופן מלאכותי?

לכאורה, חד־משמעית לא. תהליך היווצרותו של טקס הזוכה למעמד מקודש הוא

אטי וארוך שנים, ורק אחרי כמה מאות שנים לכל הפחות מתאריך היווצרותו של

הטקסט אפשר לקבוע אם זכה למעמד מקודש בקרב קהילה מסוימת.

אמנם ייתכן שכך קורים התהליכים הללו בהיסטוריה, ועם זאת, התלמוד הבבלי

מציג תפיסה אחרת לחלוטין במסגרת דיונו המרתק בתהליך ההקדשה של אחת

מחמש המגילות בתנ"ך – מגילת אסתר.

התלמוד הבבלי במסכת מגילה דף ז ע"א מספר על התפתחות חג הפורים ומגילת

אסתר. לפי הסיפור התלמודי, אסתר המלכה, העומדת מאחורי כתיבת המגילה

וקביעת חג הפורים )כפי שמשתמע במפורש במגילה עצמה(, שולחת בקשה

לחכמים – "קבעוני לדורות", ואחר כך היא שולחת בקשה נוספת – "כתבוני לדורות".

פירוש: אסתר המלכה נלחמת על המעמד הקנוני של החג שייסדה ושל המגילה

שכתבה. היא דורשת הכרה וזכות כניסה לשני הקנונים היהודיים החשובים ביותר:

ללוח השנה העברי – חג הפורים, ולתנ"ך – מגילת אסתר.

לפי התלמוד, בתחילה חכמים מסרבים לבקשתה בתואנה ש"קנאה את מעוררת לנו

בין האומות", ועוד תירוץ יש להם – אין שום דבר במקרא היכול לשמש אסמכתא

לקביעת חג חדש בלוח השנה העברי. אבל אסתר אינה מוותרת ולוחצת ומקבלת

מה שהיא מבקשת – קובעים את חג הפורים חג לדורות.

אולם הוויכוח בתלמוד נמשך: האם נאמרה מגילת אסתר ברוח הקודש? האם היא

יכולה להיכנס לקנון המקראי כמגילה שוות ערך למגילת איכה, למשל, או למגילת

רות? החכמים מנסים למצוא במגילת אסתר, ששם אלוהים אינו מוזכר בה במפורש

)אלא רק במשתמע, ממש כמו ב"צור ישראל" של מגילת העצמאות(, רמז או

הוכחה לרוח הנבואה השורה על מגילת אסתר, והם מסתבכים בהוכחות משונות.

אחת ההוכחות מעוררת מחשבה במיוחד: נאמר במגילה "ובבזה לא שלחו את

ידם". מאין ידעה אסתר שלא בזזו?! האם שהתה בכל בית ובכל חצר שהנוקמים

היהודים נכנסו אליהם? אלא, סימן הדבר שהייתה לה רוח הקודש, ועל כן דבריה

ראויים להיכלל בקנון הנבואי.

לרגע קט אפשר לאבד אמון ברציונליות התלמוד, אך אז מגיע ומפתיע האמורא

הבבלי הידוע שמואל, ואומר: "נאמר 'קימו וקבלו' – קיימו למעלה מה שקיבלו

למטה". הסוגיה התלמודית מסכמת את הדיון במחמאות רבות לשמואל על שהוא

טוען שמה שחשוב הוא מה שמחליטים למטה – בארץ, בעולם, בבשר ודם. ואם

כן, מה לנו ברוח הקודש – או שלא ברוח הקודש. רוח הקודש היא מה שאנו מסכימים

עליו למטה, ורוח הקודש עונה אחרינו אמן.

ואותו שמואל אומר גם שלקח זמן רב להכניס את מגילת אסתר לכתבי הקודש,

לקנון העברי. בתחילה זכתה מגלת אסתר למעמד קדוש רק לשם קריאת נוסח

הסיפור בחג הפורים. זאת אומרת, רק הסיפור עצמו התקבל כסיפור מכונן, ורק

מאוחר יותר התקדש גם הטקסט הכתוב שלה, אותן המילים הכתובות על הקלף,

המילים שקוראים אותן בטעמיהם בחג הפורים. אבל מכל מקום, מה שחשוב הוא

מה שקורה למטה, אצלנו, כאן על פני האדמה.

אם תרצו, מדרשי ההגדה שנצליח לפתח על מגילת העצמאות, הם שיוכלו לקחת

את החברה הישראלית עוד כמה צעדים גדולים קדימה בלי שהמרקם הפנימי

שלה יתפרק.

גולדה מאיר חותמת על מגילת העצמאות, אוסף בנו רותנברג.

| 24 |

עולים בלתי חוקיים שגורשו על ידי הבריטים לאי מאוריציוס חוזרים באנייה "פרנקוניה" לנמל חיפה,

זולטן קלוגר, 1945, לע"מ.

| 25 |

דמותו עוצבה בה היהודי, העם קם בארץ-ישראל קוממיות חיי חי בה והמדינית, הדתית הרוחנית, ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים

והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לה שמר הזרוע בכוח מארצו העם שהוגלה לאחר אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה

לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים ומגינים מעפילים וחלוצים, בהמונים, לארצם שבו הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, ותרבותו, משקו על השליט והולך גדל ישוב והקימו שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל

תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

לקול הציוני הקונגרס נתכנס )1897( תרנ"ז בשנת קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

בנובמבר ב' מיום בלפור בהצהרת הוכרה זו זכות 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם להקים היהודי העם ולזכות ארץ-ישראל לבין היהודי

מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר היהודית המדינה חידוש על-ידי והעצמאות המולדת בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-

זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, לתבע את ולא פסקו וסכנה, מניעה על אף כל קשי,

זכותם לחיי כבוד, חרות ועמל־ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית

האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי הכרה

להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם זוהי ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

נציגי הישוב לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים

היא ישראל, בארץ יהודית מדינה הקמת על בזאת מדינת ישראל.

אור הלילה, המנדט, סיום מרגע שהחל קובעים אנו ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת בהתאם המדינה של והסדירים הנבחרים השלטונות הנבחרת המכוננת האספה על-ידי שתיקבע לחוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית,

אשר תיקרא בשם ישראל.

ולקיבוץ יהודית לעליה פתוחה תהא ישראל מדינת גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; והשלום הצדק החירות, יסודות על מושתתה תהא זכויות שויון תקיים ישראל; נביאי של חזונם לאור גזע ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, חברתי ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה המאוחדות. האומות מגילת של לעקרונותיה נאמנה מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות החלטת בהגשמת המאוחדות האומות של והנציגים להקמת ותפעל 1947 בנובמבר 29 מיום העצרת

האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת

העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל

מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

המדינות לכל טובה ושכנות שלום יד מושיטים אנו השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח

התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד במערכה לימינו ולעמוד ובבנין בעליה הישוב סביב הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, ערב הזה, היום תל-אביב, בעיר המולדת, אדמת על

שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי לוינשטיין, צבי לוין, מאיר דוד סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא,

משה שרתוק.

>

הפסקה השביעית

| 26 |

טיוטות הפסקה השביעית של מגילת העצמאות מגלות כי ככל שעבר הזמן התרחש מעבר ברור מ"מארת הגולה","חרפת הגולה" ו"קללה", אל "שארית הפליטה" התובעת את זכותה

לחיי כבוד חירות ועמל ישרים.

הפסקה השביעית

טיוטות

והמדינה היהודית אשר עם ישראל יקים בארץ נחלתו תהא מדינה של צדק ושל חירות, של שויון כל תושביה... מדינה

של חיי יושר ודעת...

והואיל ולאחר שהעם היהודי לא ויתר מעולם על זכותו להקים מחדש את מדינתו בארץ הקודש, הוא זכאי כעת

לתפוש מקום לעצמו בקרב עמי התבל תוך עצמאות ושויון המגיע לו על פי חוקי הטבע ומשפט העמים כדי לחזור

לחיים תקינים וחופשיים ומאושרים במולדתו.

וכדי להסיר את מארת הגולה של העם היהודי ותלותו בזרים כמעט בכל מקום, לקבץ את פזורותיו ולהבטיח

להם חיי עבודה ויצירה, חרות ועצמאות במדינה משלהם.

וכדי להסיר את מארת הגולה של העם היהודי ותלותו בזרים כמעט בכל מקום, לקבץ את פזורותיו ולהבטיח

להם חיי עבודה ויצירה, חרות ועצמאות.

ולמען גלול אחת ולתמיד את חרפת הגולה של העם היהודי וקללת היותו תלוי בזרים כמעט בכל מקום,

וכדי לקבץ את פזורי העם ולהבטיח לו חיי שלום וכבוד, חרות ועצמאות, במדינתו הוא אשר תתפוס את

מקומה הראוי בקרב עמי תבל.

והיות וניצולי תופת אירופה אנשי שארית הפליטה, לא חדלו מלהעפיל לארץ על אף כל תלאה וסכנה, גירוש

והסגר, ולא פסקו מלתבוע בכל העולם כולו את זכותם לחיי כבוד חרות ועמל ישרים במולדת עמם.

זלמן שז"ר )רובשוב(

מרדכי בעהם

צבי ברנזון

פנחס רוזן

)רוזנבליט(

משה זילברג

משה שרת

הוועד כינוס הפועל הציוני,1948 אפריל

הצהרה בדבר מדינה יהודית,באפריל 271 9 4 8

על הצעה מדינה הקמת , ת י ד ו ה י7 במאי 1948

ת ז ר כ הת ו א מ צ ע ההמדינה של 9 היהודית, 1948 במאי

ת ז ר כ הת ו א מ צ ע ההמדינה של , ת י ד ו ה י ה10 במאי 1948

על ההכרזה 12 המדינה, 1948 במאי

]על פי: יורם שחר, "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות", עיוני משפט 26, 2 )2002(, עמ' 600-523[

| 27 |

תעודות הלידה ותעודת הזהות

הטיוטות והנוסחים של הכרזת העצמאות | יזהר טל |הכרזת העצמאות היא מסמך ייחודי בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל, בהיותה, כלשון נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, ״הן תעודת הלידה והן תעודת הזהות של המדינה כיחידה מדינית, ריבונית ועצמאית" )ע״א 6821/93, רע״א 1908/94 ואח׳ בנק המזרחי המאוחד ואח׳ נ׳ מגדל כפר שיתופי ואח', פ״ד מט )4(221, עמ' 309(.

המסמך הזה נולד בשעה הרת־גורל של הכרעה על הקמת המדינה, ערב סיום השלטון הבריטי בארץ ישראל, ובתוך ימים של לחימה. המסמך מבטא רגע נדיר של הסכמה לאומית רחבה, אשר הקיפה חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, סוציאליסטים וליברלים, קומוניסטים ורביזיוניסטים – קשת מגוונת של בני עדות שונות, זרמים מגוונים והשקפות עולם אחרות. המסמך מנוסח בתמצות, והוא מעמיד את הנסיבות ההיסטוריות שברקע הקמת המדינה,

ומניח כמה עיקרי־יסוד משפטיים וחוקתיים שעליהם תושתת מדינת ישראל.

בנסיבות האלה יש מקום לשימת־לב יתרה לתולדות המסמך ולפרטי ניסוחו. בשל מעמדו המיוחד של המסמך בתולדות העם והמדינה, ובמיוחד בשל מקומו בשיטתנו המשפטית, יש לנסות להתקרב אליו ולהיטיב את היכרותנו

עם הטקסט ועם תולדות גיבושו.

אין הכוונה, כמובן, לפרשנות לשונית דווקנית, כאילו המילים לבדן מכתיבות את משמעות המסמך, או לפרשנות היסטורית פשטנית, כאילו הכוונה המקורית של מחברי המסמך או חותמיו, כפי שהיא עולה מן הטיוטות ומהדיונים בהן, היא הקובעת את מובנו. נהפוך הוא: בעזרת התקרבות אל האירוע ואל המסמך המקוריים נוכל לרכוש יכולת טובה יותר לתת למסמך פשר ומובן הרלוונטיים מזווית ראייתנו היום. ככל שנפנה אל המקום ואל הזמן שבהם גובש המסמך, וככל שניטיב לגעת בנקודת המבט הפנימית של משתתפי האירוע ומנסחי המסמך, כך נחדד את

יכולתנו לבאר את הטקסט, להעמיק בו, ולהופכו לממשי בהקשר למציאות, למקום ולזמן הנוכחיים.

)מתוך: יזהר טל, "הכרזת העצמאות: עיון היסטורי־פרשני", משפט וממשל ו', תשס"ג 2003, עמ' 552-553(

הכרזתמועצת העםהנוסח הסופי

הנאצי מהטבח שניצלה הפליטה שארית לא אחרות ארצות ויהודי באירופה האיום חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם.

ההכרזה על הקמת

מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948

| 28 |

שנצלה הפליטה שארית האים הנאצי מהטבח ארצות ויהודי באירופה להעפיל חדלו לא אחרות כל אף על לארץ־ישראל, ולא וסכנה, מניעה קשי, פסקו לתבע את זכותם לחיי ועמל־ישרים חרות כבוד,

במולדת עמם.

פרנץ קראוס,

"להצלה ועליה!", 1945.

| 29 |

לטה, פליטה פ

ריד, ש ארית, ש נ' ]מן פלט[

"אם־יבוא פלט: נ ש מה האחת חנה ו אל־המ עשחנה המ והיה הו, והכאר לפליטה" )בראשית ש הנה ב נותרה ה "והנ ט(. לב,

כב(. יד, )יחזקאל לטה" פלטה "ואכל את־יתר הפמן־ לכם ארת ש הנ

רד" )שמות י, ה(. הב

מילון אבן־שושן

וכדי להסיר את מארת הגולה של

העם היהודי ותלותו בזרים

כמעט בכל מקום, לקבץ את פזורותיו ולהבטיח להם חיי עבודה

ויצירה, חרות ועצמאות במדינה משלהם.

צבי ברנזון, הצהרה/הצעה

על הקמת מדינה יהודית, 7 במאי

1948

>

אין אמונה, אין תקווה. רב, עם היום דיברתי לומד "אני מאמין. ולא לשם כדי לשכוח אמונה, בלי מצווה". עתיד, בלי יד, אזלי החיים. עם קשר בלי מרה שחורה. מה טעם לחיינו? למה, לשם מה, ... ואם אומרים למה? אחרים, שיש להם תוכן גם זה שקר: חוזרים –על פרזות מלפני עשר בפה מדברים שנים. ולא בלב. במוח. כולם ישנן כולם. משקרים, או מוצאות: שתי רק להתאבד או להתמסר אחרא: לסטרא להשתכר, לשתות, וכך ולשגל. לאכול עושה הרוב. מתאבדים ברצחם את האנושיות אובד... עם שבהם... מה לי ומי לי בעולם? בלי פרזה ידידים... ולא מילים, רק תוכן, יותר. עם, עם? זהו עם?

דרך עופר, דליה ]מתוך:

בים – עלייה ב' בתקופת השואה

1944-1939, ירושלים 1988[

טיוטות קודמות

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

א

שארית הפליטה מחפשת דרך| מוקי צור | בסוף המלחמה חגג העולם את הניצחון, אך הפליטים היהודים נותרו ללא תקווה לחזור הביתה ולמצוא את יקיריהם. בין שבעה מיליון לתשעה מיליון בני אדם לא גרמנים כפייה עובדי היו מהם רבים המלחמה. בסוף בגרמניה שהו מהמדינות שכבשו הגרמנים, שבויים ואסירים, ובהם גם קבוצה של כ־120,000 יהודים שהגיעו בצעדות המוות שכפו הנאצים הנסוגים על יושבי מחנות הריכוז של היהודים בפולין. הם נותרו

ועם וחבולים, חולים השחרור מתו אלפים מהם

ממחלות. אותם כלאו הברית בנות נכלאו שבהם במחנות בזמן עוד מהם חלק הם ובתחילה המלחמה, אף שהו במחנה אחד עם הנאצים השבויים שרצחו משפחותיהם. בני את כליאתם להמשך הסיבה ממחלות החשש הייתה אחרי ורק מידבקות, הופרדו הם חודשים גו'רג' עצמאיים. למחנות על שפיקד הגנרל פטון, באזור, האמריקני הצבא ראה בהם תת־אדם. הימים היו ימי תחילת המלחמה לא הפליטים גם הקרה. שוב תפרוץ אם אז ידעו מלחמת עולם, והיו שחשבו

כי ישובו ימי האימה.מצאה הפליטה שארית דרך. מחפשת עצמה הפליטים היו במצב קשה. כיצד להתמודד עם חמלה ועם משתקת עצמית בזיכרון הקשורה יתמות צריכים היו הם פוצע? למצוא לעצמם דרך בעולם עוין. להיות שהמשיך שהאמינו הציונים אפילו שארית של ביכולתה הבטיחו לא הפליטה, מנוחה מתלאות, וגם הארץ שעליה החדשה־עתיקה יכולה הייתה לא חלמו לבשר סוף להרפתקאות. רבים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל לא ידעו אם פצועים אינם הפליטים מדי כדי לעמוד במשימה,

ורבים משרידי השואה חשו שלא תמיד הארץ־ישראלים מסוגלים להבין את עולמם, ובכל זאת, ארץ ישראל נתנה להם כיוון, אתגר.

בחלומה הם חשו שייכים. אחרי שאנשי תנועות הנוער החלו לארגן את הבריחה של בוגריהם אל המערב כדי להגיע משם לארץ ישראל, החלו לחזור לפולין

יהודי פולין שברחו בראשית המלחמה לתוך רוסיה הסובייטית. חייהם ברוסיה היו קשים ביותר, אך הם לא היו במחנות המוות, לעתים משפחות שלמות שרדו. כשחזרו באלפיהם לפולין הם פולין. את לעזוב מוכרחים ושהם לבית, חזרה זו שאין הבינו פוגרומים שהתרחשו בעקבות עלילת הדם בקילצה רק הגבירו את תחושת האין מוצא. השלטונות הקומוניסטיים בפולין הסכימו שרבים יעזבו את פולין ויצאו למערב. תנועת הבריחה שלהם לכיוון ארץ ישראל החלה. מארגני "הבריחה" היו אנשי תנועות הנוער הציוניות ואנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל. היו שהצטרפו שאיפה מתוך ל"בריחה" נעורים אידאל להגשים שלא נכתש במאורעות, היו שהצטרפו בעקבות קריאה להתחיל אינטואיטיבית חיים חדשים. הייתה להם היא שהציונות תחושה לשיקום היחידה הדרך

משותף, קהילתי, לאומי.במחנות העקורים היהודים ארגון שניהל בגרמניה כ־250,000 חיו הג'וינט עלו מהם 130,000 איש. הגיעו 80,000 ארצה, לארצות הברית והשאר –

למדינות אחרות.הפליטה משארית רבים היו ילדים ונערים, ובתוכם התנהלה עבודה חינוכית תנועות מסורת עצומה. היתומים ובתי הנוער היהודיים, מסורת החינוך הנוער, ועליית הקיבוצי למפעל יחד חברו אידאליסטי, שיקום משגיאות, חף היה שלא עם באומץ התמודד אך שאלות אנושיות ויהודיות חשו הנערים קיומיות. שזורים במאבק פוליטי מר קיבוץ רעיון הגשמת על גלויות בארץ ישראל. הם הפכו להיות חיילים במרד היהודים של אלים הלא בסדרי עולם ובאימפריה

הבריטית.כמה חודשים לפני הקמת המדינה החל תהליך של משארית צעירים גיוס הפליטה לצבא הישראלי של זה בגיוס שבדרך. היו לא הגח"ל אנשי פטורים לבנים יחידים או לשרידים אחרונים מהמשפחות, והוא היה גיוס התנדבותי. במהלך מלחמת העצמאות התברר שהמהלך הזה היה גורלי. החיילים שבאו משארית הפליטה היו למעלה מ־20 אחוזים מהחיילים,

ובסוף המלחמה – 57 אחוזים מהחטיבות הלוחמות.

אם "שארית", למה "פליטה"? ואם אלא "שארית"? למה "פליטה", בתוך וזו אחת, ושארית אחת פליטה לישראל להם די שלא באות. הן זו בית להם ואין פליטים כולם שנעשו נרדפים שהם אלא מחסה, להם ואין נפלטים אליהם. שוב במקומות שהם וכך הוא בתנ"ך: "שארית" ו"פליטה" הן דבר שריד, ומשמען נרדפות, מילים שנמלט מסכנה. "שארית הפליטה" היא קומץ קטן עוד יותר, פליטי הפליטים. הביטוי במלואו מופיע רק פעם אחת העם על דווקא נאמר והוא בתנ"ך, כליל: השמידו ישראל שבני העמלקי לעמלק" הפלטה שארית את "ויכו

)דברי הימים א' ד, מג(.

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

עם אובד

יומנו של וודובינסקי, ארכיון יד ושם, 7

באוקטובר 1945

| 30 |

קבוצה של מעפילים צעירים, האנס פין, לע"מ, 1947.

| 31 |

בגלל השואה או למרות השואה?| חיים גורי | מגילת העצמאות פותחת ומספרת את קורות חייו של העם משחר קיומו, את מאוויי הגאולה שבו ואת סיפור שובו לארץ אבותיו. פרק נכבד בתיאור זה הוא מאורעות השואה: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו את בעליל מחדש הוכיחה באירופה, יהודים מיליונים לטבח ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות

המדינה חידוש על־ידי היהודית בארץ־ישראל..." זרימת נעצרת כמו וכאן סיפור שיבת ציון לדורותיה העברי היישוב ויצירת בארץ הזאת, ונפתח פרק

האימה. אביב, בתל שנולד כמי "העיר העברית הראשונה", 9 תרפ"ד, בתשרי בכ"ט באוקטובר 1923, סיפורה בין הוא, המגילה של שלי. חיי סיפור השאר, את קורא כשאני אולם נתקף אני הזה, הסיפור שבין הקשר באימת "הפתרון האם הדברים. הסופי לשאלת היהודים" בידי גרמניה הנאצית הוא ישראל לתקומת שהביא העובדה האם בארצו? לאחר וחצי ששנתיים של ההמונית ההשמדה מיהודי מספור רבים מדינת קמה אירופה ישראל, פירושה, למעשה, בשל קמה שהמדינה

השואה?כאיש לאירופה נשלחתי פלמ"ח במשלחת "ההגנה" עם עשיתי .1947 במאי

חבריי בהונגריה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה. פגשתי ב"אחי הלא ידוע", בניצול ובשריד, בשכולים וביתומים. הפגישה הזאת שינתה את חיי. באתי להיות עם האחרונים למשפחות, עם חברי תנועות הנוער הציוניות שנותרו בחיים. הייתי אתם במסעותיהם, במחנות האימונים ובמחנות העקורים, בגנבת הגבולות לעבר חופי הים התיכון, אל ספינות ההעפלה. המשמעות, כמו רודף עייף, הדביקה לא פעם את התרחשות. סובבתי על אדמות הגויים עם שרידי אחיי. הקשבתי לשפה שרוב דובריה אבדו ואינם. שאלתי את עצמי מה עושות המילים המבקשות אנשים שיאמרו

אותן. אינו הזה הנושא מאז

מרפה ממני.הובסה 1945 במאי ב־8 תבוסה הנאצית גרמניה בנובמבר בכ"ט סופית. עצרת החליטה 1947על המאוחדות האומות חלוקת ארץ ישראל לשתי וערבית. עברית מדינות, קדם למועד הזה המאבק של האלים, ואף המדיני, בארץ העברי היישוב הלבן הספר שלטון נגד שהביא המאבק הבריטי, ההיסטורית. להחלטה הערבים דחו את ההחלטה אנו ואילו באש. ופתחו פרצנו בשמחה שלא ידענו שחגגה שמחה כמותה. נמשכת, בחוצותינו, ללא ורוקדת, מזמרת החוגגים אחרוני הפוגה. פגשו עם שחר בראשוני

ההרוגים.בעת זכו רבים עמים ההיא ואחריה בעצמאות שרובם מבלי מדינית, בבורות כן לפני הושמד ובכל הגזים ובתאי הירי שאר המיתות המשונות. הם ומאבקם זכותם חירות להם שהעניקו ועצמאות – ולא חורבנם!

נמשך בתוכי משהו האמירה מול ומתקומם קמה ישראל שמדינת בגלל העמים במשפט ישראל מדינת השואה. החלה לקום לפני השואה, ועם העלייה גלי עם ועם הקשה העבודה ועם הנוצרת התרבות כוח המגן ועם כוח הרצון ועם הזכות והתקווה, ועם בארץ שבחרו הרבים שהיו והרבים הזאת מקרב אליה מצטרפים

העם החי.

ארית שלטה הפ

אר ש נ ש ודל קטן ריד שמעט כ מד הש ש בוץ מקארית את־ש כו "וי לו: כ)דברי הימים לעמלק" לטה הפלטה הפ ארית ש מג(. ד, א'

אחרי ה אירופ יהדות ל שואה. הש

מילון אבן־שושן

לאן הולכים?

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

טיוטות קודמות

>

שוחרר הריכוז מחנה הסו הצבא ידי ־על

בייטי. מפקד צעיר של הצבא האדום כינס את היהודים במחנה וכיבד יחי בקריאות אותם ברית תחי סטאלין! ברוסית. המועצות! אתם הוסיף: כך אחר

לא מבינים אז אדבר עמכם באידיש. הם שאלו אותו: לאן הולכים עכשיו? אמר להם: אל תלכו למערב, שם שונאים אותנו. אל תלכו למזרח, שם שונאים אותנו. אז לאן הולכים? שאלו אותו הפליטים, והוא אמר: אני לא יודע. הם החלו לנדוד ולבסוף הגיעו למחנה עקורים בגרמניה. יום אחד נכנס לצריף שלהם חייל. על כתפו הם ראו מגן דוד. הוא לא היה דומה לטלאי הצהוב שהכירו. הוא היה

לדידם סמל לחירותם הנכספת.

מאיפה אתם? שאל אותם. בייסקי, שהיה חבר בתנועת הנוער ־הציוני לפני המלחמה וזכר שתל יצחק היה הקיבוץ האחרון שה

קימה התנועה, לא היסס והשיב: אני מתל יצחק. שאר היהודים, שלא באו מתנועות נוער, מהרו ללכת בעקבותיו. האחד אמר: אני מירושלים, השני אמר: אני מתל אביב. השלישי אמר: אני מחיפה. אז אמר החייל מהבריגאדה: ואני גדעון מדגניה א'. הוא היה הבן

הראשון שנולד בדגניה.

מאז ידענו לאן אנו הולכים.

)מתוך: מוקי צור, לא בעבים מעל – מאה ראשונה לדגניה, ירושלים ותל אביב 2010(

ולמען גלול אחת ולתמיד

את חרפת הגולה של

העם היהודי וקללת היותו תלוי בזרים כמעט בכל מקום, וכדי לקבץ את

פזורי העם ולהבטיח לו חיי שלום

וכבוד, חרות ועצמאות,

במדינתו הוא אשר תתפוס את מקומה הראוי בקרב

עמי תבל.משה זילברג,

הכרזת העצמאות של המדינה היהודית, 10 במאי 1948

וכדי להסיר את מארת הגולה של

העם היהודי ותלותו בזרים

כמעט בכל מקום, לקבץ את פזורותיו ולהבטיח להם חיי עבודה

ויצירה, חרות ועצמאות.פנחס רוזן )רוזנבליט(,

9 במאי 1948

הנשאר ב של מעמדו ומה הקורבן, הוא האם לפליטה? לצדק שתביעתו החלוש המסכן להישמע צריכה ולרחמים אחראית החברה האם ולהתקבל? לפליטה? הנשארים של לגורלם חסר תיאור היא פליטה כלל בדרך פליטות: של תיאור שיפוטיות, האחת המחנה אל עשו יבוא "אם הנשאר המחנה והיה והכהו, מקרים בכמה ט(. לב, )בראשית לפליטה" הפליטה מעוררת גם דרישה מעשית שארית שבו במצב כגון ומוסרית, הפליטה נמצאת בסכנת כליון, ועל כן יש לפעול להצלתה: זקני העדה אמרו לבנימן", פליטה "ירשת את להציל מישראל" שבט ימחה ש"לא כדי התריע יחזקיהו המלך יז(; כא, )שופטים

ל"הפליטה האורבת הסכנה על ה', אל ישובו לא אם הנשארת" גם ו‑ז(; ל, ב', )דברי הימים ל"שמה" – תהא ולא הפליטה איום. בפליטות ראה עזרא שרדה בחסד ה', ועל כן עליה לנהוג ח‑יד(. ט, )עזרא נאמנה ולהיות בזהירות

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

)על פי עדותו של משה בייסקי(

| 32 |

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ג

ליט פמפחד בורח נס, נמלט, חרב פליטי וכדומה: אויב )יחזקאל ו, ח(, ופלטו פליטיהם

)ז, טז(. || נבזה וחדל אישים

פול הציבור או ־שהחברה פליטי מתוכם: אותו טים )שופטים גלעד אתם אפרים הן מ־: שניצל דבר || ד( יב,

)מדרש פליט וממונם בסייף תנאים, דברים יג, טז, ובספרי שם, קסב

כתוב "וממונם פלט"(.

מילון עברי, יהודה גור

האם חברה יכולה להיות מוגדרת הפליטה"? "שארית כולה בשארית לראות יכולים אנחנו האם בחברה החזק הצד את הפליטה בדרך הוא ששרד מי שהרי דווקא, שהצליח מי הבריא, יותר, החזק כלל

דדד הרוב? על שניחתו מהמכות לחמוק השואה, ניצולי רק אינם הפליטה שארית האם כך, ואם של דינו ומה כן? לפני שנים הרבה לארץ שעלו מי כל אלא נפשית? או רוחנית מבחינה שרד לא אך בגופו, ששרד מי מכל מקום, שארית הפליטה הם השורדים. שארית הפליטה לתנאים עצמם את להתאים שיכלו מי ששרדו, החזקים הם מוסרית רוחנית בהשרדות אם יודעים איננו ועדיין הקשים. ולאומיים. גופניים ובחוזק בהתפתחות או עוסקים, אנו

טיוטות קודמות

>

והיות וניצולי תופת

אירופה אנשי שארית הפליטה, לא חדלו מלהעפיל לארץ על אף כל תלאה

וסכנה, גירוש והסגר, ולא

פסקו מלתבוע בכל העולם כולו את

זכותם לחיי כבוד חרות ועמל ישרים במולדת עמם.

משה שרת, ההכרזה על

המדינה, 12 במאי 1948

מדינת ישראל לא קמה בשל שואת יהודי אירופה, אלא למרות האסון הנורא ההוא בתולדותינו. עם זאת, פרק השואה במגילת בו ולקרוא לשוב הראוי ומן עצמנו, להבנת חשוב העצמאות ולדרוש אותו חדשות לבקרים, בעיקר בעידן המחלוקת שאנו

נתונים בה, שהיא לחם חוקנו.

עד מתי נישאר שארית הפליטה?מילים צירוף הוא הפליטה" "שארית | ברום דני |מסקרן. "פליטה", מלשון "פליטות", היא בעצמה מושג חזק,

קשה חוויה על המעיד שהובילה לצורך לברוח. להבדיל ממילים אחרות של מצב המתארות "עלייה", כמו הגירה, המילה "פליטות" נעדרת ממד של אקטיביות – היא מכורח הנעשית הגירה מתוך ולא הנסיבות נדמה אישית. יוזמה שהמילה "שארית" באה להוסיף עוצמה לתיאור הזה. מילה זו היא תזכורת נשארה שממנו לשלם – "שארית" אותה רק הקהילה היהודית שחלק גדול ממנה נספה בשואה. הנרטיב הלאומי של עם "שארית מתוך שקם אפוא הוא הפליטה" הישרדות של נרטיב למרות מאורעות השואה

ומלחמת הקיום. בני אדם מגיבים לסכנות קיומיות ומתמודדים עמן בעזרת מנגנון ההישרדות במערכת המושרש העצבים ועוזר לאדם לגייס את כל הכוח והיצירתיות במצבים לשרוד כדי למנגנון הכניסה קשים. ומהירה, אוטומטית היא דורשת ממנו והיציאה כדי החוויה של עיבוד שהמצב ולהרגיש לדעת בכל עצמו על יחזור לא לחיי להסתגל וכדי רגע השגרה. אנשים מצליחים הזה מהמנגנון לצאת

במידות שונות, ובקצה נמצאת "הפרעת דחק פוסט־טראומטית", שפירושה חוסר היכולת לצאת ממנגנון ההישרדות. הסובלים מהפרעה זו ממוקדים באיתור סכנה ומרגישים שאיום קיומי עדיין מאיים עליהם, גם אם הסכנה כבר אינה ממשית. מחקר שנעשה בקרב אוכלוסיית ניצולי השואה בישראל העלה כי 30 אחוזים מהם סובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, ויש לזכור שגם רבים ממי שלא אובחנו כסובלים מהפרעה זו הושפעו מאוד מהחוויה הטראומטית שחוו. במחקר שנערך ב־1988 בקרב חיילי צה"ל שנחשפו למצבי לחימה,

זוהו שיעורים גבוהים יותר של סימפטומים פוסט־טראומתיים בקרב מי שהיו דור שני לניצולי שואה.במקרים רבים מצב פוסט־טראומטי יכול להשפיע מדור לדור. למשל, מחקר חדש שנערך בקרב תושבי שדרות, הראה שלילדים עד גיל שלוש יש סיכוי של 60 אחוזים לפתח בעצמם תסמיני פוסט־טראומה אם אמם סובלת מהפרעה פוסט־טראומטית. צריך להיזהר מלהחיל את הידע שלנו לגבי אנשים פרטיים על המדינה כולה, אבל המטאפורה הזאת מסייעת להבין את היותה של חוויית ההישרדות חוויית מפתח בקיום הישראלי ובנרטיב הישראלי. חוויית ההישרדות הזאת מתוחזקת במידה רבה על ידי חוויות

־טראומטיות במישור הלאומי, כמו מלחמות וטרור, ולכן התפי־סה הרווחת בציבור הישראלי היא שמדינת ישראל עדיין עומ

דת בפני איום קיומי. למצב הזה יש מגוון השפעות על החברה, וסמיכות המועדים שבין יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות מבטאת אותן היטב – רצף זו נוצר מלכתחילה

־בהשפעת מנגנון ההישרדות של האנשים שהחליטו את ההחלטות שיצרו אותו, והוא גם מחזק את תחושת האיום ואת נרטיב ההישרדות בתוך המדינה. בהקשרה מעניין להתבונן בדרך שבה ההיסטוריה משתחזרת בחוויה שלנו וכמה חשוב לדאוג לעיבוד שלה. על רקע זה לא מפתיע השיעור הגבוה למדי של הסובלים מהפרעות פוסט־טראומטיות בישראל – כמעט 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה, לעומת כ־7 האוכלוסייה מן אחוזים 3 אחו־ ־בארצות הברית וזים מן האוכלוסייה ברוב

מדינות אירופה ואסיה.

שארית הפליטה

בספרות חז"למודגשת חז"ל בספרות על המוטלת האחריות כולה היהודית החברה שהתואר חברה בהיותה שארית הפליטה מציין את כולה או חלקים נרחבים לומדים במדרש ממנה. את יעקב מחלוקת מחנהו לשניים )בראשית לחלק שיש ח‑ט( לב, לכמה ישראל עם את מוקדים כדי להבטיח את "'והיה השארית: קיום

העם היהודי כולו הוא שארית

בן־ דוד | עופר דליה |מוקד־כוח, חיפש גוריון יהיה ניתן שבאמצעותו מדינית, תמיכה לגייס וזה נמצא בהעלאתה של לארץ־ הפליטה שארית

ישראל. על ניצולי השואה, האסלאם, ארצות יהודי ואירופה ארצות־הברית המערבית לפעול בצוותא. חלקי כל של מלא גיוס העם ייצור ריכוז של כוח, שיוכל להפעיל את הלחץ הנדרש והמוסרי המדיני הנוגעות הממשלות על ההשמדה, ניצולי בדבר. ויהודי במצוקה יהודים כולם – החופש ארצות בהשקפתו היו יחדיו "שארית בן־גוריון של העם של הפליטה" השתמש הוא היהודי. בדרך זה במושג היהודית, המסורתית הקשר את המבטאת והגאולה. החורבן שבין חבריו, לרוב בניגוד אך שראו בניצולי השואה את חשב הפליטה, שארית היהודי שהעם בן־גוריון כל השארית. הוא כולו מיליוני שמנה הציבור יהודים, היה זקוק להצלה, והצלתו אפשרית רק על־ידי שינוי מעמדה המדיני של הציונות. אם תשכיל המדיניות הציונית להפוך הפליטה שארית את משקל בעל לגורם בשיקולים המדיניים של המעצמות, יבוא, לדעתו, שילוב המיוחל. השינוי ניצולי של מצוקתם היכולת עם השואה הציונות של והנכונות ושיתופן להם, לעזור היהודיות הקהילות של במתקפה האחרות דעת־הקהל על מדינית הדמוקרטיות בארצות התכנית להגשמת יביאו

הציונית. 43 קתדרה והיישוב", הגולה "העלייה,

]1987[, עמ' 84-83.

בגלל השואה או למרות השואה? < המשך

| 33 |

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

בעת החדשה, וביתר שאת עם דהתנועה של פעולתה תחילת הביטוי הוראת השתנתה הציונית, "שארית הפליטה" וציינה בעיקר את הרוחניים והעוצמה החוסן ביטויי ההדרדרות למרות בעם, שנותרו וסופריה הציונות שהוגי הרוחנית שנות בעקבות עליה הצביעו בשנים ואולם, הארוכות. הגלות העולם השנייה שלקראת מלחמת ו"שארית המגמה, השתנתה שוב לקיומו שוב נקשרה הפליטה" הפיזי של העם ולאימה שהתחילה ח"נ זה היה באירופה. להתחולל להשתמש שהתחיל ביאליק בשנת פטירתו ערב זה בביטוי תרצ"ג )1933(, כדי לציין את חרדתו אירופה. ליהודי הצפוי מהעתיד ולאחריה, השואה בשנות ומאז, הפיזי מצבו את הביטוי ציין כולו. היהודי העם של והקיומי

הפליטה "שארית מהטבח שניצלה חדלה לא הנאצי... לארץ להעפיל קובעת ישראל", העצמאות, מגילת ומהדהדת לפי תומה הנביאים דברי את מימי קדם. הנה דבר י הנביא יואל )ג, ה(: "כובירושלם ציון הר באשר כ היה פליטה תרידים ובש ה' אמר והנה קרא", ה' אשר )לז, ישעיהו נבואת מירושלם י "כ לב(: צא שארית ופליטה תמהר ציון". ירושלים והר ציון — הלב הפועם של ארץ ישראל; השארית והפליטה — עולי הארץ, מעפיליה, לוחמיה ובוניה

מחדש, ערב פרוס עצמאותנו.

ארץ ישראל, קבע התנא רבי שמעון בר יוחאי, היא אחת מ"שלוש מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין" )תלמוד בבלי, ברכות ה ע"א(. רשב"י ראה את בני דורו, דור השמד, כשהם מיוסרים בידי צר ואויב באכזריות שעד אז לא נודעה כמותה, ואת ארץ ישראל הנאנקת תחת עול זרים ומחריבים. האומנם ראה בר יוחאי בעיני רוחו גם את הארץ המתחדשת בידיהם של פליטי החרב והיסורים מקץ אלף ושמונה מאות שנה?

צמד המילים "שארית הפליטה" מעורר תחושה קשה של אומללות, חוסר אונים ותלות בחסדי אחרים. בתפילת העמידה של ימות החול מבקש המתפלל כי יהמו רחמי ה' על "פליטת בית סופריהם" של הצדיקים והחסידים, ובדרך כלל משותפת נימה זו לרוב מופעי המילים שארית ופליטה בספרות היהודית לדורותיה ולענפיה. גם מנסחי מגילת העצמאות דיברו על "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה", אבל עד מהרה מתברר הצד החיובי של המטבע: בשנים שבין שלהי מלחמת העולם לבין הקמת המדינה היהודית לא חדלה שארית הפליטה להעפיל לארץ ישראל למרות הקשיים הרבים וסכנות החיים שעמדו לפניה. ועוד: נשארים ופליטים אלה ויהודי ארצות אחרות "לא פסקו לתבוע את זכותם לחיי

כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם", כלשון המגילה.

שישים ושש שנים חלפו מאז כינונה של מדינת ישראל, ורובה של שארית הפליטה כבר איננו עמנו. במשך השנים שינתה הארץ את פניה לא מעט. מספר היהודים בארץ ישראל כיום הוא למעלה מפי עשרה ממספרם בעת קום המדינה, ומספרם של בני המיעוטים עלה אף הוא בשיעור ניכר. הגידול בשטחי העיבוד החקלאי, הבנייה, הדרכים, הפיתוח והשימור, שינו לחלוטין את פניה הפיזיים של הארץ, לטוב ולמוטב. החברה הישראלית, רמת חייה, הישגיה ותרבותה התרחקו לא מעט מהמקום שבו עמדו בעת קום המדינה, גם זאת הן לשבח הן לגנאי. לא ניתן לאמוד במדויק את חלקם של פליטי השואה בהתפתחויות אלה, אבל כל המכיר את תולדותיה של ישראל מאז כינונה יודע שבלעדיהם היינו ניצבים כיום הרחק מאחור.

שארית הפליטה הייתה לראש פינה.

שארית הפליטה

הייתה לראש פינה

חננאל מאק

שארית הפליטה כבניין מדיני

הדגשת | ויץ יחיעם |הפוליטית־הציונית חשיבותה של שארית־הפליטה קשורה, בביקור ביותר, רבה במידה

־שערך משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, בקושטא, בקיץ 1943. עם שובו קשר ליצור צורך יש כי אמר עם היהודים שנותרו באירופה, ולעזור להם ככל האפשר. צורך

־זה נתפס לא רק כמטרה כשלעצמה, אלא גם "לשם הפעלה ציונית". הפעלה זו נחוצה מאחר ושארית־הפליטה שתיוותר היא "היסוד העיקרי שאנחנו מנסים

לבנות עליו בנין מדיני"."שאלת הפליטים היהודים במדיניות

הציונית", קתדרה 55 ]1990[, עמ' 174-162.

משא השממה אל היישוב העברי

בארץ!| דוד בן־גוריון | ...השואה הגדולה שבאה על עמנו, אשר גלותנו מיום כמוה היתה לא עלינו גוזרת אדמתנו, מעל מאמץ לאומי עליון למען תת ניר בארצנו לשארית הפליטה

של עם ישראל."משא השממה", נאום בכינוס "קול

האדמה", ירושלים, י"ב בתשרי תש"ו.

ה"חפץ חיים"על שארית הפליטה

| נויברט רונן הרב |חיים", ה"חפץ על מסופר מראשי אחד אליו שפנה לאחר בראדין הישיבה עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, ושאלו: "מה יהא עתה גורל אחינו בני ישראל, נוכח כוונת הצורר הגרמני להכחיד, חס ושלום, את עם ישראל?" השיב לו "החפץ חיים" בקול זו לא רועם: "מטרה נפשעת תוגשם לעולם. צוררים רבים קמו לכלותנו, אך מעולם לא עלה בידם לגזור כליה על עמנו בארצות פזורינו. וכבר מרומז המחנה 'והיה – בתורה ע"כ

הנשאר לפליטה'".הבין השואל מתשובת ה"חפץ חיים", שאמנם קרובה הסכנה המרחפת על קהילות ישראל לשאול: והוסיף באירופה, יהודי קיבוץ באיזה "רבינו, המחנה 'והיה בימינו יקוים

הנשאר לפליטה'"?־ה"חפץ חיים" הרהר מעט בעי

אמר: כך ואחר עצומות, ניים בהפטרת מפורש זאת "אף

וישלח: 'ובהר ציון תהיה פליטה...' שארית הפליטה, תהיה היא כאן – בהר ציון, בארץ הקודש".

מתוך אתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה.

המחנה הנשאר לפליטה' – אלו אחינו שבגולה" )בראשית רבה, וישלח, עו(. מדרש אחר על אותו פסוק מלמד שהפליטה נשארת בזכות הלחימה: "לפי שכיוון עצמו לג' דברים, לדורון, למלחמה ולתפילה... למלחמה, דכתיב: 'ויחץ את העם אשר אתו... ויאמר והיה המחנה הנשאר אם יבוא עשו אל המחנה האחת ]והכהו לפליטה[' להילחם כנגדו, לכך נאמר 'האחת' ]ולא האחד[, הניח אחת ואחר כך התחיל בתפילה ובדורון" )פסיקתא זוטרתא ]לקח

טוב[, בראשית לב(. בתפילה אנו מוצאים את שארית הפליטה בברכת הצדיקים

שבתפילת העמידה: "על ועל החסידים, הצדיקים ועל זקני שארית עמך בית ועל פליטת בית ישראל, סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו נא רחמיך ה' אלהינו..." )סידור תפילה, זו בברכה ספרד(. נוסח מובאת שארית הפליטה הקבוצות רשימת בתוך הפנימיות המיוחסות, לשמור שיש ביותר, עליהן, כמו החסידים וגרי הצדק, אך גם העם כולו מוגדר "שארית". הבקשה העם כל על לשמור שארית היותו מתוקף לברכה נוספה ופליטה הגלות, שנות במהלך תחושת מתוך כנראה ושבריריות הפליטות

קיומו הפיזי של העם.

בימי האפלה

עוד | העם אחד |בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל שרויים על אותה התחילה אדמתם, המרכז לדרך. ההכנה לאט לאט עבר הדתי לבתי המקדש מבית מדרשות, ובתי כנסיות ו"רות" השירים" "שיר לקובצי מקומם הניחו והלשון ואגדה, הלכה הלוך הלכה העברית החיים משוק והתרחק ונעשתה יותר ויותר לשון וכה בלבד. ספרים של הוכשרה שארית הפליטה הלאומית" "הקרן של עם יחד "לדרך" לצאת העם ולפרנס שם את חייו

הלאומיים בימי האפלה של הגלות הארוכה. ]מתוך "ריב לשונות"[

בשעת נעילה| מיכה יוסף ברדיצ'בסקי | באה העת שידוע נדע מה היא שארית הפליטה שבספרותנו לנו, ושאם לא עכשיו, מי יודע אם עוד תתקיים לנו. כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפה לפה, היא היא הדבר האחד שעוד יכול לחזק אותנו זמן־מה. ]מתוך: "בשעת נעילה, בקיעי הספרות"[

החלל הפנוי

| דרויאנוב אלתר | מעין אמת יש בתלונה זו, אבל רק מעין אמת. גם אנו יכולים אנו אין הציונים, להיות "רעבתנים רוחניים". בית־ המון ככל אנו, גם עומדות רגלינו ישראל, ששמו: המכוער, ברקק

שארית הפליטה בספרות חז"ל < המשך

| 34 |

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ה

של פירושה מהו המילה "תורה"? — תורה משמעה הוראה, לימוד. כל מילה ומילה בתורה לימוד הוא, שאם לא כן בתורה. מקום לה אין מה השאלה: נשאלת הכלולה ההוראה היא כל על העבר בסיפורי פרטיהם? התשובה לכך המסור במפתח היא בידינו כי "מעשה אבות בספורי לבנים". סימן התורה רמוזים כל דברי ישראל, עם של ימיו מראשיתם ועד אחריתם.

"וישלח" בפרשת המתארת את הפגישה רמז ועשיו, יעקב בין ישראל לחיי היא הפרשה העמים. בין פרשת היא הראשונה הגלות )ר' רמב"ן, שם(, צריך כיצד מרומז שם היהודים מהלך להיות עשיו. בני אצל בגלות הפרשה השניה מספרת על יעקב אבינו החוזר ארצה מפדן ארם ארץ מוילנה הגאון גלותו. קובע כי זאת היא פרשת דמשיחא". ה"עקבתא נאמר בפרשה זו: "וישם וילדיהן השפחות את אומר מכאן, ראשונה", בימי כי מוילנה, הגאון דמשיחא העקבתא העם בראש יעמדו הערב־רב. צאצאי הרמב"ם כותב באגרותיו כי קיימת הבטחה "וגם לעולם", יאמינו בך יהיו שהיהודים דהיינו דבקים לעולם באמונתם זאת בכל אם בתורה. ראית כופרים בישראל,

בידוע שלא עמדו רגלי אבותיהם על הר סיני", ולא מבני ישראל, אלא מהערב־רב מוצאם.

אם רואים אנו כיום כופרים שהם מנהיגי העם, מתאשרים בכך דבריו של הגאון מוילנה, שאלה הם ילדי הערב־רב. "ואת לאה וילדיה אחרונים" – רמז הוא על המון בית ישראל הכשרים, אשר יהיו משועבדים לערב־רב, כגון במדינה האדומה ובמדינה נוספת )וד"ל(. "ואת רחל וילדיה אחרונים" – אלו תלמידי חכמים השפלים מכל. אף לתופעה זו הננו עדי ראיה: בכל מקום שעדיין נותרה בו שארית הפליטה של תלמידי חכמים הרי

הם לחרפה ולמרמס."

"מעשה אבות", בתוך: עקבתא דמשיחא, בני ברק תשמ"ט, עמ' 22.

מי הם שארית

הפליטה ומי הם

הערב־רב?

אלחנן וסרמן

החלל הפנוי < המשך

"המציאות היהודית", ותמיהני, אם רקק זה עשוי לגדל רעבתניים רוחניים. אמנם יש אשר תגלה בו "שארית הפליטה" של הרעב לרוח, ואם אומרים להלביש גם אותה צורה של חולין מגושמים, אין כל פלא, כי "מרה שחורה" יורדת עלינו: אותה שעה נדמה, כי נתרוקן הלב ואין תחלה ואין סוף ל"חלל הפנוי"... ]מתוך: ערב

הקונגרס התשיעי )1909([

בנים נאמנים לעצמם| יוסף חיים ברנר | כי על כן אני אומר במאמרי: איננו יודעים מה יהיה בעוד מאה שנה לזה שקוראים, עם ישראל – מציאות שכבר אפשר לפקפק בה. ברגע זה אני, אחד מבני ישראל – מציאות ודאית – עומד אחר הציוניות, ומה עתה? ואני אומר: אני, בכל אופן, רוצה ומוכרח לחיות כיהודי. ובכן? ובכן אני רוצה בתמונה זו: ישוב

יהודי בא"י ככל שאר ישוב. במובן הפליטה שארית בנים נאמנים לעצמם בכל הארצות. הגלות – עובדה נוראה, שבה, אף על פי כן, צריכים ישראל, בני אנו, להמשיך קיומנו הלאה ע"י אחדות )לא בשם "ציון"!(, חינוך לאומי חפשי, עזרה הדדית, מלחמת החיים בכל האמצעים, על אף אויבינו בעד מלחמה ושונאינו, הזכות לעמוד על הקרקע הורשה שלא במקום בכל הקרקע על ועמידה מקום שאפשר. זוהי ההגנה לחיים שלנו. העצמית ויש העיקר, זהו ולמות. מכאן ]מתוך: הלאה... גם

ומכאן, מחברת שישית[

שארית הפליטה של

כוחותינו הרוחניים

| חיים נחמן ביאליק | רבותי! עברה שעת הדברים והגיעו ימי המעשים. הלשון – שטר חוב הוא שהוציא העם על עצמו, אבל שטר חוב שלא בא לידי גוביינא פסול הוא ואסור להלינו. עיקר אמונה שאינו מביא לידי מעשים – עקר הוא וסופו להעקר מן הלב ומן

־ה"סדור". הרי נעקרה אמונת המשיח והגאולה מסדורם של הרפורמטורים במערב. אל נא נאבד את הזמן בדברים. אספו את שארית הפליטה של כחותינו הרוחניים וגשו לעבודה מסודרת ומשוכללת. ]מתוך: "על 'אומה ולשון'", דברים בוועידה הראשונה של "חובבי

שפת עבר" )"תרבות"( במוסקבה, אייר תרע"ז[

שארית הפליטה בחיים הממשייםגם עכשיו ישנה נצרות אלילית. | | חיים נחמן ביאליק ישנם אלילים חדשים: תורת הגזע, הפוליטיקה בצורתה של עכשיו, הלאומיות בצורתה הפראית של חיה רעה, מה הם אלה, אם לא אלילים חדשים? אולם גם עכשיו יוכרח העולם לקבל חלקים מן היהדות בצורתה החדשה, בצורתה הסוציאלית. ותראו שהיטלר זה וההיטלריזם בכל העולם יהיו מוכרחים, כעובדי האלילים הקדמונים בזמנם, לקבל חלקים מן התורה הסוציאלית. אבל "מתנה" זו תבוא אליהם כרוכה יחד עם שנאה עזה ליהדות, זו שכפתה עליהם את עיקרי התורה הזאת. והשנאה הזאת תהיה עוד יותר מרה ואכזרית מן השנאה הקודמת, מכיון שתהיה מזוינת במדע, ביסודיות, בתכניקה, בכח אורגניזציה. ולעת כזאת יש לנו דרך אחת כאן: לרכז את חיינו, להציל את שארית הפליטה,

־להציל את אלה הנמלטים מן ההפכה, לתת להם את האפשהפעם עוד לחבר רות את המוח היהודי, הנסיון האינסטינקט היהודי, היהודי וההרגשה היהודית קונקרטיות יצירות אל

־ממשיות, כדי לשמש דו־גמה לא רק בדברים, בה

כרזות על אידיאות, אלא ]מתוך: ממשיים. בחיים

במ שיחה זו", ־"בשעה מטעם העתונאים סיבת ט"ו ביום האוניברסיטה,

באייר תרצ"ג[

להשיבה ואל ביתה אל

מולדתהנחמן חיים |ביאליק | אחרי ההרס

־המוחלט של הגדול במבצרי היהדות המזרחית, ברוסיה, באה גזרת הכליה

־על ששים רבוא יהודי גר־מניה – תחנת הכוח הרא

שית של היהדות המערבית. עתה תם כל משען ומבטח בגולה. הסתיר אלהים את פניו ממנה. הרוח הישראלי במגעו עם הרוח הנכרי הגיע עד לנקודת ההתפוצצות – והחבילה נתפרדה. אין מנוס ואין מפלט אחר בלתי אם לכנס את שארית הפליטה – אם יש כזאת – ולהשיבה אל ביתה ואל מולדתה. ]מתוך: נאום

הפתיחה בוועידת הסופרים בתל אביב, סיוון תרצ"ג[

ציונות היא הומניותרוב ימי ההיסטוריה לא שלטו היהודים | | בן דרור ימיני בגורלם. תקופות השלטון היהודי העצמי היו קצרות. היהודי היה האחר, הנודד, המיעוט, הפליט. ספק אם יש עוד עם שעבר גלי גירוש רבים כל כך. אין קהילה יהודית במאות השנים האחרונות שלא סבלה מגזרות כאלה או אחרות. אין כמעט קהילה יהודית

שלא הוגלתה בשלב זה או אחר.הציונות קמה כדי להפוך את האחר, המגורש, בן המיעוט הנרדף, לאדון לגורלו באמצעות הפיכתו לריבון בארצו. הערגה לציון התחברה לאביב העמים ולפריחת הלאומיות, ויחד הם הובילו

נשים את מגילת העצמאות בינינו

"אם יתנו | דויד גרוסמן | לי לחזור, אני מוכן לישון אפילו על זה", מכה במטהו על קוץ: לנו: עשו פשע איזה "תראה שלנו, המולדת בתוך שאנחנו

־ופליטים. וכמה שביקשנו לחזור. וכמה שהבטיחו לנו. מי לא הבטיח לנו. בן גוריון ווייצמן ובגין וגולדה מאיר ויגאל אלון ווייצמן השני ומשה ארנס. לשמעון פרס אמרתי: כבוד השר. בוא נשים בינינו, העצמאות מגילת את ונעבור סעיף סעיף, והיא תהיה

השופט בינינו".נוכחים נפקדים, תל אביב תשנ"ב, עמ' 168.

שארית הפליטה וקיבוצי

היהודים במזרחהעם | בן־גוריון דוד |היהודי עומד כיום לפני הצורך הדחוף להעביר לארץ ישראל כ־1,200,000 הקרוב בעתיד הפליטה שארית — יהודים ושל אירופה יהדות של בארצות היהודים קיבוצי ישראל בארץ יש המזרח. מקום מספיק ליהודים אלה, בלי יותר גדול למספר ואף להזיק לאוכלוסיה הקיימת —

היהודית או הערבית."הפתרון לבעית ארץ ישראל", שודר ברדיו

ניו יורק ב־6 בפברואר 1947, נדפס בדבר,

21 בפברואר 1947.

הדופק החי של שארית הפליטה

| אברהם לוינסון | בתוך שטח זה, בקצה רחוב שיננה שלדי בין לזלוטה, המקביל

מת וערופים הרוסים ־בתים בודד הדור, לבן, בית נוסס

־בשלימותו. זהו בית הועד המרכזי של יהודי פולין. כאן מרכז האבטונומיה היהודית, צומת רשת המוסדות הסוציאליים,

־החינוכיים והתרבותיים, הדופק החי של שארית הפליטה. במשרדי הבית, במסדרונותיו פקידים, עסקנים, – ובחצר מורים, קצינים וחיילים ענודי־מדליות וסתם יהודים, "עמך". מתבלט שינוי הטיפוס היהודי. השחור, הזקן לגמרי נעלמו הצבע השחורה, ה"קפוטה" ההמוניות של המסורתי הדתי, הגזע נעלם היהודית. עגום־העינים; כרע־נפל בשנות בחירי־גורל, נשארו השואה. יהודי־מחתרת שבי־רוסיה,

וש ה"ארי" בצד ־שהסתתרו והשמדה. ריכוז מחנות רידי נשארו פולין. יהדות נעלמה

יהודים בפולין."משוט בפולין", כתבים, תל אביב תשט"ז.

ומה משמעות "שארית הפליטה" בעבור החברה הישראלית בהווה, כאשר רוב רובו של העם היהודי כבר

אינו נמצא במצב של פליטות?

פרנץ קראוס, "לעם במצור -

שכם אחד לעזרת העם!" 1947.

| 35 |

ו

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ליט פלט[ פ פלט, ]מן ז'

הצליח ש מי בורח, נמלט, נה: כ מס או ערכה ממ לנוס ולא־ נס להם "לא־ינוס )עמוס ליט" פ להם לט ימבון יש חרב "ופליטי א(. ט,

מד, )ירמיה מצרים" מן־ארץ מלאים היו ים ביש הכ כח(.

לחמה. ליטי המ פמילון אבן־שושן

טיוטות קודמות

>

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום

באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי

כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם.

הכרזת מועצת העם ‑ ההכרזה על הקמת

מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח, 14

במאי 1948

מגילת של הסתמכותה שארית טיעון על העצמאות האם השאלה: את מעלה הפליטה יחסה של מדינה זו לפליטים לא חייב

להיות מיוחד במינו?

לשאיפה לבית לאומי. מימיה הראשונים היו לציונות חיבוטי דרך בשאלת הלא־יהודי שיחיה בתוך המדינה שתקום, בין שתהיה זו מדינה יהודית, בין שתהיה מדינת היהודים. ב"אלטנוילנד" רומם הרצל את מעמדו של הערבי רשיד ביי. ידוע פחות הוא יעקב )ג'ק( בכר, מי שייצג את יהודי אלג'יריה בקונגרס הציוני הראשון. בכר כתב אוטופיה ושמה "אנטי־גויות בציון", ובה תיאר מפלגה גזענית הפועלת במדינה היהודית, היא ציון, בשנת 1997. ראש המפלגה עומד לדין בפני הסנהדרין, ורעיון השוויון לזרים זוכה לניצחון. גם ז'בוטינסקי, הסמן הימני בחבורה, הבהיר בחיבורו

־הידוע "קיר הברזל" כי הרוב היהודי ישמור על זכויות אזרח ושוויון לזרים: "לו היה לנו רוב יהודי בארץ, היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון זכויות גמור, מוחלט ומושלם, בלי שום יוצא מן הכלל". אם רק נרצה – זו מהות הציונות. גם רוב יהודי, גם

יהודית, גם מדינה שוויון, גם מדינת כל אזרחיה. לא

או‑או, אלא גם וגם.עו העבר מן ־הדילמות

חוזרים במבחנים מדות הללו. בימים גם ונשנים

־יש שנאת זרים, יש תופ־עות של חוליגניות ואליגזע מפלגות ויש ־מות

שחזה כפי בדיוק ניות, ־בכר. אולם ישראל האמ

תית, אפשר לומר אפילו ישראל היא — העממית, שבחרה בערבייה — לינה מח'ול, ובעובדת זרה — רוז

־פוסטנס, למקומות הראראליטי. בתכניות שונים האמתית, התשובה זו

לתו ההומנית, ־היהודית, פעות המכוערות.

מוקדם תנאי שיש אלא הזר זכויות על לשמירה בלי יהודי. רוב – והאחר

שי בסביבה יהודי, ־רוב יהיה בה, נמצאת שראל רע היהודים של גורלם ומר. ישראל איננה מדינת

מדי היא ישראל ־הגירה, נת לאום, כמו רוב מדינות

העולם. היא חייבת ביחס אנושי לזרים, ובתוכם המסתננים, גם אם הם מהגרי עבודה, ובוודאי אם הם פליטים, כי זרים וגרים ופליטים היינו. זהו ציווי יהודי והומני. ואולם, יחס הומני אינו אומר הזמנה להישאר בישראל לנצח נצחים. יחס הומני אומר מתן אפשרות לקיום אנושי ולפרנסה, וגם הבהרה שמדובר בשהות זמנית, עד יעבור זעם, ואפילו עידוד הזרים לעזוב. האם אפשר לשלב בין מדינה יהודית והומנית לבין יחס אנושי לפליטים ולמסתננים? בוודאי שאפשר. למשל, במתן עבודה, יזומה, והפקדת חלק מהשכר בקרן שתעמוד אפילו עבודה

לרשות העובד ביום שיעזוב.לאומיות, להבדיל מלאומנות, אינה עומדת בסתירה להומניות. הציונות היא הומניות, משום שהיא באה לשנות את גורלו של היהודי שהיה זר ונרדף. ואם כך, מגילת העצמאות מצווה עלינו מצווה כפולה: לשמור על ריבונות יהודית ולשמור על כבוד האדם, וגם הזר, המסתנן והפליט – אדם הוא. אין שום צורך לבחור בין

ציונות להומניות, משום שציונות היא הומניות.

סולידריות, לאומיות והומניזם — על שאלת ההגירה

שאלת ההגירה למדינת לאום ולכל | | אברהם דיסקין מדינה אחרת קשורה קשר הדוק בדילמה חברתית הידועה זה אלפי שנים. כל חברה מורכבת ממרכיבים – פרטים או קבוצות. את רק לא לקדם יכול הללו הפרטים בין הפעולה שיתוף האינטרס של הכלל אלא גם את האינטרס של כל אחד ממרכיבי החברה. ולמרות זאת, לעתים קרובות "האסטרטגיה השלטת" של כל אחד ממרכיבי החברה היא דווקא שלא לשתף פעולה עם יתר המרכיבים. לדילמה זו שמות רבים. בהקשר הנוכחי, מסיבות

שנציין בהמשך, אנו נכנה אותה "דילמת גבולות הסולידריות".כעל כולו העולם על להסתכל נוכל מבטנו, את נגביה אם חברת־על שמרכיביה הן מדינות ריבוניות. אין ספק שבתחומים רבים הדילמה החברתית גם קיימת הבסיסית הגלובלי. במישור מובהקות דוגמאות שאלת הן זה לעניין ושאלת האוויר זיהום רוב החימוש. מרוץ המדינות, ואולי אף כולן, אם מצבן את תשפרנה פעולה שיתוף יתקיים מוחלט וגלובלי, ולמרות אי־שיתוף חלופת זאת, החלופה היא הפעולה רוב על המועדפת המדינות, והן בוחרות בה עצמן על קיבלו אם גם והתחייבויות הסכמים המחייבים שיתוף פעולה שנחפוץ בין בין־לאומי. בכך בין לאו, "פתרונות" כפייה, סולידריות והחזרה היו לא פליטים של יעילים במישור הגלובלי

ברוב המקרים.ביטול גבולות הסולידריות החברים על המוסכמים פגיעה הוא בקבוצה מהותית ברעיון הליברלי חופש בדבר המקובל ההתאגדות. קביעת זכותם של מי שאינם משתייכים לקבוצה בעת ובה קיימת, התאגדות על עצמם את לכפות מאוגדת הטלת החובה על הקבוצה להכניס לשורותיה כל מי שחפץ בכך, מרוקנת את זכות חופש ההתאגדות מכל תוכן של ממש.

עניין מדינת הלאום קשור לסוג מסוים של חופש התאגדות – זכותם של לאומים ל"הגדרה עצמית". כידוע, זכות ההגדרה העצמית נחשבת זכות ליברלית מרכזית, ודגלו בה לא רק הוגים ליברליים עוד לפני המאה העשרים ובמהלכה, אלא גם המעצבים הפוליטיים של העולם המודרני. יש להדגיש שהזכות להגדרה עצמית ועליונותה של הריבונות המדינתית הודגשה במסמכי היסוד של חבר הלאומים ושל ארגון האומות המאוחדות, שקמו מתוך תקווה להגביר את שיתוף הפעולה הבין־לאומי לאחר

הטראומות הקשות של מלחמות העולם.הטריטוריה הגלובלית של כדור הארץ היא נחלת כלל האנושות, אך השחקנים המרכזיים בעולם בן זמננו הם, כאמור, אומות העולם. אימוץ נורמות של הגירה חופשית מכל טריטוריה לכל

כולנו שאריתזקו־ אנו בן־גוריון || דוד קים עתה, יותר מבכל הזמנים, לכוחות חלוציים רבים ונאמנים. קוראת לנו השממה בארץ, קורא הצל ולמען בעם. החורבן לנו השארית — וכולנו שארית, גם אנו

־בארץ — עלינו להחיש את מפעלנו. כיבוש השממה והפרחתה הנגב, בערבות הגליל, בהרי —בבקעת הירדן, בעמק החולות

־של חוף הים, בהרי יהודה; פי־לוס דרך לעולים: מתימן ומפ

רס, מתורכיה וממצרים, מסוריה ויון, מצרפת ועיראק, מרומניה נשארה אשר ובכל ומבלגיה, שארית הפליטה — גם מאנגליה ואמריקה, דרום אפריקה וצפונה, — ואין אנו מתיאשים גם מיהודי

־רוסיה הסוביטית — כל אלה ידרשו מאמצים חלוציים אשר לא

ידענו עד עכשיו."ציווי המהפכה היהודית" אברהם הרצברג,

הרעיון הציוני, ירושלים תש"ל, עמ' 471.

לא שכחנו)הליכוד(| בגין מנחם |

־אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מתוך הנחה אמון הכנסת תביע שהלילה בממשלה, אני מבקש להודיע הממשלה, חברי דעת על כי

־ובטוחני כי בהסכמת חברי הכנסת ללא הבדל סיעה, או כמעט ללא הבדל סיעה, אודיע לה כי פעולתי הראשונה מחר כראש לתת להורות תהיה ממשלה מקלט לפליטי וייטנאם בארצנו. ספינות זוכרים כולנו אנחנו בשנות יהודיים פליטים עם ה־30 אשר נדדו על פני שבעה לארץ להיכנס וביקשו ימים רבות לארצות או מסוימת קיימת היום בסירוב. ונתקלו שכחנו. לא היהודים. מדינת נביא באנושיות. ננהג אנחנו את האנשים האומללים האלה, פליטים שניצלו על ידי ספינתנו

־מטביעה במצולות ים, אל ארצנו. ניתן להם מחסה ומקלט.

ועתה, אדוני היושב ראש, לדיון. חבר )של"י(: אליאב אריה אניות כמפקד בגין, הכנסת

מעפילים אני מברך אותך.ארכיון הכנסת, ד' תמוז תשל"ז ]20 ביוני

1977[, התייצבות הממשלה לפני הכנסת,

דיון ותשובת ראש הממשלה.

ציונות היא הומניות < המשך

| 36 |

פליטים, מסתננים

תמיד המחיים נחמן ביאליק

עוד יש ערים תפוצות נכחדות בן הן יעש הגולה / ב

ן / ש ר נרנו הי סת מ בעוד הותיר אלהינו

לפליטה גדולה ת חלת לוחש / גן. ש ערמת הד ב

>

מבחינה הראוי היחס מה מוסרית, יהודית וציונית אל הגר,

המהגר והפליט?

טריטוריה קוסם במבט ראשון, ויש מי שיטען שראוי לדבוק בו משום שיש בו, לכאורה, הגשמה נאותה של עקרונות המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון ואחווה". ואולם, הן במישור ההגותי הן במישור המעשי, דומה שהכול יסכימו כי הגירה חופשית אינה מעשית, וספק גם אם היא ראויה, ולו בשל ההתנגשויות הבלתי נמנעות שלה עם טובתם של מעגלי סולידריות קיימים ושל מעגלי סולידריות ראויים. יתר על כן, מטבע הדברים פתרון במישור הגלובלי פוגע בעיקרון החירות האישית והקבוצתית, וספק אם

יש בו כדי להביא לקידום שוויון ואחווה – יהא מובנם אשר יהא.נהוג להבחין בין כמה סוגים של מהגרים. יש מהגרים המתעתדים להסתפח אל מדינת היעד שלהם סיפוח מלא עד כדי קבלת אזרחות, יש "מהגרים לשעה", מהגרים "חוקיים" ומהגרים "בלתי

"מהגרי עבודה", חוקיים", "פליטים" "מסתננים", וכיוצא באלה. הגדרת סוגי המהגרים עמומה. במישור הבין־לאומיים היחסים מוטלות חובות על המדינה למהגרים הנוגע בכל רק הנמלטים פליטים שהם הגדרתם גם נפשם. על של "פליטים" אינה ברורה ואחידה. די להזכיר בהקשר הרחבה ההגדרה את זה של הפליטים הפלסטינים. מדינות על מקום, מכל קולטות לא מוטלת חובה אזרחות, לפליטים לתת ואפילו לא חובה לארח את הפליטים אירוח קבוע, אלא עליהם להגן החובה רק

מחזרה למקום סכנה.לאום, מדינת – המשולש משטר דמוקרטי ומדיניות הציונות את ליווה הגירה, יהודים דרכה. מראשית בכל יהדותם על נרדפו שאפה והציונות הגלויות,

לפתור את בעיות היהודים בכל אתר ואתר על ידי הקמת מדינת לאום שאליה יהגרו יהודים מכל התפוצות. מאז החל המפעל הציוני, דגלו ההנהגה הציונית ורוב הציונים בהקמת מדינת לאום של הנחרצת ההנחה ההגירה. במפעל שתמשיך דמוקרטית ההנהגה הציונית הייתה שהמדינה שתקום תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר, מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה. הניסיון

לצור ניגוד בין שני המרכיבים הללו, בין בקשר לשאלת ההגירה, בין בהקשרים אחרים, אינו נכון ואינו מוסרי. הוא מתכחש להגות הציונית, מעוות את ההוויה הבין־לאומית של העידן המודרני וסותר את ההוויה הפוליטית, המעשית והמשפטית של מדינת ישראל. הטענה לזכות אוניברסלית להגירה ולחובה אוניברסלית לקליטת מהגרים מופרכת מבחינה מוסרית, משפטית ומעשית, הן בישראל

הן בכל מדינה אחרת.

אין לנו חירות שלא לאהוב את הגר| דב אלבוים | אחד מיסודותיה של תרבות ישראל הוא היחס לגר ולזר הבא להתגורר בקרבנו. הגר המקראי איננו, כמובן, הגר שאנו מדברים עליו בימינו — מי שרוצה להצטרך לדת היהודית העקרוניות. ולאמונותיה משמעותו גר במקרא שנודד מי עבודה, מהגר ממקום למקום כדי להביא ולביתו. לעצמו לחם פת אברהם אבינו הזדהה בפני אנשי חברון כ"גר ותושב", הווה אומר, מהגר עבודה, אבותינו גם הוא, רק ולא ואמותינו האחרים היו כולם מהגרי עבודה. יצחק היגר לגרר, ויעקב היגר עם כל "כי כי למצרים משפחתו כנען". הרעב בארץ כבד זאת אומרת, גלות מצרים קוראים שאנו זו כולה, עליה בספר שמות והייתה לבסיס עקרוני בתרבותנו, הגירת של תוצאה היא ובניו יעקב של עבודה

לארץ מצרים. ומה עשו המצרים מרוב פחד האלה העבודה שמהגרי יתרבו כמו חרקים וישתלטו הם המצרי? הרחוב על החליטו להגביל את הילודה של המהגרים, לשעבד אותם עוד ועוד ולמרר את חייהם ככל שיכלו. זו הייתה עבדות מצרים — מהגרי עבודה שנרדפו על ידי השלטון המרכזי המפוחד מהם. ולכן, עם ישראל שנולד מתוך יציאת מצרים הוא עם שחרט על דגלו את הרגישות העילאית לגרים במובן הקונקרטי הזה בדיוק. המקרא דורש מעם ישראל להתנהג ברגישות מיוחדת כלפי מהגרי עבודה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" )שמות כב, כ( והוא חוזר

על כך בדרך זו או אחרת בשלושים וחמישה מקומות נוספים. מדינת ישראל היא מדינת פליטים בהגדרתה. סוגיית פליטותם של ניצולי השואה היא אחד מעמודי הצידוק של קיומה, ולכן היא חייבת לנהוג בגרים מכל הסוגים – גרי העבודה וגרי הצדק – בדרך האוהבת ביותר שאפשר. נכון, יש מהם המנצלים את טוב לבנו. נכון, הם מפחידים אנשים בדרום תל אביב. הכול נכון. אבל אנחנו לא יכולים לנהוג אחרת. זה בדי־אן־אי שלנו. אנחנו צריכים לאהוב את הגר גם כשזה לא מתאים לנו בכלל. זה המסר המקראי העמוק ביותר, ואסור לנו לוותר עליו גם אם נצטרך לשלם על כך מחירים כבדים. אין לעם ישראל חירות להתנגד לשעבוד. אין לנו פריווילגיה לבחור שלא לאהוב את הגר. בלי אהבת הגר, אין שם ישראל יכול להיקרא עלינו – איננו

ראויים לשמנו.

המילה "פליט" פירושה מי שברח מסכנה או

ממלחמה. מעמד חוקי של פליט ניתן לאדם

על ידי מדינה או על ידי נציבות האו"ם לפליטים, המכירות במצבו. בחוק

הבין־לאומי יש שתי הגדרות נוספות למהגר

הטוען שהוא פליט: "מבקש מקלט" — כלומר,

מי שהגיש בקשה לרשויות להכיר בו פליט, אך טרם קיבל תשובה;

ו"דמוי פליט" — מי שמדינה מכירה בהיותו

פליט מתוקף הכרה קולקטיבית בקבוצתו. הגדרה זו שמורה בדרך

כלל למקרים שבהם מספר הפליטים הרב

אינו מאפשר בחינה של כל אדם ואדם, למשל, במקרה של קבוצות גדולות של פליטים

המהגרות למדינה שכנה בשל מלחמה במדינתם. ובישראל, "מסתנן" הוא כל אדם שאינו תושב שנכנס לישראל ללא רשות, אלא אם הוא מוכיח אחרת )על פי

החוק למניעת הסתננות תשי"ד, 1954 כפי שתוקן

בשנת 2012(.

־על פי דו"ח נציבות הפליטים של האו"ם מסוף במדינת יש ,2012 שנת פליטים, 104 ישראל פליטים" "דמויי 48,401מקלט, מבקשי ו־5,699

מארית המוחלט ־רובם ריאה ומסודן )הצפונית(. ממדינות אלו יש יותר מ־750,000 פליטים ברחבי העולם, ורובם המוחלט זכו למעמד פליט. מדינת ישראל בולטת בדו"ח באי־הענקת מעמד פליט למבקשי המקלט. ישראל מעניקה למבקשי המקלט ול"דמויי פליטים" אשרת שהייה זמנית בלבד, ואינה נותנת להם אישור עבודה וזכויות סוציאליות אחרות, המוענקות בדרך כלל למי שמוכר פליט. עם זאת, ממשלת ישראל הצהירה שלא תעמיד לדין מעסיקים של מבקשי מקלט המחזיקים ברישיון שהייה. על פי החוק הבין־לאומי, ישראל אינה רשאית להשיב את מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן למדינותיהם מתוקף ההגנה הגורפת של האו"ם ליוצאי מדינות אלה. הגנה זו ניתנת על פי עקרון "אי־ההשבה" )non-refoulement( שנקבע ב"אמנת הפליטים" של האו"ם משנת 1951 ובפרוטוקול הנלווה לאמנה משנת 1967, שישראל חתומה עליהם. בשנת 2014 התחילה מדינת ישראל להפעיל את מרכז המעצר הפתוח "חולות" שבסמוך לגבול מצרים, מדרום לבאר שבע. במתקן

זה כלואים המסתננים למשך הלילה, ועליהם להתייצב בו שלוש פעמים במהלך היום.נתוני זרים בישראל, מהדורה מס' 5/2013 של רשות האוכלוסין UNHCR Global Trends 2012 – על פי דו"ח נציבות הפליטים של האו"ם

וההגירה | < מבקשי מקלט ופליטים בישראל: שאלות נפוצות, היא"ס ישראל, 21 בינואר 2014 < "אז מה אתם רוצים, שנביא את כל אפריקה לפה?!",

מאת הבלוגר Eishton, 29 ביוני 2013.

"וגר לא תונה י ולא תלחצנו, כ

ארץ גרים הייתם במצרים" שמות כב, כ

| הרב שמשון רפאל הירש | "וגר לא תונה" וגו' — מצווה זו מציינת את הכלל עליו חוזרת שהתורה הגדול האדם כבוד מקומות: בכמה אינם והאזרח האדם וזכויות ובמולדתו בייחוסו תלויים וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני מפנימיות שאינו מקרי, או האדם, של העיקרית מהותו אלא הם תלויים אך ורק בערכה אישיות של המוסרי הרוחני

האדם.גרים "כי — המיוחד והטעם בא — מצרים" בארץ הייתם מכל הזה הכלל על לשמור פגיעה... כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, הייתם לא שכאלה ובתור זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה הייתם גרים בתור רוחם. על וזה במצרים, זכויות משוללי והעינוי העבדות שורש היה שהוטלו עליכם. על כן הישמרו פן — אזהרה לשון זה — לכם האדם זכויות את תעמידו אחר יסוד על במדינתכם הטהורה, האנושיות מאשר אדם כל בלב שוכנת שהיא קיפוח כל אדם. הוא באשר של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם —

הוא שורש כל תועבת מצרים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ארית שליטה הפשנצלה מהטבח הנאצי האים באירופה

סולידריות, לאומיות והומניזם: על שאלת ההגירה < המשך

ומבקשי מקלט

בישראל

ז

| 37 |

יוסף קריספל, מאחורי המראה,

2008, אוסף בנו כלב

| 38 |

שארית הפליטה שנצלה האים הנאצי מהטבח ארצות ויהודי באירופה אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קשי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבע את זכותם לחיי כבוד, חרות ועמל־ישרים במולדת עמם.

| 39 |

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

לצאת ידי חובה| קציעה עלון | אהה, מיהם אותם "יהודי ארצות אחרות"? משפחתי ואת עצמי את לזהות אלא בררה לי אין לצערי, בשלוש מילים יחידות אלו במגילת העצמאות. אנו, המזרחים, הם הנזכרים בדרך שולית, אגבית ומדירה כל כך, כדי לצאת ידי חובה. המילים "ארצות ערב", "ארצות האסלאם", "מדינות

או "אפריקה", אסיה", כל צורת שיח המקבילה ל"אירופה", אינן נוכחות העצמאות. במגילת שמשרטטת האתוס נקרא כולה המגילה סלקטיבי, כנרטיב כיום המתעלם אירופוצנטרי, הן מן העליות המזרחיות לפני עוד ישראל לארץ יהודי משואת הן ,1948כי דומה אפריקה. צפון אף הפיכת השואה ל"דת המדינה של האזרחית" זו, בהדגשה נרמזת המחפיר היחס למרות לו זכו השואה שניצולי בראשית שנות המדינה.

1971 בשנת נולדתי בית בשכונת וגדלתי בירושלים הכרם משכילים הורים לזוג "חטאם" ומבוססים. היחיד של הוריי היה שבאו ממשפחות מזרחיות – אבי ממשפחה כורדית שחיה ב"שכונת הכורדים", ואמי ממשפחה בוכרית שחיה כך, הבוכרים". ב"שכונת

הייתה האוניברסיטה", שליד "התיכון למדתי, שבו בתיכון כיתת "ילדי האינטגרציה", שהייתה מורכבת רובה ממזרחים, מושא תמידי ללעג, דבר שהיה בשבילי מקור למבוכה תמידית — האם "מקומי הטבעי" אינו עמם דווקא? בצבא לא יכולתי שלא להבחין בריבוד המעמדי על פי צבע העור והמוצא. מי היו הטבחים, השי"ן־גימ"לים, הנהגים, ומי הקצינים. לימים יכתבו

על כך הפרופסורים סמי סמוחה ויגיל לוי ספרים ומחקרים. לימוד ההיסטוריה התמקד כולו בהיסטוריה של יהדות שימת מתוך אירופה, השואה. על מיוחד דגש האמן ייצור 1997 בשנת עבודת את גל מאיר "תשעה שלו, האמנות — מאות" ארבע מתוך ויציג את תשעת העמודים להיסטוריה המוקדשים בספר המזרח יהודי של לבגרות. ההיסטוריה המבנית ההמשגה על החוגים את המנחה ולתולדות לאמנות באוניברסיטה, האמנות שבהם למדתי עם שחרורי בשנת כתבה מהצבא, ז"ל חינסקי שרה 2000המכונן: מאמרה את "עיניים עצומות לרווחה: הלבקנות תסמונת על הנרכשת בשדה האמנות

הישראלי". סביי של מורשתם וסבתותיי בוזתה, נדחתה ותויגה כ"פולקלור" כ"פרימיטיבית". המוזיקה נדחתה לה שהקשיבו דמותי מיאוס. מחמת שלי עצמי, אישה מזרחית צעירה, הוגחכה בעשרות מערכונים שנשקפו אליי

מן הטלוויזיה ומבמות הבידור למיניהן. האם לא די במאמרים, ספרים, ארגונים, עבודות אמנות, הפגנות

ומחאות? האם לא הגיעה העת לשינוי אמתי, ל"חיי כבוד"?

דורשים יש — "ויהודי ארצות אחרות" הדורשים לגנאי. דורשים ויש לשבח עדות בני כל אלו אומרים: לשבח המזרח, עדות בני האחרים, ישראל שניצלה הפליטה מ"שארית שאינם מהטבח הנאצי האיום באירופה" — וכי היו מי שהיו ניצלים מן הטבח הזה לו בידם? עולה הרשעים מזימת הייתה הפליטה, שארית כולנו מעתה: אמרו

אף על פי שהגענו מארצות אחרות.

ויהודי ארצות אחרות

מדוע אתה

הנייר שבידי רעד ולא בו. לקרוא יכולתי

זקפתי את ראשי:

בבגדד "חברים! עולם על חלמתי שכולם עובדים בו ללא ניצול, ללא תחרות, לרעהו. איש דואגים בקרית אורנים מצאתי את החלום שלי. אתם, בניתם הותיקים, בשבילנו. הארץ את אתכם אוהבים אנחנו מה את ומעריצים כאן..." שעשיתם השד קפץ ופתאום

מתוך גרוני:

חייב אני "אבל ביום ואפילו לומר, אחד שבדבר החג, לא ילדיכם נכשלתם: עולים לקבל יודעים חדשים. הם מתנשאים,

מזלזלים, מעליבים".

באולם נשמע רחש "מדוע צעק: ונחצ'ה את מקלקל אתה

החג?"

"לא מוצא חן בעיניך? תחזור למעברה שלך"

זעק חנן.

... אחרי האוכל הוצגה על הגדולה. המסכת

הבמה קמו לתחיה ימי הקיבוץ הראשונים. ניסיתי לראות את אבא ואמא בין הזוגות הנעים על הבמה, מתווכחים על חיי הקומונה, נוטעים יער, נלחמים בערבים העוקרים עצים ונוטעים עצים חדשים במקום העקורים, אבל לא יכולתי לראות את אבי בחולצה רוסית, מחזיק מעדר בידו, זועק ססמאות על ציונות

וסוציאליזם, ואת אמי במכנסיים קצרים, רוקדת הורה.

]אלי עמיר, תרנגול כפרות, תל אביב 1983, עמ' 189[

וכך נשבר בנו שבר

אני | | אלמוג בהר אמל כינסתי בן חזקל הקטן חכם ורבי מורי אמירות כאן והשם גורג'יה, בן עובדיה ירחם אם חללתי שבתות, מעט להעלות כדי שם, מעט פה הדברים על הכתב, שלא נותר השבוע בשאר זמן תמיד לי מרוב טורח הפרנסה והימים,

וחששתי לשכוח הדברים.מהו עבדאללה: חכם אמר שעשו עמנו האשכנזים בארץ ישראל? עשו עמנו מנהג גויים, ואין אתה יודע אם חשבו שהם יהודים ואנחנו גויים, או שנהגו כאילו הם גויים ככל העמים, היכולים עתה לנהוג ביהודים שלהם כפי שגויים נהגו בהם מלפנים. וכך נשבר בנו שבר, כי אכן לרגע חשבנו אף אם נגד מתרחשת ציון שיבת עינינו הכלות, ושבטים שבטים עולים לירושלים לקרוא בשם אבל אחד. שם האלוהים בסוף הדברים חסד עשו עמנו האשכנזים, לדעת לימוד גדול, כי מצוי בכל יהודי גם גוי ובכל אנחנו ויכולים יהודי, גם גוי לנהוג מנהגי עריצות כפי שנהגו בנו, שאין לך ממלכה שאין בה מנהגי עריצות על הארץ, אלא רק ממלכת השמים ומלכותו של מלך המשיח לעתיד לבוא.חכם לי אמר חזקל: אמר עבדאללה: אחרי מגפת הדבר פוסטאט את שהחריבה

עולים מתימן צועדים במדבר

בדרך לארץ ישראל,

1949, זולטן קלוגר, לע"מ.

מעריב, שנה שלישית, גליון 829, 14/5/1950.

מקלקל את החג?

אלי עמיר

| 40 |

פליט יהודי מעיראק,מרכז מורשת יהדות בבל

| 41 |

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ויהודי ארצות אחרות

ארצות "ויהודי לגנאי: דורשים ויש המילים שלוש אלו – אחרות" היחידות שנתנו לנו במגילה זו אחינו שניצלו הפליטה "שארית עדות בני תמיד האם האיום". הנאצי מהטבח בני האחים מול סיפורנו יתגמד

שארית הפליטה?

להיאבק על הסיפור המכונןהמאבק על צדקתו של הסיפור המכונן, | | משה קריף הנרטיב, תלוי בין קפליה של הארץ הזאת מאז ומעולם. הכרה בסיפור המכונן אינה רק הערת אגב בתולדות הימים המחפשת צדק היסטורי במקום שבו כולם צודקים. בסיפור המכונן ישנן הגאוגרפי, לאתנן הלאומיות, להצדקות הבסיס הוא תמורות,

ליתרון הכלכלי. זמן קצר עובר, וכבר יש מי שמבקש הזכויות את לממש מהסיפור הנגזרות לזכאותו לטעון המכונן, ולנכסים ההיסטורית מכאן מניב. שהוא ההיסטורית חשיבותו והמדינית החברתית הסיפור של העצומה המכונן של ההסכמה או

אי־ההסכמה עליו.

"שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי באירופה" מאמץ היא הציונות שכבה לרשום מרשים

היסטורית גאולוגית לארצו העם שיבת של הנושנה. סיפור הקורבנות והגאולה הוא סיפורה של הציונות. סיפור של רדיפה כותבי בעיני וגאולה. ומחירה ההכרזה, השואה הבלתי נתפס הם ההוכחה הבולטת ההיסטורית וההצדקה לקורבנות הלאומית המתלווה אליה. מסד הונח באירופה יהודי שואת הרדיפה.

מדעת, ושלא מדעת מכירה, אינה כאן הכתובה אירופה ברדיפותיהם, באותו הזמן ממש, של יהודי לוב ותוניס. השואה היא נרטיב־על המכופף את יהודי כל הארצות האחרות לאימה הגדולה באירופה. הציונות היא מעשה הצלה יהודי־אשכנזי שבא לגאול את היהודים באשר הם. צריך להודות, הציונות המדינית אינה אלא אידאולוגיה יהודית־אירופית שנולדה בתנאים יהודיים אירופיים והייתה פתרון ליהודים אירופים ]ר' בהרחבה אצל סמי שלום שטרית, יהודית ודמוקרטית – מבחן בחינוך, תל אביב 2014[. ובלשונו של בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם חלק מחומת המגן בפני אסיה. אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד

פראי האדם".

"יהודי הארצות האחרות" הנרטיב הציוני האשכנזי משתמש במשמעויות הלאומיות של הרצחנות הנאצית כדי להניח תשתית מוסרית לעצמו, לצד כל יהודי הארצות האחרות. יהודי הארצות האחרות הם חלקו הקטן והאחר של המעשה הציוני. גם היום סיפורם של היהודים האחרים, המזרחים, נלמד בשברירי אחוזים בספרי ההיסטוריה המחנכים את תלמידי ישראל. ההיסטוריה המפוארת שלהם מופיעה בעמודים ספורים הכפופים לסיפור המסגרת הציוני של דה־ערביזציה ויוצרת תרבותם את השוללת ובתפיסה

"יהודי הארצות האחרות" מול אימת סיפורם. עומדים להם מפעל אלא אינה הציונות כי להבין וצריכים הנאצי הכורת להצלת היהודים. שהרי תמיד סיפרו להם שהם, הנחשלים, חיו בסכסוך מתמיד עם המוסלמים שרדפו אותם ועמדו להשמידם, וגם הם היו מושמדים אילולא נזעקו אחיהם האירופים המודרנים

לגאול אותם ולהביאם לארץ מבטחים, למולדת הנחשקת.

להעפיל חדלו "לא לארץ ישראל"

שאליה ישראל ארץ האחרים, היהודים ערגו היהודים המזרחים, לא שאכן הספרדים, אליה, מלהעפיל חדלו נפש משאת ארץ הייתה לא כיסופיהם אמונית. לאומית מסגרת אל היו עמל של מולדת אל או ישרים. יהודי המזרח עלו הדתית אמונתם מתוך יהודית מצווה העמוקה. עמדה בבסיס עלייתם. הם הקימו כאן קהילות דתיות, מאמינים בגאולה יהודית. שנכחו ממי רבים לעומת במעמד הכרזת העצמאות, לא המזרח יהודי בעבור הייתה העלייה ניסיון לרשת את היהדות הקדומה וליצור

כאן יהודי חדש.הכרזת של מנסחיה ממשיכיו היו העצמאות של תיאודור הרצל. באותו את הכירו כבר הם הזמן מה שהודה בו דוד בן־גוריון במילותיו הוא: "העם היהודי שהרצל חשב עליו ותלה בו

ופעילותו מדיניותו את הציונית היה למעשה העם היהודי באירופה... המדינה קמה ולא מצאה את העם

שציפה לה".לא יעבור זמן רב ממעמד אלפי ומאות ההכרזה, אחרות מארצות יהודים הצעירה למדינה יגיעו ומיעוט ערבי גדול יישאר היינו שלא אנחנו, עמנו. במעמד הנשגב, ומי מאתנו מארצות ששורשיהם לבדוק נבקש אחרות, אם נחרט בתוכנו הכתוב או העצמאות, בהכרזת אז שנולדה שהחירות תאפשר לנו כעת, בימינו, לנסח את המגילה מחדש.

שבמצרים בשנת אלף שלוש מאות ארבעים ושמונה, שרפו את מאבניה ובנו העיר את הסמוכה היפה אל־קאהרה שנה מאות שש חלפו לה. שעשו הדבר אותו לנו ועשו ארצה כשהגענו לפוסטאט. אמרו כאילו עלינו הסתערו אלו ערים בצורות, אלו לוקים בדבר, חשבו צריך לכבוש אותן שוב שנהיה אותנו ולפרק לבנים מסודרות בערמות, ואז מחומרי מחדש לבנות יוכלו הגלם המרכיבים אותנו בתים כמו חדשות. וערים חדשים אויבים צרו עלינו להחריבנו, כבשו את הרחובות, רוקנו את ופירקו את הבניינים הבתים אבן אבן. וכך בנו בתוכנו את בהם ודרו החדשים, בתיהם יושביהם על לחשוב בלי הישנים, דרו בהם בלי להבין יושבים בבתים עדיין כי הם הישנים וכי אנחנו עדיין חיים. לא רצו לבזבז מן החומר, ולא הבינו שעם החומר באה רוח. אבל, הסביר חכם עבדאללה, לרוקן יצליחו ידעו שלא הם את בנייני הזקנים ועזבו אותם אותם פירקו או בבדידותם,

בלי לבנות מחדש.רק עבדאללה: חכם אמר דבר אחד נותר לי לפסוק לבני הציונים בין ההולכים עדתנו האשכנזים ומדברים במבטאם, שלכל הפחות, אף אם לא ישנו משא בשעת דיבורם מבטא ומתן של מסחר, לפחות בשעת קריאת ובשעת התפילה התורה ובשעת הברכות, יקראו אותן בכל אותיותינו הקדושות כמנהג בבל, ואם לאו – כאילו לא קראו בהם כלל, ולא בירכו,

ולא התפללו. אמר עבדאללה: חכם אמר החכם עבדאללה, בן שאול הבגדאדי בעל ספר הפירושים הלוי, יהודה רבי לשירי בהונג שכתב שאול", "גבעת קונג, שרוב אחינו האשכנזים גם ב"בשורה" משתמשים לטובה גם לרעה, ולנו "בשורה" לטובה ו"שמועה" לרעה, ולא וכמה צדק כמה שאול ידע שלו, עברית הייתה שונה אחינו שפת אצל הקרובה גם שהייתה ישמעאל, בני של העברית מן שפתנו, הקרובה האשכנזים, אחינו וגרמניה, פולניה שפות אצל שהביאו לארץ ישראל ועתה עשה וחסד שפתנו. היא גם הוא ברוך הקדוש עמנו האשכנזים מבטא ששינה בעברית ממבטאה הנכון. שהם שכנה אחרת, שפה מדברים לעברית אך אינה עברית, מין וכך אירופאים, של עברית

יונה ארזי,

תהילים כ"ג

גבריאל ומקסים שמיר,

1963, באדיבות השירות

הבולאי - דואר ישראל.

ילדי טהרן, 1943,

זולטן קלוגר, לע"מ.

וכך נשבר בנו שבר < המשך

| 42 |

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ויהודי ארצות אחרות

שארית "כולנו האומרים: ולאלו ארצות "ויהודי משמע מה הפליטה", אל תקרי – לכם לומר אחרות"? אלא היהודים אלא אחרות", ארצות "יהודי שבנפש, אחרות מארצות שבאו אחרים. מסיפורים אחרים, מעולמות לבוא האחרים כל את מזמינים אנו

וללמדנו להעפיל למקומות אחרים.

כל מה שהמגילה מחקהבמגילת הפליטה" "שארית פסקת | סוכרי יוסי |העצמאות היא ביטוי מובהק לתפיסה הכוזבת שהשתרשה בקרקע התרבותית של מדינת ישראל הרשמית. אפשר שרק רעש עז שיפקוד את הקרקע הזאת יוכל לחלץ את התפיסה כלומר, לה, היאה במקום דנן הפסקה את ולהציב הזאת תלושה מכל הקשר המגן עליה, חשופה למבטיה מזרי האימה

של האמת. אמורים? דברים במה התייחסה כלל בדרך התנועה הציונית ליהודי יחס האסאלם ארצות אינסטרומנטלי. התפיסה של האירופוצנטרית שהקימו היהודים והיחס המדינה את שלהם האוריינטליסטי לכל יושבי המרחב הגאו־המזרח־תיכוני, פוליטי בהכרח כמעט קבעו אינם המזרח שיהודי יכולים להשתתף באמת המדינה. של בכינונה

דיירי נגזר עליהם להיות פעמים בתוכה. משנה הציונות ראתה רבות האסלאם ארצות ביהודי תכלית ולא אמצעי הם מבחינתה לעצמה. מעין להיות אמורים היו תוספת פיקנטית שתתבל את ההוויה הכמו־אירופית לכונן השתוקקה שהיא

בלב הלבנט.שכאשר אפוא תמה אין כאן המוצגת הפסקה יהדות את בראש מציבה את מכן ולאחר אירופה

יהודי ארצות האסלאם, היא יוצרת היררכיה ומבטאת אותה, בין במודע בין שלא במודע. יתר על כן, הפסקה מציינת במפורש את השם "יהדות אירופה", אך כאשר היא מגיעה לתאר את יהודי המזרח היא נוקטת את הביטוי "יהודי ארצות אחרות", כלומר נתונים לחסדי אוסרת אותם בכלא העמימות, מותירה אותם

ההגמון, והוא ברצותו יחלצם ממנו וברצותו יותיר אותם בו.הפסקה הזאת, שנכתבה "מנקודת מבט של המנצחים", כדברי באשר כותביה של נבערותם את גם חושפת בנימין, ולטר ליהודי האסלאם. היא רואה בהם מקשה אחת, כאילו כל אחד וראה בהגעה מיהודי ארצות האסלאם ערג כל העת לציון אליה את הייעוד הגדול של חייו. בפועל היו פני הדברים שונים בתכלית השינוי, ובין יהודי ארצות האסלאם היו הבדלים רבים. היו בקרבם אנשים בעלי אמונות ציוניות מובהקות בשיבה ראו שאכן המזור את לירושלים הסופי של היהודים, והיו אחרים שהמרחק ביניהם גדול היה הציונות לבין מושבם ממקום כמרחק הולדתה למקום במזרח במערב. התנועה של זאת ועוד, היו בהם גם מי הציונית בתנועה שראו ובמטרותיה גורם מפריע, משקל כבדת תנועה המפרה את האיזון העדין לבין ביניהם שנרקם שנים במשך הערבים

רבות.אין פלא ששואת יהודי לוב, מהפסקה נעדרת למשל, אינו זה ושהיעדר הזאת בכל עז תימהון מעורר אחד ואחת מקוראיה. כיצד לוב שיהודי אנשים ידעו השואה, מוראות את חוו מגילת מתוך בפסקה אם העצמאות, הטקסט שעיצב התודעה את רחב במובן הם שלהם, הישראלית רוב הרי מוזכרים? אינם רובם של האנשים שקראו את הפסקה הזאת, עשו זאת לאחר שהתפיסות שהיא מבטאת כבר הוטמעו במשך שנים רבות בעומק התודעה. שלא מדעת הם קוראים אותה, למעשה, מתוך נקודת המבט שלה. אין להם יכולת לקרוא את הדברים האחרים החשובים שיש בה, כלומר את מה

שאין בה, דהיינו את מה שהיא מחקה.

מדברים אנחנו זאת בשפה ברחוב, ואין היא מבזבזת לנו מכמות הדיבור העברי שקצב לדבר הוא ברוך הקדוש לנו עמו. שהרי דיבור שלהם אינו אנחנו ויכולים ממש, עברי להקפיד על עברית הקדושה האלוהים עם בשיחה שלנו בבית הכנסת ובבית המדרש ובספרים של קודש, בלי שהיא

נמעטת או נפגמת.

כאן המצורפים הדברים לקוחים מתוך אסופת מדרשים י רב "אמר בשם בכתובים משלושה המורכבת שמעון", שמעון", י רב "אמר חלקים: "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חזקל". ל"אמר חכם עבדאללה" שהם חכמה" "אבות ארבעה

כמחצית מכלל דבריו:סומך, עבדאללה חכם התשע־עשרה המאה בן בבגדאד; "הבן איש חי"; רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה התשע עשרה בבגדאד; הרב יוסף משאש, שעבר ממרוקו העשרים; במאה לישראל והרב עובדיה יוסף. מצטרפים בהם ומתערבבים אליהם רבנים אחרים, רובם מן הדורות התיכון במזרח האחרונים ובצפון אפריקה, אך כמה מהם ממקומות או יותר מוקדמים אחרים, וכן עוד מקורות שבעל בבתי בדרשות שמקורם פה תורכיים, עיראקיים, כנסת ספרדיים וסוריים בירושלים, האחרונות. השנים בתריסר שמעון" י רב "אמר לעתים עבדאללה" חכם ו"אמר שלושה או שניים מאחדים מקורות שונים לגרסה חדשה אחת. שלא כמו שני החלקים השלישי, החלק הראשונים,

"אמר חזקל", הוא בדוי.בשני אשר העניינים כל כולם הראשונים, החלקים כן אם אלא אחרים, משל התגלגל אליהם רעיון אחד או חדשים משלי, משפטים שני לבי שמתי ולא באו, מקרוב החלק ובכל יצאו. ממני כי השלישי, דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתיים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל ענייני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו, לבד אם נשרו כמה עמודי בין חזקל של פתקים שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, מעבדאללה פתקים נשרו או

ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

ם יוצאי מערב את

ר' דוד בוזגלו

)שיר לליל המימונה(

י אמונה ם יוצאי מערב. מארוק אנש את

עם רב. יום זה יום אלמימונה. הללו אל ב

רעה. ער את לועו. ים סוף לנגד פ אתמול פ

נסעו. ולקחם לו למנה. ל רכבו ב עם כ

ראל עבדיו. תריו. צאן יש ין ב ועברו ב

ריו. על ידי רעיא מהמנא. עת נערמו משב

ליו ראל אל כ ם יש ליו. ש ורכוש רודפיו ומוש

נה. ן לו למת יו. נת מתוך הים וגל

רך. ל מדרך. איש את רעהו ב ה על כ מ וש

נה. י הש כל חדש היה מבורך. ב חבר ת

כה יאמרו העברים. ובמארוק לדור דורים. כ

ח יא כאי ולג'ינא. ברכה לחברים. ארב ב

]תרגום: הצלח אחי בעושר[

ליהם ובני נכר, נוזליהם נבקעו תוך כ

ם עליהם. יראת שוכן מעונה. ל ש ותפ

ל טוב ותבואות. אות. מלאו כ אות על מש ומש

ר קנה. אות. לעמו אש ע פ הובאו מארב

ה תוך מרוקו ויליד ערב זה דרכו. עד עת

ערכו. יקריב מנחה שמנה. וליהודים כ

ריאה. רה ב אור ודבש ותבואה. חלב פ ש

ה ר וגנ רחי ב גים נענע וחמאה. עם פ ד

ים. ם מסב ל ו כ ה עברים וערבים, יחד מ ש

יר ונגינה. לי ש ם מטיבים. עם כ ואת לב

ת ערביה. ש ה העבריה. תלב ולבש

וגבר עם אדרעיא. וקטרת מר ולבונה.

ר העברי. לפני אחיו ההגרי. ולא נכ

לם נכונה. פרי. רוח כ אם עירוני או כ

ים ראל לעמ ין יש חומים ב טשו הת ם טש ש

דינה. ר על המ מים. אש י ד אלמלא אנש

ם להורגים ה המגוגים. מוסרים עמ המ

י לכתרם דואגים. לא לנפש נענה. כ

עזבו ריבות ומרורים. לעד ולדורי דורים

לנה. חד לום ודרורים. קריאות הוי ת ועל ש

> וכך נשבר בנו שבר < המשך

עולים מבוגרים לומדים עברית,

זולטן קלוגר, לע"מ, 1941

| 43 |

משפחה בסוכה במעברה,אילן ברונר לע"מ, 1954

| 44 |

שארית הפליטה שנצלה האים הנאצי מהטבח ארצות ויהודי באירופה אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קשי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבע את זכותם לחיי כבוד, חרות ועמל־ישרים במולדת עמם.

| 45 |

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

העפלה| מוקי צור | פעמים רבות נחסמה ארץ ישראל בפני עליית יהודים. לעתים בגלל אירועים היסטוריים שהתרחשו בה, כגון פלישות, כיבושים והחלפת שלטון, ולעתים משברים כלכליים הם שמנעו את העלייה. כשכבשה האימפריה העות'מאנית את ארץ

החלה ב־1516 ישראל עלייה לארץ, בכמה גלים ובמספרים נמוכים מאוד. העלייה רבים במקרים ארצה, גם של מי שחלמו הייתה אליה, לעלות קיום, במשברי קשורה בחרדות שנבעו מתמורות בסוף ועוד. היסטוריות התשע־עשרה המאה החלה עלייה גדולה יותר, אך היא נתקלה בהגבלות של השלטונות התורכיים, שחששו מפלישת יתר של מעצמות לארץ ומתביעה בארץ יהודית לריבונות ישראל. כל צליין או תייר הפקיד ארצה שהגיע וקיבל בנמל, דרכונו את

תמורתו פתקה אדומה )שהייתה, למעשה, מסמך גדול מלא בחתימות(, וכעבור כמה חודשים היה מתבקש לקבל חזרה את

דרכונו ולעזוב את הארץ מיד.המעפילים הראשונים היו תיירים שנשארו בארץ בלי רשות, בלי דרכון, עם הפתקה האדומה. כמו כן, החלו להגיע ארצה הגבולות דרך רישיון, בלא מקובלות, בדרכים שלא עולים היבשתיים של ארץ ישראל עם סוריה ועם לבנון. בימי מלחמת העולם הראשונה גירשו השלטונות התורכיים מהארץ אזרחים של מדינות אויבות — רוסיה, ארצות צפון אפריקה )משום שהיו הצרפתים, הבריטים, וכשכבשו ואנגליה, צרפתים( אזרחים ארצה העלייה נאסרה הארץ, את והאיטלקים האוסטרלים לחלוטין, אך אז החלו להגיע עולים ש"חזרו" מהגירוש מארץ ישראל בתקופת המלחמה. תחת הכותרת "חוזרים" שבו ארצה יהודים וערבים )גם ערבים גורשו בהמוניהם מהארץ ומסוריה(,

ואל המגורשים הצטרפו גם יהודים שביקשו לעלות ארצה.ב־1922, בהסכמת ההסתדרות הציונית, הונהגו מכסות לעלייה ארצה, מתוך חשש של ההסתדרות הציונית שעליית המונים תשבש את המפעל הציוני. אולם המכסות לא חלו על בעלי רכוש, ומספרם של אלו נקבע על פי קריטריונים אחרים בכל שנה, על פי קביעת השלטונות את "יכולת הקליטה הכלכלית" של הארץ. סגירת הארץ בפני עולים חלוצים הביאה לפריצת גבולות החוק של שלטון המנדט הבריטי בעלייה שתיקרא לימים עלייה ב', כדי להבדילה מהעלייה ברישיון. רבים מן העולים ברישיון התחתנו בנישואים פיקטיביים, וכך עלו לארץ עולים נוספים, רבים מהזוגות

התגרשו עם הגיעם ארצה.ב־1932, אחת מנקודות המפנה בעלייה הבלתי חוקית הייתה התנועה מנהיג ז'בוטינסקי, זאב של הברורה קריאתו עם הרביזיוניסטית, ל"אוונטוריזם" – להרפתקה. הוא ביקש פומבית לארגן עלייה לא לגאלית שתכפה על השלטון הבריטי לקיים את ההתחייבות המנדט הבריטי להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ב־1932 התקיימה בארץ תחרות הספורט "המכבייה", ורבים מהספורטאים שהגיעו ארצה במסגרתה נשארו בארץ. גם כנס גדול של מקהלות יהודיות מהתפוצות היה מכשיר מוצלח

להיעלמות משתתפיו בארץ ישראל. עם עלות הנאצים לשלטון התמקדה העלייה הלגאלית בעולים

מארצות לעולים עלייה אישורי נותרו לא ולכן מגרמניה, הן בתנועה אחרות. משום כך החל להתארגן מפעל העפלה, הרביזיוניסטית, הן בתנועת הפועלים. תנועות הנוער החלוציות היו הרביזיוניסטית והמפלגה ההסתדרות פרטיים, ומארגנים מעורבים במפעל. ההעפלה הייתה נתונה בוויכוח בגלל המצבים המדיניים הרגישים ובשל הקושי בארגון מבצע כזה שהייתה הנפשות וסכנת

כרוכה בו. ב־1939 פורסם "ספר לבן" מכסת את והגביל חדש עולים ל־75,000 העלייה חמש למשך הכול בסך הזה הלבן הספר שנים. הגביל גם את יכולתם של אדמות, לרכוש יהודים ואז הפכה ההעפלה לנשק לא מרד – ברור פוליטי האמצעים מיעוט אלים. מארגני לרשות שעמדו ההעפלה הביא לאסונות קשים של טביעת אניות, לעצירת גרם והדבר 1938 בשנת ההעפלה. התכנסה בעיר הקיט אווייאן שבצרפת ועידה בין־לאומית שדנה בגורלם של הפליטים. הכול ידעו כי מדובר ביהודי גרמניה. גם יהודיהם, אך לא נמצאה "לפלוט" את ביקשו מדינות אחרות מדינה שהייתה מוכנה לקלוט את הפליטים. הצורך להתפרץ

לארץ ישראל גבר. פרוץ מלחמת העולם השנייה העמיד את היישוב היהודי בפני בתמיכתם לפגוע מבלי הלבן בספר להיאבק כיצד דילמה: בבריטים – מי שעמדו במערכה גורלית על גורל העולם ועל גורל היהודים. ההעפלה נמשכה בחלק הראשון של המלחמה, אולם היא נעצרה בעקבות אסונות, קוצר יד ותנאי המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלה העפלה גם מעיראק, מסוריה, מלבנון, מפרס ומצפון אפריקה. השלטונות הבריטים לחמו נגד

ההעפלה, ואסונות רבים התרחשו במהלך מבצעי ההעפלה. כך, למשל, "סטרומה", אנייה שיצאה מרומניה וסבבה בנמלי הים השחור, לא הצליחה להתגבר על המחסומים שהציבו השלטונות בתורכיה מנמל סטרומה גורשה דבר, של בסופו הבריטים. והוטבעה, כנראה על ידי צוללת סובייטית, כשעל סיפונה יותר בלי שעלו שיהודים כך על עמדו הבריטים מעפילים. מ־700 רישיון יגורשו מהארץ. ב־1940 חיבלו אנשי ההגנה באניית גירוש שכזאת, "פאטריה", שעגנה בנמל חיפה, אך חישובים מוטעים של החבלנים גרמו לטביעה מהירה של האנייה ולטביעת 216 מעפילים. התסכול היה גדול, שהרי ככל שהתבררו ממדי השואה

התברר שהעפלה מוגברת הייתה יכולה להציל חיים נוספים.עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה ההעפלה ללבוש ממדים דרמטיים. במשך שלוש שנים העפילו כ־84,000 יהודים ממחנות מסוריה וגם באירופה, רבים וממקומות בגרמניה העקורים ומעיראק. הם הגיעו ביבשה ודרך הים, ואפילו בדרך האוויר – בשנת 1947 העפילו כ־150 איש במטוסים מעיראק לשדה תעופה סודי ביבנאל. 52,000 מהמעפילים נעצרו על ידי הבריטים והועברו

למחנות מעצר בקפריסין. עם הקמת המדינה נפתחו גבולותיה, ורק אז עלו אליה אחרוני במיוחד מדינות, מכמה היציאה גבולות זאת, עם המעפילים. מארצות ערב, החלו להיסגר דווקא עם הקמתה המדינה. על רקע זה המשיכו המעפילים להגיע, במיוחד מצפון אפריקה. האנייה "אגוז" שיצאה ממרוקו וכל נוסעיה טבעו, הייתה לסמל הטראגי

של ההעפלה המאוחרת.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראל,על אף כל קשי, מניעה וסכנה

אים נושם את עמכם עלי ש

נתן אלתרמן

חורינו את עמל בסוד־ליל יעטף,

על אך עליו נברך כלחם.

יצד הן ראית כפינות אל החוף מסאים את הם נושכם. ם עלי ש עמ

>

"נאום < השיר מתוך בית איטלקי חובל לרב תשובה מאת הורדה" ליל לאחר פורסם השיר אלתרמן. נתן שבועיים לאחר עגינת האנייה ]ב־1 נהריה בחוף סנש" "חנה סיפונה כשעל ,]1946 בינואר 252 מעפילים. עם הזמן הפך ההעפלה. להמנון זה שיר

הן גדולות. הן בורקות.

כסנה שלא אוכל אלפי דורות.

קסמן מסתער ביופי נדיר

ואישון לציון כמה ומאיר

הלובן בעין – כפיסת חרמון

העפעף יורד ענו ומצטדק.

ביחד, צפוף. ועצב מחבק

המרחק נחבא בהרים נמוגים.

וביתא ישראל לא נותק

ושמע ישראל

לא שותק

המורשת נושמת. שלום לאות

הדרך דלוקה, חתחתית מאוד

דולקים אחריך שוד ורשעה.

והעם הולך. חלקו מגיע

לנוף מכורה שאינו מרגיע

ברוך הגעגוע שהביאכם הלום

היה קשה. והגעתם כחלום

יופייך מסתער כפלא נדיר

בטעם עתיק. בנינוח צעיר

עיני ביתא ישראל

שמעון פרס

עפליל הפעיל: העפ

התנופף, עף( )מיסוד התרומם.

הרהב – יל העפ הפעיל: העז: הזד, עז, בנפשו אל־ראש לעלות לו עפ ויובמקומו מד( י"ד )במד' ההר ההרה לעלת הינו ות בא: ותעלו זדו ות מא(, א' )דב'

ההרה )שם מג(.מילון התנ"ך – יהושע שטיינברג,

תל אביב תשכ"א

חזון העצמות היבשות,

גוסטב דורה, 1883.

ציור קיר, ואדי ניסנאס,

חיפה. צילום: אודי

שטיינוול, 2012

| 46 |

במקרא - המעפילים אל ראש ההר

וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה: למה זה אתם עברים את פי ה', והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו לפני איביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב,

כי על־כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם.ומשה לא משו ברית ה' וארון ההר, לעלות אל ראש ויעפלו

וירד המחנה. מקרב והכנעני הישב העמלקי בהר ההוא, ויכום ויכתום

עד־החרמה.)במדבר יד, מ‑מה(

עפל מלשון חומהויקח העפל אל ויבא בבית, ויפקד מידם האנשים את וישלח וילכו... )מלכים ב' ה, כד(

כי ארמון נטש המון עיר עזב, עפל ובחן היה בעד מערות עד עולם משוש עדרים. מרעה פראים

)ישעיהו לב, יד(אחריו החזיקו התקעים מדה שנית, מנגד המגדל ועד חומת הגדול היוצא

העפל. )נחמיה ג, כז(הוא בנה את שער בית ה' העפל ובחומת העליון, הימים )דברי לרב. בנה

ב' כז, ג(

חז"להביאו אפלה

בפרשת למעלה כתיב מרגלים "ויעפלו לעלות" על אפלה הביאו –באפלה. כולם יושביה, "וארון ברית ה' ומשה לא – המחנה" מקרב משו

שלא עלו עמהם.שלח ]וילנא[ רבה )במדבר

לך, יז(

הרשע נקרא חושך"ויעפלו" – לשון חושך הוא. כמו "ויאפילו", לפי שהרשע נקרא חושך, שנאמר: "והיה במחשך )עיניהם( ]מעשיהם[" )ישעיהו כט, טו(, ולמה? שעשו הדבר בזדון. שמשה היה מונעם שלא ילכו ויכנסו בארץ, ואי אפשר לבטל הגזרה, והם היו בוטחים לבטל במה שאמרו "כי חטאנו לך" )ירמיהו יד, כ(. לכך נאמר "ויעפלו",

כמה דתימא "והכסיל בחשך הולך" )קהלת ב, יד(. )מדרש אגדה ]בובר[ במדבר, שלח לך, יד(

בסוף המלחמות"ויאמר משה: למה זה אתם עברים את פי ה', והוא לא תצלח" והכנעני, יושב "והעמלקי – כבר אמר להם יד, מא( )במדבר

בעמק" )שם, כה(. כי העמלקי והכנעני בסוף המלחמות.

ומתי א להעפיל", חדלו "לא מדבר הכתוב אין התחילו? פארן ומדבר קדש במעפילי אלא "ויעפלו שנאמר בהעפלה, שהתחילו ואם מד(. יד, )במדבר ההר" ראש אל לעלות גם נאמר למה "העפילו", נאמר הוא המעפיל מעתה: אמור "עלו"? "העפל לעלות, בנפשו עוז המרהיב העפילו עזי הנפש ויטפסו לעלות אל היא העפלה האש(. מגילת ביאליק, )ח"נ ראשו" התגברות על מכשולים ומאמץ לעלות

למרות הקשיים.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראל,על אף כל קשי, מניעה וסכנה

"ויעפלו": ויאפילו לדרך חושך, וכן הוא אומר "הנה עפלה לא וארון ברית ה' ומשה לא משו וגו' ". ישרה נפשו בו" )חבקוק ב, ד(.

מלמד שלא ניתקו יתדות מחנה לוויים. )פסיקתא זוטרתא ]לקח טוב[ במדבר, שלח לך(

דור עזוז וגיבור, דור גיבור מלחמההעשרים, בשנות הנוער תנועות חניכי | אלון ארי |השלושים, הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת בעל היום עד זוכרים מתוך רבות שורות פה מעפילים, מדבר". "מתי ולוחמים מתיישבים רבים עלו, הגשימו ופעלו הלכה למעשה בהשראת הפואמה המדרשית הזאת. הם לא חיכו לאישור של להסכמה ולא הרבנים, של מועצת גדולי התורה. האל של לאישור אפילו ובעצמו לא חיכו. בכבודו הם החליטו לעלות בחומה ובמגדל, ולהילחם בקרבות שחרור, אף על פי שהאל מפורשות הודיע עצמו לו באמצעות משה שאין הזאת. במלחמה חלק וארון אלוהים משה, במחנה, נשארו הברית בהר. עם עלו והלוחמים משה וארון הברית נשארו במחנה כל אותם "חרדים סו, )ישעיהו ה'" לדבר להם יש היום שעד ה(, פטור נצחי מכל מלחמות

ישראל.אם ברור לא היום עד בסתר לבם קיוו הלוחמים האמיצים כי ברגע האחרון

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

עפל]המשמעות היסודית: גבה, התנשא[

יל )פ"ע( הפעיל העפ

1. התרומם, עלה למעלה, למעלה: יע להג ץ התאמאל־ לעלות לו עפ "וי

מד(. יד, )במדבר ההר" ראש צרי י כ עה ש "דודי, .)86 ג שכטר, )גנזי ילו" העפי עז ילו העפ ל העפ "אבל אל לעלות סו ויטפ פש הנהאש(. מגילת )ביאליק, ראשו" ילו העפ נערים "המון ימה" הב על לעלות קעג(. סיפורים )ברדיצ'בסקי,

אל ילו, העפ ילו, "העפילו!" העפ ההר ראש

)קיפניס, המעפילים(.

ימי ב ]בהשאלה[ 2.ח עלה ריטי: הב ט נד המרת לא אש ב ראל יש לארץ ואה הש נצולי ניסה. ככת חש ב למולדת ילו העפ

נות. ילה ובדרכים מסכ הללחמה. ליטי המ פ

מילון אבן־שושן

נפתלי בזם, דיוקנאות

)מתווה(, תחילת שנות

ה־50, אוסף האמן.

חקלאי חורש בקיבוץ

גבעות, זולטן קלוגר,

לע"מ, 1943

נראו מאד משונים ]משה ב. מ. דברי לי על ד.א.[ בילינסון השניה. העליה טרגיים כה בצבעים מתאר הוא את גורלם ההירואי של האנשים הלב כי עד הללו מרחמים: מתכווץ קרבנות חיורים שעלו לגרדום בשם המולדת. ואני לא כך ראיתים. לא כקרבנות, אלא כובשים, כאותם מעפילים, ההררים־אלפיניסטים, פעורה תהום אשר לרגליהם והם צועדים ונושמים ועלה, צעוד וחוזים פסגות, אויר בשחר הבוקע, ולמענם פורחים פרחי אדלויס.

"קרבנות" ]בלובשטיין[, )רחל

"חצי ]למאמרו של מ. בלינסון:

תרפ"ט, השניה"[, לעליה יובל

אביב תל רחל, שירת בתוך:

תשל"ח, עמ' רט(

קורבנות?

כאותם ההררים־

אלפיניסטים

רחל ]בלובשטיין[

| 47 |

לה העפהלב אמיצות העזה, נ.

ביחוד קשה, דבר לעשות לע זה בשם ־משתמשים

ליה קשה לאיזה מקום.מילון עברי, יהודה גור

יפתח קוזיק ,

אנדרטת הסירה.

צילום: יפתח קוזיק

שהוצמד ב "העפלה" המונח לארץ חוקית הבלתי לעלייה לעולים "מעפילים" והכינוי ישראל, שניסו להבריח את גבולות ארץ ישראל )בעיקר דרך הים(, נטבעו בשיח היישוב וביתר היהודי שלפני הקמת המדינה, היו סמל אלו מונחים תוקף לאחריה. לא רק למאבק בשלטון הבריטי, אלא גם לשינוי הערכים העמוק שהתחולל בעם היהודי בשאלת הציונות בכללה.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראל,על אף כל קשי, מניעה וסכנה

ישנה האל את דעתו ויתגייס למאבק; לעומת זאת, ברור כשמש שהחל ממסדר היציאה עם שחר, ולאורך כל הקרב האכזר, הם

עודדו את עצמם בשירת "העפילו! העפילו!אל ראש ההר העפילו!"

חלק בירכו "העפילו!" לשירת בנוסף כי אומרות השמועות מהלוחמים זה את זה בברכת "ה' עמך!" וענו זה לזה בברכת "יברכך ה'!" עד כדי כך הם היו קרועים בין אמונתם בצדקת מלחמת הקודש הציונית, לבין החשש שמא בכל זאת עברו על

דבר האל והפרו את שלוש – לו שנשבעו השבועות שלא בהר, לעלות שלא ושלא הקץ את לדחוק )תלמוד בגויים למרוד בבלי, כתובות קי"א ע"א(.לתסריט מודע אני ...שהמשימה האפשרי תצליח. לא הזאת לאפשרות מודע אני כי יתברר שבדיעבד על המפחידה הפרשה המתאבדים המעפילים אינה אלא משל למפעל ישראל ולמדינת הציוני

כולה.ואף על פי כן.

אף על פי שיתמהמה, אני מאמין גם באדם רוחו עז.

כי עוד נפשי דרור שואפת לא מכרתיה לעגל פז.

אניות המעפילים

מתרוצצות בין פסוקי תהלים

| יואל בן־נון | מזמור על תוקן בתהלים ק"ז הראשית הרבנות ידי בראשותם לישראל הרצוג הרב של להיאמר עוזיאל והרב בפתיחת תפילות ליל יום

העצמאות. המזמור הוא שיר נבואי העוסק בקיבוץ הגלויות, ישראל עם בתולדות הראשונה בפעם שהתגשמה נבואה בתקופת העליות שלקראת הקמת מדינת ישראל, ובעקבותיה

במדינת קיבוץ הגלויות.במזמור שבעה בתים. אנו נעסוק בפתיחה ובבית החמישי,

העוסק בעלייה דרך הים.

הדו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב, מצפון

ומים. )תהלים קז, א‑ג(

בפתיחת המזמור המשורר מכוון את שירתו ל"גאולי ה', אשר בית יכולה להיות הקמת הייתה זו גאולה צר". מיד גאלם המקדש, תחיית המתים, המלכת מלך וכדומה, אך כל אלה

אינם מוזכרים במזמור. הגאולה שהוא מכוון אליה מתפרשת קבצם" – קיבוץ גלויות המוני. בכל ימי עם מיד: "מארצות ישראל ובכל תולדות העולם לא היה מעולם קיבוץ גלויות המוני בממדים שהמזמור הזה מדבר עליהם. ממצרים ומבבל יצאו בני ישראל בקבוצה אחת ומכיוון אחד, לא מארבע כנפות הארץ ולא באניות דרך הים. רק בקיבוץ הגלויות האחרון, זה של התנועה הציונית, התגשמה הגאולה האמורה במזמור

בכל עוצמתה.ארבעה מתארים המזמור של שבמרכזו הבתים ארבעת ה', "גאולי של סוגים צר": מיד גאלם אשר ישבי במדבר, התועים "ויגיעו וצלמות", חשך ו"יורדי מות" שערי עד

הים, באניות". את מתאר זה בית ישראל לארץ העולים

בדרך הים:

יורדי הים באניות, עשי מלאכה במים רבים.המה ראו מעשי ה', ונפלאותיו במצולה.

ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו

שמים, ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג.

כור, יחוגו וינועו כשוכל חכמתם תתבלע.

ויצעקו אל ה' בצר להם, וממצוקתיהם יוציאם.

יקם סערה לדממה, ויחשו גליהם. וישמחו

כי ישתקו, וינחם אל מחוז חפצם. יודו לה'

חסדו, ונפלאותיו לבני אדם. וירממוהו בקהל

עם, ובמושב זקנים יהללוהו. )שם, כג‑לב(

לעומת הבתים האחרים, וההצלה הצרה תיאורי כפולים זה בבית פסוקים על ונפרשים רבים. המסורה הוסיפה בין פסוקי הבית הזה נו"נים הפוכות, ולפי חז"ל, הן מציינות "פרשה שאינה במקומה". ואכן, נראה הצלחתם את שתיאר קדום במזמור השתמש שהמשורר יורדי הים, ערך אותו ועיבד אותו, ושיבץ אותו במזמור של

הגאולים. המאפיינים המיוחדים של בית זה מלמדים על החשיבות שייחס בעל המזמור לגאולה בדרך הים. קיבוץ גלויות בדרך המתוארת לגאולה ייחודי והוא מעולם, התרחש לא זו במזמור. בקריאת בית זה נראה כאילו שמות אניות המעפילים מתרוצצים בין פסוקי הבית. גם ניצולי המחנות, ששרדו את אימתם של הבתים הקודמים, ממלאים את אניות הגאולים. או עשרה פי מולאו אחרות, למשימות שנבנו אניות אלו פי עשרים מקיבולתן ועלו לארץ ישראל בדרך ההעפלה, והשלטון הבריטי ניסה לעצור אותן, ובסופו של דבר, גזר

בכך את קצו.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

"השבעתי אתכם": דברי הגלות; בזמן השכינה ומשבעת ישראל שלא ידחקו את הקץ ושלא יהיו מעוררים האהבה עד שיגיע עת הרצון... השכינה שאין לפי

במקומה.

השירים שיר פירוש עזרא, )ר'

ח"ד בתוך: לרמב"ן[, ]מיוחס

שעוועל ]מהדיר[, כתבי הרמב"ן,

עמ' תשכ"ד, ירושלים ב, חלק

תקיד(

שאין השכינה

במקומה

רבי עזרא מגירונה

טבע דומם נטוש,

דני קרוון, 1955.

שתישבועות

שמעון בר מגס

ם בוחן מאז ומקדליות כ

יע ב בועות הש י ש ת שלגו]רי[ אריות

לי ל]דח[ק נם ]אחת[ בעל קץ עתיד להיות

לא למרוד ]וא[חת שע ]מל[כויות ארב ב

)פיוטי שמעון בר מגס, יוסף יהלום ]מהדיר[, ירושלים

תשמ"ד, עמ' 241(

>

דור עזוז וגבור < המשך

כרזה של ההסתדרות,

1948, המכון לחקר

תנועת העבודה ע"ש

פנחס לבון, הסתדרות

העובדים החדשה.

| 48 |

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם

מרד עלייהמה שנעשה עכשיו בגרמניה ליהודים | | דוד בן־גוריון אינו סוף אלא התחלה. מדרכי היטלר ילמדו מדינות אנטישמיות אחרות. אחרי גרמניה יבוא תור פולניה... מליוני יהודים עומדים עכשיו בפני כליון גופני. שאלת הפליטים נעשתה עכשיו שאלה עולמית ושאלה דוחקת ואנגליה מתאמצת להפריד עכשיו בין שאלת הפליטים לשאלת ארץ ישראל. ההיקף האיום של בעיות הפליטים מחייב פיתרון טריטוריאלי, ופתרון מהיר ואם ארץ ישראל

מוכרחים קולטת אינה טריטוריות למצוא אחרות. והציונות עומדת עכשיו בסכנה... לא עלייה עלייה לא מצומצמת, רחבה, דרושה לנו עלייה מאות של עליה המונית אלפים... בלי עלייה גדולה לרדת עלולה הציונות ואנו עלולים מעל הפרק להפסיד את הארץ... לא מלחמה על עלייה, אלא על ידי עלייה, מרד עלייה.

הנהלת בישיבת בן־גוריון )דברי ,1938 בדצמבר 11 מיום הסוכנות 1, וכן דבריו /29 אצ"מ, פרוטוקולים בישיבות הנהלת הסוכנות ב־7 בינואר

וב־17 ביולי 1939, שם(

רצון של העקשנות הגאולה

בהעפלה מתגלה עכשיו מתגלה אינו כאשר — — אחר דבר בשום המופלא החיוני הכוח של עמנו. רצונו האדיר והעשוי לבלי חת, הקשר יינתק, בל הנצחי, קשר שבין עם ישראל לארץ־של העקשנות ישראל, וההצלה, הגאולה רצון הגבורה היהודית שאינה סכנה מכל נרתעת ומכשול, אשר נתגלתה בקידוש־ דורות במשך נורא־ההוד, השם כשקהילות שלמות עלו על המוקד או הועברו על שיתכחשו בלי חרב פי אי־הכניעה ליהדותם, לכוחות היהודי של שהוא בשעה פיסיים משולל זה שכוח יודע, האהבה ומשפט, צדק חירות לחיי העמוקה ועצמאות. ומולדת הכל, להקריב הנכונות למען – הכל לשאת

שיבת ציון.]דברים ציונית מדיניות )בן־גוריון, בישיבה ה' של הקונגרס הציוני הכ״ב[, ,1946 בדצמבר 10 תש״ז, בכסלו י״ז בתוך: הקונגרס הציוני הכ״ב: דין וחשבון

סטינוגרפי, עמ' 63(

נוכח ג ישראל לארץ העלייה ואגב העולם אומות התנגדות התגרות בשלטון האימפריה הבריטית הייתה המחשה חריפה של המחלוקת הציוניות המגמות בין העקרונית היהודית בתרבות והאנטי־ציונות

במהלך המאה העשרים. ראשי המתנגדים לציונות נהגו לצטט את מדרש "שלוש השבועות", שקבע כי אסור לעם ישראל לנסות "לעלות

בחומה" בכוח: "ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא הוא ברוך הקדוש שהשביע ואחת, העולם; באומות ימרדו את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי"

)תלמוד בבלי, כתובות קי ע"ב(.

)דברי הימים לרב" בנה העפל "ובחומת ומהי עלייה בחומה? נאמר שם מה מד(. יד, )במדבר ההר" ראש אל לעלות "ויעפלו ונאמר ג( כז, ב'

"עפל" מלשון חומה, אף כאן "ויעפלו" הרי הוא עלייה בחומה. שעולים מי אף בכוח, עלייה שם, האמור "ויעפלו" ומה בחומה העולים בעופל — עולים בכוח ומביאים אפלה לעולם. עליהם ועלינו נאמר "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא, לא יאחר" וכן "הנה עפלה לא

ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה" )חבקוק ב, ג‑ד(.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראלעל אף כל קושי, מניעה וסכנה

לדחוק את השעהכל אלה דוחקים את השעה – שעתו של פתרון בעייתנו הכפולה – בעית עם ישראל וארץ־ישראל. וביתר תוקף מאשר עד היום נציג לפני העולם כולו, ובכל דיון שיהיה לנו עם הממשלה האנגלית,

את שלוש התביעות של העם היהודי בשלימותן:א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית, ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ, ג. לכונן את

ארץ־ישראל כמדינה יהודית.)בן־גוריון, מדיניות ציונית; ]דברים בישיבה ה' של הקונגרס הציוני הכ״ב[, י״ז בכסלו תש״ז, 10 בדצמבר 1946, בתוך: הקונגרס הציוני

הכ״ב: דין וחשבון סטינוגרפי, עמ' 74(

פסקת העלייה

מ"הספר הלבן" של 1939

על דעת גילוי |מאת המדיניות ממשלת הוד מלכותו |הודעה רשמית מס' 2/39

השנים חמש במשך )1העלייה תהיה הבאות היהודית, אם תרשה זאת יכולת הקליטה הכלכלית, את יביא אשר בשיעור היישוב היהודי לכדי שליש, אוכלוסי מכל בקירוב, זה דבר יאפשר הארץ... עולים, 75,000 הכנסת השנים בחמש לערך, הבאות החל מאפריל זה. עולים אלה יוכנסו כדלקמן, הקריטריון עם בהתחשב הקליטה יכולת של שנה בכל )א( הכלכלית:

חכו לקץ הימין

שמואל ברבי הושענא

רוד השבעתי המוני ממ

רא ואדום פ בנם דומו עד עת את

סדום... כ השבעתי אתכם זהירי

מרדו ן ת פמין ואל חכו לקץ הי

חרדו. ת

)פיוט שיר השירים לר' שמואל ברבי הושענה, גנזי

שכטר, ניו יורק תרפ"ח, ספר ג', עמ' 65 ו־70(

>

איפוא, היא מה היהודית המהפכה נגד מהפכה — הזאת זה המבוצעת גורל בארץ דורות שלושה ידי הקטנה הזאת על של התקומה חלוצי כל הלא ישראל? עם אי הם בגולה ימינו מה — לגורל כניעה באה, איפוא, המהפכה היהודית לחדש? – היא באה לחדש דבר גדול: העם היהודי בגולה ידע את הגבורה לא להיכנע, אותו כשהעלו גם אותו ושרפו לגרדום חיים, או כמו בימינו — להקבר חיים לרבבות. נושאי המהפכה בימינו מספיקה לא אמרו: יש לגורל, כניעה אי גורלנו; על להשתלט שומה עלינו לקחת את גורלנו בידינו! זה דבר היהודית. המהפכה לא אחרות: במילים אי כניעה לגלות אלא ביטולה ועקירתה של

הגלות.המהפכה "ציווי )בן־גוריון,

היהודית", בתוך: א' הרצברג, הרעיון

הציוני, ירושלים תש"ל, עמ' 465(

מהי המהפכה

היהודית?

דוד בן־גוריון

זמן אחר שמצליח| צדוק הכהן מלובלין |

"על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל )פסחים פו ע"ב( "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה, לחינם ולא ." מ'צא' חוץ כתבה תורה עניין המעפילים כבר אשר שלח, בפרשת ולמה משה, בדברי האמינו לא שמעו לו בזה שאמר להם שהם אלא וגו'? תעלו" "אל חשבו שזה בכלל "חוץ מ'צא' לעלות העפילו זה ועל ...!"יתברך, השם רצון נגד אף כמו שאמרו ז"ל )סנהדרין קה מלכותא - "חוצפתא ע"א( בלא תגא"... והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה, וכמו )סוטה מט ע"ב( ז"ל שאמרו "בעקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא" - שאז הוא העת לזה... "והיא משה להם אמר ולכך לא תצלח", נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח, ודייק "והיא", שבכל מקום דרשו רז"ל 'היא - ולא אחרת', שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא

"עקבי משיחא."

]צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, מו[

אשרת כניסה לפלשתינה,

תורם הצילום: דרור קמיר.

שמותיהם של בני הזוג

המופיעים באשרה: שמעון־הירש

ובריינדל גליקליך מרובנה

| 49 |

קוונית חשמל במלחמת העצמאות. צילום: זולטן

קלוגר, לע"מ, 1948

| 50 |

ראתה ד החרדית מהיהדות חלק למרות מדינה להקים בניסיון התנגדות תושבי הארץ הערבים ואומות

העולם, מרד ברור במסורת היהודית.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראלעל אף כל קושי, מניעה וסכנה

מחמש השנים הבאות תורשה מכסה של 10,000 עולים יהודים...)ב( מלבד זאת, בתור תרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים, יוכנסו 25,000 פליטים מיד לכשייווכח הנציב כי הובטחה כלכלה ועם הפליטים ילדי עם יתחשבו ובמיוחד בשבילם, מספקת

"תלויים" לכלכלתם באחרים. 2( הממשלה תחזיק את המנגנון הקיים לבירור יכולת הקליטה הסופית האחריות תישאר העליון הנציב וביד הכלכלית, הכלכלית. הקליטה יכולת של תחומיה בעניין להחלטה

בטרם התקבלה החלטה לתקופה, מתקופה הממשלה תימלך נציגים של בדעתם

יהודים וערבים.חמש תקופת בעבור )3השנים לא תורשה עלייה אם אלא נוספת יהודית פלשתינה ערביי מוכנים

)א"י( להשלים עמה.4( אחת החליטה ממשלת את לעצור מלכותו הוד חוקית, הבלתי העלייה אוחזים והשלטונות נוספים. באמצעי מניעה אותם כל של מספרם חוקיים הבלתי העולים יצליחו אשר היהודיים חרף לארץ, להיכנס האמצעים הללו, ואשר אי מן ינוכה לגרשם, אפשר

המכסות השנתיות...)התרגום מתוך: דבר, 18 במאי 1939, וכן

הצופה, 18 במאי 1939(

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

ההשגחה הלאומית העליונה| אורי צבי גרינברג |

הממשלה הבריטית, זו שלקחה מאת אלהים את עשרת הקבים בדרכי אותנו מלוה ודאי היתה עליונה, מדינית חכמה של ההגשמה היפות, בידעה כי כל דרכינו לשלום וליצירה ולא לשם העפלה לוחמת נגד הצד, שבא מן העולם השונא אותנו, לתת לנו דריסה לכאן; אבל ממשלה חכמה זו מלוה אותנו הפעם כפרוצס )תהליך( הירידה המדינית ומגשימה גם בפועל את פי על עניותנו תעודת הציונית תפיסתנו כווני צריכה לא היא הנפולה. להיות יותר ציונית נלהבת

מאשר אנחנו.הימים "ממגלת גרינברג, צבי )אורי ההם", דבר, שנה שנייה, גיליון 502, 21

בינואר 1927(

לגבעות נמוכות אין

צורך להעפיל| זאב ז'בוטינסקי | גילי, שהוא רחוק מלהיות מתן ממני מונע צעיר, אולם, במישרין. עצות הייתי צעיר, הייתי אילו שלהם לוויזות לועג שלהם. ולאיסורים ספרו בלתי־אפשרי? לי. ולא לסבתא, זאת קשה – כן; קשה מאוד – כן; אבל בכך עיקרה של האוונטורה שמדובר הוא בטיפוס על הרים גבוהים;

לגבעות נמוכות אין צורך להעפיל.)זאב ז'בוטינסקי, "'על אוונטוריזם", היינט, 26 בפברואר 1932, תרגום מגרמנית: אתר תנועת בית"ר(

שלוש השבועותארבע פעמים מוזכרת במגילת שיר השירים השבועה שהשביע הקדוש ברוך הוא את בנות ירושלים. שלוש מהשבועות מנוסחת ם בצבאות בנוסח המיוחד הזה: "השבעתי אתכם בנות ירושלדה, אם )או: מה( תעירו ואם )או: ומה( תעוררו או באילות השאת האהבה עד שתחפץ )שיר השירים: ב, ז; ג, ה; ח, ד(, ואילו ם, אם ברביעית )שם ה, ח( נאמר "השבעתי אתכם בנות ירושל

תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני".

חכמי התלמוד והמדרש ראו בשבועות האלה רמז לאופן שבו עם ישראל אמור לנהוג בזמן הגלות בעניין העלייה לארץ ישראל. יש מדרשים שדיברו על ארבע שבועות, אך הגרסה שהייתה לגרסה

הנפוצה של המדרש דיברה על שלוש שבועות.

כצבאות או כאילות השדהג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העובדי את הוא ברוך הקדוש שהשביע ואחת, העולם; כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי... "בצבאות רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה – אמר דה" הש באילות או

מעולים למעפילים

מרדכי נאור

המושגים "העפלה" ו"מעפילים" במובנם נכנסו המודרני בשלהי לשימוש השלושים שנות של המאה שעברה. כמובן, מקורם, האזכור תנ"כי. הוא יותר הבולט בספר במדבר, פרק מ"ד: פסוק י"ד אל לעלות לו עפ "ויכאן ההר". ראש כי שלילי, המושג במדבר ישראל בני למשה, נשמעו לא נגד לקרב יצאו

העמלקים — וניגפו.

"ויעפילו" המילה לשאת המשיכה עד שלילי, אופי צעיר משורר שבא המאה בתחילת והפך העשרים שמו היוצרות. את קיפניס, לוין היה ומשורר סופר רבות זכויות בעל בספרות וגדולות ובזמר הילדים העברי. בשנת 1919 יצא קיפניס לטיול

במדבר יהודה עם חבורת המשוטטים של ירושלים. בשלב מסוים הוטל על המטיילים לטפס במעלה הר, ולא לכולם היה כוח לעשות זאת. מדריך הטיול, לימים פרופ' אליעזר ליפא סוקניק )מגלה המגילות הגנוזות ואביהם של הרמטכ"ל והארכאולוג יגאל ידין ושל השחקן יוסי ידין(, האיץ

בקיפניס: "מה זה, קיפניס, עוד לא כתבת לנו שיר לכת שיעזור לעלות לראש ההר?"

קיפניס חזר לביתו וחיבר שיר שכותרתו הייתה "מעפילים", והוא הפך לשיר מקובל מאוד בארץ. בשנות השלושים אומץ השיר על ידי מארגני ההעפלה — שנקראה תחילה "עלייה בלתי חוקית", "עלייה בלתי לגאלית" ועלייה ב'. העובדה שקיפניס כתב במפורש על עולים לארץ ששום מחסום אינו עומד בפניהם, הביאה לאימוץ המושגים "העפלה" ו"מעפילים" לעולים שלא ברשות הבריטים.

בשנות השלושים )וגם קודם לכן( היה שימוש בספרות ובעיתונות במילים "העפלה" ו"מעפילים", אך במובנים אחרים: טיפוס על הר, יציאה למשימה קשה ובהשאלה: התגייסות למאמץ עילאי — פרטי וציבורי. הקמת יישוב חדש באזור מסוכן נחשבה אף היא "העפלה". כשיצא לאור ספרו של ד"ר

הלל יפה, "דור מעפילים", הכוונה הייתה לחלוצי העליות הראשונות לארץ.

בתחילת 1939 חדרו המילים "העפלה" ו"מעפילים" לשפת הדיבור והתקשורת, בשל הגידול חסר התקדים במספר האניות שהביאו "בלתי חוקיים" שהגיעו לחופי הארץ. ב־1934 הגיעו שתי אניות 11 אניות, וב־1939, מתחילת השנה ועד פרוץ )בשלוש הפלגות(, ב־1937 — שתי אניות, ב־1938 — מלחמת העולם השנייה )ב־1 בספטמבר 1939(, הגיעו ארצה 25 אניות, שאז כבר כונו ביישוב

היהודי — "אניות מעפילים".

"מיסורי :1939 במרס ב־23 ב"המשקיף", היה בעיתון האלה המילים של הראשון הפרסום העליה — 280 מעפילים על סף המולדת". עיתונים אחרים הכניסו אף הם לשימוש את המונחים האלה, וככל שגדל מספרן של אניות המעפילים, בעיקר אלו שנתפסו על ידי הבריטים, התרחב השימוש במונחים האמורים. באפריל 1939 כבר מופיעות המילים "העפלה" ו"מעפילים" כמעט

מדי יום – וכך זה נמשך בחודשים ובשנים הבאות.

חוצפה בלי טעם ודעת

| שניאור זלמן מלאדי | "מתחלה אמרו

"כי חזק הוא ממנו", "אל תקרי ממנו וכו'", שלא האמינו ביכולת

ה', ואחר־כך חזרו ואמרו "הננו ועלינו וגו'", ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'? הרי

לא הראה להם משה רבנו ע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים,

רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם

אל הארץ. ומה הועיל זה להם, אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש שלושים ואחד

מלכים? ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ!

אלא, ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק

שהסטרא־אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור

קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה, בחוצפה בלי

טעם ודעת; ולכן, מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז

"עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת

אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", וכששמעו דברים קשים

אלו, נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב "ויתאבלו העם מאד". וממילא, נפלה הסטרא־אחרא

מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם

מאמינים.

]שניאור זלמן מלאדי, ספר התניא, כט[

אחד במאי

גבריאל ומקסים שמיר, 1954

פסקת העלייה מ"הספר הלבן" של 1939 < המשך

אין לך מצווה גדולה מזו

הירש צבי הרב |השביענו לא | קאלישר נהיה שלא רק אלא[ ]הקב"ה ההרה לעלות המעפילים מן אבניה לרצות אבל בחזקה; ולפעול ארץ נושבת, מה טוב ומה

נעים, אין לך מצוה גדולה מזו.הכתבים קאלישר, הירש צבי )הרב הציוניים של הרב צבי קאלישר, עריכה: ישראל קלויזנר, ירושלים תש"ז, עמ' צז(

| 51 |

ד

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראלעל אף כל קושי, מניעה וסכנה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

תלמוד בבלי, כתובות קיא ע"א

פירוש רש"י: שלא יעלו בחומה – יחד ביד חזקה.

שעברו על הקץ"כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה" )שמות יג, יז(, והרגום אנשי גת" זו מלחמת אפרים שנאמר: "ובני אפרים וגו'

)דברי הימים ב' ז, כ‑כא(... על שעברו על הקץ, על

שעברו על השבועה.מכילתא דרבי ישמעאל, פתיחתא

ארבע שבועותארבע אומר: חלבו ר' שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על ידחקו ושלא המלכיות, יגלו ושלא הקץ, על מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה למה כן אם הגולה, מן מלך המשיח בא? לקבץ גליותיהן של ישראל, רבי שבועות ד' אמר: אוניא דורות ד' כנגד השביען

ונכשלו, הקץ על שדחקו ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד דיניי, בימי ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי הה"ד אפרים, בן שותלח "בני ט( עח, )תהלים אפרים נושקי רומי קשת". בימי אחד אומרים: ויש

עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, שנא' "בני אפרים נושקי רומי קשת" )שם(, והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה, כשדיבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל. מה עשו? נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה, מפני מה שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה,

"אם תעירו ואם תעוררו".שיר השירים רבה )וילנא( ב, ז

קבלו עליכם שבועתו| הרמב"ם |

ולפי שידע שלמה עליו השלום, ברוח הקודש, שהאומה הזאת באורך זמן גלותה תפצר להתנועע בלא עתה הראויה, ויאבדו בשביל זה ויבואו עליהם צרות – הזהירם מלעשות זה; והשביע האומה על דרך משל, ואמר: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" )שיר השירים ב, ז(. ואתם, אחינו אהובינו, קבלו עליכם את תעירו ואל שבועתו, שתחפץ, עד האהבה במידת העולם ובורא רחמים יזכור אותנו ואתכם

לקבץ גלויות נחלתו.)הרמב"ם, אגרת תימן, תרגם מערבית: נחום המערבי, בודפשט תש"א, עמ' מו(

מסע השבועות

לספרות ההלכה

| אביעזר רביצקי | הארבע מהמאה החל שהנחנו, ההנחה עשרה, כי קיימת זיקה ישירה בין השבועות של הופעתן לבין התופעה הקונקרטית של העלייה, איננה נשענת נסיבתיות ראיות על עוד בלבד אלא היא גם נתמכת בעדויות גלויות. יתר על כן: בתקופה זו אף חדרה גזירת השבועות – שמוצאה הוא בתחום המדרש והמחשבה – לתוך ספרות הלכתית מובהקת. כאילו אמרנו: רק משעה שהרמב"ן חוקק את ישיבת ארץ ישראל כמצוות עשה, כהלכה מחייבת לדורות, ורק משעה שפסיקתו זו רווחה ונתפשטה ברבים, ניתן למצוא גם את שלוש השבועות כשהן קמות מנגד ואף הן חודרות לעתים אל תחומו של הדיון ההלכתי. )אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל

אביב תשנ"ג, עמ' 288(

על כן באה עלינו הצרה הזאת| יואל טייטלבוים |

"ומבואר בגמרא )שבועות דף ל"ט( בכל העבירות שכתוב, נפרעין ממנו, ובשבועה – ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו. וחזינן )וראינו( בזה חומר העונש בשבועה, שמגיע לכל העולם כולו באשמת היחיד שעבר ]על[ השבועה. ומכל שכן בזה, שנעשו מעשים רבים בהמון בריות, עד שבימים האחרונים כמעט רוב ישראל סייעו בפעולות שלהם באופנים שונים, המביאות לעבור על השבועות, וגם נעשה בפרהסיה לעיני כל ישראל, ומועטין הן שזכו לעשות מחאה כראוי. ועל כן באה עלינו הצרה הזאת, מה שאמרו חכז"ל בפי' "שנעשו מופקרים כצבאות וכאילות השדה" ר"ל )רחמנא ליצלן(... וכן בבני אפרים שהיו צדיקים וקדושים, ואך בשביל אותו העוון שיצאו מהגלות לפני הזמן, נעשה עמהם מה שנעשה באמצע הילוכם, ואמרו חכז"ל שזה היה בשביל

שעברו על השבועה, אף שלא עברו בזדון.)יואל טייטלבוים, ויואל משה, ניו יורק תשכ"א, עמ' ו(

היו קיצונים שאף טענו כי זו להשמדת העיקרית הסיבה

היהודים בשואה.

נובמבר 1949. משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של

הג'וינט ליד עדן. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

עבד עאבדי, פליטים,

התפרסם בספר "אבא, מה

עשית כשהרסו את ביתו של

נאדר?" מאת יוסף אלגזי

)גלילי(, 1974.

כאילו אני יכול לעוף

| שרנסקי נתן |ביום הופרה זו "שתיקה שבו החלטתי לבקש אשרת יציאה כדי להגר לישראל. זה הרגע שבו שמתי קץ לקיומי שבו נאמן, סובייטי כאזרח קטן" כ"בורג חיי את זנחתי כדברי הסובייטי, במשטר איבדתי רגע בן סטאלין. שהיה, ככל דל מעמדי, את בחברה הסובייטית. חיסלתי את תקוותי לקריירה, ואנשים רבים החלו להתרחק ממני. אך למרות הצער והמחסור, אותו מעולם היחלצות של צעד החשיבה הכפולה היה חוויה שני שחרור. של משכרת למען המאבק — המאבקים האדם, וזכויות החופש זהותי לחידוש והמאבק היהודית — הצטרפו כמעט בו בזמן לכדי חוויה אחת. מרגע בפומבי לומר שהתחלתי זכיתי שחשבתי, מה את בתכלית. וגם בחירות גם להגר זכותי על במאבקי לישראל, נאבקתי על חירות בסיסית — החופש לבחור היכן אחיה — ונאבקתי גם להעמיק את הקשר לעמי ולהיסטוריה שלי. חיים של צנזורה עצמית לקצם הגיעו פוסקת בלתי של תחילתם עם בבד בד חיים שהזהות מילאה בתוכן. עזיבת עולם החשיבה הכפולה — התחושה הייתה כמו להניח תרמיל כבד בסופו של מסע: הרגשתי כאילו אני יכול לעוף.תרגם: הזהות, בזכות שרנסקי, ]נתן

שאול לוין, ירושלים תשע"א, עמ' 11[

צמחה כת של חסידים היא בפולין, חדשה יהודה ר' של חברה חסיד, שכל ענינה היה בנוי על יסוד נופל וטיח שר"י ש"צ של תפל )שבתי צבי שם רשעים ירקב(... שעשו דברים מתמיהים והבטיחו על הגאולה להביא משיח בזמן קרוב, ועלו כחומה

לארץ ישראלהקנאות, תורת עמדין, )יעקב

אלטונה תקי"ב, כו ע"ב(

ויש לידע כי באמת זה המעשה לא היה בדרך ספק אין הטבע... רצון עת אז שהיה וישועה הייתה גאולה לא אלו לבוא, קרובה ועברו הקץ את דחקו לפיכך על השבועה... ניתן רשות לרוח שקר ישראל את להטעות העולם. את ולערבב הקנאות, תורת עמדין, )יעקב

אלטונה תקי"ב, א ע"ב(

על עבר צבי[ ]שבתי שהשביע השבועה ישראל את הקב"ה שלא ידחקו את הקץ, והוא דחק את השעה, לפיכך השעה דחקתו ונהפכה לו לרעה, ועונת לא בימיו הימין הקץ

הגיע...הקנאות, תורת עמדין, )יעקב

אלטונה תקי"ב, ח, ע"ב(

שבתי צבי

והעלייה בחומה

רבי יעקב עמדין

| 52 |

החלוצים ה בעבור זאת, עם והתנועות הציוניות היו ההעפלה ערך הבריטי לשלטון וההתנגדות איננו – כלומר נעלה". "עלה מרכזי: איננו בחומה", מ"לעלות נרתעים איננו שמים, בידי לגאולה מחכים נעפיל אלא המסורת, בשל נרתעים בכוחות עצמנו. בהעפלה נדרש שינוי בן־גוריון דוד כדברי עמוק, נפשי

"ביטולה ועקירתה של הגלות".הרעיון הרצברג, א' בתוך: היהודית", המהפכה "ציווי בן־גוריון, בהרחבה: )ראו

הציוני, ירושלים תש"ל, עמ' 465(.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראלעל אף כל קושי, מניעה וסכנה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

השואה כעונש על הפרת השבועות| יואל טייטלבוים | בעוונותינו הרבים סבלנו צרות רבות ומרורות כלענה, אשר לא הייתה כזאת לישראל מאז היה לגוי... והנה לפנים בישראל בכל הדורות כשהגיע עת צרה ליעקב, חקרו ודרשו מה זה ועל מה זה, איזה עוון גרם להביא לידי כך, לשים לב לתקן ולשוב אל ה' יתברך... ועכשיו בדורנו זה אין צריכין לחפש ולבקש במטמונים את העון שהביא עלינו את הצרה הזאת... המינים והאפיקורסים עשו כל מני השתדלות לעבור

הללו, השבועות על לעלות בחומה וליקח ממשלה מעצמם הזמן, קודם וחירות הקץ... דחיקת שזהו

עד בריות בהמון רבים מעשים נעשו ישראל רוב כמעט האחרונים שבימים סייעו בפעולות שלהם באופנים שונים, המביאות לעבור על השבועות... הכתות הזה הטמא ברעיון שהמשיכו האלה בלי הזמן לפני מדינה להם להקים למינות ישראל בני את המשיכו תורה, הייתה לא אשר נוראה ואפיקורסות כמוה מיום הוסדה הארץ... ואין תימה מה שהיה החרון אף הזה ויצא הקצף מלפני ה', כמו שהזהיר הכתוב בפרשת נצבים. ואף בשעת החורבן נהרגו גם חסידי עליון בעון החוטאים בעוונותינו הרבים והיה החרי

אף נורא עד מאד.)יואל טייטלבוים, ויואל משה, ניו יורק תשכ"א, הקדמה, עמ' ה‑ז(

חוצפתם של

בני החצפנים

אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך באה דמשיחא שבעקבא החוצפא תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה, כי עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ואלו שואלין להם מה פעל אל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים, עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון עץ . הראשון( אדם של העליון )ומזוהר יתגלה בהם כולו בכל עומק טובו החיים

ועל ידם.]אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, ב, לה[

שבעקבא ישראל פושעי של הנפש דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה ישראל לארץ ישראל, כלל עניני אל מתוקנת יותר היא האומה, ולתחיית מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין העצמית ההרגשה של היתרון זה להם והארץ. אבל ובנין האומה לטובת הכלל, הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה פעולה כח של וההתעוררות העצמית בעניני כלל ישראל אינם אמיצים אצלם, ממה שהוא אצל אלו שרוח עיועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר את המטמאים ובמעשים זרות בדיעות מלהיתקן, הרוח אור את ומונעים הגוף מפגמיהם. הנפש גם סובלת וממילא משיח, של אורו ידי על שיבוא והתיקון שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של חכמת אורות וגילויי תורה רזי תלמוד להיגלות, צורותיה הראויות אלהים, בכל ותתוקן הוא שייעשו ישראל אגודה אחת, ידי על תורה שומרי היראים של הנפש שלימות הנפש שבפושעים הטובים ביחש לעניני הכלל והתקוות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח ידי השפעתם של הפושעים יתוקן על וגדולי אמנה, יראי ד' שומרי תורה של גדול, אור ולאלה לאלה יבוא וממילא לעולם, תבוא שלימה תשובה והופעת

ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה.]אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, ב כא[

הוויכוח הפנים־חרדי| אביעזר רביצקי | הרבי ממונקאטש קרא תיגר לא רק על ההנהגה הציונית אלא גם על ההנהגה החרדית בת זמנו. עיקר קצפו של הרבי יצא על אנשי אגודת ישראל – שכינסה המרכזיים החרדיים החוגים את כנפיה תחת ההם בימים באירופה – על אשר נתנו את ידם להתיישבות )חרדית( בארץ ישראל. אנשים אלה, כתב הרבי, אמנם מתהדרים כלפי חוץ בזקן וביראת שמים, אולם בפועל אין הם אלא משתפי פעולה סמויים עם הציונים, ו"בצביעותם המה הרעו לנו יותר מכל

רשעי ארץ"!)אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת ורדיקליזם ציונות משיחיות, היהודים: דתי בישראל, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 62(

ואחרי שכבר עלו

בחומה| אביעזר רביצקי | המדינה של תקומתה היהודית הריבונית בארץ ישראל, פריו של המפעל דילמה הציבה הציוני, החוגים בפני קשה אינו בכללם. החרדיים דומה העימות הקודם עם ערטילאי, לאומי רעיון היהודים" "מדינת עם בבחינת חזון, או בבחינת אגדה על העתיד, לעימות יהודית מדינה עם ומתקיימת הנוכחת בפועל. לא הרי השאיפה מתנועה להתבדל וולנטרית, רעיונית הציונית, התנועה כמו להתרחק הנסיון כהרי לחלוטין לפרוש או מאורגנת מחברה מוסדותיה על וכוללת, הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים והביטחוניים. של הארי חלק ואמנם, היהדות החרדית בחר להכיר במציאות ההיסטורית החדשה הסתגלות דרכי לפתח ידע ואף דה־פקטו הכרה גם ולו ומושגי התייחסות, שהתירו לו לקיים שיתוף פעולה מסויג עם

המדינה ומוסדותיה.)אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל

אביב תשנ"ג, עמ' 93‑94(

הותרו שלוש השבועות| מנחם מ' כשר | קבלתי מכתב מאת הרב ר' חיים פרוש

שליט"א מירושלים וזה לשונו:הנני להעתיק לו לשון קדשו של הגאון הקדוש רבן של ישראל

המעפילים לוין קיפניס

תרע"ט, 1919

אל ראש ההר! אל ראש ההר!

בי? רך מי יחסם לפדויי ש הד

בר מעבר הר הן זה מכ

רומזת לנו ארץ צבי.

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

אחים עלו! אחים עלו!

לב מי ירך יחת מאבן נגף?

ראו: צעד עשו, ראה ת

גב. נים אז נש י ש אנו פ

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

נהין לרום! נהין לרום!

רך זו סלונו? ראו ד הטרם ת

ן תאום נפל לתהום – קרב אחד פ

ראשון אך לא אחרון הוא.

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

יא! יא! ירמז הש ירמז הש

נו? אחד נפל. האין רוחו חי ב

בי, האח, נמריא לנוף הצ

נו. חון את צ יל, הנ נעפ

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

ילו! ילו! העפ העפ

ילו! אל ראש ההר העפ

>

עשרים שנה ליציאת תימן, 1970,

באדיבות השירות הבולאי- דואר ישראל.

| 53 |

"נוצרי מוסלמי ויהודי )ואצבע אלוהים(", ערן שקין, 2010.

| 54 |

ועמוד התשובה, מרן ר' הלל קולומייער זצוק"ל זי"ע בעניין שג' "וידוע הזה... בזמן שייך שאין שבועות שלש ביטול שבועות השביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו במלכות ח"ו, שלא ידחקו את הקץ וכו', ואיתא )יש( גם כן שאז בשעה ההיא השביע הקב"ה את שרי האומות שלא ישעבדו את ישראל בפרך חס וחלילה, ושיתנו מקום לישראל להסתופף בצילם. ושמעתי מדודי הגאון הקדוש מקאלאמעא )בעהמ"ח ספרי יורה־דעה הוא: כי הדין בשולחן־ערוך חלק משכיל( להיות

לזה זה שנשבעו שנים ועבר אחד על שבועתו, מותר גם להשני לעבור על שבועתו. ואם המלך על עוברים והממשלה את ורודפים השבועה ומשעבדים ישראל מותר אז עמהם, לעבור כן גם לישראל עכ"ל. שבועתם", על )נראה אנן נחזי וכעת לאחר אשר אנחנו( שדם הנוראה השואה כמים נשפך ישראל על עמדו האומות וכל ומנעו ושתקו הדם ישראל בני מאחינו מקלט ולמצוא לברוח יוצא במדינותיהם ללא ובפרט בארץ מן הכלל, ישראל שסגרו השערים עם אניות טיבעו ואף הי"ד, מישראל מאות מנוחה למצוא שרצו בא"י, אם כן ברור כשמש לכל מי שרוצה להודות כל שאין האמת, על

מקום לכל השבועות והותרו לגמרי. )הרב מנחם מ' כשר, התקופה הגדולה, כרך א', ירושלים תשס"א, עמ' 208(

התגרות בגויים — מדינת ישראל בפסיקת ההלכה החרדית

| עזרא ברום |פוסקי ההלכה בימינו נדרשים לעסוק בשאלות ביחס למדינת ישראל: האם מדינת ישראל היא "מלכות" כמו "מלכות הגויים" ש"אנו, החרדים לדבר ה'", גולים בה? האם יחס חיובי למדינת ישראל הוא הפרה של השבועה שלא למרוד בגויים, או שמא לאחר שאומות העולם הכירו במדינה, השבועה אינה תקפה עוד? ומה באשר ל"עלייה בחומה" לאחר שקיבוץ הגלויות

כבר התרחש?הרב מנשה קליין לא ראה בריבונות יהודית בארץ ישראל התגרות בגויים: "והנה הענין של התגרות נאמרה שלא נקח לבין יגלו ישראל( )שבני וכיון שבנ"י מהם מה שנתן להם האומות השביע אותם שלא יתגרו בהם אלא יקבלו עליהם השיעבוד, אבל בארץ ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו והוא ארצינו אין בזה שום ענין של התגרות באומות" )שו"ת משנה

הלכות, חלק טו סימן צו(.מדינת הקמת שלאחר פסק ולדנברג יהודה אליעזר הרב

ישראל והכרת העמים בה, לא רק שהתבטלה השבועה שלא לעלות בחומה, אלא חודשה מצוות העלייה, והיא מצווה כללית לעם ישראל ולא רק מצווה פרטית ליחידים: "מאז פקד אותנו ד' לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזילה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה יום ולילה ולא יסגרו לפני כל יהודי בלא כל הגבלה... אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר – השבועה, שלא יעלו בחומה ופג תקפה, כיון שזה כבר לא מתפרש בעיני שום בחומה. כעלייה אחד העמים רוב להיפך: ההכרעה כוח שבידם מביטים לאומית הבין בעין טובה על כך... ואם במצוות נתחדשה כן העלייה גם החיוב הכללי ישראל... בית כל על ולבוא במרוכז לקום ולהתנחל בארץ חמדתנו" אליעזר, ציץ )שו"ת חלק ז, מח, קונ' אורחות

המשפטים, יב(. אלה, גישות לצד לאחר שבדיעבד, הצלחת הציונות והקמת רואות אינן המדינה, איסור בריבונות ובעלייה, המזהירות גישות ישנן יתר התלהבות מפני מה"גאולה". הרב שמואל הדגיש וואזנר הלוי חכמי של תפקידם את בעם לשלוט התורה של ששימוש והזהיר הוא בכוח ישראל עם התגרות בגויים: "וחלילה לשום בשר זרועו ולעוור עינים ב'כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה' ולהתגרות עי"ז )על ידי זה( באומות העולם" )שו"ת

שבט הלוי, חלק ה, הקדמה(. הרב עובדיה יוסף פסק שטרם הגיע הזמן לגמור את ההלל על הגאולה – הקמת מדינת ישראל היא אמנם דמדומי השחר של הגאולה, אך ברכה אומרים רק על המוגמר: "אמנם רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא כדי לפנינו הדרך רב ועדיין הואיל מקום מכל דגאולה... להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה... ועודנו תכלינה עינינו אל ישועת ישראל האמתית ע"י )על ידי( צור ישראל וגואלו... ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות... ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ"ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם... בענין יום העצמאות כיון שלא יצאנו מהצרה לגמרי אין לקבוע הלל בברכה" )שו"ת

יביע אומר, חלק ו, אורח חיים, מא(.

המשיכה ו המדינה קום לאחר ו"שלוש ההעפלה שאלת הוויכוח במוקד לעמוד השבועות" של מעמדה בשאלת הפנים־יהודי

מדינת ישראל ביחס למסורת.

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראלעל אף כל קושי, מניעה וסכנה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

מתי מדבר חיים נחמן ביאליקתאם יתנער דור עזוז תע פ פ

בור מלחמה וגבור, דור ג

רקים ופניהם להבים – ועיניהם ב

וידיהם לחרבות!

קולם, קול ירים ב והרעימו אד

ים רבבה, ש ש

ר דב ערה ובנהמת המ קול קורע הס

הזועף יתחרה,

ערה, וסביבם נזעמה. וסביבם נש

בורים! הם קראים: "אנחנו ג

עבוד וראשון דור אחרון לש

ה אנחנו! לגאל

ה, ידנו החזקה ידנו לבד

ארנו און צו את־כבד העל מעל ג

רקה. פ

צרו מימה וי נו ש זקף ראש ונ

ר ונאמר דב ערק למ בעינינו – ונ

נו!" ה "אמ י לצ

י ין מפלש י הצורים ב על־ראש

רור עם קורו הד תינו ממ עבים ש

מים – ומי אדון לנו?! רי ש ל־נש כ

רו ה – אם־סגר עלינו מדב ם־עת ג

יר עזוז נו ש מעט נגע ב אל נקם, כ

קם! ומרי – ונ

לחרבות! לרמחים! התאחדו!

מים וחמתם – הימינו! על־אף הש

סערה!" הננו ועלינו – ב

"הננו ועלינו!

נו את־ידיו אם־אסף האל מעמ

קומו לא־ימוש – נעל־ וארונו ממ

לעדיו! נא אפוא ב

ותחת עין זעמו, לברק חמת

טו, נרד לפנינו תועפות ההרים מב

ה, ופנים נתראה באויב האל

ם־היא ערה ג החמוש! האזינו! הס

קוראת לנו: "ההינו!"

רקו לחרבות! לרמחים! יתפ

בעות רו הג ב ת ההרים, יש

לו פגרינו חמרים חמרים – או יפ

הננו ועלינו ההרה!"

>

מצרים יציאת הייתה זו היה לא חדשה... הטייסים הזה. כמחזה האמריקאיים עצמם עמדו ומופתעים. משתוממים עינינו, כמו עיניהם, גם לא נשארו יבשות כאשר לרדת החלו העולים ממטוסיהם. משפחה אחר ילדים ובתוכן משפחה, יפי תואר. בעלי העיניים והמקסימות... הגדולות משרגלם דרכה על הארץ הם השתטחו עליה והחלו לשאת תפילה. אינני יודע אבל רעדה. הארץ אם אני בטוח שההיסטוריה עמדנו ואנחנו רעדה. פעורי פה, קרועי עיניים הנס למראה לב והלומי הזה... דבר כזה לא קרה

לאף עם אחר... )מתוך נאום נשיא המדינה שמעון פרסבטקס האזכרה הממלכתי לנספים

במסע לארץ, יום ירושלים תש"ע(

קרועי עיניים

והלומי לב

שמעון פרס

"אדם בערבה", יחיאל שמי, 1951.

תצלום מן השער של המגזין "בקיבוץ",

9 במאי, 1952.

הותרו שלוש השבועות < המשך

| 55 |

ז

לא חדלו להעפיל

לארץ־ישראלעל אף כל קושי, מניעה וסכנה

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

שאלת ההתגרות באומות נדונה צבאיות יוזמות סביב זה בשלב ישראל, מדינת שביצעה והתקפיות מדינת של יחסה לאופי בהקשר וכן מצד למדיניותה להתנגדות ישראל

אומות העולם.

עיוות המסורת היהודית כולה| דב הלברטל | על פי התפיסה החרדית האמתית, ההתנחלויות הן מרד קולקטיבי באומות, והפרויקט המביא עלינו את שנאת העולם בכלל והערבים בפרט יותר מכל אקט פוליטי אחר. שכן על פי תפיסה ומשום הבין־לאומי, והחוק האומות בהכרת הוקמה המדינה זו, שההתנחלויות הן הפרה בוטה של החוק הבין־לאומי, הן שומטות את בסיס הקיום הלגיטימי שלנו, מסכנות את קיום האומה ומגלמות את האיסור "להתגרות באומות". הבעיה אינה רק הפורמאליות שבאי

קיום ההלכה, אלא בעיוותה של המסורת היהודית כולה, משיח שבין בטשטוש כוח ובשיכרון ואלוקים כוחי של מאתוס הנובע ועוצם ידי. זו הסיבה שהרב הגדירם שך )אליעזר( ישראל. כלל של רודפים הנושא הוא ההתנחלויות בעולם ביותר המדובר בהקשר הפוליטי הישראלי, ולכן משיחיות השקר של חילול היא המתנחלים הראווה וחלון גדול השם המצער של הדת היהודית.

נאמנים לתפיסתם הדתית, ודאי היו המתנחלים חלקי כל את כובשים השלמה, ישראל ארץ לרבות סוריה ולבנון. לכן היחידים היו המתנחלים להסכמי שהתנגדו ועם מצרים עם השלום ירדן, ובמלחמת לבנון היו מהם שקראו לכיבוש צור וצידון. אם המתנחלים היו היינו במדינה, שולטים הלבנוני בבוץ שרויים דמים במלחמת ונתונים

מתמשכת עם כל ארצות ערב. המטרה של המתנחלים – יישוב כל חלקי הארץ וקביעת איסור על החזרת שעל אדמה, מתוך האדרת

ערך האדמה על ערך האדם – מקדשת את כל האמצעים.המתנחלים אחראים לסיכון המתמיד של חיי אזרחים וחיילים, ונושאים באחריות לא מעטה לפרוץ האינתיפאדות ולפיגועי טרור. המחתרת היהודית, נוער הגבעות ואנשי תג מחיר, המתנכלים למסגדים בשטחים ובהר הבית בידיעה שהדבר עלול להבעיר את כל המזרח התיכון, אינם תופעות שוליים, אלא תולדה טבעית של משנתם המשיחית הסדורה, החותרת למלחמה כוללת שתביא בסיומה לשליטה מלאה על כל חלקי הארץ. תפיסה משיחית זו יקרה גם מבחינה כלכלית, ויש בה פשיטת רגל מוסרית וחומרית כאחד. הפניית תקציבי עתק להתנחלויות במשך עשרות שנים היא גורם מרכזי לקשייה הכלכליים של המדינה. האיזון הכושל הנובע מדגש מעשי ואידאולוגי על מצוות יישוב הארץ כמצווה עיקרית, גורם למתנחלים תסכול דתי מתמשך ולסטייה מנורמות דתיות ראויות. תסכול זה הוא תוצאה של "החלום ושברו", חלום המתנפץ ויוצר שבר דתי. משום שמי שנוטל מצווה אחת מכלל המצוות, מאדירה על פני האחרות וסוגד לה, סופו שעולמו הדתי ייחרב עליו.

במבט כולל אפשר לסכם את תרומתן והשלכותיהן של ההתנחלויות על הקיום הלאומי והיהודי בשלוש מילים – דם, יזע ודמעות.

בזכות המעפילים| אלחנן ניר | הכול התמקד אז בחבורת גברים שנשלחו לארץ המובטחת, עליהם הונחו תקוות כל עם העבדים המוכה הזה. אבל הם אכזבו ולא סיפקו את הסחורה, או אולי ביקשו להיות כנים ואמתיים, ובסופו של דבר, התמלאו חשש מהקפיצה הזאת אל המדבר של הממשי וביקשו לשוב למצרים, לשם. כי תמיד רגע לפני הקפיצה אל המשהו החדש – אנחנו מתחרטים, הפחד מטפס, משתרג ומציף, ואנחנו נזכרים ששם היה טוב. גם אם באמת היה

שם נורא.על שהושת העונש דברי את שקיבל העם המרגלים היה קשה: למות נטול במרחב במדבר, והבעלות והקירות השם בני רק הזה. והביתיות הדור הבא יזכו להיכנס אל נאמר המובטחת, הארץ הראשון, בשלב להם. העם מגיב בערב, אולי האלוהית, לגזרה באבל עם השני, בשלב אולם השכמת הבוקר, הוא כבר בכוח מתמלא מתעשת, ועצמאות יוזמה ומגלה לארץ. לעלות ומבקש העם מתנגד, משה והנה הם מסרב לשמוע,

מתחילים להעפיל: ראש אל לעלות ויעפלו ההר, וארון ברית ה' ומשה המחנה. מקרב משו לא והכנעני העמלקי וירד ויכום ההוא, בהר הישב ויכתום עד החרמה )במדבר

יד, מד‑מה(.הראשונה בפעם וכאן, המילה מופיעה בתנ"ך, הזאת – ויעפלו – שמשמעה חוזק ותעוזה, וגם אוונגרד מחתרתי ההולך לפני כולם וללא רשות. ארון ה' איננו אתם, ומשה מזהיר אותם, אולי אפילו ממש מתחנן, שלא יעשו זאת, שאין להם סיכוי. אבל הם הולכים. אין להם סיכוי והם הולכים, בכל זאת הולכים אל

ארץ החירות המובטחת, ונופלים עד החרמה. מי הם היו, מה חשו בעלייתם האמיצה כנגד כל הסיכויים, מה התנהל שם במערכה מול העמלקי? קשה לדעת, שכן כולם מתו והוכו עד חרמה. אבל משהו מהמורשת שלהם לא הוכה

עד חרמה. להפך. עם שרידי החרב שנותר בגלות ביקש להעפיל. גם הפעם ארון ברית ה' ומשה לא באו עם המעפילים, אבל המוני בית ישראל ביקשו לעלות אל הארץ המובטחת, גם אם ההנהגה הדתית התנגדה לכך במופגן. כך, למשל, סבי ואחותו ניגשו לקרובם – האדמו"ר ר' אהרן רוקח מבעלז, וביקשו את ברכתו לעלות לארץ, אך הרבי הישיש הניד את ראשו לצדדים וסירב לברכם. אבל הם עלו, שנים ספורות לפני עליית הכורת הנאצי שהרג את משפחתם כולה ואת מרבית החסידות שאליה השתייכו. סבי הקים בעמל־ישרים את מושב העובדים שדה יעקב, ואחותו את כפר יהושע, שניהם בעמק

יזרעאל, שהיה אז מלא ביצות, מלריה ומוות. וכך, אף שהוכו ראשוני המעפילים המקראיים עד חורמה, מורשתם נשמרה ולחשה לה כגחלת נסתרת במשך עשרות דורות, עד

שהתפרצה לה בדורות האחרונים. ובזכותה אני וילדיי חיים.

ע ס המלארץ

ראל ישיח מעל, ג רח מש הי

ל, ק האכל הד י ש ב על ג

י, חת ר מת דב המ

אין סופו לפנים

ים: טנ י מבטיחה לאחי הק ואמ

עוד מעט, עוד קצת,

להרים רגלים,

לים. מאמץ אחרון לפני ירוש

אור ירח, החזק מעמד,

נו אבד, ל ק האכל ש ש

ר לא נגמר, דב המ

ים נ ל ת יללות ש

יעה את אחי י מרג ואמ

ים: טנ הק

עוד מעט, עוד קצת,

אל, קרוב נג ב

ראל. לא נפסיק ללכת לארץ יש

קפו שודדים ילה ת ובל

ה, חרב חד ם ב ין, ג סכ ב

רח עדי י, הי ם אמ ר ד דב מ ב

ים: טנ ואני מבטיחה לאחי הק

עוד מעט, עוד קצת,

ם החלום, ש יתג

ראל. יע לארץ יש עוד מעט נג

י ל אמ מותה ש רח ד י ב

עלמי; א, אל ת י; אמ יטה ב מב

י, לו היתה לצד

היא היתה יכולה

אני יהודי. כנע אותם ש לש

עוד מעט, עוד קצת,

אל, קרוב נג ב

ראל. לא נפסיק ללכת לארץ יש

עוד מעט, עוד קצת,

להרים עינים,

לים. מאמץ אחרון לפני ירוש

חיים אידיסיס

>

יאיר גרבוז, נחדש את הצריף הרעוע.

העפלה מאתיופיה

| גדי בן עזר | המרחק לגבול הסודאני תלוי היה

כמובן בנקודת היציאה של ההולכים. המסע התארך

לפעמים בגלל אילוצים שונים ובגלל ההכרח לסטות מדרך

המלך. כך שגם יוצאי כפר שהיה קרוב יחסית אל הגבול

הסודאני נאלצו לעיתים לעבור מאות קילומטרים בדרכים עקיפות סחור־סחור לפני

שהגיעו ליעדם. ציון מספר הקילומטרים שהלכו, מרשים

ככל שיהיה, אינו משקף את קשיי ההליכה. חלק

לא מבוטל של המסלולים עבר באזורים הרריים קשים להליכה. מכיוון שההולכים

חייבים היו להתחמק מן השלטונות, מקבוצות מחתרת

ומשודדי דרכים, הם נאלצו לעתים קרובות להסתתר

בשעות היום ולצעוד בלילות, על כל המשתמע מצעידת

לילה שכזו. לקשיים אלו יש להוסיף מכשולים נוספים:

בהרבה קבוצות נמצאו קשישים וטף; המחסור במזון

באזורים מסוימים, ובמים באזורים אחרים; וההכרח

לעבור ללא תרופות באזורי ביצה ומדבר שנפוצות בהם מחלות קשות ולא מודברות.

"היינו קרוב לגבול של סודאן. יש שם מקום שאתה צריך

ללכת כמעט יומיים בלי לשתות מים, בלי מים, אין

מים בכלל, אין לך מה לחפש שם. בשום מקום אתה לא

תמצא מים. אתה מתכנן מים בכמות גדולה, אתה לוקח

וממשיך. אתה מתחיל בערב, אם אתה מתחיל בבוקר זה

שמש. אתה מתחיל, אבל אף אחד לא מצליח להגיע

שמה. אתה מתכנן בערב או לפנות בוקר, תלוי איזה חודש

יש לך, כי כל פעם הולכים כשיש ירח. אז בלילה אתה

קם לצאת מהדרך הזאת בלי שאנשים יראו. התחלנו

באמצע הלילה. באמצע הדרך עצרו אותנו שודדים..."

עלייתם בכד: אור כמו עזר, בן )גדי וקליטתם של יהודי אתיופיה, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ב, עמ' 76, 82(

| 56 |

לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים —ח"נ ביאליק ומקורותיה הרוחניים

של הפסקה השביעיתארי אלון

הצירוף "עמל ישרים" הוא כפי הנראה חידוש גמור, המופיע בפעם הראשונה במגילת העצמאות. צירוף זה אינו מופיע בתנ"ך, בספרות חז"ל, בקבלה, בספרות העברית המתחדשת, ובכל יתר שלוחותיו המוכרות של ארון הספרים היהודי. אם נצליח לפענח את הצורך בחידוש הלשוני הזה נוכל להבין טוב יותר את הדילמות הדרמטיות שניצבו בפני מנסחי המגילה. אחד המפתחות לפענוח נעוץ במנעד הטעון ומלא הסתירות של המילה "עמל", המופיעה

אין־ספור פעמים במקורותינו.

בתנ"ך בלבד מוזכרת המילה "עמל " )על כל הטיותיה( שבעים וחמש פעמים, וברובן משמעותה שלילית. פעמים רבות היא מזוהה עם שחיתות מוסרית: "הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר... ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד" )תהלים ז, טו‑יז(; במקרים רבים אחרים מזוהה העמל עם סבל, עם מצוקה ועם יגון: "למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון" )ירמיהו כ, יח(. "אדם לעמל יולד", טוען אליפז רעו של איוב )ה, ז(, ומתכוון לכך ש"אי אפשר שלא יחטא ויקבל עמל בחטאו לקבל פורענותו" )רש"י(. בעל כורחו נולד האדם לחטוא ובעל כורחו הוא נולד להיענש, והמילה "עמל" מחברת את הרוע הסיזיפי והבלתי נמנע הזה בעולמו. אין, לעניות דעתי, בכל התנ"ך אפילו פעם אחת שבה יש למילה "עמל" כשלעצמה

משמעות ברורה של "ערך מוסרי נעלה" כגון צדק, חסד, רחמים, אמת, יושר וכדומה.

כדאי להוסיף שבמגילת קהלת יש ל"עמל" נופך קצת אחר )בקהלת נמצאים כמחצית ממופעי המילה "עמל" בתנ"ך(. ה"עמל" שקהלת מדבר עליו הוא עמלו הייחודי של העשיר, ולא עמלו ה"המוני" של העני. הוא מציין גם את חטא הרכושנות וגם את תוצאת החטא הזה, כלומר את הרכוש עצמו. האדם העמל, על פי קהלת, הוא "וורקוהוליק וורקוהלתי". הוא מתמכר לעמלו, ובסופו של דבר נותר עם תלי תלים של עמל עמלים והבל הבלים, שאינם

אלא "עשר שמור לבעליו לרעתו" )קהלת ה, יב(: ם... קניתי עבדים ושפחות... גם מקנה בקר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם. כנסתי לי גם כסף וזהב וסגלת מלכים וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלוהמדינות עשיתי לי שרים ושרות ותענוגת בני האדם... וגדלתי והוספתי מכל שהיה ם... וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה לפני בירושלכי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש... ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי... וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, גם זה הבל. וסבותי אני ליאש את לבי על כל

העמל שעמלתי תחת השמש. )קהלת א, יב; ב, ז‑כא(

לטהר את שרץ העמל — עמל בספרות חז"ל

האידאולוגיה הרבנית המציאה שתי תרופות פלא להבל ההבלים של עמל העמלים: התרופה האחת היא תורה, והתרופה האחרת היא העולם הבא. שתי תרופות פלא אלו הביאו לעולם את המהפכה האנטי־קופרניקית, המנחילה חיי עולם נצחיים אך ורק ליהודי העמל בתורה,

לעומת חיי שעה חולפים, המיועדים לשאר המין האנושי.

כך פירקו הרבנים את הקושיה הפותחת את ספרו של קהלת )א, ג( "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש": )א( "בכל עמלו הוא שאינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל"; )ב( "תחת השמש אין לו ]יתרון[ אבל למעלה מן השמש יש לו" )ויקרא רבה כח, א(. במילים אחרות: רק לעמלים בעמל התורה בעולם הזה )תחת השמש( יש חלק לעולם

הבא הנמצא, כידוע, למעלה מן השמש...

למסקנה דומה מגיעה הגמרא בפרק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא": אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא שנאמר "כי־אדם לעמל יולד" )איוב ה, ז(. איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא? כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו", הוי אומר — לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה. כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" )יהושע א, ח( — הוי אומר לעמל תורה נברא.

)תלמוד בבלי, סנהדרין צט ע"ב(

וכך בא הדבר לידי ביטוי בברכת ההדרן שמברכים לומדי תורה בכל סיום של מסכת תלמודית:חלקנו מיושבי בית המדרש, ששמת ואלהי אבותינו לפניך ה' אלהינו אנחנו מודים ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, שאנו משכימים והם משכימים, אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים. אנו רצים לחיי העולם הבא,

והם רצים לבאר שחת...

אמור מעתה: עמלם של כל בני האדם הוא הבל הבלים חולף של בני תמותה, ורק עמלם של לומדי תורה הופך אותם לאלים נצחיים. לא רק שהמהפכנים הרבניים הצליחו לטהר את שרץ העמל המקראי, אלא שהם הצליחו להפיק ממנו יהלום מלוטש. שם היהלום: עמל

תורה, וזהו היהלום שבכתר התורה...

עמלכם לא־שוא! — העמל במהפכה הציונית

בסוף המאה התשע־עשרה ובמהלך המאה העשרים עברה המילה "עמל" מטמורפוזה דרמטית והייתה לערך חיובי ומוסרי ביותר. תחיית השפה העברית, התפשטות הרעיון הציוני וצמיחתן של התנועות הסוציאליסטיות היהודיות, הביאו עדנה למילה "עמל" והפכו אותה לאחד הסמלים המובהקים של הנרטיב היהודי המתחדש. ייתכן מאוד שהמעצב של

העמל היהודי המתחדש הוא חיים נחמן ביאליק.

ב־1894 כתב ביאליק בן ה־20 שישה שירים רצופים, שבכל אחד מהם מופיעה המילה "עמל" פעם אחת לפחות. למעשה, דורש חיים נחמן בשירים אלו מדרשי עמל מהפכנים ומתמודד עם קושיות עמל קיומיות, כגון "למי אני עמל?" "למה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון?" "מה

יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?" ועוד.

חז"ל, כפי שראינו, פתרו את הקושיות הקיומיות הללו בעזרת יצירת תרופת פלא בדמות עמל תורה המביא לחיי העולם הבא. חיים נחמן לא היה מסוגל להתייחס ברצינות אל האשליה המפתה והמסוכנת הזאת. הוא חיפש אושר אחר המסתתר מאחורי העמל הרע הזה. הוא מצא אותו, לכאורה, בשילוב של עמל יצירתי ועמל כפיים המתחולל אך ורק בעולם הזה,

ואך ורק בארץ החדשה.

ה"עמל" הראשון בשירתו הקנונית נמצא בשיר "תחזקנה" )ברכת עם( שהפך במהרה להמנון תנועת העבודה בארץ ישראל. בשיר זה קובע חיים נחמן כי מפעל ההתיישבות בארץ החדשה הוא תיקון כל העמל הרע של הגלות, וכמוהו כבניין בית המקדש: "מימי ורב". ובניגוד למשורר תהלים המתנה את כמהו אדירים מפעל ידינו לא־כוננו זרבבל בניית בית המקדש ברצונו של האל )"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו", תהלים קכז, א(, קובע המשורר הלאומי בן ה־20 שלא חשוב מה ירצה האל, מה שחשוב באמת הוא מה יעשו היהודים. ובדיוק משום כך עמלם של העובדים היהודים המייסדים חשוב הטפחות — רק מסד לפחות כמו בניין בית המקדש, אם לא למעלה מזה: "אם לא את

יסדתם — רב־לכם, אחי, עמלכם לא־שוא!..."

חודש לאחר מכן הוא הציג ב"שירת ישראל" את ההבדל התהומי בין חיי העמל הרע של המשורר הגלותי לבין חיי העמל הטוב של העמל הגיבור בארץ החדשה: "אשרי הגבור החי על־חרבהו, שישלח את־ידו להלמות עמלים; ואוי לו למשורר שחלל לבהו, השר את־שירותיו

על־לבות ערלים".

ב"אגרת קטנה" כתב ביאליק לאחיו העמל בציון: "שדות בר, נחלת אבות, ומרחב ודרור — היש עוד בארץ מברך כמוך? ואני פה אחיך קפאתי בקר, אנוע ככלב בארץ נבוכה... ואתה — המאשר! לך מרחב מסביב... אם־תעבד קשה — הוי, אחי החביב! לעבד ולסבל צונו גם אל.

לא תזרע אל־קוצים, לא תיגע לריק, עוד תראה עת יגמל עמלך ורבה".

האל שאליו מתכוון חיים נחמן באומרו "לעבד ולסבל צונו גם־אל" הוא האל המצווה ב"מתי מדבר אחרונים": "לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים! ". אל זה, הקורא "קומו, תעי מדבר, צאו מתוך השממה", שוכן בלבבו של כל אחד מהמעפילים העולים בחומת העופל בדרכם

הנצחית לארץ ישראל.

בכל יום בוקעת בת קול מלבבו של כל מעפיל ומכריזה: "קומו, תעי מדבר, צאו מתוך השממה; עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה... איש בלבבו ישמע קול אלה דבר: לך! היום פרי ודגן שמים — לחם עצב תאכל, אל־ארץ חדשה אתה עבר! לא! לא לחם קלקל, שלו

עמל ידים!".

| 57 |

השליו ודגן השמים )המן( הם ברכת האלים המקראיים והרבניים )"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"(. חיים נחמן הפך את הברכה הזאת לקללת הלחם הקלוקל. קללה זו היא הקלות הבלתי נסבלת המאפשרת לכל בטלן להכריז תחת כל עץ רענן: "לא לעבוד ולסבול

צווני אל, אלא לעמול בתורתו, כביכול, ולהשליך עליו את כל יהבי..."

קללת הלחם הקלוקל הביאה לעולם את החידוש הביאליקי "עמל קלוקל" שהוא, כפי שנראה, ניגודו של "עמל ישרים". שלוש פעמים מופיע העמל הקלוקל בשירת ביאליק — פעמיים ב"תקוות עני" ופעם ב"המתמיד". המתמיד הוא היהלום שבכתר עמל תורה. הוא התממשותו המוחלטת של אידאל "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". כלפי חוץ מהללים כל יראי השמים את עוצמת עמלו, וכל "הזקנים ישגיאו פעלו, ותפלה חרישית מלב יתפללו: 'אשרי הבן שבתורה עמלו, ואשרי האבות כמהו גדלו'..." אבל בינו לבין עצמו, ברגע של אמת נוקבת, אפילו המתמיד מודה שעמל התורה שלו

הוא עמל קלוקל: "ויש אשר־שממה גם רוח הנער בעמלה הקלקל וכמו התמרמרה".

לא אוכל להרחיב את הדיבור על מקומו של העמל הקלוקל בשירת ביאליק — עמל רב ויריעה רחבה יידרשו כדי לרדת כאן לעומק מקורותיו המתעתעים. אסתפק כאן רק בקביעה שכל

מופעי העמל הקלוקל בשירת ביאליק מתחוללים אך ורק בארץ הגלות הישנה.

כי כה אמר קול האלוה הדובר בלבבו של כל אחד מתועי מדבר הגלות: "לך לך מארצך הישנה אל הארץ החדשה אשר אראך, והשתחרר ממארת העמל הקלוקל הגלותי, ומחרפת התלות בזרים. כי בארץ החדשה אשר אתה עובר אליה תיעשה מלאכתנו על ידי עצמנו, ומלאכת אחרים תיעשה על ידי עצמם. וכל העקובים בארץ החדשה יהיו למישורים, וכל

העמלים הקלוקלים יהפכו לעמלים ישרים".

"קומו תועי מדבר" כבסיס לפסקה השביעית של המגילה

"קומו תועי מדבר" עתיד להיות חוליה מרכזית בהגדה הקיבוצית ובליל הסדר הקיבוצי. יהודה שרת, מעצב ליל הסדר הקיבוצי, הלחין אותו לשירת מקהלה מרוממת ביותר. ארנסט הורביץ, מוזיקאי וחבר קיבוץ בית השיטה, ניסח כך את הקשר בין "קומו תועי מדבר" לבין

ההגדה הקיבוצית: בנין ההגדה הוא סימטרי בהחלט. החלק הראשי נמצא במרכז ומתחלק אף הוא לשני חלקים סימטריים. הראשון – הוא החלק ההיסטורי המלווה את עם ישראל ממצרים של פרעה עד המדבר. השני – הוא החלק האקטואלי, המתאר את סבל הגלות ומבטא את תקוות הגאולה. הציר בין שני החלקים הללו משמש "קומו תועי מדבר". על ידי

כך הופכת הפואמה הגרנדיוזית הזאת למרכז ה"סדר" כולו.

ואריה בן־גוריון, חבר בית השיטה, הוסיף על כך את הדברים הללו: לפי תפיסת הנביאים וחז"ל, הגולה היא עונש. הגולה היא מחלה. לכן הציונות היא יבוא. "אתה )הציוני( המשיח. קום עלה!". החלוץ הוא ריפוי המחלה. המשיח לא שהולך לפני המחנה, כחלק מתהליך הגאולה והשיחרור. אין זה מקרה שלמלחין יהודה שרת היה צורך לשבץ בהגדה שלו, בקיבוצו יגור, שירה ציונית וחלוצית גדולה של המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק "קומו תועי מדבר". מילות השיר הם התרסה כנגד הווית הגולה והמשך הנדודים במדבר העמים. האם יכולנו לשבת לשולחן הפסח, בחג הגאולה, בארץ ישראל, ואין בו סיפור "יציאת מצרים" וחתירה "במדבר הגלויות" לארץ ישראל? שאין בו סיפור בהתנחלותנו המתחדשת בארץ ישראל? שאין בו לשון

של "ויביאנו" כרעיון של הגשמה עצמית?

אריה בן־גוריון הוא אחיינו של דוד בן־גוריון, האחראי לנוסח האחרון של מגילת העצמאות. יהודה שרת הוא אחיו הבכור של משה שרת, מעצב הנוסח הלפני־אחרון של המגילה ובעל זכויות היוצרים על הצירוף "עמל ישרים". האם יכול להיות שיהודה ומשה שרת, דוד ואריה בן גוריון, כמו רבים אחרים וטובים, לא היו מודעים לכך שב"קומו, תעי מדבר, צאו מתוך השממה" הכריז ביאליק על הנוסח הראשון של מגילת העצמאות המיועדת לכל תועי הגלות

שאינם חדלים להעפיל לארץ החדשה?

הטענה הזאת צריכה, כמובן, חיזוקים נוספים. בשלב זה אסתפק ברישום קווים כלליים של דמיון בין שלושת חלקי "מתי מדבר האחרונים" לבין שלושת חלקי הפסקה שלנו.

החלק הראשון של "מתי מדבר האחרונים" מתאר את "שארית הפליטה שניצלה )שתינצל( מהטבח הנאצי האיום", ואת התביעה )שנגנזה( "להסיר את מארת הגולה למען גלול אחת

ולתמיד את חרפת העם היהודי וקללת היותו תלוי בזרים":

קומו, תעי מדבר, צאו מתוך השממה; עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה. רב־לכם לנוע, לנוד בערבה — ולפניכם פרושה דרך גדולה, רחבה. רק ארבעים שנה נתע בין ההרים שבעבדותם מתו הנחשלים, פגרי יעצרונו אל־נא פגרים. רבוא ששים טמנו ובחול — נפסח על החללים! ירקבו בקלונם סרוחים על־צררותם, שבכתפם נשאו ממצרים אותם. ימתק למו חלומם, חלום רב בצלים, שומים, דודים מלאי בשר רבים ועצומים.

עוד היום או מחר יחלק רוח קדים עם העיט גופת אחרון העבדים.)ההדגשות שלי, א"א(

בחלק השני מתוארים המעפילים האמיצים אשר "לא חדלו מלהעפיל לארץ על אף כל קושי, מניעה וסכנה":

והשמש תשמח אלי־גיל לשלח בראשונה אור על־פני דור כביר כח. ובתרועה יצהיל גם־הדור ראשונה פניו לקראת שמש והדר גאונה. קומו אפוא, נדים! עזבו את־השממה! אך אל־יעל קולכם, דרכו עז בדממה! פן־צעדכם ירגיז מדבר ונרדמיו — איש ואיש בלבבו

ישמע הד פעמיו!

החלק השלישי מזכיר את העובדה שהמעפילים האמיצים "לא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם":

איש בלבבו ישמע קול אלה דבר: לך! היום אל־ארץ חדשה אתה עבר! לא! לא לחם קלקל, שלו ודגן שמים — לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!

בד העל, נעים העל! — למי תודה? למי ברכה? כ

תם ולא נשלם. כשנגיע למאה העשרים יהפכו "עמל ידיים" ו"עמל כפיים" להיות שגורים כל כך ומדוקלמים, עד שישכיחו את יתר המשמעויות של המילה "עמל". בארץ החדשה הזאת יגדלו דורות של עמלים ובני עמלים שהעמל היחידי שהם מכירים הוא עמל העבודה והמלאכה. פירושו הבלעדי ל"אדם לעמל יולד" יהיה פחות או יותר כך: העבודה היא חיינו, בעיקר עבודה שהיא עמל כפיים, ולפיכך האדם העמל הוא נזר הבריאה, וכל אדם המתכחש

לייעודו העמלי הוא בלתי מוסרי.

עמל הידיים יהפוך להיות מקודש כל כך עד שהוא יחליף את האל המפרנס בברכת המזון:"מי יצילנו מרעב מי יאכילנו לחם רב? ומי ישקנו כוס חלב? למי תודה, למי ברכה? – לעבודה ולמלאכה!... על־כן נעבד, על־כן נעמל, תמיד בכל ימי החל. כבד העל, נעים

העל! ובעת הפני נשיר בקול שירי־תודה, שירי־ברכה לעבודה ולמלאכה!" )שיר העבודה והמלאכה(.

כך, על רקע האידאולוגיה ה"עמליסטית", הפכה המילה "עמל" לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי של המאה העשרים. כמעט ואין עיר בישראל שאין בה רחוב עמל או רחוב העמל. כבר ב־1928 קמה בישראל "קבוצת עמל" והקימה בעזרת הסתדרות העובדים את "רשת עמל" — רשת חינוך טכנולוגי ארצית, שלימים תפעיל 128 מוסדות חינוך מגוונים. באותה תקופה נוסדה "תל עמל" שהייתה השכונה היהודית המזרחית ביותר של חיפה. "תל עמל" הוא גם שמו של הקיבוץ שהוקם בעמק בית שאן ב־1936 והתפרסם בהיותו יישוב "חומה ומגדל" הראשון. מקימיו החלוצים תיארו עצמם כ"עמלים ולוחמים" )אחרי זמן קצר שונה שם הקיבוץ לניר דוד(; בשנות השלושים הוקם היישוב "קריית עמל" על ידי חברת "שיכון עובדים". בשנות הארבעים הוקם "שיכון עמל" בחדרה; בתחילת שנות החמשים הוקם בשרון הקומפלקס "גיל עמל" שהיה שם כולל לכמה שכונות שהוקמו על חורבות הכפר ביר עדס, שתושביו נמלטו בהתחלת מלחמת השחרור. באותם ימים הוקמה מצפון לתל אביב שכונת "גבעת עמל ב'" על חורבות ג'מאסין אל־ע'ראבי, ואוכלסה במשפחות של פליטים יהודים. לא מזמן רכשה קבוצת בעלי הון בהנהגת יצחק תשובה את גבעת עמל ב', הפכה אותה לעמלה )רכושה(, והיא מתכננת להקים על חורבותיה מגדלי יוקרה. לתושבי גבעת עמל ב' הוצא צו פינוי, אך הם מסרבים להתפנות, וקבוצת תשובה שכרה אנשי ביטחון כדי להגן על הבולדוזרים שהחלו בעבודת התשתית. עטרת המילה "עמל" שבה ליושנה — פחות משמונים שנה חלפו מהלילה שבו קבעו הגיבורים העמלים עובדות בשטח, עלו בחומה ובמגדל והקימו את תל עמל, עד שעמלי קבוצת תשובה קבעו בעצם הימים הללו עובדות חדשות־ישנות בשטח, ואת עמל גבעות הכסף והזהב שעמלו — ממש כמו קהלת — הם מממשים בגבעת עמל ג' של מגדלים יוקרתיים. מילים עוברות מטמורפוזה ללא הרף. ולא רק המילים "עמל" "מגדל" ו"מעפילים" עוברות לנגד עינינו מטמורפוזה משמעותית כל

כך, גם המילה "תשובה"...

| 58 |

כותבים

דב אלבוים הוא סופר, עורך, עיתונאי, מנחה טלוויזיה ומרצה לפילוסופיה יהודית. ראש מרכז הגות

ויצירה בבינ"ה, ממקימי הישיבה החילונית.

ארי אלון הוא סופר, מחנך ומרצה למחשבת ישראל, מדרש, תלמוד, אגדה וספרות. היה בין מייסדי

"הסמינר היהודי-ציוני" באורנים )כיום "המדרשה באורנים"( והישיבה החילונית.

פרופ' רחל אליאור היא פרופסור אמריטה ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה

יהודית באוניברסיטה העברית, לשעבר ראש החוג למחשבת ישראל.

אלמוג בהר הוא משורר, סופר ומבקר ספרות ישראלי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים

עבריים לשנת תש"ע.

הרב ד"ר יואל בן-נון הוא מרבני הציונות הדתית וממייסדי ישיבת הר עציון, מחנך וסופר.

פרופ' דני ברום הוא פרופסור לפסיכולוגיה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית

והמנהל המייסד של המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה.

חיים גורי הוא משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע ישראלי. חתן פרס ביאליק לספרות לשנת

1974, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1988 וחתן פרס סוקולוב. נמנה עם משוררי דור תש"ח.

פרופ' אבי דיסקין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה במכללת

שערי משפט ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

פרופ' חיים היימס־עזרא הוא ראש המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בן גוריון, מופקד

הקתדרה להיסטוריה של אירופה ע"ש דייויד ברג ומשפחתו.

פרופ' משה הלברטל הוא פרופסור למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מופקד

הקתדרה ע"ש גרוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק. חבר האקדמיה הלאומית למדעים.

בן דרור ימיני הוא עיתונאי, בעל טור, עורך ופובליציסט ישראלי, עורך דין בהכשרתו.

פרופ' חננאל מאק הוא פרופסור לתלמוד ולתורה שבעל פה באוניברסיטת בר-אילן. זכה בפרס

ביאליק לחכמת ישראל לשנת 2012.

ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, לשעבר מפקד גלי צה"ל.

הרב אלחנן ניר מלמד בישיבת "שיח יצחק", עורך מוסף "שבת" ב'מקור ראשון' ומשורר.

יוסי סוכרי הוא סופר ישראלי. ארבעת ספריו עוסקים בהיבטים שונים של המציאות הישראלית הרב-

תרבותית והרב-דורית.

ד"ר קציעה עלון לשעבר ראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל, ערכה את כתב

העת "הכיוון מזרח", פעילה פמיניסטית מזרחית.

ד"ר אסף ענברי הוא סופר ופובליציסט ישראלי.

מוקי צור הוא חבר קיבוץ עין גב, מחנך, סופר, ביוגרף ועורך.

ד"ר אורית קמיר היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה פמיניסטית ומנהלת במשותף

של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

משה קריף הוא ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, מנכ"ל עמותת "תהודה", עורך דין בהכשרתו.

פרופ' יורם שחר הוא פרופסור למשפטים בבית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.

מחקריו עוסקים, בין השאר, בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל.