דת ישראל ומנהגיוL A W S A N D C U S T O M S

O F I S R A E L

COMPILED FROM THE CODES

c h a y y e a d a m ם ד י א י חAND

kizzur shulcha2t ׳arukh קיצור שלחן ערוך

IN FOUR PARTS

P A R T I

CONTAINING LAWS CONCERNING D A I L Y CONDUCT, ARBA 1 KANFOS,

T E P H I L L I N , MEZUZAH, P R A Y E R , MINYAN, R E A D I N G OF T H E LAW,

KADDISH, J A H R Z E I T , STUDY OF SACRED BOOKS, R E P E N T A N C E ,

C H A R I T Y , T A L E B E A R I N G AND SLANDER, C H A L A H , PREPARATION

O F FOOD (KASHRUTH) , GRACE B E F O R E AND A F T E R MEALS, 1S.C.

דיני ישראל ומנהגיו לכל ימות השנה נערך בשפה קלה וקצרה על פי הפוסקים הרא^י^ם והאחרונים וכפרט מספרי

חיי אדם וקצור שלחן ערוךה חלקים ע ב ר א ב

ן ו ש א ק ר ל ח ״־יכיל בק-בו השבטת הבקר, ציצית, תפלין, מזוזה, תפלה, ק׳ה׳ח, מנין, קדיש, יאהרצייט, חיתי, תשונה, צדקה, איםיר ריוליד.׳, חלה, ט ליחה,

אכילה, וברכת המזין

ט ג ר ט מ א ס ל נ כ ו מ ק ו ת ע ו ה

www.hebrewbooks.org ח י ׳ ס ש ם ת י י י ח ״ ע

: ם י נ י ג ע ן ה כ ו ת

עטור עמוד הלבות נטילת ידים שחרית א דיני קדיש ית־ם טXD סדר חלבשת הבגדים כ דיני תושב ואורח לענץ קדיש J0 דיגי טהרת הגוף והמקום נ דיני יאהרצייט

דברים האםמ־יפ קודם תפלת השתר ג דיני למוד התורה וקדושת ספרים קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך הקדושים ׳ מד

שמו ואמן ד ד ני אפודי רכילות ולשון היע, ושאר דיני ציצית ד. כדור. רעות וטובות מו דיני ת0לץ ז דיני שמירת הגיף על פי הטבע םח

דיני טו«ד, יא הנהנות טובות לק וס כריא-ת גופו בית התפלה יג ונפשו נג דיני מנץ טו :•:הגי האדם vr-vn נג דיני שליח צבור טז הלכות תשיבה נד

ייני תפלה בכלל ין דברים האם־רים משום הכנת הגוף ייני תפלת שחרית יה או הנפש נט דיני ברכת השחר ימ דיני צדקה כא דיני פסוקי דזמרה כ הלבות חלה כו דיני קדיש וגרכו ודיני הש״ץ כ הלכות מלירה ם> דיני קריאת שמע וברכותיה בא דיני טבילת כלים ע<« דיני שמונה עשרה כג הלכות פת עכוים, בישולי וחלכ ענו • עב

דיני ט«יב הרוח, טל וםכר, יעלה דין מי שרוצה לאכול או לשתות יויםי . ע . . ויבא, וענני כה הפעורה י דיני הזרת הש״ץ כז דיני נטילת ידים להעודה ער דיני תחנון כח הלבות בציעת הפת וברכת ה:!וצ;א... •עת הלכות כלליות של קה״ת ל הלכות נעירה פ

ם׳ הם הנקראים לעלות לתורד. לא הלנו־ ברכות לדברים שאוכלים א• ד-גיס השייכים להקורא לה שוי־. ם ב־וך הכעורה פג an נטצאה טע ת בםפר הווה לז דיני נ־־ם אתרוגים פח ייני *•;וי וכא לציון ע־ גט.ר התכדה לנ1 ה-בות ברכת ודגיזו; «

C O N T E N T S O F V O L . L

PAGE

Daily Conduct . . . . . . t ties concerning Dress ...2"י•

Rules concerning the Bene-dictions ... . . . 4

Laws of the Fringes (ציצית) . . . 5 The Rules of Tephillin ... 7 Rules concerning the Mezuzah 11 The Rules of the House of Prayer 13 The Rules as to Minyan ... IS Rules for the Reader 16 The Rules of the Morning Prayer 18 The Rules concerning the Morn-

ing Service Benedictions ... 19 The Rules Concerning the special

verses of the Psalms 20 פסוקי דזמרה Rules for לדיש and 20 ... ברבו Rules for the reading of the 21 שמע Rules of the Shemor.sh Esreh 23 Rules concerning טל ומטר, יעלה ויבא

25 ... עננו and נשיב הרוחRules concerning the P.eader's

Repetition 27 Rules concerning Supplication 28 Rules for the Reading of the Law 30 Who are called to the Law... 31 Rules for the Reader of the Torah 35 Errors in the Scroll of the So oil 37 Rules concerning ;39 <.שדי, ובא לציו

40Rules as to Mourner's Kaddish ... 43Rules concerning Jahrzeit

Rules concerning the Study of the Law and the sanctity of Sacred Books .. . 44

PAGE

Rules conceiningthe prohibition of Slander and olhcr ethical Principles 46

Rules for Physical Well-Being 48 Rules of a Peifect Man .. . 53 Laws of Repentance ... . . . 54 Things prohibited for the sake

of body and soul 59 Laws regarding Charity . . . 61 Laws concerning Challah ( 6 חלה) 6Laws concerning the salting of

meat(Kashruth) 67 Laws concerning the ritual 1m-

mersion of utensils . . . 71 Laws concerning the food of a

non-Jew 72 Law concerning food consumed

piior to the meal 74 Laws concerning the washing of

the hands before meals ... 74 Laws concerning the breaking

of bread and its Benediction 78 (המוציא)

Rules concerning a repast ... 80 Rules concerning the Benedtc-

tions to be said before special courses during a meal ... 83

Laws concerning the washing of the hands at the conclusion of the meal and at the Grace after meals ... ... 85

Laws concerning the Grace after meals 90

Copyright 1952 By Pardes Publishing House, Inc.

New York. N. Y .

חזוק הדת. דרך אמונה בחרתי, משפטיך שויתי.

א. עיקרי האמונה. יסודי היהדות ועיקרי האמונה׳ שעליהם דתי ישראל במים, המה שלשה עשרה, אשר אבותינו דרשו בשדה החכמה, וחקרו עליהם, ובעבודתם הרבה׳ ושקידתם הנפלאה, ושכלם החד חצבו לנו שלשה עשרה אבנים האלו, ועשאום

Zbc Confirmation of tbe Haw.

"/ have chosen the way of truth; Thy judgments have I laid before me".

1. T H E F U N D A M E N T A L PEINCIPLES OF JUDAISM.

The foundations upon which the imperishable structure of Judaism has been reared are the thirteen fundamental principles of t ru th which form the groundwork upon which the Laws of Israel are firmly established; W i t h more than mortal wisdom, wi th superhuman strength, wi th Divine intelligence did our ancestors dig in the quarry of Infinite Science and have hewn

ת ד ה ה ר ז ח עיקרי האמונה

ליסוד אחד, המאחד את לבות כל ישראל, יסוד נאמן וחזק׳ נבון וקים, אשר כל בית ישראל בנוי עליו. ואלו המה הדברים שעל כל איש ישראל לידע ולהאמין: א) במציאות הבורא ; ב) באחדות הבורא ; נ:) שאינו נוף; ד) שהוא נצחי ה) שלו לבדו ראוי להתפלל; ו) שכל דברי הנביאים אמת; ז) שנבואת משה רבינו אמיתית, ולא קם נביא עוד כמשה ; ח) שמשה קבל התורה מסיני, ט) שלא יחליף האל, ולא ימיר דתו; י) שהבורא יודע מעשה בני אדם ומחשבותם; יא) שיש שכר ועונש לצדיקים ולרשעים; יב) שיבוא משיח

לקץ הימין; ינ) שהאל יחיה מתים ברוב חסדו.

out these thirteen basal stones which they have solidified into the foundation of the Unity,—that foundation upon which al l the hearts of Israel are united, that everlasting foundation upon which the house of Israel was erected to stand for all eternity 1 The following are the principles which form the very conscious-ness of every Israelite — t h e faith inherent to his be ing— to believe:—

1. I n the existence of a Creator; 2. I n His Uni ty ; 3. That He is incorporeal; 4. That He is Eternal; 6. That to H i m alone is i t r igh t to pray; 6. That all the words of the Prophets are true; 7. That the prophecy of Moses our teacher is true and that

there has never yet arisen a prophet like unto Moses; 8. That Moses received the Torah on Sinai; 9. That God w i l l not alter nor change His law;

10. That the Creator knows the deeds of the children of men and their thoughts;

11. That there is reward for the righteous and punishment for the wicked.

12. That the Messiah w i l l come at the end of days; 13. That God w i l l quicken the dead i n His abundance of

loving-kindness.

ת ד ה ה ו ז ה ב. אור התירה.

אור התורה הוא רצון אלוה שזכה בו את עמו ישראל, וצום להעלות נר תמיד במקדש היהדות, למען תהיה ההם לעדה, שהשכינה שורה בישראל, ובם בחר אל להאיר לכל יושבי תבל באור התורה, למען יראו את דרכי התורה המאשרת אח לומדיה ועושיה, וכל מי שבא להדבק בעם ד׳ אלה, בודקין אותו, שמא בנלל ממון, או שמא נתן עיניו בבת ישראל, ואם אשה היא, בורקין אחריה, שמא נתנה עיניה בבחורי ישראג, ואם לא נמצא להם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה, כדי שיפרשו, ואם נתברר לנו, שרק רוח אלהים מרחפת עליו, ובשכלו הכיר את בוראו, ואור התורה ננה עליו,

2. T H E L I G H T OF T H E TORAH.

The w i l l of God ia the L i g h t of the Torah whereby He has caused Israel, His people, to become meritorious. I t is the per-petual lamp that He has commanded them to l igh t i n the temple of Judaism, that i t may serve them as testimony that the שכינה (the Divine Presence) rests i n the midst of Israel whom He has chosen to enlighten the world wi th the l i gh t of the Torah, so that all the inhabitants of the universe may see the ways of the Torah that leads its votaries to eternal happiness; B u t the l igh t that attracts is also the l i gh t that searches the most hidden recesses of the heart of the man of alien blood who comes to bask i n its splendor. Rig id indeed is the investigation that seeks to penetrate the true purpose of h im who comes to join the people of God, a most searching examination is made to discover an ulterior motive,—Is i t , perchance, for the love of lucre that he embraces Israel's faith ? or perchance, because a daughter of Israel has taken his eye? and as the man so the woman who would embrace the faith of Israel, her motives also are searchingly inquired into, perchance a youth of Israel has captivated her fancy? but i f their motives are found to be pure, they are warn-ed not too l igh t ly to assume such a great burden—the heavy yoke of the Torah, they are informed of the difficulty involved i n the fulfillment of its commandments, all this, wi th a view of causing them to abandon their project of becoming converted to Judaism. However, i f i t has become manifest that he ia moved

ת ר ח ה ו ז ח אור התורה

ובזה הוא בא לכנס בכלל עם ישראל, אז אנו מקבלץ אותו באהבה, ומכניסי; אותו בבריתו של אברהם אבינו, במילה וטבילה כדת המסורה לחכמי ישראל, והרי הוא כאחד מבני אברהם יצחק ויעקב, ומאז אינו יכול לפרוק מעליו לעולם עול התורה והיהדות, ומכ״שכ שאיש ישראל, ואטימ רק אמו מישראל, אינו יכול להמיר דחו לעולם׳ יעל גל מעשיו, הן חמורות, הן קלות, הוא עתיד ליתן דין וחשבון, כי ישראל אע״פ שחטא, ישראל הוא. ומכאן תוכחת מגולה לאלו השוגים לקבל נרים, הבאים להמיר דתם, למלאות חאותם בנשואי הערובות/ וסורם רע, וקשים המה לישראל כספחת, ושנואים ומתועבים המה אנשים כאלו

by the spirit of God, that the true recognition of his Creator at last dawned upon his intellect, that the l igh t of the Torah did shine upon him and guided by its rays, he approached the people of Israel to become one of them. I t is then that we re-ceive him in our midst wi th love; I t is then that we enter h im into the covenant of Abraham our father, by the rites of circum-cision and the ceremonial of immersion, in accordance wi th the Law which was handed down to the Sages of Israel. I t is then that he is as one of the children of Abraham, Isaac and Jacob, thenceforth, he can no more lay down the burden that he has assumed, he can no more shake off the yoke of the Torah and the obligations of Judaism. I f i t is thus wi th the convert, how much more binding is the faith upon the born Israelit CV6H upon him whose mother alone is of Jewish descent, verily, he can never change his faith ! for his responsibility as a Jew w i l l never cease (even though he should renounce Judaism) and for all his deeds, for his heinous sins as for his t r iv ia l transgresions w i l l he, i n the future, give an account and reckoning, for "10! an Israelite although he hath Binned is yet an Israelite". How severely reprehensible, therefore, is the misguided action of those who accept as proselytes to Judaism such as are renegades to their own faith for the attainment of their sensual desire, — those who would cloy their lust i n a mixed marriage, of whose union evil offsprings are begotten, those who are as undesirable for Israel as a scab is for the skin, for there is none more despi-cable, none more loathsome than they who (presumably) embrace

ת ד ק ה ו ז ח אור התורה

המחזיקים בדתם, למשחק חאותם, והם, והמכניסים אותם, דעתם כוזבת# ומעשיהם מגונים לכל יודעי דת ודעת.

ג. יסודי התורה והלכות דעות. אחי, שים נא עינך ולבך על יסודי התורה והלכות דעות אשר הצנתיס לפניך, כי המה אבנים טובות ופנינים יקרים יאשר חשאם על לבך, לכבוד ולתפארת, וחובה עליך ללמדם לבניך, למען יהיו הדברים האלה שנונים בפיהם, וחקוקים על לוח לבם, לטובתם כל ימי חייהם. תן נא דעתך על יסוד הששי, ״לקדש שמו״, המיוסד על הכתוב ונקדשחי בתוך בני ישראל, ותבין משם, על איו האנשים שאינם באים לבי״הכנ להתפלל בציבור ולקדש השם ברבים בקדיש, ברכו וקדושה, מבטלים המה בשאט נפש, א׳ מיסודי ההורה אשר כל בית

the faith of others, bu t really make i t serve for the play of their passions, they, as well as those who enter them in the faith are morally corrupt and by their actions they incur the contempt of al l men of conscience and principle.

3. T H E FOUNDATIONS OF T H E T O R A H A N D T H E

L A W S OF ETHICS.

Brother! I pray you, give your earnest attention to the chapter wherein I have treated of the Foundations of the Torah and the Laws of Ethics, for they are comparable unto precious stones and like costly pearls are they, Place them upon your heart for honor and for glory; Teach them also to your children (as i t behooves you to do), that these words may be ever ready on their lips, that they be engraven on the tables of their hearts, that i t may be well wi th them all the days of their lives.

Consider, I pray you, the sixth foundation "To sanctify His name" and know that i t is based upon the verse "but I w i l l be hallowed among the children of Israel". Perceive how culpable is the negligence of the men who come not to the Synagogue to pray wi th the Congregation and to respond to קדיש, ברכו and thus to publicly sanctify the (prayers of Sanctification) קדושהIneffable Name. See how by their scornfully keeping aloof they vir tual ly null ify one of the foundations of the Torah,—the foun-

ת ד ק L ה ר ו ח יםודי התורה והלכות דעות

ישראל נשען עליהם, והסתכל נא ביסוד השביעי /,שלא לחלל מטו״׳ ותראה שמוזהרים אנו להשמר בכל מעשינו, שלא יהיה עלינו שום חשד, מכשול ועין, כי מלבד מה שננרום רעה לנפשינו, עוד אנו פותחים פיות טשטיננו לחלל שם שראל ושם שמים נם יחד, וצא ולמד חומר עון זה, שמי שיש חלול השם בידו, אין כה, לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכםורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולן חולין, ומיתה ממרקת, שנאמר. ונגלה באזני ה׳ צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, אשר על כן תקנו לנו קדמונינו, שהבן יקיים מצות ,לקדש שמו ברבים״ בקדיש, ברבו וקדושה, לתקן חטאי הוריו, במצות «שלא לחלל שמו*

שלא נתכפר להם עד אחר מיתתן.

dations that support the entire House of Israel. Observe also, I pray you, the seventh foundation "Not to profane His Name' and note how i t behooves us to be guarded in all our actions that there be nothing in them to draw upon us the slightest suspicion of evil doing, that we be not a stumbling-block, and an iniqui ty, in not alone causing evil to befall our own souls, but yet worse in opening the mouths of our adversaries to profane Israel's name and also the name of heaven. You can gauge the enormity of that iniqui ty by the severity of its punishment, as he who is gui l ty of the profanation of the Ineffable Name has not the power to sus-pend judgment by repentance, nor to atone for i t by the Atone-ment-day, nor to expiate i t by the chastisements inflicted upon him,— for the power of all these is suspended and Death alone is the expiation thereof, as i t is said: "and i t was revealed in mine ears by the L o r d of Hosts, surely this iniqui ty shall not be purged from you t i l l ye die". For this reason have our Ancient Sages instituted the saying of Kaddish by the son (of the deceased) who, by hie fulfillment of the commandment to "to sanctify His Name" amongst the many, by saying קדיש also ברכו and קדושה thereby makes amend for the sins of his parents in what especially relates to the commandment "Not to profane His Name", for after death only, is the transgression thereof pardoned.

ל א ר ש ה י רה ר ו ת י ם ו ד י ה

ר ח אי. לירע שיש שס אלוה. בי. שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה א. לאהבי. הי. ליראה ממני. וי. לקדש שמו. זי. שלא זולה ד׳. ני. ליחרו. ד לחלל שמו. ח׳. שלא לאבר דברים שנקרא שמו עליהם. טי. לשםוע מ; הנביא המדבר בשמו. י׳. שלא לנסותו. (לשק הרמב״ם בריש הלכות יסה״ת, וביאור

כל המצות האלו בפרקים שם).. ת ו ע ת ד ו כ ל ה

א׳. להדמות בדרכיו. בי. להדבק במעשיו. גי. לאהוב אח ריעים. די. לאהוב את הגרים. ה׳. שלא לשנא אחים. ו׳ להוכיח. ז׳ שלא להלבין פנים. חי. שלא לענות אומללים. טי. שלא להלוך רןיל. יי. שלא לנקום• יא. שלא לנטור. (לשק

הרמב״ם בריש הלכות דעות, וביאור מצות אלו בפרקים שם).

T H E F O U N D A T I O N S OP T H E L A W . 1. —To know the existence of God. 2. —That one should not even th ink that there is another deity

besides God. 3. —To unify H i m . 4 —To love H i m . 5. -To fear H im. 6. —To sanctify His name. 7. —Not to profane His name. 8. —Not to destroy objects which were dedicated to God's name. 9. —To listen to that prophet who speaks i n His name.

10.—Not to tempt H i m . See HaimODide'8 own words in "The Foundations of the Law" and

the Commentary on the above commandments.

L A W S OF ETHICS. 1. —To follow in God's paths. 2. —To cl ing to His works (of benevolence). 3. —To love our neighbors. 4. —To love strangers. 5 —Not to hate our brothers. 6. —To admonish (those who err). 7. —Not to put one to shame. 8. —Not to oppress the weak. 9. —Not to backbite.

10.—Not to be revengefuL

iv)c)ו נשערה סאוד זסיבגך הבעי

התפילין הם וווו! מאנו טאםיניס באחדות המס mm החויאנו טםצרים. ולקוז אותנו לו לעם. ואייר. הםודקיס עול היהדות וטבדם מווה זאת, ואינם תוממיס לקבל עליהם עול סלכות מטיס בלבימת ועילין. בקריאת מסע ובתפלה. הסה נקראים םח»עי ימראי1 בטפ!, קרקפחא דלא סנח תפילין, ועליהם פסקו תכז״ל יי! קמה אחי, שטור נפמך טלכח בריר חםאים כאלה, ואל יכבד עליך בלל לםלאוח חובתך לאייהיך, קעור נא עכ ידך האות מאחה סאכיק בעיקרי רסורין 1חך, דהיו נא לטוטפות ולפאר לך מאחה יהוד־ נאם! לא^היך לתורתו, ידיחפי האלו יהיו לעדות נאמנה עליך מאחה םאסין בדי׳ לבך ודעתך וכל כחוח נפמך הטה טמועבדיס לדרכי התורה, ורק ה*רק, היומר והאטת הסה כבודך ותפארתל

THE PHYLACTERIES. The Phylacteries serve ua as the emblem of our faith in the

Unity of the Ineffable Name and that He hath delivered us from Egypt and hath taken us unto Himself as His own people. How rebehous, therefore, ia the conduct of those who throw off the yoke of heaven, and by alighting this commandment signify their indifference to accepting the yoke of the Kingdom of heaven which we assume by wearing Phylacteries, by the reading of עםע and by repetition of the תפלה, they are called Rebehous Israelites inasmuch as they do not subjugate their body to the Divine will, they are also called "the Bkull upon which ותפילין were not placed" Fearful indeed 1B the judgment rendered against them by our Sages, of bteB8ed memory t Guard your soul 0, Brother, walk not in their Binful ways, Let not the fulfillment of your duty to your Qod be as a burden unto you, Eet this sigu that you bind upon your arm be the emblem of the faith you have in the piin-ciples and foundations of your religion; Let it be a fiontlet of glory upon your brow attesting to the world that you are a Jew, true to your God and to His Torah,—in a word, these Phylacteries shall be a faithful testimony of your belief in God and that your heart, your understanding and all the powers of your mind are subjected to the ways of the Torah, and that Righteousness, Jus-tice and Truth are the honors in which you glory

דת ישראל ומנהגיון ו ש א ק ר ל ח

דת ישראל ומנהגיו: י ל א ל כ

. ר ק ב ת האדם ב נ ה נ ה שריתי ה׳ לנגדי תמיד

הוא כלל גדול המועיל מאד ליראת שמים ויראת חטא, כי כאשר ישים

האדם אל לבו, כי הקב״ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה

כמעשיו, כמו שנאמר ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם

ת השמים ואת הארץ אני מלא״, בודאי יתרחק מן החטא ה׳ הלא א

ומן הבעיר.

ב. ראשית מחשבת האדם תהיה באלהי ישעו ובחסדיו הרבים, שהחזיר

לו את נשמתו ובריאותו כאלו נעשה כריה חרשה, ויודה בכל לכבו

להש׳׳ית על זאת. ובעודו על משכבו יאמר, מודה אני לפניך מלך חי

יקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך (ואף על פי שעדיין לא

הטיל ידיו, יכול לומר זה, כיון שאין בו שם). ויתאמץ לקום במהירות

ובזריזות, והמרגיל את עצמו בדרך הזה ארבע או חמש פעמים, לא יכבד

עליו אחר כך.

הלכות נטילת ידים שחרית. ג4 הנעור משנתו אסור לו לילך ד׳ אמות בלי נטילת ידים אס לא

לצורך גדול מאד. לא יגע בידיו קודם נטילה לא בפה, לא בחוטם, לא בעינים,

לא באזנים ולא באוכלין. דרך הנטילה היא שפיכת המים ג' פעמים

בסידוגין על ידיו עד פרק הזרוע, או בשעת הדחק עד פרקי האצבעות,

ירוחץ גם פניו ופיו, וכשטנגב מברך ״על נטילת ידים״, וישפוך את המים

כמקום שאין בני אדם הולכים, ואסור ליהנות ממי הנטילה.

T H E

LAWS & CUSTOAVS O F I S R A E L .

DAILY CONDUCT.

1. " I have set the Lord always before me" (Fs. xvi. 8). This text helps one to fear God and to dread 8in. I f a man wil l realize that God, who fills the universe with His glory, is ever with him watching his actions, as i t is said: "Can any hide himself in secret places that I shall not see him 1 saith the Lord. Do not I fill heaven and earth 1" (Jer. xxi i i . 24), he wil l assuredly keep far away from 6in and indecency.

2. The first daily thought of man should be concerning the God of his salvation and His many lovingkindnesses, because He hps lestored to him his soul and health, making him like a new creature. Let him thank God for this with all his heart, and whilst on his bed let him say: " I thank Thee, 0 eternal King, because Thou hast graciously restored my soul to me, great is Thy faithfulness." This prayer may be said, although he has not yet washed his hands, because the name of God is not mentioned therein. Let him strengthen his wil l to rise quickly and zealously ; if he accustom himself to do this four or five times, he wil l find no difficulty thereafter.

3. When he arises he must not walk four cubit3 unless he has washed his hands, except in cases of emergency. Prior to his ablution he must not touch his mouth, nostrils, eyes or ears, nor may he touch any food. Water must be poured three times on each hand alternately as far as the wrist or at least to the joints of the fingers, then the face and mouth must be washed and whilst drying his hands he says the benediction ל נטילת ידימ». The water with which he washed must not be used for any other purpose.

1

פדר הלבשת בגדים והבנה לתפלת

ד. טוב להקפיד בנטילת ירים שחרית בבלי ובמים ובכח גברא,

ם הגורם לשפיכת המים כל עת השפבם, כמו ד א היינו שיהיה כ ח ה

בנטילת ידים לסעודה, אך בשעת הדחק, שאין לו הבל כראוי, והוא

, יכול ליטול ידיו מתוך כל דבר, ובכל מיני מים, ובלא רוצה להתפלל

כח גברא, ויכול לברך ״על נטילת ירים״, ואם יש לפניו נהר, או אפילו

ת ידיו היטב באיזה שלג, יטבול ידיו בהם ג' פעמים, ואם אין לו, יקנח א

ת ידים״, וכשיזדמגו לו מים אחר בך, יטיל ידיו י ק ל נ ע דבר, ויביך ע

כלא ברכה.

ה. אלה הם הצריבים נטילת ידים: הניעור משינת הלילה, היוצא

מבית הכסא, מבית המרחץ, הנוטל צפרניו, המגלח שערותיו, החולץ

ת או שנבנס באהל המת, והגוגע בכל דבר בלתי מ מנעליו, המלוה את ה

נקי, או בנופו במקומות המבוםים.

ב. סדר הלבשת הבגדים.. הצניעות היא מדד. טובה מאד, שיבור לו הארס וירקרק בה, א

אפילו בהיותו לבדו בחדרי חדרים, כי ההרגל געשה טבע, ולכן בלבישת

הבגדים יזהר מאד שלא לגלות את גופו, לא בלילה ולא ביום, ואפילו

כותלי בית הכסא לא ידאו את ערומתי.

ב. לעולם יזהר אדם שלא יהיו בגדיו קרועים, ושלא ימצא בם

רבב, כי אפילו אם הוא מוחל על כבודו, הן גדול כבוד הבריות,

ג. יד ימנית היא יותר חשובה, לבן בלבישה, וכן בשאר דברים,

לעולם יקרים של ימין לשל שמאל, ובחליצת המנעלים ושאר בגרים

יחליץ של שמאל החלה, ואך לעגין קשירה, השמאל חשובה יותר, מפני

שקושרין עליה את התפילין, ולכן כשצריך לקשור, יקשור של שמאל תחלה.

ןיאת הטלית קטנה, שלא ילך ד׳ אמות ד. ילביש מלבוש הראשי

בלי ציצית, ויברך על מצות ציצית, ואם לא נטל עוד ידיו, לא יברך.

אסור לילך ד' אמות או להוציא מפיו דבר שבקדושה בגילוי הראש.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. The hands must be washed every morning in a basin with water which one applies by his or her personal effort on each

occasion of ablution, just as we must do when washing before meals. But in cases of emergency, when all that is requisite is not avail-able, and one wishes to pray, i t is permissible to wash in any utensil and with any kind of water without any personal effort (involved by pouring the water over the hands) and the benediction נטילת ידים by can be said. I f there be at hand a river or even snow he can dip his hands therein three times, and if neither be available he can wipe his hands thoroughly with any material and say the benediction נקית bv •Afterwards when he finds water he can wash his hands with .ידיםout any further benediction.

5. On the following occasions the hands must bo washed : on awakening from sleep in the morning, on coming from the lavatory or bath, after cutting the nails or hair, after taking off one's boots, after attending a funeral or going into the house where the corpse lies, or after touching anything unclean or any part of the body usually covered.

RULES AS TO DRESS. 1. Purity is a very important principle which every one must

seek and observe even when alone in one's secret chamber. Habit is second nature, therefore when dressing one must avoid as much as possible having the body uncovered, whether by night or by day.

2. One's garments must not be torn or soiled, for even though a person be indifferent to his own sense of shame, the honour due to humanity must be respected.

3. The right hand is more esteemed than the left and generally preference should be shown to the right. In taking off one's boots the left one is removed first. With regard to tying koots, the left hand id more esteemed because the Tephillin are placed on the left arm. Therefore if one ties the bootlaces into a knot, that of the left foot ia tied first.

4. The first garment which a male puts on is the "Arba Kanfos," for he must not go four cubits without ציצית, and he should sny the benediction מצות ציצית bv. I f he had not yet washed his hands he should not say the benediction. He should not walk four cubits or utter any holy words (of prayer) with uncovered head.

2

דיני טהרת הגוף והמקום.

דיני טחרת הגוף והמקום. א, כתיב והיה מחניך קרוש ולא יראה בך ערות דבר, מכאן למדו

שבל מקים שאנו עוסקים בו בדבר שבקדושה, צריך להיות טהור ונקי,

ושלא יהיה שם דבר בלתי נקי או ריח דע. מקום שיש להסתפק, שמא יש

שם דבר כזה, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה עד שיבדוק את המקום,

ב. גוף האשה כל מקום שדרכה לכסות, אם נתגלה שם שיעור טפח

וכן שערות של אשה נשואה אשר דרכה .לכסותן, אס גתגלה קצת

מהן חשוב כמו ערוה לנבי איש, ואין חילוק כין שהיא אשתו או אשד.

אחרת. קיל שיר באשה, חשוב נם כן כמו ערוה, ומכל מקום השומע

נשים מזמרות ואי אפשר לו למחות, לא יבטל משום זה קריאת שמע,

הפלה 'ותלמוד תורה, אלא יתאמץ לכון לבו להקדושה שהוא עוסק בה,

ולא יתן לב להמזמרת.

דברים האפורים קודם תפלת השחר. א, משעלה עמוד השחר, כיון שאז מתחיל זמן התפלה, אסור לאדם

להתחיל במלאכה, או להתעכק בצרכיו, או לילך בדרך קודם שיתפלל,

שנאמר ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו״. אפילו ללמוד אםור לו

ל לילך לכית הכנסת י ג להתחיל משעלה עמוד השחר, אך מי שהוא ר

ואין לחוש שיעבור הזמן, מותר לו, וכן מי שהוא לומד עם אחרים, ואם

לא ילמדו עתה יתבטלו מלמודם, מותר ללמוד עמהם, כי זכות הרבים

ל היא, ובלבד שישניתו שלא לעבור זמן ההפלה. ת דבר נ

ב. אסור לו לאכול או לשתות, וכל האוכל או שותה קורס

התפלה, עליו הכתוב אומר ״ואותי השלכת אחרי ניך״. ואיש זקן וחלוש,

שאינו יכול לעמוד על נפשו עד עת יציאת הצבור מבית הכנסת, בפרט

בשבתות וימים טובים שמאריכים הרבה, יותר טוב להתיר לו להתפלל

שחרית בביתו, ויאמר קידוש ויאכל איזה דבר, ואחר כך ילך לבית

ת שחרית, ויתפלל אחר כך עמהם ל פ ת הכנסת, ויכון לבו עם הצבור ב

מוסף. אך לצורך רפואה, מותר לאכול ולשתית קידם התפלה, וכן אם

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. I t is writ ten: " Let thy camp be holy, that He see no unclean thing in thee" ׳׳Deut. xxi i i . 15), hence the sages learn that whereso• ever we do any holy service the place must be clean and nothing unclean or impure should be there. I f there be any doubt on this matter, no holy service may take place until the place has been examined.

6. As regards the body of a woman, the uncovering thereof of the size of a span of any portion that is usually covered is held to be indecent and her presence in this condition prevents the due per• formance by a man of any holy observance. This regulation applies to one's own wife as well as to any other woman. I f one hear the song of women and i t be impossible to stop it, one need not on this account neglect to say the שמע or the .׳טמנה עשרד or to study the Torah, but let him fortify himself to direct his attention to the holy service with which he is occupied and let him pay no heed to the song.

7. As soon as i t is dawn, when the time of prayer commences, a man must not begin any work or occupation, or start on a journey before he has prayed, as i t is said: " Righteousness shall go before Him ; and He shall make its footsteps a way to walk in" (Ps. lxxxv. 13). I t is even prohibited to commence to study as soon as dawn has begun, but if one is wont to go to Synagogue and he does not fear that the time of prayer wi l l pass by, he may study. Likewise i f one teaches others and if they do not learn then they wil l lose their study, he may teach them, for the merit of helping the many is a great principle. In this case care must be taken that the time of prayer shall not slip by.

8. Before prayer i t is prohibited to eat or drink and to the transgressor the Scripture text applies : " and Me hast thou cast behind thy back " (1 Kings xiv. 9). But in the case of an old and weak man, who cannot wait for hit food t i l l the congregation come out of Synagogue on Sabbaths and Holydays when the services are prolonged, i t is right to permit him to say the morning prayer in his home and then to say the Kiddush and to partake of some food. Thereafter he can go to the Synagogue and attend devoutly to the morning prayers of the congregation and afterwards he must say the Mussaph with them. For reasons of health i t is permitted to eat and drink before

3

דיני ברבות

אין בו יכולת לכץ דעתו בתפלה בלי אכילה ושתיה, יכול לאכול ולשתות

קודם התפלה.

ג. קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך שמו ואמן.ת שם אלהיך לשוא׳/ ולכן קודם שיברך איזה א תשא א ל א. .

ברבה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה

ד לעשות שום דבר ט א ת השם, ידע למה הוא מזכירו. ו שהוא מזכיר א

בשעה שהוא מברך, ולא יברך במהירות, אלא יכון פירוש המלות. כשהוא

ך יהיה פיו ריק ונקי. ר ב מ

ב. מאד מאד יזהר אדם שלא להוציא שם שמים לבטלה, רק

בדרך שבח וברכה או בדרך למוד, וגם אז יכון לבו אל מה שהוא מוציא

מפיו, ובשיחת חולין אסור להזכיר את השם לא רק בלשון הקדש, כי אם

בכל לשון. ולא יכתוב את השם במלואו במכתב, כי אפשר שיבוא לידי

בזיון, רק יכהב אות לםמן כמו י' או ה׳ וכדומה. אם צריך להזכיר

ת השם יאמר ״השם״, ולא כמו שאומרים ההדיוטים ״אדושם״, שאין א

לו כל פירוש.

ג. צריכין ליזהר שלא לברך ברכה לבטלה, ואם אירע לו שברך

ברכה לבטלה, או הוציא שם שמים שלא לצורך, יאמר מיד ״ברוך שם

כבור מלכותו לעולם ועד״. ואם אמר ״ברוך אתה״ או ״ברוך אתה ד.׳״

ונזכר אז שאינו צריך לגמור הברכה, יגמור ״למדני חוקיך״, ואז לא תהיה

. ה ל ט נ הברכה ל

ת לקולא, ולכן אם נסתפק אם אמר הברכה או לא, ד. ספק ברכו

ת המזון וברכת ההורה שהן מדאורייתא, כ ר ב אינו חוזר ומברך, חוץ מ

ולכן אם נסתפק צריך לחזור ולברך.

ה. מברכין על המצות עובר לעשיתן, פירוש קודם עשית המצוה

אסור להפסיק בין הברכה לעשות המצוד. אפילו כשתיקה ארוכה, ואפ

הפסיק חוזר ומברך, מלבד שאם הפסיק לצורך אותו דבר שברך עליו,

אינו צריך לחזור ולברך.

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

prayer and likewise if he be nnablo to pay attention to his prayers unless he has had food, then he may partake thereof before praying.

SOME RULES CONCERNING THE BENEDICTIONS.

1. " Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain " (Ex. x*. 7), therefore before one utters any benediction he must know which one he has to say, so that when he mentions God's name, he knows why he does so. I t is prohibited to do anything else when he says a benediction and he should not pray in a hurry, but attend to the meaning of the words and when he pra}׳s his mouth must be clean.

2. One must be careful not to mention God's name in vain, but only for praise or blessing or when studying (the Bible). Even then he must attend to what he utters. I n ordinary conversation one must not mention God's name either in Hebrew or in any language. This name must not be written out in full lest i t be treated with contempt, but he may write a letter such as י׳ or הי as an abbreviation. When he wishes to mention this name, let him say השש (the Name), but not אדושם as the ignorant people do, for this has no meaning.

3. I t is necessary to be careful not to utter a benediction in vain, but if this happened or if one pronounce the Divine Name unnecessarily he should forthwith say : כרוך שס כבוד מלכותו לעולם ועד. I f one should say ברוך אתה, or ברוך אתה ה׳ and then he remembers that there is no need to conclude the benediction, he should add למדני .so that the benediction be not purposeless (Ps. cxix. 12) חוקיך

4. A doubt as to the benediction is not a reason for stringency, e.g., if one be in doubt if he had said a certain benediction or not, he does not say i t again except in the case of Grace after Meals and the benedictions over the Law and therefore if the least doubt arise con-cerning them they must be repeated.

5. Prior to the performance of any precept the benediction is said. No interruption between the benediction and the observance of the precept is allowed, a prolonged silence is not even permitted. I f an interruption has taken place the benediction is repeated, but if the in< erruption took place because of the precept involved, the benedi<־-tiun is not repeated.

4

דיני ציצית

. חייב אדם לכרך בכל יום מאה כרכות לפחות, וסמך לזה פן התורה ן

ה הי אלהיך שואל מעמך", אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, ״ועתה ישראל מ

ית שחסרים מן מאה ברכות, הן מאה ברכות. ובשבת ויום טוב וכן בתענ

משלימים במה שמכוונים לברכות הש״׳ן בחזרת התפלה, וברכות הקוראים

בתורה ומפטירין, ועוגין אחריהם אמן, ונם בברכת הנהנין.

, כשאומר המברך ״ברוך אתה חי", יענה השומע ״ברוך הוא וברוך ן

שמו״, וכשנומר את הברכה צריך לומר אמן. ופירוש אמן הוא אמת,

ויכון בלבו אמת היא הברכה שברך המברך ואני מאמין בזה, ובברכות

ת היא הברכה שיש בהן ג״כ הפלה, יכון באמירת אמן לשני דברים, אמ

ה על העתיד, יכון רק ל פ ויהי רצון שיאמנו הדברים, ובקדיש שאינו אלא ת

לבקשה שיאמן הדבר.

ה4 אם השומע הוא במקום שאסור לו להפסיק, לא יאמר ברוך

הוא וברוך שמו, וכן אם הוא שומע ברכה שגם הוא צריך לצאת בברכה

זאת, שתהא נחשבת לו כאלו אמרה בעצמו, כנון ברכות השופר וברכות

מגילה, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, משום דזה הוי הפסק באמצע

הברכות.

בת אמן במלואה, שלא יחטוף ט, צריך ליזהר מאד שיאמר תי

האל״ף ולא יבליע הנו״ן. נם יזהר מאד שלא יענה אמן קודם שסיים

ל הברכה, כי זוהי ״אמן הטופר.״, ונס לא יאחר מלענות אמן, המברך כ

דזוהי ״אמן יתומה״, אלא תיכף כשטסיים המברך את הברכה יענה אמן,

ולא ינביה קולו יותר מן המברך.

י« אין עונה אמן על ברכת עצמו (מלבד בברכת המזון לאחר

בונה ירושלים ועוד כיוצא בה), ואפילו מםיים ברכה אחת בשוה עם הש״ץ

לא יענה, אבל אם הוא ברך ברכה אחרת והש״ץ ברכה אחרת וםימו

בשוה, עונה אמן על ברכת הש״ץ.

דיני ציצית.ל הטזוות כלן, . גדולה מצות ציצית, שהרי הכתוב תלה בה כ א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. One should say at least one hundred benedictions daily, a support for this is given in the Torah : " Now, 0 Israel, what (מה) does the Lord thy God require of thee " (Deut. x. 12). Do not read מה {what) but read מאה {one hundred). On Sabbaths, Holydays and Fast Day• when the number is diminished, compensation is afforded by paying attention to the benedictions recited by the Reader when repeating the Amidah and by the benedictions in connection with the reading of the Law and the Prophets, אםן is to be said after these benedictions. The number may also be completed by the blessiDgs said when enjoying the gifts of God.

7. When one says:ברוך אתה ה׳ the listener answers בוץך הוא וכרוך means " i אמן .is said אמן and when the benediction is concluded שמו t is true " and one should believe that the benediction said is true (and he admits :) " I believe this." I n benedictions which include prayer, the listener in responding אמן implies that the benediction is true and he prays thereby that the prayer may be answered.

8. I f a congregant owing to his prayer be unable to join in the responses, he must not say כרוך הוא וברוך שמו, even in the case when by listening he would fulfil his obligation e.g., the benediction over the Shofar (Ram's Horn) or that over the Scroll of Esther, because the response would be an interruption.

9. I t is necessary to say the word אמן properly, neither dropping the first letter nor the last. We must not say אמן before the one sayiDg the benediction has concluded, for this is termed a " snatched אמן ״ ; one should not delay in responding אמן for this is called an " orphan " אמן ,but immediately after the benediction has been completed ; אמן6hould be 6aid and one should not raise his voice in doing 80 above that of the person who says the benediction.

10. A person does not respond אמן to his own reading of the benediction, except in the Grace after Meals or similar instances (where is part of the benediction). Should a congregant conclude a אמןbenediction with the Reader, he does not respond אםן, but if he hap-pen to say a different benediction to that said by the Reader, and they conclude together, he should say אמן after the benediction of the Reader.

T H E L A W S OP THE FRINGES. ( ת י צ י צ ) 1. The precept of the ת י צ י is great, because Scripture connects צ

therewith all the commandments (of the Law) because i t is said : " And

דיני ציצית

שנאמר ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״, לכן צריך כל איש

להיות נזהר, שיהיה לו טלית קטנה שקורץ ״ארבע כנפות״ שיהא לבוש

בה, גם טלית גדולה שיתעטף בה בשעת התפלה. על הארבע כנפות מברך

״על מצות ציצית׳/ וכשלובש הטלית מברך ״להתעטף בציצית".

ב, חיוב מצות ציצית הוא רק ביום, ולכן גשים פטורות מן הציצית,

כי היא מצות עשה שהזמן גרמא. סימא חייב בציצית, ואף על פי שגאמר

ם אותו״ (במדבר ט״ו), מכל מקים כמקים אחר נאמר ת י א ר ו בציצית ״

ה בה" (דברים כ״ב). ס כ ״גדילים תעשה לך ע־1 ארבע כנפות כסותך אשר ת

ג, מרכתיב ״על ציצית הכנף" משמע שמין הציצית יהיה ממין

הכנף, ולכן טוב לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר, ושל משי בשל

משי, אבל מצוה מן המובחר היא לעשות טלית של צמר עם ציצית של

צמר, וצריך שיהיו הוטי הציצית מווין ושזורין לשם ציצית.

. זהו סדר עשית הציצית: עושה נקב בכל אחת מארבע הכנפות ך

ברחוק מן השפה לא פחות מאנודל ולא יותר משלש אצבעות לארכה

ולרחבה, ויקח ד׳ החוטים ויוציאם דרך הנקב עד הצים, ואז יכפלם ויהיו

שמונה הומים, ואחד מהם יהיה ארוך יותר מכלם. אחר כך יקה ר׳ החוטים

מ«ד זה ודי החוטים מדד זה ויקשור שגי קשרים, מברוך בחוט הארוך

ז׳ כריכות ויקשור פעמים, ואח״כ ח' כריכות מקיצור פעמים, ואח״כ י״א

כריכות ויקשור פעמים, ואח״כ י״ג ויקשור פעמים.

ךן, שיעור אורך הציצית הוא לא פחות מי״ב אגודלין מסוף הכנף

אם חסרה ציצית אחת, אפילו הנשארות הן כתקונן, אז הטלית פסולה

ואסור ללובשה. אם נפסק חוט אחד מן הציצית כשרה, כי הרי הוא רק

חצי חוט של החוט הכפיל, אבל אם נפשקו שני חוטים, אז יש לחוש שמא

שניהם הם הציי החוט האחד הכפיל, ואם כן חסר היט שלם ופסילה.

ה ולא מן העשוי, ש ע ה לך" דרשינן ת ש ע ב ״נדילים ת תי . מדנ ן

פירוש שתעשינה הציציות לצורך בנד זה, ולכן אם עשה את •הצ־יצית

ה לבנד זה, או אם לקח ציצית מבגד אחר והדביק תנ בתקונה ואהר כך נ

L A W S AND CUSTOMS OF IS1IALL

ye shall see it (i.e. ציצית) and remember all the commandments of the. Lord" (Num. xv. 3lJ), therefore every male must wear an "Aiba' Kan-fos." He should also have a Tallis (Playing Scarf) in which he should enwrap himself at the time of prayer. The benediction over the, " Arba' Kanfos " is על מצות ציצית and when he puts on the Tallis ha. says להתעטף בציצית.

2. The precept of the ציצית applies only by day; women arc absolved from this precept; for it is an affirmative one limited to a. fixed timo. A blind person is bound by this precept although it is said concerning the same: "and ye shall see it" (ibid), nevertheless in, another text it is said : " Thou shalt make thee fringes upon the four corners of thy vesture, wherewith thou coverest thyself" (Dcut. xxii. 12).

3. Since it is written : " upon the fringe of each comer " (Num. xv. 38) we infer that the material of the ציצית should be the same a•;-that of the corner, it is therefore proper to make woollen fi inges for a woollen Tallis, or silk fringes for a silk Tallis. The coirect method of observing this precept is to have a woollen Tallis with woollen fringes. The threads of the ציצית must be woven and twisted for the• special purpose of observing this precept.

4. The following is the method of fixing the ציצית. Make an, aperture in each of the four corners not less than a thumb's breadth from the edge and not more than the width of three fingers either in length or in breadth. Take the four threads and put them as far as their half length through the aperture, thereby they will be doubled, i e. eight threads. One of them must be longer than the rest. Then, take these four threads on the one side (uf the material) and four on. the other and tie them with two knots and with the long thread twist round the rest seven times, and again make two knots, then twiht eight times with the long thread and tie again two knots, then twiht. eleven times and tie two knots, and finally twist thirteen times ami make two knots.

5. The length of the ציצית is not Jess than twelve thumb-breadtbs. (measured) from the edge of the coiner. If one ציצית be missing, even, though the rest be in order, then the Tallis is defective and it is for-bidden to put it on. If one tlnead of the ציצית be broken off, the Tallis is fit for use, for indeed the missing part is only half of a. doubled thread. But if two thieads be bioken off, then, perchance they are both the two halves of the doubled thread, and if so a com-plete thread is missing and the ציצית is unfit for use.

6. Since it is wiittcn : "Thou shalt make thee fringes''"' (T)eut. xxii. 12) we explain "thou shalt malie" as excluding that vhichhas been made (for other occasions). That is to say, that thou shalt make the fringes for this garment (Tallis or Arba' Kanfos). Therefore if he made the fringes accoiding to regulation and afterwards put them on this (particular) garment, or if he took the --from another gainient and put them on this garment accor ציצית

C

דיני תפלץ

ר זה כהלכה, או אפילו אם נקרעה הכנף ונפלה הציצית, והוא החזירה לכנ

ת הקרע, בכל אלה הציצית פסולה, משוס למקומה ותפר אחר כך א

תעשה ולא מן העשוי, ובאופנים האלה צריך להתיר את הציצית לגמרי

ולחזור ולקשרה כהלכה.

. בכל יום קידם שיברך על הציצית, יעיין בחיטי הציצית אס הם ז

כשרים, כיון שדרכם לפסוק, ובשעת קריאת שמע יאחזם ביד שמאלו ננד

. וגוהגים לנשק ך ב ב לבו, כמו שגאמר והיו הדברים האלה — על ל

בת ״ציצית״, וכל זה משום הציצית אחר הברכה ובכל עת שאומרים תי

חיבת מצוה.

ח. אין להכנס בטלית נדולה לבית הכסא, אבל בטלית קטנה

מותר, ולבית הקברות או בד׳ אמות של מת, אסור להכנם בציצית מנולות,

לא של טלית נרולה ולא של טלית קטנה.

תר ליקח טלית של חכרו באקראי בעלמא גם שלא מדעתו ט. פו

להתפלל בה ולברך עליה, אבל לא יוציאה מן הבית שמוגחת בו, ואם

היא מקופלת, יחזור ויקפלה, ובשבת לא יקפלה. ואם שאל מחברו טלית

לעלות לתורה, אין לברך, אבל אם לקח טלית הקהל, אפילו רק לעלות

לתורה, צריך לברך, וטלית של שותפים חייבת בציצית.

י« הפושט טליתו ודעתו לחזור ולבשה מיך, אפילו הלך לבית הכסא,

כשחזר ולובשה, לא יברך עליה, אבל אם היה דעתו שלא ללבשה וגמלך

ללבשה, צריך לברך. ואם פשט סתם, אם גשארה עליו טלית קטגה, אין

לכרך, ואם לא נשארה עליו טלית קטנה, צריך לברך. ואם נפלה טליתו

כולה מעליו אף שנשארה בידו, צריך לכרך.

דיני תפלין.חת תפלין ביר ובראש היא מצות עשה מן התורה, שנאמר , הנ א

״וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך", והיא אחת מן המצות

ת נאמר בה ״לאות״, היותר חשובות שנצטוו בה ישראל, כי פעמים רבו

ת היא, כי בנים אנחנו לאבינו שבשמים, וכי ו היינו כי המצוה הזאת א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

aing to rule, or even if the corner be torn and the ציצית fell off and he leplaced i t and afterwards mended the rent, in all these cases the ציצית is invalid because the rule is " thou shalt make " and not use that which has already been made. I n these instances i t is necessary to untie the ציצית entirely and to put i t on again according to the rule.

7. Prior to saying the benediction over the ציצית one should daily examine the threads to see whether they are in order since i t is natural that they should break off. When the שמע (Deut. v i . 4-9, x i . 13ff. and Num. xv. 37 ff.) is read he should take hold of the ציצית with his left hand opposite his heart, as i t is said: " And these words shall be . . . upon thine heart" (Deut. vL 6). I t is a custom to kiss the ציצית after its benediction and each time we say the word ציצית. A l l this is a token of our love for God's precepts.

8. One must not enter a lavatory with a Tallis, but i t is per-missible to do 80 with an " Arba' Kanfos." I t is prohibited to enter a cemetery or to be within four cubits of a corpse with exposed ציצית of the "Ta l l i s " or , , Arba ' Kanfos."

9. I t is permitted to take the Tallis of anyone who is a casual companion even without his knowledge and to pray there-with and to say its benediction. Eut i t must not be taken out of the house where it happens to be. I f i t be folded, the user must fold i t again. On Sabbath he should not fold i t . I f one borrow a Talli3 from his companion to go to the reading of the Law, the Tallis benediction is not said ; but if he take a Tallis belonging to the congregation, if only for the reading of the Law, i t is necessary to say the Tallis benediction. A Tallis belonging to partners requires ציצית.

10. I f one take off tlie Tallis with the intention of putting i t on again, even though he go to the lavatory, when he puts i t on again he need not repeat the benediction. But if i t was not his intention to put i t on again and he changed his mind and put i t on he must say the benediction. I f he took i t off without thinking whether he would put i t on again, but he wears the Arba' Kanfos, he does not say the blessing (when he puts i t on again) ; but if he should not then wear the Arba' Kanfos he must say the benediction (when he puts i t on again). I f the entire Tallis fall off, but a part is still in his hand i t is necessary to say the benediction when replacing i t .

T H E RULES OF T E P H I L L I N .

1. I t is an affirmative precept to lay Tephillin on the hand and head, as i t is said : " A n d thou shalt bind them for a sign upon thino hand, and they shall be for frontlets between thine eyes" (ibid. 8). This is one of the precepts of especial value enjoined upon Israel for 6everal times the word " sign " is mentioned in connection therewith, that is to say. this precept is a sign that we are sons of our Father in Hoaven and that we are members of the community of our

דייגי תפלץ

מדובקים אנחנו בנוף עמנו הנדול והקדוש, כמו שהתפלין מקושרין בגופנו,

ודרשו חז״ל ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ אלו תפלין

וכוי. ובהנחת התפלין על הזרוע גגד הלב, ועל הראש ננד המוח, יכון

לשעבד חושיו, מחשבותיו ומאויו להבורא והמנהיג היחיד והמיוחד, ולהודות

לו על חסדיו אשר נמל עלינו מעת הוציאנו ממצרים, ויבחר בנו להיות

לו לעם סגולה ולעשות מצותיו וחוקיו, למען היותנו לעם חכם ונבון

ועם קדוש.

ב. מי שאיגו מניח תפלין, הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן,

ומי שמגיח תפלין פסולין, לא בלבד שאיגו מקיים את המצוה, אלא

שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, ולכן יזהר שיהיו גאים וכשרים, וישגיח

עליהם שיהיו מתוקנין ושחורים הבתים והרצועות. ואם נתקלקלו התפלץ

אפילו רק במקצת, או שנפסקו התפירות, וביחוד אם הקרנות אינם

כתקונם, ימהר לתקנם על ירי מומחה.

/ ר, ץ עד שנעשה ״כר מצו ל פ , מגהג רניל הוא, שקטן אינו מניח ת ג

ר ב , ו ת ו י הייגו שתמלאיגה לו י״ג שגה, ומתחיל להגיחן כחדש ימים לפגי ה

מצור.״, כדי להתרגל כטצוה. נשים פטורות מן התפלין.

ן ת בחול. אין מגיחים תפלי ד. הגחת התפלץ היא בתפלת־השחרי

ב ו בשבת מום טוב, מפגי שכתיב בתפלין ״והיה לך לאות״ ושבת ויום ט

הם בעצמם אות בין הקכ״ה לישראל, שנאמר ״ביגי ובין בגי ישראל אות•

היא לעולם״. ולפי שהציצית מצותה תמיד ושל תפלין רק בחול, לכן

לובשין את הטלית קידם שמניחים את התפלץ, מפני ש״תדיר ושאינו־

תדיר תדיר קודם״. בחול-המועד יש מקומות שאין מניחים תפלין כלל,

סת אחד־ ויש שמניחים בלא ברכה. וצריך ליזהר שהמתפללים בבית הכנ

לא יאחזו במנהגים שוגים, דכתיב ״לא תתגודדו״ ודרשינן לא תעשו

אגודות אגודות.

ת זו את­ ה, תפלין של יד ושל ראש שתי מצות הן, ואיגן מעכבו

ך, שאם אין לו אלא אחת, או שמחמת אונס אינו יכול להניח אלא אחת,.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

great and holy people. The Tephillin are bound to our bodies, and our sages interpret the text: " A l l the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon thee" (ibid, xxviii. 10) as referring to the Tephillin. In placing the Tephilltn upon the aim opposite the heart and upon the head opposite the brain, the intention is to m.ke not only our senses but also our thoughts and desires sub-servient to our Creator and Ruler, the only Unity, and to give thanks unto Him for His loving kindnesses which He has bestowed upon us from the time when He brought us forth from Egypt and took us to be unto Him a chosen people to observe His commandments and statutes so that we might become a wise and understanding people anil a holy nation.

2. Any Jew who does not use Tephillin is reckoned among the class of t!ans1״essors in Israel who sin with their body. If one use defective Tephilliri, not only does be fail to observe the precept but he utters many benedictions in vain. Therefore one must be careful that the Tephillin should be in go׳*d and proper condition, and he must see to it that they are in order and that the capsules and straps ate black. If the Tephillin become defective even in a very slight degree or if the sewing become undone or even if the edges of the capsules aie not as they should be, they must be speedily repaired by a competent workman.

3. It is a general custom that a lad should not put on Tephillin until he becomes Bar Mitzvah, i.e., until he ha3 completed his thirteenth year, nevertheless he begins to put them on about a month before he is Bar Mitzvah, in order that he may accustom himself to the precept. Women are exempt from this precept.

4. The time for putting on the Tephillin is at the raornin״ service on week-da3־s, they are not used on Sabbath or Festivals because it is wiitten about the Tephillin : "And it shall be for a sign unto thee " (Ex. xiii. 9). Sabbath and Festivals are also a sign between God and Israel, as it is said : " It is a sign between me and the children of Isiael for ever" (ibid. xxxi. 17). Owing to the fact that the precept of ציצית is applicable daily whereas the Tephillin are used on week daj 3 only, therefore the Tallis is put on bef״re we use the Tephillin, because that which is rao־״e frequent in use has the preference over that which is less frequently used. In some places Tephillin are n׳>t used on the Intermediate Days of Festivals, but some people put them on without any benediction. Care must be taken that in a Synagogue a uniform procedure should obtain.

5. The Tephillin for the hand and for the head are two separate precepts, an 1 the failure to observe one does not prevent the peiform-auce of the other, so that if only one be available or by reason of some compulsion the user can only put on one, he does 60; if it be the hand

8

דיני תפילין

מניח אחת, אם מניח של יד מברך להניח תפלין לבד, ואם מניח של

ראש, מברך עליה להניח תפלין ונם על מצות תפלין, ואומר ברוך שם

. . עד כבוד מלכותו לעולם ו

. מעלין בקודש ולא מורידין, ותפלין של ראש קדושתה נדולה ן

משל יד, ולכן רצועה שהיתר. בשל ראש אסור לעשותה של יד, אבל

ת בשל ראש. ת משל יד מותר ל

. מניחין את התפלץ מעומד. אסור להפסיק בשיחה כל זמן ז

הנחתם. לא יהא דבר חוצץ בין תפלין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא

של ראש. ויזהר בתפלה של יד שלא יזיז הקשר מן הבית, (ואפילו כשהיא

בתוך הכיס), ושיהא צר השחור של^הרצועה לחוץ.

ח4 מקום התפלין הוא> של יד על זרועו השמאלית במקום שהבשר

הוא יותר גבוה, המעברתא, היינו הקצה שהרצועה עוברת בתוכה תהיה לצד

מעלה, וישגיח שיטה התפלה גגד הלב. ושל ראש תהיה הקצה החצוגה במקום

שהשער מתחיל לגדל, וירקרק שתהיה כנגד בין העיגים, וצריכה שתהא

מהודקת בראשו, והקשר יהי בגובה העורף שהוא בסוף הגולגלת, כמקים שער.

ת שהרגיל את עצמו כן, מ ח ט, אטד גמור, אפילו געשה אמר מ

יגיח בימין של כל אדם שהיא שמאלו, ואם עושה כל מלאכה בימין רק

שכותב בשמאל., או בהיפוך, היד שכותב בה היא חשובה ימין, ויגיח

התפלה בידו השגיה. ואם שולט בשתי ידיו, מגיח בשמאל של כל אדם.

וכן אם לא נולד אטד כלל, אלא שאחר כך הרגיל את עצמו לכתוב

בשמאל, ועושה כל מלאכתו בימינו, מניח בשמאל של כל אדם.

. יקח את התפילין בידו, ולא ינער אותם מן התיק, משום ביזוי י

מצוה. מניח תחלה של יר, וקודם שמהרק את הקשר מברך להגיח

תפלין, ומהדק את הקשר ועושה ז' בריכות על זרועו, ואחר כך מניח

תיכף את של ראש, וקודם שמהדקה על ראשו מברך על מצות תפילין,

ומהדקה על ראשו ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והטעם

שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא מפני שיש קצת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Tephillah, the benediction )להגיח תשלי only is said, i f i t be the head Tephillah the benedictions להניח תפלין and מל מצות ו»לין are said and then he says ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

6. In holy things we progress but we do not deteriorate. The head Tephillah possesses a higher sanctity than the hand Tephillah and therefore the strap belonging to the former may not be used for the latter, but the latter may be used for the former.

7. We stand when the Tephillin are put on and speaking is then prohibited. The Tophillin must be placed next to one's flesh. Care must be taken that the knot of the hand Tephillah is not shifted from the capsule even when in the bag. The black side of the strap should he to the front (Le. visible).

8. The hand Tephillah is put on the muscle of the left arm with the rim of the capsule upwards inclining slightly towards the heart. The capsule of the head Tephillin must be on the forehead, midway between the eyes with the lower edge placed where the hair begins to grow; the strap must exactly fit the head measured round the forehead, the knot being at the base of the skull where the hair begins.

9. A loft-handed person puts the Tephillah on his right arm, whether the habit is natural or acquired. I f all work be done with h i • right hand except writing'or vice-versa, than the writing hand is con• •idered the right and the Tephillah is placed on the other. An ambi-dextrous man puts the Tephillah on the left arm. A man, although not born left-handed, who accustoms himself to write with the left hand but does all his work with the right hand, puts the Tephillah on the left arm.

10. The Tephillin must be taken out and not shaken out of the the bag to obviate the slighting of a divine precept. The hand Tephillah is put on first and before the knot is tightened the benedic-tion ]להניח תשלי is said. The knot is then tightened and the strap wound seven times round the arm, then the head Tephillah immediately placed on the head and the benediction על מצות ח£לין L> said, after fixing i t properly ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד is said, because there is a slight doubt with reference to this benediction and i t

9

דיני תפלין

ספק בברכה זאת, (עיין לעיל סמן ג' סעיף ג), טוב לברך ברכה זאת

ה של ראש לתפלה של יד, ואם הפסיק ל פ בלחש. ואסור להפסיק בין ת

בינתים אפילו לאמן יהא ש״ר וקדושה, חוזר ומברך על של ראש להניח

ונם על מצות. ואפילו בחוה״מ או בשעת הנחת תפלין דר״ת שאין מברכים

על התפלץ, לא יפסיק בין ש״י לש״ר, אבל לאמן יהא שייר וקדושה

מפםיקין בהוה״מ או בשעת הנחת תפלין דר״ת, ואם הפסיק לצורך תפלין,

אין צריך לברך שנית להניח. לאחר שהניח של ראש, עושה ברצועה

של יד נ׳ כריכות על האצבע האמצעית, א׳ בפרק האמצעי וכ׳ בפרק

התחתון ויכרוך את הרצועה על כף ירו, עד שתהא כדמות אות ש

מעבר כזה, ודמות אות ד מעבר מזה, והיו״ד אצל הבי״ת, הרי שדי.

כשעושה הכריכות על האצבע, אומר וארשתיך לי וכוי.

. כל זמן שהתפלין עליו, לא יפיח דעתו מהן, ומנהנ יפה א י

למשמש בהן כשמזכיר מצוהן בקריאת שמע, כשאומר וקשרתם לאות על

•דיך ממשמש בשל יד ונושק, וכשאומר והיו לטוטפות בין עיניך ממשמש

בשל ראש, ונושק. אם נצרך להסיר את התפלין בתוך התפלה, כשחוזר

ומניחן צריך לברך שוב.

יב. מי שאין לו תפלין והצבור מתפללין, מוטב שיתעבב ער לאחר

ת הצבור לשאול לו תפלין מאחר, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל ל פ ת

שמונה עשרה בתפלין, מטה שיתפלל עם הצבור בלא תפלין.

חת תפלין בבקר משיראה את חברו הרניל עמו קצת יג. זמן הנ

ברחוק ד' אמות ויכירנו, וכל זמן שהתפלין עליו לא יסיח דעתו מהן כלל,

חוץ מבשעת ש״ע ות״ת, ואמור לאכול בהן סעודת קבע, אבל אכילה

עראית מותר, ושינה, אפילו עראית, אכורה.

יד. אם נפסקה רצועה ש״י כמקים הקשר ורוצה להפוך קצה

הרצועה מלמטה למעלה, אסיר, וכן ברצועה שייר אסור להפוך מה שהיתה

בתוך הקשר לחוצה לה.

. אין לחלוץ את התפלץ עד אחר קדושת ובא לציון, כשאומר 1 טת מוסף ל פ יהי רצון שנשמור חקיך. בראש הדש הולצין התפלץ קודם ת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

should therefore be said silently. No interruption is permitted between the placing of the Tephillah on the hand and on the head. I f an interruption be made, even to respond ר ״ א ש ה ה or י ש ו ד ק , the bene-dictions ח י נ ה ת and ל ו צ ל מ are repeated when putting on the head עTephillah. Even on the Intermediate Days of Festivals, or when using the Tephillin of Rabbinu Tam, when no Tephillin benedictions are said, no interruption is allowed between putting on the hand and the head Tephillin, but in these cases i t is permitted to respond ן מ אר ״ א ש ה ה or י ש ו ד ק ח . י נ ה is not repeated i ל f the interruption be in connection with the Tephillin. After the head Tephillah has been adjusted, the strap of the hand Tephillin is wound thrice round the middle finger, once over the middle joint and twice on the bottom joint and the remaining strap is wound round the palm of the hand BO that the letter ש is formed on the back of the hand and ד on the palm and י is formed near by the capsule, thus making י ד ש . Whilst winding the strap round the finger he says : י ו כ י ו ך ל י ת ש ד א Hos. i) ו i . 19, 20).

11. One's attention must not be diverted from th׳< Tephillin whilst wearing them. I t is customary to touch them when the precept concerning them is said. When ho says ך ד ל י ת ע ו א ם ל ת ר ש ק he should וtouch the hand Tephillah and kiss (that with which he has touched i t ) and when he says ך י נ י ץ ע ת כ £ ט ט ו ל י ה he should touch the hoad וTephillah in like manner. I f he must remove the Tephillin during prayer, then the benedictions must be repeated when they are replaced.

12. When one has no Tephillin and the congregation is prajing, he should wait t i l l the end of the service so as to borrow Tephillin from another, so that he can say the ע מ ה עשרה and ש נ מ with the Tephillin שon, rather than to pray with the congregation without Tephillin.

13. Tephillin should be put on in the morning as soon as i t is light enough to recognize one's acquaintance at a distance of four cubits. While wearing the Tephillin a meal is prohibited, but casual refreshment is allowed ; sleep is prohibited under any circumstances while wearing Tephillin.

14. I f the strap of the hand Tephillah be broken where the knot is tied and one wishes to use a piece of the strap below the knot so that i t becomes a part of the section above the knot, this is pro-hibited. Likewise with the strap of the head Tephillah, i t is pro-hibited to change what was contained within the knot so that i t becomes outside the knot.

15. The Tephillin are not taken ofT until the ה ש ו ד ן in ק ו י ג א ל ב וhas been said, after the words ר ו מ ש נ ן . . . ש י רצו ה י . On the New Moon we take them off before Mussaph. On the Intermediate Days of

10

דיני מזוזה

בחול המועד סוכות חולצץ כולם קודם הלל, ובחול המועד פסח הצבור

חולצין קודם הלל והש״ץ אחר הלל.

טז. חולצין התפלץ מעומר. מסיר את הכריכות מן האצבע וחולץ

ה של ראש ואחד כך חולץ של יד. נוהגים לנשק את התפלץ בשעת ל ח ת

הנחתן ובשעת חליצתן. לא יחלוץ התפרץ לא בפני ס״ת ולא בפני רבו

אלא יםתלק לצדדין ויחלוץ התפלץ מעומד וינשק אותן.

ך הכיס שלהן, באופן שידע למחר ו ת ת התפלץ ב ין. יניח א

ה של יד, אבל לא יניח של יד על של ראש, כיון דשל ל ח להוציא ת

ראש קדושתה גדולה משל יד, אלא יניחן זו אצל זו, ויניח הכיס עם

התפלץ בתוך כיס הטלית למטה, והטלית למעלה, כדי שיפגע בטלית

תחלה, ויזהר שלא תפולנה לארץ, ושיגהג בהן כבוד אפילו כשהם

בתוך הכיס. כיס התפלין שהזמינו לתפלין וצר בו, אסור לשטתו לתשמיש חול,

יה. נכון לבדוק התפלץ ב' פעמים בשבע שנים, ואם נתקלקלו

הבתים יבדוק נם את הפרשיות, וכן אם נשרו במים צריכין בריקה.

דיני מזוזה.. סמוך למצות תפלין צונו הבורא ״וכתבתם על מזוזות ביתך א

ובשעריך״ (דברים ו׳ ח זי), וכשם שהתפלין הן לאות קדושה על ידינו

ובין עינינו, כך תהיה המזוזה לאות על הבתים אשר אנחנו שם. וטוב

ת המזוזה ביציאתו, טוב לאםר לנשק המזוזה בבואו ובצאתו, ובנשקו א

״ה׳ שומרי ה׳ צלי על יד ימיני״,

ב. מצות עשה לקבוע מזוזה בכל פתח, נם בשערי חצרות ומבואות,

ה פתחים העשויס לכניסה מ ואפילו יש לו כמה חדרים, ולכל חדר כ

ויציאה, אף על פי שהוא רניל רק באחד מהן, מכל מקום כולם חייבים

במזוזה, ואפילו אם נתמעטו הדיורין ואינו צריך עתה רק לפתח אחד,

ח שאינו עשוי אלא להכניס ת ל מקים כולן חייבים, אך אם יש איזה פ כ ס

ח אחר לכניסה ויציאה, אזי ת דרך שם איזה משא לפעמים, ויש שם פ

ק להכניס משאות פטור. ח העשוי ר ת פ ה

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R

Tabernacles everyone takes off the Tephillin before Hallel, on the Intermediate Days of Passover the congregation take them off before Hallel, whilst the Reader does so after Hallel.

16. We stand when the TephiUin are removed, first the strap round the finger, then the head Tephillah and finally the hand Tephillah are removed. I t is customary to kiss the Tephillin when putting them on and off. They must not be removed in front of a scroll of the Law or before one's teacher, one must in these csaea turn aside to remove them.

17. The Tephillin must not be placed in their bag one over the other, but side by side, so that the hand Tephillah can be taken out first. The bag with the Tephillin should be placed in the Tallis bag beneath the Tallis, so that the Tallis is first to hand. They must be handled with reverence, and even when in their bags they must not be allowed to fall on the floor. The Tephillin bag must be made specially for this purpose and i t must not be used for anything profane.

18. The capsules of the Tephillin should be examined twice in seven years. I f the capsules are brokon the parchment must be examined, this also applies if the capsules fall into the water.

RULES CONCERNING T H E MEZUZAH.

1. I n proximity to the precept concerning Tephillin, the Creator has commanded us: " And thou shalt write them upon the doorposts of thy house, and upon thy gates" (Deut. v i . 9). Just as the Tephillin are a sign of holiness upon our hand3 and between our eyea, so is the Mezuzah to be a similar sign upon the houses wherein we dwell. I t is good to kiss the Mezuzah when coming in and going out, and in the latter case to say : ה׳ שומרי ה׳ צלי על יד יטיגי (cf. Ps. exxi. 5).

2. I t is an affirmative precept to fix the Mezuzah upon every door, also on the gates of courts and yards. Even if one has many apartments and each apartment has many doors for use, but only one is actually in use, they must nevertheless each have a Mezuzah, even if the use of dwelling therein be diminished and he only has need of using one door, still each one requires a Mezuzah. I f there be a par-ticular door which was made merely for bringing in goods occa. sionally, and there be another door for entrance and exit, then the former does not require a Mezuzah.

11

דיני מזוזות

ג. מזוזה חובת הדר, שאם יש לו בית ואין דר בו פטור ממזוזה,

ואם דר בו אף על פי שאינו שלו אלא ששכרו מאחר, ואפילו שברו

מנכרי, חייב לקכוע מזוזה.

ד. אין הבית חייב במזוזה לכולי עלמא, ולברך על קביעתה אלא

באלו תנאים: (א) שיהא ד' אמות על ד׳ אמות. (ב) שיהיו לו ב׳

מזוזות ומשקוף על גביהן. (נ) שתהיה להבית תקרה. (ד) שתהיינה לו

דלתות. (ה) שיהיה הפתח גבוה לא פחות מי׳ טפחים. (ו) שיהיה עשוי

לדירת אדם. (ז) שיהיה עשוי לדירת כבוד. (ח) שיהיה דירת קבע.

ה. ולכן בית הבגסת פטור, שאין בו בית דירה, ובית המדרש יש

אומרים דחייב, כיון שיושבים שם כל היום דומה לבית דירה, ויקבעגה

בלא ברכה. בית המרחץ, בורסקי ובית הטבילה פטורין, מפגי שאינן

לדירת כבוד. בית שאיגו עשוי לדירה בקביעות, כמו סוכת החג בחג, וכן

אותן חגויות שעושין ביומא דשוקא לימי משך השוק, ואחר כך מפרקין

אותן פטורים.

ו. מרתף שהמזוזות עם הפתח שוכבים באדמה פטור, דלא נקרא

״מזוזות ביתך״ אלא כשהן עומדות על הארץ.

ך בלשון יחיד, ת י ז. בית השותפים חייב, אף על גכ דכתיב פ

מ משמע אפילו דרבים ודוקא שותפית כ י מ ב ירבו י ל מקים מדכתי כ ס

ישראלים, אבל שותפות עם גברי, וכן חצר שישראל וגברים דרים בו!

ואפילו רובם ישראלים, פטור, שמא יטלוה הנכרים ותבוא למיון. וכן

במקום שיש לחוש שיגנבוה, לא יקבע שם מזוזה אלא בדרך שאי אפשר

להם ליקח אותה. ובשעת הדחק יש לקבעה בפגים אחורי הדלת, ודוקא

ח טפח, כי אז פסולה, ת פ במזוזה עצמה ולא בכותל, ולא ירחיקה מחלל ה

ח ת פ ח בעודה תלושה, ואחר כך חברה ל ת פ ח4 קבעה בטזוזת ה

מסולה, דהוי תעשה ולא מן העשוי, (עיין לעיל סי׳ ד׳ ו׳), ומטעם זה לא

יקבע אותה קודם שיתלה את הדלת, שיש אומרים שאין חיוב מזוזה באין

ת תלויה, ל ד

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL.

3. An unoccupied house needs no Mezuzah. A house which is hired must have a Mezuzah, even if hired fiom a non-Jew.

4. A Mezuzah must be fixed and a benediction said : (a.) I f the house be four cubits square; (b.) I f i t have two doorposts and a lintel on top of them ; (a) I f the house have a roof; (d.) I f i t have doors; («.) I f the doors be at least 10 cubits high; (f.) I f i t be built for man to dwell therein (g.) in honour and (h.) as a permanent dwelling.

5. Therefore a Synagogue does not need a Mezuzah as i t is not a dwelling house. Since people sit in a Beth Hamidrash all day i t is necessary to fix a Mezuzah, but without saying the benediction. A wash-house, a tannery and a ritual bath do not require a Mezuzah; this applies to a סוכה used during the Feast of Tabernacles and also to booths which are erected for fairs and thereafter pulled down again since they are not used as permanent dwellings.

6. A cellar with its doorposts and door underground needs no Mezuzah, for the term " doorposts of thy house " (Deut. v i . 9) is only applicable when the doorposts stand above ground.

7. A house belonging to partners requires a Mezuzah, although it is written "thy house1' (ibid.) in the singular, nevertheless since i t is written "that your days may be multiplied " (ibid, xi.21) we infer that this precept applies to the many. This only refers to partners who are Israelites (on whom the Law is enjoined). But where the partner is a Gentile or in the case where there is a court where Israelites and Gentiles dwell, even if the former be in the majority, the law of Mezuzah does not apply, lest the Gentiles might take i t and i t would cease to be used for a holy purpose. This rule applies wherevar it is feared that the Mezuzah might be stolen, then i t may only be fixed in such wise that i t cannot be taken. I n cases of emergency i t may be fixed inside behind the door, but only on the doorposts and not on the wall. I t must not be a cubit away from the doorway, otherwise i t is useless.

8. A Mezuzah must not be fixed until the doorposts are erected, for the rule applies : " Thou shalt make i t " expressly, and not let i t be the result of something done previously (see supra p. 6.). For this ׳ reason a Mezuzah is not required if there be no door.

12

הלכות תפלה

4 צריך לקבעה בימין הנכנס, ואין חילוק בזה בין איטר לאינו ט

אטד. אס הפתח הוא בין שני חדרים, ויש להסתפק באיזה צד יתן את

ב הדלת על ר היכר ציר, פי׳ רואים איך תסו ת המזוזה, אזלינן בזה ב

ת לתוכו זהו עיקר הבית, ונותנים את המזוזה ח ת פ צירה, והחלק שהדלת נ

בצד ימין שנכנסים לתוכו, ודוקא כששני הבתים שוים בתשמישן, אבל אם

אחד הוא עיקר תשמישו, נותנין את המזוזה בצד הימין שנכנסין להחדר

פתח לתוך השני. אשר עיקר תשמישו שם, ואפילו הדלת נ

י, מקום המזוזה מתחילת שליש העליון בנובה השער, וקובעה

באלכסון היינו שיהי ראשה נוטה כלפי הבית, ואם לא קבעה אלא תלאה

. ה ט מ ם ל ג ת למעלה ו פסולה, ולכן צריך ליזהר לחזקה במסמרו

יא4 קודם שקובעה יברך ״אשר קדשגו במצותיו וצוגו לקבוע מזוזה״,

ואם קובע כמה מזוזות, די בברכה אחת לכולן. אם גפלה המזוזה מעצמה

יחזר וקבעה, צריך גם כן לברך, אבל אם הוא הסירה כדי לבדקה, יש

להסתפק אס צריך לברך.

יב. היוצא מן הצית וישראל אחר יכנוס לדור שם, לא יטול

ת המזוזות, אלא יניחן והשני ישלם לו עבורן. הראשון א

יג. מזוזת היחיד נבדקת שתי פעמים בשבע שנים, ושל רבים,

בדקת שתי פעמים ביובל. נ

ח ביתו, ינשק המזוזה, וכשיוצא מביתו ת פ יד. כשנכנס וכשיוצא מ

יאמר: ד׳ שומרי, ד׳ צלי על יד ימיני, ד׳ ישמר יניח ידו על המזוזה ו

ה ועד עולם. ת ע צאתי ובואי מ

. ה ל פ ת ת ו כ ל ה בית התפלה.

א. כתיב ״ולעבדו בכל לבבכם״ (דברים י״אי״נ), ודרשו חז״ל איזו

היא עבודה שהיא בלב, הוי אימר זו תפלה. התפלה היא האמצעי היותר

נכץ להרמת מצבנו הרוחני, לאמץ בתוכנו הדעת כי האדם הוא חסר

L A W S A N D CUSTOMS OE ISRAEL

9. I t is necessary to fix the Mezuzah on the right side of the entrance. There is no difference in this case whether a person be left-handed or not. I f the door be between two rooms and doubt arises as to which side he ought to affix the Mezuzah, in this case we notice where the hinge is, and where the door opens and leads to is the chief part of the house, and the Mezuzah is to be affixed on the right aide where one enters. This rule applies only when the two rooms are used alike, but if one be used more than the other, then the Mezuzah is fixed on the right side of the entrance to this room which is chiefly used even i f the door opened directly into the other room.

10. The position where the Mezuzah is to be fixed is in the first third part of the door (measured downwards), and i t should be slanting with its top inclined towards the house ; if i t be not affixed but only suspended i t is useless. I t is therefore necessary to fix i t permanently with nails at the top as well as at the bottom.

11. Before affixing i t the benediction לקבוע מזוזה must be said. I f many Mezuzoth have to be affixed one benediction suffices for all of them. I f the Mezuzah fell down and he refixes i t , i t is necessary to repeat the benediction, but if he removed i t in order to examine it, there is some doubt whether he should repeat the benediction.

12. When one is removing from a house and another Israelito 18 coming to dwell there, then the former must not remove the Mezuzoth, but he must leave them and his successor must recompense him.

13. The Mezuzah of a private person must be examined twice in seven years, but that belonging to a society is examined twice in a jubilee.

P R A Y E R .

T H E RULES or T H E HOUSE OP PRAYER.

1 . I t is written : " To serve Him with all your heart" (Deut. x i . 13) . Our sages of blessed memory ask: Which is the service with the heart ? This is prayer. Prayer is the most suitable means of fortifying our spiritual garrison, to strengthen within us the knowledge that a man lacks power, and that the provision of our needs depends solely upon God. And although we have the right to pray for our needs at all times and in any matter we think proper, nevertheless «0־

13

הלכות תפלה

אונים, וכי ספוק צרכיו תלוי רק בהשי״ת. ואף כי הדשות בידינו לשאול צרכינו

ת הקבועות אין בכל שעה ובבל אופן שיעלה על לבבנו, מכל מקום בתפלו

ת והברכות, שקבעו לנו חכמינו ז״ל בימים מקדם בלשון לנטות ממטבע התפלו

הקודש דוקא. וכשם ששעות התפלה קבועות, כך יקבע לו אדם מקים קרוש

לתפלתו בצבור, כי מלבר שברב עם הדרת מלך, המקום נורם להתעוררות

. ״ ש נ ר מחשבות קדושות, כמו שנאמר ״אל בית אלהים נהלך ב

ב. אס מחמת אי!ה אונס אינו יכול לילך לבית הכנםת, או לבית

המדרש, ואפילו לשאר ״מנין״ קבוע, יתאמץ לקבע עשרה אנשים שיתפלל

בביתו בצבור, ואם אי אפשר לו, יתפלל על כל פנים בשעה שהצבור

מתפללין שאז הוא עת רצון. וכן מי שהוא דר במקום שאין שם מנין,

ת הצבור ל פ ת ה שהצמר מתפללין בכל מקים, ויכון לבו ל ע ש יתפלל ב

ת יחיד לנמרי. ל פ שמתפללים אז, ולא תהיה תפלתו ת

ות בית הכנסת או בית המדרש, ג. כופין בני העיר זה את זה לבנ

ולקנות ספרים ללמוד בהם, ובמקום שאין מנין תמיד, כופין זה את זה

שיבואו תמיד למנין, שלא יתבטל הצבור. ואפילו הלומדים, שעל ידי זה

יתבטלו מלימודם, בופין אותם שיבואו למנין, דזמן תורה לחוד וזמן

תפלה לחוד.

ה מאד, ומוזהרים עליהם ל ת ד. קדושת בית הכנסת ובית המדרש נ

לירא ממי ששוכן בהם, כדכתיב וממקדשי תיראו, ולא בית המקדש בלבד

סת ובית המדרש נקראים מקדש מעט ל מקום המקודש, ובית הכנ אלא כ

כדכתיב ואהי להם למקדש מעט ״אלו בתי כנסיות ובתי מדרשים״. ולכן

אסור לדבר בהם דברים בטלים, ומכל שכן שאסור להתנהנ שם שחוק וקלות

ראש, ועליהם נאמר ״מי בקש זאת מידכם דמום חצרי״ (ישעיה א׳ י״ב).

ביהכ״נ ובהמ״ד שנחרבו עריין הם בקדושתן.

ה4 אסור לאכול ולשתות ולישן בכית הכנסת אפילו שינת ארעי״

ת ל ואין לנשק בניו הקטנים בהם, שאינו ראוי להראות שם אהבה אחרת ד

אהבת השם.

L A W S AND CUSTOMS Or' I S R A E L

should not deviate from the formulas of the prayers and benedictions instituted by our sages in olden daj s in the Hebrew language. Ju.y, as there are fixed times for prayer, likewise should a man have a fixe!i place in the congregation for his prayers. For apart from the fact th:!t "the glory of the King is the multitude of the people" (Prov. xiv. i'S) the locale itself helps in stirring up holy thoughts, as it is said: " To the House of God let us go with feeling" (Ps. lv. 14).

2. If one cannot go to Synagogue or to the House of Study, or even to some regular place where a Minyan (quorum of ten males) is to be found, one should try to arrange for ten men to meet, so that he may pray at home with the status of a congregation. If this be impossible, he should pray under all circumstances simultan eously with the congregation for that is a propitious time. Likewise if one dwell in a place where there is no Minyan', he should pray at such time as the congregation pray ; and he should direct his attention to that prayer which the congregation pray at that time, 80 that his prayer will not be that of an individual in all respects.

3. The inhabitants of a place compel one another to build a Synagogue or House of Study, to buy books for study and where there is no Minyan they should come continually to form Minyan so that the religious commuuity should not cease. Teachers are forced to come to Minyan even if they be debarred from teaching, for the time of teaching the Torah is distinct from the time of prayer.

4. The sanctity of the Synagogue and of the House of Study is very great, and we are warned concerning them to fear tho One who dwells therein, as it is written : "And ye shall reverence My sanct-tuary " (Lev. xix. 30). This refers not only to the Temple but to every place which has been sanctified. The Synagogue ami the House of Study are each called "a little sanctuary," as it is written : , ,And I will be unto them for a little sanctuary " (E/.ek. xi. 16). It is there-fore forbidden to gossip or to be frivolous or indecorous therein, and concerning those who act thus it is said : "Who has required this at your hands, to trample My courts " (Is. i. 12). A Synagogue and a House of Study which have been destroyed still retain their sanctity.

5. It is forbidden to eat, drink, sleep or even to doze in a Synagogue. We should not kiss our little sons therein, because it is not meet to distract one's attention from the love of God.

!4

דיני מנין

סת בית המדרש, אבל לא מבית ו. מותר לעשרת מבית הכנ

סת אלא אם כן יש להם בית המדרש בית הכנסת. אסור למכור בית הכנ

סת זה, אסור למכרו אפילו סת אחר, אבל אס אין להם רק בית הכנ הכנ

ות אחר, דהא אפילו לסותרו אסור עד שיבנו אחר אלא אדעתא לבנ

סת חרש, וסתרו הישן ו בית הכנ אם בן חזו ביה תיוהא, אבל אם בנ

על פי דעת הקהלה ומנהיניה, פקעה קדושת הישן וחלה על החדש,

ורשאים לשנות הישן לכל מה שירצו.

דיני מנין.. אין אומרים קדיש וברכו וקדושה, ואין קורץ בהורה אלא א

כעשרה אנשים גדולים, ונדול היינו שעברו לו שלש עשרה שנה ונכנס

ת י״ד. לשנ

4 מי שנולד בחודש אדר כשהיתה שנה פשוטה, וכשנעשה גדול ב

היתד. השנה מעוברת, אינו געשה גדול עד אדר שני, אבל אם נולד בשנה

מעוברת באדר ראשון, נעשה נדול נם כן באדר ראשון. ואם כשנולד

היתד, שנה מעוברת וכשנעשה נדול היא שגה פשוטה, בין שנולד באדר

ראשון בין שנולד באדר שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה.

ג. יש מתירים לומר דבר שבקדושה בשעת הדחק, כשיש שם

תשעה בצרוף קטן יותר מבן שש שנים, ואין דעת הפוסקים האחרונים

נוחה מזה.

ד. צריכין ליזהר שלא למנות את האנשים לגלגלותם לידע אם יש

ת ישראל לנלנלותם אפילו לדבר מצוה, דכתיב מנין, כי אסור למנות א

וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. וגוהגין למנותם באמירת הפסוק

הושיעה את עמך ונו׳ שיש בו עשר תיבות.

ל העשרה במקום א׳ והש״ץ עמהם, אבל אם ה. צריכין שיהיו כ

מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפין אף על פי שהפתח

פתוח ביניהם, ואפילו אם הרוב המה בבית הכנסת והמיעוט בעזרה

שלפני בית הכנסת, אינם ננררים אחר הרוב להצמרף עמהם. וכל זאת

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. I t is permitted to make a House of Study out of a Synagogue, but not vhe-versa. I t is forbidden to sell a Synagogue unless there is another; i f i t be the only one, i t must not be sold or demolished until they have another one ready, unless i t be in danger. I f a new one be built, then the old one may be demolished with the consent of the congregation and its leaders, and its sanctity then ceases and is transferred to the new one. The old Synagogue may be transformed in any way desired.

T H E RULES AS TO M I N Y A N .

1 . We neither say ברכו ,קדיש, and קדושה, nor do we read the Torah (with benedictions) unless there be ten male adults present. An adult is one who has passed his thirteenth year.

2. I f one were born in the month of Adar in an ordinary year and when he reaches maturity i t is a leap year, he does not become Bar Mitzvah (i.e. an adult) until the second Adar, but if he were born in a leap year in the first Adar he becomes Bar Mitzvah in the first Adar also ; but if at his birth i t was a leap year and when he becomes Bar Mitzvah i t is an ordinary year, whether his birth took place in the first Adar or the second Adar, he becomes Bar Mitzvah on the par-ticular day in Adar of that ordinary year.

3. Some authorities allow, in a case of emergency, such prayers (permitted only when a Minyan is present) to be said when nine adulto and a boy more than six years old are present. But the later authorities do not approve this.

4. Care is to be taken not to count the people in a direct man• ner in order to know i f there be Minyan, for i t is not permissible to count Israel in a direct manner even for the purpose of fulfilling a precept, as i t is wri t ten: " And Saul summoned the people, and numbered them •with lambs" (1 Sam. xv. 4). We are accustomed to count the Minyan by saying the verse הושיעה את עמך וגו׳ (Ps. xxvii i . 9) which contains ten words.

6. I t is necessary that all the ten should be in one place and the Reader should be with them ; but if some of them be in one room and some in another they are not associated (in the matter of Minyan) although the door is open between the two rooms. Even if a majority of the Minyan be in the synagogue and a minority are in the court-yard in front of the Synagogue, the latter are not counted with the majority to be associated with them, and all this is with reference to

15

דיני שליח צבור

לענין צירוף לעשרה, אכל אם היו כאן עשרה ואומרים קדיש או ברכו או

קדושה, אזי כל השומע קולם יכול לענות עטהם, אפילו כמה בתים

מפסיקים ביניהם, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפשקת בין ישראל

לאביהם שבשמים. ונוהנין לעמוד תמיד לדבר שבקדושה.

ת רק מנין מצומצם, אסור לכל אחד מהם ס נ כ . אם אין בבית ה ן

לצאת, ועל היוצא נאמר ועוזבי ה׳ יכלו, ובדיעבד אם לא נשארו עשרה

יבולים לנמור נם בלא עשרה את הענין שהתחילו בעשרה אם נשאר רוב

מנין. ואם התחיל הש״ין לחזור שמונה עשרה, גומד חזרת כל השמונה

עשרה ואומרים קדושה, ונם אומר ״ברכנו בברכה״ וגוי אבל אין הכהנים

ת כפיהם, וגם אין אומרים קדיש לאחר הש״ע, כי המה ענינים נושאין א

ת אחרים, ואם התחילו לקרות בתורה בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים א

הקריאה אבל אין מוסיפים, וגם אין קיראין למפטיר, אלא האחרון שבמגין

ת ההפטרה בלא ברכות. הקרואים קורא א

. דיני שליח צבוד. ט4 אין ממגין לשליח צבור אלא מי שראוי למשמרת זו, ואיזה א

הטן, זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה, פי׳ שלא יצא עליו שס רע

אפילו כילדותו, ושהוא עגיו ומרוצה לקהל, ויש לו געימה וקול ערב

שמושך הלב, ורגיל לקרות בתורה גביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים

ל המדות הללו, שבתפלה סדורים בפיו, ואם אין מוצאין מי שיהיו לו כ

ת הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים. יכחדו א

ד קבוע אלא מי שנתמלא זקגו, אבל מ ב, אין ממגין לשליח צ

בלי קביעות, כל שהוא בן י״ג שגה ויום אחד יכול לירד לפגי התיבה,

4 ש״ץ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו שקולו ערב הרי זה מגוגה, ג

ועליו נאמר גתגה עלי בקולה על כן שגאתיה. יתפלל בכובד ראש

ויעמוד באימה וביראה, וכל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה, מפגי טורח

צבור, וכל שכן החזגים המאריכים בגגוגים.

L A W S AND CUSTOMS OF I S K A E L

completing the Minyan. But if there were ten in one place anil they were saying ברכו ,קדיש or קדושה, then everybody who hears theit voice can join in the response everi if many houses intervene. For even a partition of iron cannot separate Israel from their Father in Heaven. We are accustomed to stand for כרכו ,קריש, and קדושה.

6. If there be only a Minyan in the Synagogue every ono of them is forbidden to go out, and with reference to such as go out it is said : " And they that forsake the Lord shall be consumed " (Is. i. 28). If one or more depart, that portion of the service which was com-menced when the Minyan was present is completed, providing the majority of the Minyan be still present. Thus, if tho Reader had commenced to repeat the שמנה עשרה, he completes the שמנה עשרה with קדושה and the priestly benediction, but neither do the priests pronounce the blessing, nor is קדיש said after the ששנה עשרה, for these are separate parts of the Service. If they began to read the Torah with Minyan and a minority has departed, they complete the portion already commenced, but they do not call up any more, neither do they call anybody to read the Haphtora, but the last one called to the Torah reads the Haphtora without benedictions.

RULES FOR THE READER.

1. Only a fit person is appointed as a Reader. A fit person is one who has a good reputation, and is not known as a transgressor, even as a youth. He must be modest and pleasing to the congregation. He must have a pleasant and sweet voice which touches the heart. He must be accustomed to read the Law, the Prophets and the Hagio-grapha, so that the Scripture texts in the prayers may be fluent in his mouth. If they do not find a person with all these qualifications, they must select from among the candidates the best as regards knowledge and morals.

2. A beardless person may not be appointed permanently, but may be appointed temporarily. Any male who is more than thirteen years old may read the prayers.

3. I t is accounted disgraceful for a Reader to prolong the scrvico so that the congregation may hear his voice, it is said of such : " She hath uttered her voice against me ; therefore I have hated her " (Jer. xii. 8). He should pray with decorum and stand in awe and dread. The service must not be unduly prolonged.

16

דיני תפלה בכלל

ד. מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיכה.

םומא מותר לירד לפגי התיבה.

ה. אין מסלקין חזן מאומנתו אלא אם גמצא בו פסול, ואפילו

נשבע שלא ילך עוד בדרכים אלו, עד שישוב בתשובה שלמה, אבל אין

מסלקין אותו משום רגון בעלמא, ואם יצא עליו שם רע מושיבין בית דין

על כך, ואם באו עדים בזה, מעבירין אותו. וש״ץ שהוא שוחט לא יתפלל

בבגדים הצואים ששוחט בהם, ואם איגו רוצה להחליף בגדיו כשעת

התפלה מעבירין אותו, וטוב שיחליף בגדיו תמיד כשהולך בין הבריות,

בל פיו מוחין בידו, ואס אינו שלא יהיה בכלל המשניאיס, וש״ץ המנ

שומע מעבירין אותו.

ות בנו לסייעו . ש״ץ שקבלוהו לכל ימי חייו שהזקין, ורוצה למנ ן

לפרקים, אף על פי שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו

בשאר דברים, בנו קורס לכל ארם, ובלבד שלא יהיה קולו משונה, ואין

הצבור יכולין למחות בידו, דמםתםא על דבר כן קבלוהו שאם לפעמים

לא יוכל להתפלל שימנה אחר תחתיו, ואם כן בנו קורם, שבכל המנוין

בניהם קודמים, חוץ מחכם הממונה ללמוד תורה או לדון.

ז. אפילו יחיד יכול למהות ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן,

אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה, וכן הדין בכל המנוימ, אבל אס

קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו, דעכשיו הוי קבלה

חדשה והולכים אחר רוב המשלמים מס הקהלה. ויש מקומות שממנים

ועד להחליט בדבר, והכל לפי מנהג המקום.

דיני תפלה בכלל.ל צריך שידע שהשכינה כננדו, כמו שנאמר שפכי כמים ל פ ת מ 4 ה א

ל מחשבות זרות ער שתשאר מחשבתו ובונתו לבך נכח פני ה׳, ויסיר כ

, כי אלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, בוראי היה מסדר זכה בתפלתו

ת כמה וכמה שצריך לכרן ח ת לבל יבשל, על א פ דבריו ומכוין בהם י

נלה המחשבה ת מחשבתו לפגי מלך מלכי המלכים הקכ״ה, כי לפניו נ א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. I f one's garments be torn and his elbows be bare ho must not officiate. A blind man may officiate.

5. A Eeader may not be dismissed unless he be guilty of some fault. Even if he take an oath that he wil l not continue in his evil ways, he must not officiate until ha has sincerely repented. He must not be dismissed because of gossip ; if he be of bad repute the Beth Bin must hear all witnesses thereto and, if proved guilty, he must be inhibited. A Eeader who is a Shochet must not read Service in soiled garments; if he be unwilling to change he must be discharged (a3 Header). He must always change his dress after his work (as Shochet), so as to avoid ill-feeling among his fellow-men. A Reader who is prone to speak foul language must be rebuked, and if he pay no heed he must be inhibited.

6. A Reader who has a life appointment may in his old age appoint his son to assist him occasionally, although the son's voice may not be as sweet as his own; if he be his substitute in other matters he has the preference beforo all others, provided his voice be not so untuneful as to be disagreeable to the congregation. The original appointment permitted him to delegate his duties when unable to perform them. Therefore his son has the preference. I n all cases of appointments the sons have the preference except in the case of a teacher or a judge.

7. To obviate individual objections after his appointment, a per-manent Reader must be appointed by the majority of tho-pa3ing members of the congregation. But if engaged for a period, liis appointment is not considered binding and a new agreement is necessary when the period of time has expired. This applies also to other appointments. I n some places they appoint a committee

to confirm the appointment; all such rules depend upon the custom of the place.

L A W S REGULATING PRAYER I N GENEIIAL.

1. He who prays must know that the Shechinah is before him, as i t is said: "Pour out thine heart like water beforo the face of the Lord " (Lam. i i . 19) and he must remove all alien thoughts so that his mind and wil l are devoted entirely to his piayer. For if he were to speak beforo a temporal king, verily would he prepare his words and be very much concerned lest he stumble; much more so is i t necessary to direct his attention before tho King of Kings, the Holy One, blessed be He; for before Him the thought of man is revealed.

17

דיני תפלת שחרית

כמו הדבור, וקידם התפלה יחשוב מרוממות האל יתברך שמו ושפלות

ל תענוגים חמריים מלבו. האדם, ויםיר כ

ב, המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מיציא בשפתיו

וטוב מעט בבונה מהרבה שלא בבונה, ואם אינו יכול לכוין פיריש

המלות, לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת התפלה בדברים המכניעים את

הלב ומכוונים את לבו לאביו שבשמים, ואס חבא לו מחשבה זרה בהןך

התפלה, ישתוק וימתין עד שתתבטל המחשבה,

, ובכל אופן אל יגביה קולג יותר ג. אל יגביה קילו בתפלתו

מהש׳׳ץ, ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה.

. ד. טוב להתפלל מתוך ״סדור", למען יהיו כל מעיניו בתפלתו

: ובבואה לפני המלך ר ת ס ילת א הגאון מווילנא נתן סימן לזה ממנ

ר (כלומר מתוך ספר תפלה, ואז) ישוב מחשבתו פ ס ם ה (הקב״ה) אמר ע

הרעה.

ה, שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם נדול ונכבד, אסור לו

להתפלל , ואם עבר והתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ו להתפלל

בשימור יינו מעליו, ואם עבר זמן תפלה משלים אותה בתפלה שלאחריה,

כדין שוגג ואינס.

דיני תפלת שחרית.ב ייראוך עם שמש, ת השחר עת הנץ החמה, כדכתי ל פ א. זמן ת

ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר יצא, ונמשך זמנה עד

שליש היום, ואסור להתאחר יותר, ומכל מקום בדיעבד אם עבר והתאחר

יותר אפילו במזיד, יכול להתפלל עד חצות היום, אף על פי שאין לו

ה מיהו איכא. עבר במזיד עד חצות היום ל פ ה בזמנה שכר ת ל פ ת שבר כ

ולא התפלל אין לו תשלומין, ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקן.

ת שחרית נחלקת לארבעה חלקים, (לפי דעת המקובלים ל פ ב. ת

הס מכונים לדי עולמות, עולם הזה, עולם הנלנלים, עולם המלאכים,

ועולם העליון), א) ברכות השחר מברכת ״על נטילת ידים״ עד ״ברוך

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

Before prayer he should think about the exalted state of God and the lowliness of man. He should put aside all material enjoyment from his heart.

2. One should fix one's mind on the words of prayer uttered—a little with devotion is better than much without devotion. A t times of prayer one should feel humble and direct his heart to his Father who is in Heaven. I f alien thoughts come to him whilst praying, let him be silent and wait until they pass away.

3. One's voice should be subdued and never louder than that of the Reader. His eyes should be downcast and his heart heavenward.

4. I t is good to pray with a prayer book so that all his thoughts should be concentrated on his prayer. Rabbi Elijah of Wilna found a hint for this in the Book of Esther: " And when she (Esther) came before the King (God) He said with the book so that the evil decree 6hould be turned aside" (Est. ix. 25).

5. I f one be intoxicated so that he cannot speak before a great and noble man, he is forbidden to pray; but if he disobey and pray, his prayer is an abomination and he must repeat his pra}er when he is sober. I f he missed the time of prayer let him compen-sate with the prayer following, accoiding to the rule of one who ern through ignorance or compulsion.

T H E RULES OF T H E M O R N I N G PRAYER.

1. The time for morning prayer is at daybreak, as i t is said: *' They shall fear Thee with the sun" (Ps. lxx i i . 5). I f he prayed after sunrise he has done his duty and this applies to a third of the day, but i t is prohibited to delay overmuch. I f one had delayed even intentionally he can still pray until mid-day, although he has not the merit of praying at the right time nevertheless he has some merit (from his prayer). I f a person deliberately delay t i l l after mid-day without praying, there is no means of compensation and concerning this i t is said : " That which is crooked cannot be made straight." (Eccl. i . 15).

2. The morning prayer is divided into four sections correspon• ding, according to the Cabbalists, to the four worlds, this world, the world of the spheres, the world of the angels and the heavenly world. (1) The morning blessings are from the benediction על נטילת ידים up to

1 8

דיני ברכות השחר

שאמר״. ב.) פסוקי דזמרה, מברוך שאמר עד ישתבח. ג) קריאת שםע

וברכותיה, מן ״כרכו״ עד שמונה עשרה. ד) מן אחרי שמונה עשרה עד

סוף התפלה.

ג. עד ״ברוך שאמר״ מותר להפסיק בין ברכה לברכה אפילו לדבר

הצירך קצת, ופשיטא לכל דבר קדושה, אבל מ״ברוך שאמר״ עד אחר

ה היא. ל ה תחנון אסור להפסיק לדבר הרשות אפילו לצורך, ועבירה נ

דיני ברכת השחר.4 אחר ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תודה יש ספק א

אם השומע יענה אמן או לא, יש אומרים שאין כאן סיום הברכה, אלא

והערב וכוי נם כן נמשך אחריה והכל ברכה אחת, ועל בן אין לענות

אמן, ויש איםרים דכאן הוא סיום הברכה, ״והערב נא״ היא ברבה אחרת

וצריכין לענות אםן, ולכן יש לומר ברכה זאת בלחש, שלא ישמע חברו

ויבא לידי םפיקא.

ב. ברכת ״הנותן לשבוי בינה" וכוי לא יברך עד שיאיר היום.

ג. ברכת ״פוקח עורים״ יכול נם סומא לברך, שיש לו הנאה

שאחרים מראים לו את הדרך.

ד. אחר ״המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי״ אין עונץ אמן, כי

אין כאן סיום כרבה אלא ויהי רצון וכוי שייך נם כן לברכה זאת, וסיום

הברכה הוא ״הגומל חסדים טובים לעמו ישראל*.

ת כ ר ב ך בכיקר כל ברכות השחר, חוץ מ י ב ה. הניעיד כל הלילה מ

״על נטילת ידים״, וברכת ״אלהי נשמה״ ו״המעביר שנה״ וכן ברכת

התורה יש ספק אם יברך או לא, ולבך יש לו להדר לשמוע אותן טפי

אחרים ולענות אמן.

. כל ברכות השחר אם לא אמר קורם שיתפלל, יכול לאמר ן

לאחר התפלה, חוץ מברכת ענט״י וברכת אלהי נשטה.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ך שאשר; (2 ו ר ב ) the verses of the Psalms from כרוך •שאסר up to ח ; (3 כ ת ש י ) the reading of the ששע and its benedictions up to the שטנה ה ; (4 ר ש ע ) from the end of ששנה עשרה up to the conclusion of the

service. 3. Up to כרוך שאשר i t is permitted to make an interruption

between one benediction and another even for a matter of minor importance and, of course, for any matter connected with Divine Worship; but from כרוך שאשר t i l l after תחנון (Supplication) i t is pro-hibited to interrupt for any reason ever so urgent, for this is a serious transgression.

T H E RULES CONCERNING T H E M O R N I N G SERVICE

BENEDICTIONS.

1. There is a doubt whether one should respond אשן or not after the benediction לעסוק כדברי תורה. Some hold that the end of the benediction is not here but that והערב נא is part of it, for i t is all one benediction, therefore one should not respond אשן. Others hold that the benediction ends here and that והערב נא is another benediction and we should respond אמן. Therefore one should say this benediction in silence so that his companion should not hear i t and be in doubt as to whether he should respond or not.

2. The benediction אשר נתן לשבוי בינה should not be said unti l daylight.

3. The benediction פוקח עורים may be said by a blind person for he has the benefit that others point out the way for him.

4. After המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי we do not say אמן for the conclusion of the benediction is not here at this passage, since ויהי גוסל חסדים belongs also to this benediction and the end thereof is רצון .טובים לעמו ישראל

5. I f one be awake all night, he says in the morning all the morn-ing benedictions, except אלהי נשמה ,על נטילת ידים and המעביר שנה. There is a doubt whether the benediction over the Law should be said or not, and therefore i t is right to hear others say these benedictions and to respond אשן.

6. I f he had not said all the morning benedictions before he said the prayers proper, he can say them after the other prayers. The only exceptions are the benedictions על נטילת ידים and אלהי נשמה.

19

דיני פסוקי דזמרה

דיני פסוקי חמרה.. ״ברוך שאמר״ הוא שבח חשוב מאד, ויאמר כעמידה מלה א

במלה, ויאמר כל פשוקי דזמרה בנחת ובנעימה ולא במרוצה. מזמור

לתודה יאמר בשטחה, ואין אומרים אותו בשבת ויום טוב, דאין מביאים

בהם קרבן תורה, ולא בחול המועד של פסח.

ה לדוד בכל יום, וחשובה היא ל ה ו חז״ל לומר ג' פעמים ת ב. תקנ

מאד וצריך לאמרה בכונה רבה.

נ. ״ויברך דוד״ יאמר בעמידה עד ״לשם תפארתך״, ואחר כך שירת

. ץ נ מ הים יאמר בשמחה ו

ד. משהתחיל ברוך שאמר ער לאחר שמונה עשרה אסור להפשיק

ברבור אפילו בלשון הקדש, אך לענין הפסק לדבר מצוה יש חילוק בין

פסוקי דזמרה וברכותיהם לקריאת שמע וברכותיה. בפסוקי דזמרה אפילו

באמצע ברוך שאמר וישתבח אם הוא שומע איזה ברכה מותר לענות

/ ו נ אמן, וכן כשהקהל אומר קריאת שמע, אומר בהם פסוק שמע ישראל ו

ומכל שכן לאמן יהא שמיה רבה ולקדושה וברכו מותר להפסיק, אבל

ברוך הוא וברוך שטו וכן הנוסח יתברך וישתבח שבשעת ברכו, וכן אם

עשה צרכיו ורחץ ידיו וצריך לאמר אשר יצר, לאלו אין מפםיקין אפילו

תוך פסוקי דזמרה.

ה. אם בא לבית הכנסת ומצא שהצבור מתפללים, אם בעוד שיניח

טלית ותפלין יאמר הקהל ברכת יוצר, יתחיל ברכת יוצר אור ויתפלל

ה בלי ברכת ברוך שאמר וישתבח יאמר אחר ר מ עמהם יחד, ופשיקי ח

התפלה.

דיני קדיש וברכו ודיני הש״ץ.י אין אומרים קריש או כרבו או קדושה, ואין קורץ בתורה א

אלא אם יש שם באותו החדר מנין של עשרה אנשים נדולים בני י״נ שנה

ויום אחד, אבל אס מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחד, אינם מצטרפים.

אם אין שם אלא עשרה א;שים, אסור לכל אהד מהם לצאת, ובדיעבד

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

T H E RULES CONCERNING THE SPECIAL VERSES OF T H E PSALMS (שםוקי תשרה)

ר .1 מ א ך ש ו ר is praise exceedingly esteemed and i ב t should be said word by word standing. A l l the special verses of the Psalms should be said quietly and sweetly and not hurridly. One should say (Ps.c.) ה ד ו ת ר ל ו מ ז with gladness; we do not say i מ t on Sabbath or Holydays for the thanksgiving offering ( ה ד ו ת ) was not brought thereon, i t ia omitted also on the Intermediate Days of Passover, the day before Passover and the day before the Day of Atonement.

2. Our sages have instituted the rule to say (Ps. cxlv.) ד ו ד ה ל ל ח תthrice daily. This psalm is exceedingly beautiful and should be said with deep devotion.

3. Whilst standing he should say ד ו ך ד ר ב י ם ת6ארתך as far as ו ש ל . ח ש ר מ שי ז י .should be sung joyfully א

4. After commencing ר מ א ך ש ו ר ה until the end of• the ב ר ש ה ע ג מ i ש t is forbidden to interrupt with a single word even in Hebrew. Never-theless with reference to an interruption for the sake of obeying a precept there is a difference, on the one hand, between the special verses of the psalms and the benedictions thereof, and on the other hand, the reading of the ע מ and its benedictions. I ש n saying the special verses of the Psalms, between ר ש א ך ש ו ר ח and ב ב ת ש i י f he hear any benediction i t is permissible to say ן מ א , and likewise when the congregation say the ע מ י he should say the verse ש ו ג ל ו א ר ש ע י מ ש(Deut. vi . 4) with them. Much more 80 is i t permitted to inter-rupt the psalms in order to respond ן מ א ש , י ד ק ה , ש ו ד ברכו and ק . But the response ו מ ך ש ו ר ב א ו ו ך ה ו ר ח and the prayer כ ב ת ש י ך ו ר ב ת usually said when יthe Reader says ברכו do not warrant an interruption even while saying the psalm verses. This rule also applies to the benediction usually said when washing the hands after leaving the lavatory.

5. I f one enter the Synagoguo and find the congregation praying and whilst he puts on Tallis and Tephillin the congregation say the benediction וצר י , he should begin this benediction with them and join in prayer with them, and after the prayers he should say the ה ר מ ז קי ד פשוomitting the benedictions ר ש א ך ש ו ר ח and ב ב ת ש י .

T H E RULES FOR ש י ד A ק N D ברכו . 1. A Minyan is required for the recital of ש י ד ק ו , כ ר ה and ב ש ו ד ק .

We do not read the Torah (with its benedictions) unless a Minyan be in the place where i t is to be read. Only those actually inside the room (place of worship) are reckoned in the Minyan.

20

קריאת שמע וברכותיה

ת העגין שהתחיל, אם יצאו מקצתמ וגשאר רוב מגין, יכולים לגמור א

ה ואומרים קדושה, גם ל פ ת ואם התחיל הש״ץ לחזור התפלה, גומר ה

,,אלהיגו ואלהי אבותיגו ברכגו בברכה״ אומר הש״ץ, אבל הבהגים אין

נושאים כפיהם וגם אין אומרים קדיש לאחר שמוגה עשרה,

ב. אחר ישתבח אומר הש״ץ חצי קדיש, ואם לא היו עשרה

בשעה שאמרו ישתבח אלא שגשלמו אחר כך, לא יאמר הש״ץ קדיש, כי

אין אומרים קדיש אלא אחר דבר שגאמר בעשרה, ולבן ימתיגו מלומר

ישתבח עד שיבואו עשרה, ויכולים להמתין עד קרוב לחצי שעה, ויותר

ה ל ח לא ימתיגו אלא יאמרו ישתבח וימתיגו, וכשיבואו עשרה יאמרו ת

איזה פסוקים ואחריהם יאמר הש״ץ חצי קריש.

ג. אף ימי שלא שמע מן הש״ץ שאמר ברכו, אלא שומע שהצבור

עונים ברוך וכוי יכול גמ הוא לעגות עמהם, וקדושה שביוצר יש להדר

לאמרה בצבור, ואם אי אפשר, אומרה גם ביחיר.

ד. הש״ץ צריך להיות עגיו ומרוצה לקהל, ושלא יצא עליו שם

רע אפילו בילדותו, ואס אין מוצאים איש כזה, בוחרים בהטוב שבהם

בחכמה ובמעשים טובים.

דיני קריאת שמע וברכותיה.. מצות עשה מן התורה לקרות קריאת שמע בכל יום שחרית א

, ותקגו לפגיה ב׳ ך מ ו ק ב ך ו ב כ ש וערבית, כדכתיב ודברת בם ב

. ת ח ברבות ולאחריה ברכה א

ת זמן קריאת שמע של שחרית הוא כמו זמן תפילין, ל ח ת ב. ה

גמשך זמגה עד רביעית היום בין שהיום ארוך בין שהוא קצר, וגחשב

היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים. ומצוה מן המובחר לקרות

כהותיקים, ועכ״פ צריכין ליזהר מאד שלא לאחר הזמן מרביעית היום,

ובפרט בימות הקיץ כשהיום ארוך במדיגתגו לפעמים סוף הזמן הוא קודם

השעה השביעית בבקר, ומכל מקום בדיעבד אם עבר הזמן מותר לקרות

קריאת שמע עם ברכותיה עד שליש היום, אבל לאחד שליש היום אסרו

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. After ח כ ת ש the Reader says Half-Kaddish. But if ten adults יwere not present when ח כ ת ש •was said, but the number was com יpleted thereafter, the Reader must not say Kaddish, for this is not to be said except after that section of the prayers which has been said with the Minyan (ten adults). Therefore they should wait untd the Minyan is complete before they say ח כ ת ש י . The period of waiting should be within half-an-hour. They should not wait longer than this but they should say ח ב ת ש and then wait, and when the Minyan is יthere they should say a few verses of Psalms and thereafter the Reader says Half-Kaddish.

3. Even though one did not hear the Reader say ו ב ר but he בhears the congregation responding ך ברו , he may join with them in the response. One should try to say the ה ש ו ד צר of the ק ו Prayer with the יcongregation, and i f i t be impossible i t can be said individually.

RULES FOR T H E B E A D I N G OF T H E ע מ A ש N D ITS BENEDICTIONS.

1 . I t is an affirmative precept of the Torah to read the שמע twice daily, morning and evening, as i t is written " And thou shalt speak of them token thou liest down and when thou risest up" (Deut. v i . 7 ) . The sages have ordained that two benedictions should precede it and one benediction is said after i t .

2. Tho commencement of the time for reading the ע מ of the שmorning service is the same as applies to Tephillin and i t extends to a quarter of the day, be i t a long or a short day. The day is reckoned from daybreak t i l l the time when the stars begin to shine. The ideal fulfilment of the precept is to read i t as the saints did. In any circumstance i t is necessary to be very careful not to delay the time after the first quarter of the day. Thus to take a special instance, in the summer days when the day is long in our lands, sometimes i t happens that the end of the period (of reading the ע מ ש ) is before the seventh hour in the morning. I n any case if i t had happened that he had passed the time limit, he is permitted to read the ע מ with שits benedictions up to a third of the day, but thereafter they have

21

דיני קריאת שמע וברכותיה

לומר הברכות אלא אומר ק״ש לבד, ואפילו כל היום.

ם, ג, קריאת שמע וברכותיה נחלקות לפרקים, ואלו הם כין הפרקי

בין יוצר המאורות לאהבה רבה, בין הבוחר בעמי ישראל באהבה לשמע

ישראל, בין ובשעריך לוהיה *ם שמוע, ובין על הארץ לייאמר. בין הפרקים

האלה מותר לענות אמן על כל ברכה שהוא שומע, ומכל שכן דםותר

ות אמן יהא שמיה רבה, ברכו וקדושה, אבל ברוך הוא וברוך שמו לענ

ונם שמע ישראל לא יאמר עם הצבור. ובאמצע הפרק לא יענה אמן רק

אחר האל הקדוש ואחר שומע תפלה, ובקדיש לא יענה רק אמן יהא שמיה

רבה עד עלמיא, ואחר דאמירן בעלמא ואמרו, יענה אמן, ובקדושה לא

יענה רק קדוש וכוי, וברוך כביד וכוי, וכששומע ברכו בין מן הש״ץ ובין

מן העולה לתורה, יענה ברוך וכו׳ ונם אמן שאחר ברכת העולה לתודה,

ואם הקהל עונים מודים, ישחה גס כן ויאמר מודים אנחנו לך.

ד. בפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד וכוי ובין אני ד' אלהיכם

לאמת ויציב אסור להפסיק בכל ענין, ואפילו המלך שואל בשלומו לא

יפסיק להשיבו.

ת הציצית ךן, קודם קריאת שמע כשאומר והביאנו ובו׳ נוטל א

בידו, ואוחזן בשעת קריאת שמע ביד שמאל כגגד לבו, וכשמגיע לויאםר

ל שהוא פרשת ציצית אותזן גם בימינו, וכשאומר וראיתם אותו נותגן ע

בת ציצית העינימ ומסתכל בהן ונושקן, וגוהגין שבכל פעם שאומר תי

נושקן, ואוחזן עד ונהםרים לער שאז נושקן ומניחן מידיו.

. מותר לקרות קריאת שמע בין יושב בין עומד, ואם היה יושב ן

אסור להחמיר ולעמוד, אבל אסור לקרות כשהוא שוכב.

ז. קורמ שיתחיל יכוין לצאת מצות קריאת שמע שצונו הקב״ה,

ובאמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש שמע ישראל, בי ה׳ שהוא אלהינו

הוא ה׳ אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ.

בת אמת, שלא ח. באמרו אני ה' אלהיכם, יאמר מיד גמ תי

׳ אלהיבם אמת״, ה להפסיק ביגיהם, וגם הש״ץ אומר כן וחוזר ואומר ״

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

prohibited the recital of the benedictions, but one may read the שמע by itself even all day long.

3. The reading of the שמע with its benedictions is sub-divided into sections, namely, יוצר המאורות is distinct from הבוחר בעמו ; אהבה רבה זד,יה אם is di3tinct from ובשעריך ; שמע ישראל is distinct from ישראל באהבהBetween these sections i .ויאמר is distinct from על הארץ ; שמע t i3 permitted to respond אמן after every benediction; much more so is i t permitted to make the responses to ברכו ,קדיש and קדושה. He must not say ברוך הוא וברוך שמו and שמע ישראל with the congregation. Whilst in the middle of a section he should not respond אמן except after האל הקדוש and שומע תפלה. I n the קדיש he should respond only אמן .דיאמירן בעלמא ואמרו after אמן he should also say ,עלמיא up to יהא שמה רבאA t the קדושה he should respond only קדוש ובו׳ and ברוך כבוד. Should he hear ברכי said by the Reader or by one called to the Law, he should respond ברוך וכוי and also אמן after the benediction over the Law. I f the congregation respond מודים, he should also bow and say מודים אנחנו לך.

4. Every interruption is prohibited whilst saying the verse שמע אמת and אני הי אלהיכם or between ברוך שם כבד וכוי or the phrase ישראל Even if a king addressed the worshipper, no reply may be given .ויציבwhilst saying these prayeis.

5. Before the reading of the שמע, when he says והביאנו וכוי he takes the ציצת in his hand and whilst saying the שמע holds them in his left hand opposite his heart, and when he reads the section ויאמר which con-tains the portion dealing with the ציצת he also takes hold of them with his right hand. When he says וראית& אותו he puts them on his eyes and looks at them and kisses them. We are accustomed to kiss them each time we say the word ציצת and we hold them t i l l we say .when they are kissed and no longer held ונחמדים לעד

6. The שמע may bo read either sitting or standing, and if one happened to be sitting then i t is piohibitcd to adopt the strict rule of standing. I t i t not permitted to read i t whilst lying down.

7. Before he begins he must direct his attention to fulfil the pre-cept of reading the שמע which God has commanded us. When he says he must pay heed to its meaning, namely, that the Lord who שמע ישראלis our God is the only Lord, one and alone in heaven and on earth.

8. When he says אני ה׳ אלהיכם ho must add forthwith the word for thero must be no pause between them. The Reader, in liko ,אמתmanner when reading this poition, s.iys ה׳ אלהיבמ אמת.

דיני שבונה עשיר.

ויכוין בל אחד לשמוע ג׳ תיבות אלו מפי הש״ץ, בי באלו ג׳ תיבות

נשלמו רמ״ח תיבות בקריאת שמע כנגד רמ״ח אברים שבאדם, ומתחילין

•וחד כך ויציב, אבל אסור לומר עור הפעם אמת. ומי שמתפלל ביחידות

יאמר קורס ק״ש אל מלך נאמן, להשלימ בנ׳ תיבות אלו מנין רמ״ח.

סת ומצא צבור שקורין 4 קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנ ט

ל קריאת שמע ויקבל שכר כקורא קריאת שמע, צריך לקרות עמהם כ

בהורה.

, צריך להסמיך גאולה לתפלה, ואסור להפסיק ביניהן כלל אפילו י

בעניית קדיש וקדושה, ונכון שיסיים ״ב׳ א׳ ה׳ נאל ישראל״ עם הש״ץ,

ה בצבור. ל פ ת דאז פטור מעניית אמן, וסמיכת נאולה לתפילה עדיף מ

דיני שמונה עשרה.4 כשיגיע סמוך לשמוגד. עשרה יעמוד וישוה רגליו, ויכון את א

ה זו. ל פ ת עצמו ל

ב. צריך שיהא פגיו לצד ארץ ישראל ולקדשי קדשימ, שגאמר

והתפללו אליך דרך ארצם, ולכן אגו שיושבים במערבה של ארץ ישראל,

צריכין להחזיר פגים למזרח, ואפילו אם ארון הקודש עומד בצר אחר,

היושבים במזרח מחזירין למערב, והיושבים כצפון מחזירין לדרום, והיושבים

/ דהייגו גגד בדרומ מחזירין לצפון, גמצאו כל ישראל מתפללין למקים א

ירושלים ובית קדשי הקדשים.

4 אם איגו יורע לכון לצד ירושלים, יכין לבו לקדשי קדשים, ואם נ

עומד לצפון או לדרום והזכירו אותו, אסור לעקיר רגליו להפוך למזרח,

, יכון לבו אלא יעקם פניו למזרח, ואם אי אפשר או שעומד פניו למערב

ל במקום שיש צורות ל פ ת לקדשי קדשימ ולא יעקור רגליו. וכן אמ מ

במזרח, אסור להתפלל לאותו צד אלא לצד אחר אף שאיגו מזרח, ואם

תלוים שם ציורים יעצום עיניו, ולכן אין גכון לצייר ציורים בבית הבגסת

אלא למעלה מקומת אדם.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

Everyone should give heed to hear these words recited by the Reader, for these three words complete the 248 words in the reading of the corresponding to the 248 members in man's body. Thereafter שמעmust not be said again. I אמת is said, but ויציב f one pray privately, he says אל מלך נאמן before reading the שמע in order thereby to complete the 248 words.

9. I f one had read the שמע and then he enters a Synagogue whilst the congregation are reading the שמע, i t is necessary to read i t with them on every occasion, and i t wil l be accounted as though he had read the Torah.

10. The prayer for Israel's redemption (גאולה) must precede תפלה (Prayerpar excellence) and i t is prohibited to interrupt between them even to respond to קדיש and קדושה. I t is proper to conclude גאל ישראל with the Reader, so that there is no need then to respond אמן. The duty of joining גאולה to the תפלה is greater than that connected with the recital of the תפלה in a congregation.

T H E RULES OF T H E SHEMONEH ESREH.

1 . When one is about to say the prayer שמנה עשרה let him arise, put his feet close together and devote his attention to this prayer.

2. He must turn his face towards the land of Israel and the Holy of Holies, as i t is said: " A n d they shall pray unto thee" (1 Kings vi i i . 48); therefore we, who dwell in the west of the land of Israel, turn towards the east, even if the Ark be placed in another direction. People living in the east turn towards the west, those dwelling in the north turn towards the south, and such who live in the south turn towards the north—with the result that all pray towards one place, namely towards Jerusalem and the Holy of Holies.

3. I f one should not know the correct position, let him direct his thought to the Holy of Holies. I f he should stand towards the north or the south and then remember his error, i t is not permissible to shift his feet towards the east, but let him turn his face eastwards. If this be impossible or i f he face the south, let him direct his thoughts towards the Holy of Holies, but he must not move his feet. Likewise if he pray in a place where there are drawings on the eastern wall, he must not pray towards that side but should turn to some other side although i t bo not the east, and if pictures should be hanging there let him close his eyes. Therefore i t is not right to paint pictures in a Synagogue unless they be higher than a man's stature.

23

דיני שמונה עשרה

ד, יכון דגליו זה אצל זה ויכוף ראשי מעמ למטה, ויםנור עיניו

שלא יסתכל כשום דבר, וכשמתפלל בסידור לא יגביה עיגיו מן הסידור,

ויעמוד באימה וביראה, וישים אל לבו שאין ביד שומ נברא מלאך או

נו יתברך, ויתפלל בלב שלם, מזל או כוכב למלאות שאלתו כי אם ביצו

ויוציא המלות מפיו כדי שישמע מה שהוא אומר, אבל יזהר שיהיה בלחש

ק שפתיה נעות שאפילו העומד סמוך לו לא ישמע קולו, כמ״ש בחנה ר

וקולה לא ישמע.

ת ל ח ת ה. צריך לכרוע ולהשתחות ד' פעמים בשמונה עשרה ב

ברכה הראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחלתה ובסופה. כשאומר ברוך

כורע בברכיו, וכשאומר אתה, טשחחוה כל כך עד שהקשרים של חוליות

השדרה בולמים, ונם ראשו יכוף, וקודם שאמר את השם זוקף בנהת

(סימן לדבר ה' זוקף כפופים), וכן במודים כורע וטשתחוה וקודם שאומר

את השם זוקף. לא ישתחוה יותר מראי כי זהו דרך יוהרא. וזקן וחולה

שמצטער בכריעה כיק שהרכין ראשו דיו. אסור להוסיף השתהויות ביתר

הברכות לא בתחלהן ולא בסופן. לאחר שמונה עשרה יאמר יהיו לרצון

קודם אלהי נצור, וקודם עושה שלוס כורע ופוסע שלש פסיעות, ולא

יפסע פסיעות נסות.

ת השחר זמנה מהנץ החמה עד שליש היום, ובדיעבד אם ל פ , ת ן

ל ל פ ת ה , יוכל ל ל משעלה עמוד השחר, יצא. ואמ התאחר בתפלתו ל פ ת ה

עד הצות היום. עבר גם חצות, אם במזיד, אין לו תשלוםין, ואם בשוגג

ו ברבר ת ל פ ת או באונם, ישלימגה בתפלה הסמוכה לה. וכן טי שטעה ב

שצריך לחזור ולהתפלל ונזכר בחפלה הסמוכה לה, וכן מי שהיה חושב

, וכן מי שהיה טרוד לצורך שעדיין יש לו זמן ובין בך עבי* זמן תפלה

ל בזמנו, ל פ ת ממונו שלא יבוא לירי הפסד ועל ידי כן נאנס ולא ה

ל ערבית, אד אחר ל פ ת ישלימנה אחר התפלה הסמוכה לה, כנץ אם לא ה

ת התשלומין, ואם ל פ ץ ואשרי ואחר כן יתפלל ת ת השחר יאמר תחנ ל פ ת

ת המנחה יאמר ל פ לא התפלל שתריח, ישלימנה במנחה, דהיינו אחר ת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i. The feet should be placed together and the head slightly bent, the eyes closed or, if using a prayer book, the eyes should not be raised from the book. His heart should be humble and reverent, and he should remember that only by the wil l of God can his prayers be answered. Let him pray with a perfect heart, and utter every word distinctly and quietly so that one standing by him 6hould not hear his voice, as i t is written of Hannah : " only her lips moved but her voice was not heard " (1 Sam. i . 13).

5. I t is necessary to bend the knees and bow four times whilst saying the .ששנה משרד, at the beginning and end of the first benediction, and at the beginning and end of the benediction מודים. When he says he bows so that the joints אתה he bends the knees and when he says ברוךof the spine protrude and he bends his head, and before he pronounces the divine name he again bends slowly. So at מורים he bend3 the knees and bows, and before he utters God's name he again, bends. He must not overdo the bowing down for this is the way of pride. An old man and an invalid to whom bending the knees is painful need only incline the head. I t is prohibited to increase the occasions for bowing down when saying the other benedictions, either at their beginning or at their end. After the שמנה עשרה he should say יהי he should bow and take עשה שלום and before אלהי נצור After .רצוןthree steps backward, the steps must not be excessive.

6. The time for saying the morning תפלה (on week days שטנה is from sunrise up to a third of the day. In cases of necessity (עשרהone may pray at daybreak. He may delay t i l l mid-day, but if he intentionally delay t i l l after mid-day no compensation is permis• e=ible j but if he delay through ignorance or compulsion he should effect compensation in the service uhich follows that which has been mis6ed. And likewise if one made a mistake in his תפלה with reference to a matter which i t was necessary to repeat and i f he remember this at the next תפלה, or if he thought that he had time to say his תפלה and unknowingly the time passes, or if he be likely to incur a loss and is thus prevented from saying i t at tho proper time; in all these cases he can make compensation by saying i t after the תפלה of the one omitted. Thus if he had not said the Evening Service, then after the תפלה of the Morning Service he should say תהנץ and אשרי and then say the הפלה for compensation. I f he had not said the Morning Service he can effect compensation in the Afternoon Ser-vice, that is to say, after the תפלה of this Service he should say

21

דיני משיב הרוח טל וסטר יעלה ויבא ועננו

ת התשלומין, ואם לא התפלל מנחה, אזי ל פ תחנון ואשרי ויתפלל ת

ת התשלומין. ל פ ת ערבית בדי הלוך ד׳ אמות ויתפלל ת ל פ ישהה אחד ת

ל מוסף, אין לו עוד תשלומין, וש״ץ ל פ ת J עבר כל היום ולא ה

ת התשלומין. ל פ יובל להשלים בחזרת הש״ץ בםקים ת

ת שמונה עשרה לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ל פ ת ח. ב

ולא יראה באצבעותיו, ולא יפסיק אפילו לאמן יהא שמיה רבה או ברכו

או קרושה, אלא ישתוק ויבוין למה שאומרים הצבוד, ולאחר שאמר יהיו

לרצון קודם אלהי נצור, מותר להפסיק לענות כל דבר שבקדושה או

אמן.

ט, אסור לישב תוך ד׳ אמות של המתפלל שמונה עשרה בין

מלפניו, בין מלאחריו, ובין מן הצדדים, ואם היושב עוסק בתורה, מותר

מלאחריו או מן הצדדים, ואם היושב הוא חלש אין למחות כידו.

4 שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם נדול ונכבד, אסור לו י

ו תיעבה, ובשיפור יינו מעליו יחזור ת ל פ להתפלל, אם עבר והתפלל, ת

ויתפלל.

דיני משיב הרות טל ומטר, יעלה ויבא ועננו.. טעה ולא אמר ״משיב הרוח ומוריד הנשם״, אם נזכר קודם א

שאמר ברכת ״מחיה המתים״ אומר במקום שנזכר, רק שלא יהא באמצע

הענין, כנון אם נזכר לאחר שאמר ומקיים אמונתו, אומר נם כן לישני

עפר ואומר משיב הרוח וכוי מי כמוך וכוי, אבל אם לא נזכר עד לאחר

ת שמונה עשרה, ל פ שסיים הברכה ״מחיה המתים", צריך לחזור לראש ת

ןלא םגי שיתחיל אתה נבור, כי נ׳ ברכות הראשונות נחשבות כאחת

לענין זה, שאם סיים הברכה שלא כהוגן צריך לחזור לראש התפלה.

ל ומטר״, אם נזכר קודם שםיים הברכה ט 4 טעה ולא אמר ״ ב

מברך השנים, אומר שם ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ושבענו

, ל להלן ל פ ת וכוי וחותם כראוי, ואם לא נזכר עד לאחר שחתם הברכה מ

ובתוך ברכת שפע קולנו אחר ריקם אל תשיבנו אומד ותן מל ומטר

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

instead of the one omitted. I תפלה and say the אשרי and תחנון f he did not say the Afternoon Prayer, then he should pause after the Evening Service for such time as i t takes to go four cubits, and then he should say the prayer in lieu of the one which he had omitted.

7. I f the whole day had passed and he did not say the Mussaph, there is no means of compensation. The Reader may utilize his repetition of the תפלה as compensation for an omitted תפלה in the preceding service.

8. Whilst saj ing the שמנה עשרה every movement is prohibited. No interruption is allowed, even to say responses, but he should stop and silently pay attention to that which the congregation are saying. He may join in all responses, including אמן after saying יהי רצון which follows אלהי נצור.

9. I t is not permitted to sit within four cubits of one who is saying שמנה עשרה either in front or behind him or at his side. One studying Torah may sit behind or at the side of the worshipper. No objection can be taken if one who is weak desires to sit.

RULES CONCERNING ג הרוח ,משי ו נ ענ יבא, .של ומטר and יעלה ו

1 . I f one forgot to say משיב הרוח ומוריד הנשם and he became aware of the omission before saying the benediction מחיה המתים, he may say the omitted words where he remembered his error, provided i t be not in the middle of a sentence. Thus if he remembered his error after lie had said ומקים אמונתו he must first add לישני עפר and then say משיב הרוח But if he docs not become .מי כמוך ובו' and then he continues with ובו'aware of the omission until after he has concluded the benediction i ,מחיה המתיש t is necessary to recommence the שמנה עשרה. I t would not be sufficient if he began with the words ה גבור ת א ; for the first three benedictions are here considered as one, so that if he conclude tho benediction impropeily he must repeat the entire תפלה.

2. I f one forgot to say טל ומטר, but became aware of the omission before concluding the benediction שברך השנים, he sa) s there ותן סל ומטר and he concludes the benediction as is לברכה על ^פני האדמה ושבענו ובו׳proper. I f he became aware of the omission after he had concluded the benediction he continues the prayer and when saying the benedic-tion שפע קולנו, after the words ריקם אל תשיבנו let him 6ay ותן טל ומטר.

25

דיני משיב הרוח מל ומטר יעלה ויבא ועננו

/ ואפי׳ אם לא נזכר אז רק אחר שאמר ו ב לברכה כי אתה שומע ו

ברוך אתה, כל זמן שלא אמר עדיין את השמ יכול לומר ותן טל ומטר

/ אבל אם לא גזבר עד לאחר שסיים הברכה בו לברכה כי אתה שומע ו

/ ואם לא גזבר עד לאחר שאמר כו שומע הפלה, חוזר ומתחיל ברך עליגו י

/ חוזר לראש התפלה. ו נ את הפסוק יהיו לרצון ו

ג4 אם נסתפק לו אם אמר ״משיב הרוח״ א• לא אמר, אם הוא

ה ת ל תשעים פעמים כראוי, חזקתו שנם ע ל פ ת י ל׳ יום שכבר ה ח א ל

התפלל בהרגל שלו כרא.יי, אבל כתוך שלשים יום צריך לחזור ולהתפלל,

ת ו ל פ ק לו לאחר שכבר התפלל תשעים ת פ ת ס וכן במל ומטר אם מ

כראוי, מוקמינן אחזקתיה שנם עתה התפלל כראוי, וקודם לכן צריך

לחזור ולהתפלל.

ל % שכח ״יעלה ויבא״ בראש חורש בשחרית או במנחה, ובחו ף

המועד בין בשחרית בין במנחה בין במעריב, אם נזכר קידם שאמר יהיו

לרצון חוזר ומתחיל רצה, ואפילו אם נזכר קודם שהתחיל מודים, כיון

שסיים ברכת ״המחזיר שכינתו לציון" צריך להתחיל רצה, אך אם נזכר

קודם ברכת ״המחזיר שכינתו לציון״, אומרו שם ומסיים ותחזינה עינינו

וכוי, ואם לא נזכר עד לאחר יהיו לרצון ונו׳ חוזר לראש התפלה. ובראש

חודש אם שכח יעלה ויבא במעריב, בין שראש חודש הוא ב׳ ימים בין

/ כיון שאמר כרוך אתה ה׳ והזכיר את השם שוב אינו שאינו אלא יום א

, והטעם בזה מפני חוז־י, אלא מסיים המחזיר שכינתו לציון ונומר תפלתו

שלא היו מקדשין אה החודש בלילה

ה. שכח בראש חודש או בהול המועד יעלה ויבא כשהריח, אף על

פי שלא נזכר עד לאחר שהתפלל מוסף (שכבר זכר של ר״ח ושל חוה״מ),

מכל מקים צריך לחזור ולהתפלל שהריח, ואם עבר זמנה ישלימנה

בתפלת המנחה (ע׳ שע״ח כי׳ ק״ח ס״ק י״ב)

ו. בכל מקים שהוא צריך לחזור ולהתפלל, צריך להמתין כדי

הילוך ד׳ אמות.

L A W S AND CUSTOMS OF ISRAEL

And even if he did not remember his mistake .לברכה ני אתו! שומע וכויuntil after he had said ברוך אתה, but if he had not said the Divine Name, he can say 'ותן. טל ומטר לברבר• בי אתה שומע ובו. But if he only re• xnembered the error after he had concluded the benediction שומע ת6לה he repeats from ברך עלינו וכוי. I f he recalled his mistake after saying .שמנה עשרה he repeats the יהי רצון וגו׳

3. I f he be in doubt whether he said משיב הרוח or not, then if i t be more than 30 days since this formula has been included in the liturgy, so that he had said i t 90 times as is proper, the presumption is that he has said i t , sirfce he is now accustomed to do so. I f this occur during the 30 days, he must repeat the שמנח עשרה. Likewise with טל ומטר if the doubt arise after ho had already said i t 90 times in the שמנה עשרה as is proper, we rely upon the presumption that now also he has said i t ; hut if less than 90 times the שמנה עשרה must be repeated.

4. I f he forgot to say יעלה ויבא on the New Moon in the Morning or Afternoon services, or during the Intermediate Days of Festivals and he remembers his omission before saying יהי רצון he begins again at המחזיר שכינתו if he remember his omission before the benediction ; רצהI .ותחזינה עינינו וכוי there and concludes with יעלה ויבא he says לציון f he only remember his omission after he has said יהי רצון he must repeat the whole שמנה עשרה. I f he forget to say יעלה ויבא on the New Moon in the Evening service, whether there bo one or two days New Moon, as soon as he has said 'כרוך אתה ה he cannot commence again that benediction, but must conclude with the words המחזיר שכינתו לציון and he must finish the שמנה עשרה. The reason for this procedure is that the New Moon was not sanctified at night.

5. I f he forgot to say יעלה ויבא on New Moon or the Intermediate Days of Festivals in the Morning Service and although he only recalls his omission after the Mussaph in which he has made reference to the New Moon or to the Festival; nevertheless he must repeat the morn, ing Amidah and if the time for doing this has passed, he must make compensation at the Afternoon Service.

6. Whenever he has to repeat the שטנה עשרה he must wait so long as i t is takes to walk four cubits.

26

דיני חזרת השיץ

ת הלחש, אינו חוזר ומתפלל שנית מפני ל פ ת ז, ש״ץ שטעה ב

ה שיתפלל בקול. ל פ ת סורח הצבור, אלא סומך על ה

ית יחיד, אומרים ית צבור בין בתענ ח. ביומ התענית, בין בתענ

ת צרה וצוקה ת המנחה בברכת שמע קולנו עננו, וכשמגיע לבבל ע ל פ ת ב

יסיים כי אתה שומע וכוי, ואם שכח מלומר עננו, אם לא נזכר עד לאחר

ת שומע תפלה, אינו חוזר ואומרו, אלא לאחר כ ר ב ת השם מ שאמר א

שנמר כל התפלה לאחר אלהי נצור, קודמ שיעקור רנליו, אומרו עד בכל

ת צרה וצוקה ומסיים יהיו לרצון וכוי, ואם לא נזכר עד לאחר שעקר ע

ת שננה או אונם לא התפלל מ ח רנליו, אינו אומרו עוד כלל. אם מ

שמונה עשרה, וכול להשלימה לאחר תפלה הסמוכה לה, וצריך שיתפלל

ת התשלוםין, דהיינו אם לא ל פ ה שהיא זמנה ואחר כך ת ל פ דוקא ת

ת מנחה, יתפלל מתחלה ל פ ת שחרית, אזי כשיגיע זמן ת ל פ ל ת ל פ ת ה

ה לשמ מנחה ואומר תחנון, ואחר כך מיד אומר ״אשרי״ ומתפלל ל פ ח

ל מנחה אזי יחפלל ל פ ת עור שמונה עשרה בשביל שחרית, ואם לא ה

ה ערבית, וישהה רק כדי הילוך ד׳ אמות ואינו אומר ״אשרי״, אלא ל ח ת

ת ש״ע בשביל מנחה. ואם לא התפלל ערבית, אזי לאחר ל פ מיד יתפלל ת

ת ש״ע לשם ערכית, ל פ ת שחרית יאמר תחנון ואשרי ויתפלל ת ל פ ת

אחר כך יאמר למנצח ובא לציון וכוי.

דיני הזרת הש״ץ.. ב״חזרת הש״ץ״ היינו כשקורא הש״ץ שמונה עשרה בקול, יזהר א

כל אחד לשתוק ולשמוע היטב ולכון למה שהוא אומר, ולומר ברוך הוא

ל ברכה כראוי, ואפילו ללמוד אםור בשעה שהש״ץ וברוך שמו ואמן על כ

חוזר התפלה, ואין צריך לומד שצדיכין ליזהר טשיחה בטילה, ומי שנקל

ל ש״ע. ל פ ת לו יש לו לעמוד כמו שהוא בעצמו מ

ל בלחש, ואינו ל פ ת ר ה ב ת הש״ין כיון שהש״ץ כ ל פ ב, בחזרת ת

חוזר את התפלה רק בשביל השומעים, לכן צריכין שיהיו דוקא תשעת

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

7. I f the Reader made a mistake whilst saying his תפלה silently, he does not repeat i t silently so as not to vex the congregation by the delay, as he has to say i t aloud and this suffices.

8. On a fast day, whether i t be for the congregation or an individual, in the afternoon עננו,שמנה עשרה is said in the benediction -one con ככל עת צרה וצוקה and when one comes to the words שמע קולנוeludes with the words כי אתה שומע וכוי. I f he forgot to say עננו and does not remember the omission until after he had said the Divine Name in the benediction שומע תפלה, he does not repeat the benediction in order to say עננו, but after אלהי נצור before he moves his feet he sa\ s I .יהי רצון וכוי and concludes with בכל עת צרה וצוקה up to ,עננו f he remember his omission after he has moved his feet he does not say i t at all.

[NOTE.—This rule concludes with the procedure to he observed in case has been forgotten or omitted. The instructions are the same at שמנה עשרתfor the תפלה which has been omitted see pp. 24, 25.]

T H E RULES CONCERNING THE READER'S REPETITION.

1 . I n the Reader's repetition, i.e., when the Reader reads aloud the שמנה עשרה, everyone present must be careful to be silent and to hearken attentively and with devotion to what is being said, and to respond ברוך הוא וברוך שמו and אמן to each benediction as is proper. I t is forbidden to study during the Reader's repetition. I t is unnecessary to add that i t is essential to avoid conversation. Everyone who is able should stand, just as though he himself said the ששנה עשרה.

2. I n the repetition, as the Reader has already prayed silently and only repeats for the sake of the listeners, i t is therefore nece6sary that at least nine people should listen and respond so that the Reader's benedictions be not in vain.

27

דיני תחנון

שוםעין ועונין, שלא תהיינה ברכותיו לבטלה,

ג. בקדושה יזהר בל אחד לכון רנליו שתהיינה שתיהן ביהר,

״ ו״ימלוך״ מרים נופו ועקבו ך י ר ב וכשאומרים ״קדוש קדוש קדוש״/ יכן »

למעלה, ונוהנין לישא העינים למרום.

ל הקהל ואומרים מורים ד. כשמניע הש״ץ למודימ, םשתחוים כ

דרבנן.

ית צבור אם יש בבית הכנסת עשרה שמתענים ומשלימין, . בתענ | ך

אומר הש״ץ בשחרית ובמנחה עננו בין נואל לרופא, ואם שכח ולא אמרו,

אם נזכר קורם שאמר השמ מן הברכה רופא חולי, חוזר ואומר עננו

ירפאנו, ואם לא נזכר עד לאחר שאמר השם, נומר הברכה ואומר עננו

בשומע חפלה כיחיד, ואם שכח נם שם, אומרו לאחר סיום התפלה

בלא חתימה,

ל שמונה עשרה בשוד. עם הש״ץ, והוא הדין אם ל פ ת מ . יחיד ה ן

הוא מתפלל שחרית והש״ץ מוסף, או להיפך, והניעו למחיה המתים, יענה

קדושה עם הצבור, אבל כשהצבור אומר קדושת יוצר או קדושת ובא

לציון, לא יענה עם הצבור כשהניע למחיה המתים, לפי שאין הקדושות

שוות.

מתפלל אם טעה, נם הש״ץ חוזר ל מקום שהיחיד חוזר ו ז4 כ

ה אם טעה, חוץ משחרית של ראש חודש וחול ל פ ת ת ה ר ז ח ב

, המועד, שאם שכח ולא אמר יעלה ויבא ולא נזכר עד שהשלים תפלתו

ת ל פ ת אין םחזירין אותו, כי משום טורח הצבור סםכינן על מה שיזכיר ב

, חוזר לרצה ואין בזה המוסף, אכל אס נזכר קודם שהשלים תפלתו

, ר ט צ טורח ה

דיני תחנון א אחר שמונה עשרה בשחרית אומרים ,תחנון״, ואם אומרים אותו

במקום שיש שם ספר תורה, נופלים על פניהם, ובשחרית, כיון שהתפלין

ל ידו השמאלית, נוטה לימינו. ע

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. A t the קדושה everyone must put his feet together and when they say קדוש and also כרוך and יםלך he should raise his body and i t is the custom to look upwards.

4. When the Reader says מודים, all the congregation bow and say מודים דרבנן.

5. On a public fast, if there be in the Synagogue ten persons who fast the whole day, the Reader says עננו between גואל and רפאנו in the morning and afternoon תפלה. I f he forgot to say i t and remcm-bered his omission before he mentioned the Divine Name of the benediction רופא הולי, he repeats and says עננו and דפאנו. I f he remembered his omission after mentioning the Divine Name, he com-pletes the benediction and says עננו in שמע קולנו like the individual. I f ho forgot even there, he says i t after the end of the תפלה without any concluding benediction.

6. I f an individual say the שמנה עשרה at the same time as the Reader the rule for קדושה is as follows: if he say the morning שמנה whilst the Reader recites the Mussaph, or vice-versa, and they עשרהboth come to the words מחיה המתם then the individual must join the congregation in responding to the קדושה, but if the Congregation say the קדושה of the יוצר prayer or that of ובא לציון, he should not join the Congregation when he reaches מחיה המתים because the importance of the various forms of the קדושה varies.

7. In all such cases where an individual must repeat i f he had made a mistake, the Reader also must repeat if he made a mistake in reading aloud the תפלה, except at the Morning Service of the New Moon or of Intermediate Days of Festivals, for if he omitted יעלה ויבא and did not remember his omission unti l after he had finished the he does not repeat i ,תפלה t because of the vexation inflicted upon the Congregation (if a repetition took place), we therefore rely upon the reference to the special occasion to be made in the Mussaph. I f he remembered the omission before he finished the תפלה he begins again at רצה and this wi l l not vex the Congregation.

T H E RULES CONCERNING SUPPLICATION.

1 . After the שמנה עשרה of the Morning Service תחנון is said and if i t be said in a place where there is a Sepher Torah prostration is per-formed. This is done by bending the head and reclining i t on the left arm. A t the Morning Service, since the Tephillah is on the left arm, we recline on the right.

28

ן ו דיני תחנ

4 נופל על אפיו מיושב, אך כשעת הדחק יוכל להיות גם ב

מעומד.

ג, בשני ובחמישי מרבים תחנונים, ואומרים קודם תחנון

ת ״והוא רחום״ וכוי, ואומרים אותה מעומד, וצריך לאומרה בכונה נ תחי

ובמתינות דרך תחנונים, ובימים שאין אומרים תחנון אין אומרים אותה.

• ד, לאחר תחנון אומרים חצי־־קדיש, ואחר כך אומדים ״אשרי״

,למנצח־ייענך״.

ה. בשני וחמישי אומרים ״אל ארך אפים״ אחר תחנון, וקורין

א נברי בפרשת השבוע. ת ל ת

. אלו ימים שאין אומרים בהם תחנון: ראש חדש, חנוכה, פורים ן

, שני ימים (היינו י״ד וט״ו באדר), פורים קטן, ם י ר ו ן פ ש ו ש ו

ל״ג בעומר, כל חרש ניסן, אשרו חג (היינו יום שלאחר החנ), בין יום

חכפורים לסוכות, בין ראש חדש סיון לשבועות, תשעה באב, חמשה עשר

כשבט, בכל אלו אין אומרים גס במנחה שלפניהם, אבל בערב ראש

ס השנה ובערב יוה״כ אומרים במנחה שלפניהם, ובערב ר״ה אומרים נ

ק לאח״כ אין אומרים. בסליחות, ר

ז, אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש שם ברית מילה, או שהבעל

כרית, או הסנדק, או המוהל מתפללין שם, אף שהמילה תהא בבית

חה בבית התינוק קודם סעודת הברית, או באמצע אחר, ואם מתפללין מנ

הסעודה, נם כן אין אומרים, אבל אם מתפללים לאחר ברכת המזון

אומרים, אך בעל הכרית והסנדק והמוהל לא יאמרו אף לאחר ברהמ״ז,

משום דיום טוב שלהם הוא.

ת הכנסת שיש שם חתן כל שבעת ימי XI אין אומרים אותו בבי

המשתה, אם החתן היה בחור או הכלה בתולה, אבל אלמן שנשא אלמנה

אין לו רק שלשה ימים, וכשמתפללימ מנחה סמוך לחופה, אין אומרים

בה תחנון.

# ואלו ימים שאין אומרים בהם למנצח ואל ארך אפים: ראש ט

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. The rite of prostration is performed sitting, but i t may, in cases of emergency, be done standing.

3. On Monday and Thursday the supplications are increased and before תחנון we say the supplication והוא רחום standing and with devo-tion, slowly as is the custom when saying supplications, but i t is not said on such days when we omit }תתנו. .

4. After תחנון half-Kaddish is said, followed by אשרי and למנצח. 5. On Monday and Thursday after the half-Kaddish following

and call up three adults to the Law, reading אל ארך אפים we say ,תחנוןthe first section of the portion of the ensuing Sabbath.

,is not said on the following days : Sabbaths, Festivals תחנון .6New Moon, Chanucah, Purim and Shushan Purim and the two days of Purim Katon (in leap years); the 33rd day of the Omer, the entire month of Nisan, the day after the three great festivals, between the Day of Atonement and Tabernacles, between the New Moon of Sivan and Pentecost, the Fast of Ab, the 15th of Ab and Shebat and the 2nd Passover (14th Iyar). תחנון is omitted at the Afternoon Service preceding all these occasions. A t the Afternoon Service immediately preceding the day before New Year and the day before the Day of Atonement תחנון is said aa also at the סליחות (Propitiatory Pray ers) on the day before the New Year, but after סליחות i t is not said that day.

7. We do not say תחנון in a Synagogue where a circumcision takes place or when the father of the child to be circumcised or the godfather or the circumciser pray therein even though the circumcision bo elsewhere. I f Afternoon Service be read in the house of the circum-cision before the repast in honour of the rite takes place or during the repast, תחנון is not said. I f Afternoon Service be read after Grace has been said, then תחנון is to be said but i t is omitted even then by the father of the child, the godfather, and the circumciser because i t is their festival.

8. I t is not said in a Synagogue where a bridegroom is present during the seven days of bridal festivity, this applies when neither tho bridegroom nor the bride had been married previously. But a widower who marries a widow enjoys this exemption concerning תחנון for throu days only. When the Afternoon Service is.read just before a wedding .is omitted תחנון

9. On the following weck-'days אל ארך אפים and למנןח are omitted: 29

דיני קריאת התורה

חדש, חנוכה, פורים ושושן־פורים, פודים־־קטן ב׳ ימים, ערב יום הכפיר,

ותשעה באב.

/ בבית האבל אין אומרים תחנון ו״למנצח״ ו״אל ארך אפים״ י

דייני קריאת התורה. הלכות כלליות של קהי׳ת.

, קבלה היא בידי חז״ל, כי משה רבנו תקן לישראל שיהיו א

קיראים בתורה בצבור לעתים מזומנות, וכי עזרא הסופר הנהיג נוספות

לתקגה זו, וצריך לגהג זהירות יתרה במגהג קדמון זה.

ב. אין קירין בתורה אלא כשהיא כתובה כתיקוגה כדין, ואם גמצא

בה שלש טעיות, אסור לקרות בה עד שיגיהגה, כי היא בחזקת פסולה

ואם גקרעה בה יריעה, או אם גקרעו רוב התפירות של היריעה, אסור

לקרות בה עד שיתקנה.

4 עשרה שמתפללים בבית ואין להם ספר תורה לקרות, אין נ

םביאין להם ספר תורה לצורך הקריאה, אפילו אם הם חבושים בבית

האסורים, ואפי׳ בראש השנה ויום הכפוריס, אך אם מכינים יוס או יומים

בה שעושין מקום קבוע לם״ת מותר, ויש אומרים מקודם ארון או תי

שאינו חשוב מקום קבוע אלא אם יקראו שם נ׳ פעמים זה אחר זה,

ולצורך אדם חשוב והוא חולה, מותר להביא נם לצורך הקריאה לבד,

ואותם האנשים הלוקחים ם״ת מבית הכנסת ביטים נוראים ובחגים,

ומביאים אותו למקום בלתי קבוע למען תהיה להם זכות עליה לתורה,

יצא שכרם בהפסדם, וטוב למנוע מנהג זה.

ד. במקום שאין ם״ח, קורא אחד מתוך חומש בקול והצבור ישמעי,

שלא תשתבח קריאת התורה.

ת הספר תורה מן ארון הקדש לבימה, יביאוהו דרך ה. כשנושאים א

צפון, שהיא לימין הנושא, ובחזירתו יביאוהו דרך דרום. נוהנים שמי

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

New Moon. Chanucah, Purim and Shushan Purim and the two days of Purim Katon, the day before Passover, the day before the Day of Atonement, and the Fast of Ab.

10. I n a mourner's house we do not say תחנון or אל ארך אפים or .למנצח

RULES FOR THE READING OF THE L A W . GENERAL RULES.

1 . I t is a tradition of our sages that our teacher Moses instituted the custom in Israel of reading the Law in the congregation at fixed times, and that Ezra the scribe extended this custom, which i t is necessary to observe very carefully.

2. We do not read in the Scroll of the Law unless i t be written according to the proper rules. I f three mistakes be found therein i t is prohibited to read i t until i t be corrected, for the presumption holds good that i t contains other mistakes. I f a parchment sheet be torn or if the majority of the sewing be broken, i t is prohibited to read it until repaired.

3. I f a Minyan pray in a house and they have no Scroll of the I aw, a Scroll must not be brought to them for tho purpose of reading the Law, even if they be in prison and i t be the New Year or the Day of Atonement. But if they piepare an Ark or a reading desk a day or two previously so that they have a fixed place for a Scroll of the Law, i t is permitted to have the Scroll. Some authorities hold that i t is not considered a fixed place unless they have read there three times consecutively. For the sake of an invalid who is a worthy man i t is permitted to bring a Scroll merely for the purpose of the reading of the Law. Such people who take a Scioll from the Synagogue on the Holydays and Festivals and bring i t to a place which has not been destined for the purpose, but they do so merely for the sake of the merit of being called to the Law, their reward is equal to their loss (owing to the infraction of the rule), and i t is proper to prevent this custom.

4. In a place where there is no Scroll, someone should read aloud the portion from a printed Pentateuch and the congregation must listen, so that the reading of the Law should not bo forgotten.

5. When the Scroll is carried from the Ark to the readipg desk, i t is to be carried northward?, i.e., to the right of the one who carries i t and when i t is taken back i t is to be carried southwards. I t is the

SO

דיני קריאת התורה

/ וגם המגביה והגולל, מלוים את הס״ת, ה ס נ כ ה שמכבדים אותם ב״הוצאה ו

ת הם״ת, וגם נשגושאים אותו צריכים לעמוד, אפילו אלו ונשמנביהים א

שאין רואים אותו.

לא מקומו, עימד אצל ת הקריאה נוהנין שהגבאי, או כמ ע ו. כ

הם״ת, והוא נקרא סנן,

ת צבור, בחנוכה י J מספר הקרואים הוא: בשני וחמשי, בתענ

/ בשלש רנלימ וכראש השנה / בראש־חדש, חול המועד — ד ובפורים — ג

— ה׳ ומפטיר, כיום הבפורים ו׳ ומפטיר, ובשבת ז׳ ומפטיר. חל יום־טוב

בשבת קוראים זי, ובשמחת תורה נוהגים להרבות מספר הקרואים כפי

הצורך, בכמה קהלות מוסיפים על מספר הקרואים בשבת, ובקצת קהלות

מוסיפים גם ביו״ט. כיון שהתחיל הקורא לקרות, אסור לכל הקהל לדבר

אפי׳ בדברי תורה, ואפי׳ בין גברא לגברא, ויכוגו לשטוע היטב, ואכור

לצאת מבית הכגםת בשעה שקורץ בתורה, אבל בין גברא לגברא שהס״ת

מגוללת יכול לצאת לצורך גדול.

, ואס מאריכין ב״מי ת י ח, בין גברא לגברא צריכים לגלול את הכ

שברך״ צריכים גפ לכסותו במעיל, וכן לפגי מפטיר בעת אמירת הקדיש

צריכים לכסותו. כשצריבין להוציא שלשה ם״ת ואין להם אלא שגים, לא

יגוללו את השני לקרות בו מה שצריכין לקרות בשלישי, אלא יקחו את

הראשון לקרות בו.

מי הם הנקראים לעלות לתורה. א4 כתיב בכהן ״וקדשתו״, ולמדו מכאן כי צריך לכבד את הכהן

ראשון לכל דבר שבקדושה, ולכן

סת צריכין לקרות אותו תחלה, ואפילו אם 4 כשיש כהן בבית הכנ ב

הכהן רוצה למחול לא מהני, ואחר הכהן קורץ לוי, ואם אין שם לוי

קידין את הכהן אשר עלה במקומו ואומרים ״במקום לוי״, ואמ אין כהן

סת קורץ במקומו לוי או ישראל, ואומרים ״אין כאן כהן, לוי בבית הכנ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

custom that all who are honoured with the privilege of taking out and putting away the Scroll and also lifting i t and rolling i t up should follow it . When i t is lifted up or when i t is being carried all stand, even if some cannot see i t .

6. When i t is to be read i t is the custom for the Warden or his substitute to stand at the side of the Scroll and he is called " Segan."

7. The number called to the Torah is as follows: On Monday and Thursday, public fasts, Sabbath afternoon, Chanucah and Purim three people are called up ; on New Moon and Intermediate Days of Festivals four people; on the three chief Festivals and the New Year five people and the one to read the Haphtora (מפטיר) ; on the Day of Atonement six people and the Maphtir; on Sabbath seven people and the Maphtir and the same when a Festival happens on the Sab-bath. On the Rejoicing of the Law we increase the number i f necessary. In some congregations they increase the number on Sabbath and in a few places also on the Festixals. As soon as the reading has commenced the entire congregation must be perfectly silent even in the interval between the calling up of the people. A l l must pay attention and i t is not permitted to leave the Synagogue then, but if very urgent one may leave in the interval between the calling up of the people.

8. Whilst the people are being called up the Scroll must be covered and if the מי שברך be prolonged i t must be covered with its mantle. I t is also covered when קדיש i t said prior to the Haphtorah. I f three Scrolls are required and only two are available, then the first one used (which has already been rolled up and covered with its mantle) should be placed back on the reading desk, and rolled to the place where the third one, if available, would have been used.

W H O A R E TO BE CALLED TO T H E L A W .

1. Of the priest i t is written : " and thou shalt sanctify him " (Lev. xxi . 8) hence we learn that the priest must be honoured with the first privilege in all matters of holiness, as follows :

2. I f a Priest (כהן) be in the Synagogue he must be called first to the Law and i t makes no difference even if he be willing to waive his right. After the Priest we call a Levite and if the latter be not there, we call in his stead the Priest who had hecn called up and we say במקומ לוי. I f there be no Priest we call in his stead a Lex ite or an Israelite (ישראל), and we say: אין כאן בהן, לוי במקופ כהן

31

דיני קריאת התורה

/ או ״ישראל במקום כהן״, ואם קראו ישראל במקום כהן, ן ה כמקום כ

אין קורין אחריו לוי.

ג, אם הכהן עימד בקריאת שמע או בברכותיה, ומכל שכן אם

/ ת ו ת שמונה עשרה, אפילו אין שם כהן אחר אין קורץ א ל פ ת עומד ב

ואין צריכין להמתין עליו, משום טירחא דציבורא, אלא קורין לוי או

ישראל, ואין אומרים ״אין כאן כהן״, אלא אומרים ״לוי או ישראל במקום

/ ובדיעבד אם קראוהו, אם עומד בק״ש או בברכותיה עולה ומברך ן ה כ

ת ל פ ת את הברכה, אבל לא יקיא עם הקורא אלא ישמע, ואם עומד ב

שמונה עשרה, או בין גאולה לתפלה, אפי׳ קראוהו לא יעלה, ואם הוא

עימד בפסוקי דזמרה, אם אין שם כהן אחר, אפילו לכתחלה קורץ אותו,

אבל אם יש שם אחר אין קורץ אוהו לכתחלה, וכן הדין בלוי.

4 אם קראו לכהן או ללוי ואינם שם, לא יקראו לאחר כשם, ד

שלא יאמרו על הראשון שהוא פטם, אלא יאמרו לאחר שיעלה, אכל כנו

יכולין לקרוא כשמו, ואם הכהן או הלוי אינם יכולים לעלות מפני

שעומדים בתפלה, יכולין לקרוא לאחר בשם, שהרי הכל רואים שאיני

עולה מפני שאינו רשאי, ואם קראו לישראל ואינו שם, יכולין לקרוא

בשמו, כי בישראל לא שייך פנס, וכן אם קראו לכהן או ללוי לאחרון או

למפסיד בשבת ויום טוב ואינם שם, יכולין לקרוא לאחר בשם,

ת הכנסת, או שהיה שם אלא שלא ידעו, ה, אס לא היה כהן כבי

ת ה וקראו לישראל במקומו ועלה, אפילו אם אמר הקרוא ״ברכו א

ח עדיין את הברכה אשר בהר בנו, ובא הכהן ת המבורך״ אלא שלא פ

ת הכהן ועולה ואומר גם הוא ברכו וכוי, או שנזכרו שהוא שם, קורץ א

/ ואז יקראוהו, אבל ו ל ה והישראל יעמוד שם עד לאחר שיקראו הכהן ו

אם כבר אמר הישראל ״ברוך אתה ה׳״ שוב אינו עולה הכהן, וכן הדין

אם קראו ללוי במקום כהן, או את הכהן במקום לוי.

, גוהגין שאין קורץ כהן או לוי למספר הקרואים הקבוע, אכל ן

לאחד שגשלם המספר יבולין לקרות כהן או לד, ואין גוהגין לקרותו

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

or ישראל במקום כהן. I f an Israelite be called up instead of a Priest, then a Levite must not be called up after him.

3. I f the Piiest be occupied in saying the שמע or its benedictions or the Amidah, even if no other Priest be present, he is not called up and there is no need to wait for him, for delay is vexatious to the congregation. We call up a Levite or an Israelite and do not say אין ,Should the Priest, however .לוי אוי ישראל במקום כהן but we say כאן כהןbe called up and if he happened to be saying the שמע and its benedic-tions, he goes to the reading desk and says the benedictions, but he must not read with the Reader but only listen. I f he were saying the Amidah or just about to begin the Amidah, even if they called him up he must not go. I f he were saying פשוקי תמרה he must be called up, if there be another Priest present, he should not be called up and this rule applies to a Levite also.

4. I f a Priest or a Levite bo called up and if neither be present they do not call up another person by name, so that people should not say that the one called up first was unfit to go to the Torah. The son of the absent person may be called up by his name. I f a Priest or Levite cannot go up because he was saying the Amidah, another person may be called up by name, for all can see that he does not go to the Torah because he cannot. I f they call up an Israelite and he is not present, they can call up another Israelite by name because no question of unworthiness applies in this case. Likewise if they called up a Priest or a Levite as the last (אחרון) or as Maphtir on Sabbaths or Festivals and he is not present they can call up another by name.

5. I f there were no Priest in Synagogue or if he happened to be there and they did not know it, and they called in his stead an Isiaclite who went to the Torah and said ברבו את ה׳ המברך but did not say the benediction אשר בתר בנו ; if the Priest came in or they remembered that he was there they call up the Priest and he goes to the Torah and he also says 'ברכו ובו. The Israelite stands there until the Priest and the Levite have been called up and then he is called up, but ^if he had already said ברוך אתה ה׳ the Priest cannot be called up. This is the rule also for a Levite who has been called up in the place of the Priest or vice-versa.

6. I t is a rule not to call up a Priest or Levite (after their turn) among the fixed number to be called up. I t is not the custom to call

«o

דיני קריאת חתורה

אלא לאחרון או למפטיר, ובתענית צבור לא יעלה אפילו למפטיר, שהוא

ממנין הקרואים

J בשעת הדחק, כנץ שלא יספיק מנין ״הישראלים״ למספד

הקרואים, קורץ לכהן או ללוי באמצע, ואפילו שני כהנים או שני לוים,

בהפסק ישראל ביניהם, ואז אומד המקריא: ״יעמוד״—אף על פי שהוא

כהן או לוי.

ח. אלו הס החיובים לעלות לתורה, וזהו סדר חיובם: א) חתן

ביום חופתו ובשבת שלפני חתונתו, ונער שנעשה בר מצות באותו שבוע.

ב) סנדק (האוחז את הילד בשעת המילה) ביום הברית. נ) בעל היולדת

ת ובשבת שהאם הולכת לבית הכנסת. ד) בעל היולדת בן והולכת לבית ב

הכנסת. ה) יארצייט בו ביום. ו) אבי הילד ביום המילה. ז) יארצייט

שיהיה לו בשבוע שלאחר שבת. ח) םיהל ביום הטילה. ט) הסנדק ואחריו

המוהל בשבת שלפני הטילה. שני חיובים שוים תלוי בדעת הםנן, מי

שאינו חבר בקהלת בית הכנסת אינו דוחה שום חיוב. נוהנין לקרות למי

שעתיד לצאת לדרך אחר שבת, או שבא מן הדרך. וכן נוהנין לקרות

לאורח נכבד משום כביד, אבל אין דוחין שום חיוב.

ט, מי שעלה לתורה בכית הכנסת אחר, ואחר כך נזדמן לבית

ה לה, עולה שנית, ל סת אחר וקראוהו גם כן, אפילו לפרשה שבכר ע כנ

ומברך את הברכות.

, אין קורין שני אחים זה אחר זה, בין שהם מן האב בין מן י

האם, וכן האב עם בנו או בן בנו אין קורץ זה אחר זה, ואפילו הס

אומרים שאינם מקפירין, אכל כשםוציאין ם״ת אחד למפטיר, מותר לקרא

לאחד אחרון ולשני מפטיר, ובכל אלו אס קראוהו וככר עלה לא ירד,

ובמקום הצורך יש להתיר באלו אפילו לכתחלה לקראם זה אחר זה.

. אין קורץ לקטן כי אם למפטיר, ואפילו למפטיר של ״ארבע א י

פרשיות*.

יב. סומא מותר לקרותו, כי האסור הוא דק משום ד״דבריש

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

either except as the last (אהרון) or as Maphtir. On a public fast day neither may be called up even as Maphtir for this is one of the obli-gatory number to be called to the Law.

7. I n cases of emergency, e.g. if the " Israelites" are not sufficient for the necessary number, a Cohen or a Levite may be called up in their stead, even two Cohanim or Levitcs provided an Israelite be called up between each of them and then they are called up by name.

8. The following are entitled to be called to the Torah in the following order of precedence: (1) A bridcgioom on the day of his wedding or on the Sabbath before his wedding. (2) A godfather on the day of the circumcision. (3) The husband of a woman confined with a daughter and on the Sabbath when his wife goes to Synagogue for pray-ers after the confinement. (4) The husband of a woman visiting the Synagogue after being confined with a son. (5) One who has Jahrzeit on that day. (6) The father of a son on the day of the circumcision. (7) One who has Jahrzeit in the coming week. (8) The circumciser on the day of the circumcision. (9) The godfather and then the circum-ciser on the Sabbath before the circumcision. I f two people have equal rights to be called up the decision rests with the " Segan." I f a person be not a member of the Synagogue, he must not take pre-cedence before any member who has a right to be called up. I t is a custom to call up one who is starting on a journey after the Sabbath, or one who has returned from a journey. We also are wont to call up a respectable stranger for the sake of paying honour to him, but hi must not infringe on anyone's rights who is entitled to be called up.

9. I f a person has been called up in one Synagogue and came M) another where he is called up, even to the same section to which he had already been called, nevertheless he goes up to the Law and says the benedictions.

10. Two brothers are not called up consecutive^', i t matters not whether they have the same father or mother. We do not call up father and son or grandson consecutively, even though they declare they do not mind this. When a separate Scroll is taken out for the Maphtir, we may call one (of these relatives) as the last in one Scroll and the other as Maphtir. In all these cases i f he had been called up and had already gone up he should not return. In cases of necessity i t may be permitted to deliberately call them up consecutively.

11. A child is not to be called up unless it be as Maphtir, except for the "Four Special Sabbaths " (before Passover).

12. A blind man may be called up, for the prohibition to do 80 33

דיני קריאת התורה

/ ועתה אין העולה לתורה קורא ה שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פ

בעצמו כמו שהיה המנהג בימים מקדם.

/ הטנהנ כהרבה מקומות שהוא ר! . בשקורין ״בר מצוד.״ לתו ע

בעצמו רץרא הפרשה, אבל אם הוא עור אסור לו לקרא בעל פה (הטעם

כסעיף הקודם).

יד. בתענית צבור כשקורין ויחל, אין קורין לעלות לתורה אלא

למי שמתענה, ואם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין

להשלים, קירין לישראל או ללוי במקומו, וטוב שיצא הכהן מבהכ״נ.

טו. מי שאביו המיר דתו, אם הוא נדול שכבר הורנל לקרותו בשם

אביו יקראוהו בשם אביו, ואם לא הורנל אזי יקראוהו בשם אבי אביו,

ושתוקי קורץ אותו בשם אבי אמו, ויותר נכון לקרותו כמו שקודין לנר

בן אברהם.

טז. הנקרא לעלות לתורה, עולה לבימה בדרך היותר קצרה ממקומו

מורד בדרך היותר ארוכה, ואם שתיהן שוות, עולה בדרך ימין ויורד

בדרך שכננדה.

יז. פותח את הספר הורה ורואה באיזה מקום יקרא, ואוחזו כך

ברבו את ה׳ המבורך״, והקהל עונים פתוח בשתי ידיו ואומר בקול ,

״ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד״, לאחר שענו הקהל ברוך ה׳ המבירך

לעולם ועד, חוזר העולה ואומר כרוך ה׳ המבורך לעילם ועד ומברך

/ ועונץ הקהל אמן, ומסלק את ידו השמאלית ואוחז את כ אשר בחר בנו ו

הס״ת בשעת הקריאה דק בימינו. כשנקראה הפרשה יקרא נם הוא בלחש,

ת ספר התורה בשתי ידיו ונוללו, ומברך ולאחר הקריאה חוזר ואוחז א

״אשר נתן לנו״, ויזהר שלא יביט תוך םה״ת כשמברך, למען לא יטעו

לחשוב כי הברכות כתובות בתירה. במשך הברכות והקריאה צריך לעמוד

זקוף, ואסור לסמוך על שום דבר אלא אם הוא הלש מאד, וימתין עד

ת הברכות, ואז יורד מן הבימה. שיאמר העולה אחריו א

יה. המגביה פותח את הספר תורה שיהיו שלשה עמודים מן הכתב

LAWS A V D CUSTOMS OF ISKAEL

could only refer to "words which are written in the Scroll which must not be said by heart," but nowadays the one who goes to the Law does not read as was the custom in olden days.

13. When a Bar Mitzvah is called up, i t is the custom in many places that he reads the section ; but if he be blind, he is pro-hibited to recite i t by heart.

14. On a public fast day when ויהל (Ex. xxxi i . 11) is rear), only those who fast may be called up. I f there be only one Cohen present who does not fast at all or who does not complete the fast, then a Levite or Israelite is called up in his stead, and i t is right for the Cohen to leave the Synagogue.

15. I f one's father became an apostate, and i f he be grown up and had been accustomed to be called up by his father's name (N son of N) he is to be called up in this wise, but if he was not thus accustomed then he should be called up by his grandfather's name. I f one's father be unknown he is called up by the name of his mother's father. I t would, however, be better to call him up as the " Son of Abraham " just as we call up a proselyte.

16. He who is called up to the Torah, ascends to the Reading Desk by the nearest way from his seat and ho descends and takes the longest way back ; if both ways be equal he ascends by the right and descends in the opposite direction.

17. The Scroll is opened and the Reader finds the place where he has to read and the one called up takes hold of the handles when it is thus open and says aloud: ברכו את ה׳ המביך the congregation respond ברוך ה׳ המברך לעולם ועד and after the congregation has said this, the one called up repeats i t and continues the benediction אשר בחר בנו and the congregation respond אמן. He then removes from the Scroll his left hand and takes hold of the Scroll with his right hand only during the reading. He also reads silently the portion and after the reading, he ag.iin takes hold of the Scroll with both hands and rolls i t up and says the benediction אשר נתן לנו and whilst saying the bene-dictions he must not look into the Scroll so that the people should not be milled and think that they are •written in the Scroll. Whilst saying the benediction and hearing the reading one must stand erect and one must not lean on anything unless he be very feeble. One waits until the person called up next has said the benedictions and then he descends from the Reading Desk.

18. He who lifts up the Torah opens i t so that three columns of 34

דיני קריאת התורה

גלוים, ומראה אותו כשהוא פתוח לימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו, כי מצוה

ת הכתב, וגוללין את הםפר שיהא התפר באמצע, על כל האנשים לראות א

ת הםפר למעלה מן העמוד השני. הםנביה והנולל ל ח ושיהיה העמוד של ת

יזהרו שלא לאחוז בנויל סה״ת בידיהם, ואם נצרך יאחזו בו על ידי

הטלית או על ידי המעיל.

כא. דינים השייכים להקורא. א. קטן לא יקרא בתורה בצבור.

4 הקורא לא יקרא אלא מתוך ספר התורה, ואפילו דבר אחד ב

ת הקריאה יעמוד זקוף ולא יםמך בכל אסור לקרות מחוצה לו, ובכל ע

דבר.

, וצריך נ. הקורא צריך להזהר בחתוך המלים ולדקדק כהברתן

לעבור על הפרשה שתים או שלש פעמים קורם שיקרא, אפילו אם הוא

קורא מומחה.

ד. אס אין הקורא בקי בקריאה ומעמידים אחר להקריא לפניו,

יזהר המקריא לקרא בלחש שלא ישמע קולו לצבור, כי תרי קלא לא

משתמעי ולא יצאו הצבור ידי חובתם.

ה. אם טעה הקירא באופן שהטעות משנה כונת המלה, אז מחזירין

אותו, ואם טעה בהטעמת הננינות אין םחזירין אותו, אס דלנ אפילו טלה

אחת ואפילו שנודע זה אחר שנמר מנין הקרואים, צריך לחזור ולקרות

אותו פסוק ועוד שנים עמו, וכל זד. בשבת שחרית, אבל במנחה ובב׳ וה׳

א כשדלנ. י ק אין חוזרין ל

, אין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור. ן

ז4 כשמחלקים הפרשיות למען רבות מספר הקרואים, לא יםויס

במקום שלא ישאר משס עד הפרשה, דהיינו פתוחה או סתומה, נ׳ פסוקים

לכל הפחות, ואס כבר בירך לאחר שסיים בפהות מני פסוקים סמוך

לפרשה, הקורא אחריו אינו צריך להתחיל מפסוק שלפניו, רק יתחיל

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

the script are visible, and whilst i t is open i t must be shown on his right and on his left, in front and behind him, for i t is the duty of everyone to see the script. The Scroll must be rolled up 80 that the sewing is in the centre. The handle attached to the beginning of the Scripture must be above the other handle. He who lifts up and he who rolls up the Scroll must avoid touching the parchment with their hands and, if necessary, they may touch i t with the Tallis or Mantle.

T H E RULES FOR THE READER OF T H E TORAH.

1 . A minor must not read the Torah in public. 2. The Reader must only read out of the Scroll, i t is not per-

missible to read a single word from a book. A l l the time he reads he must stand erect and must not lean on anything.

3. The Reader must take care to pronounce the words correctly and to join them properly. He must prepare himself by reading the portion two or three times prior to the public recital, even though he be an expert.

4. I f the Reader be inexperienced and another person stands near to read in advance, the latter must read quietly so that the public do not hear him, for " two voices are not able to be understood" and the congregation would not perform their duty of hearing the Law.

5. I f the Reader made a mistake in such wise as to alter the meaning of the word, then he must repeat and correct i t , but he need not do so if he made a mistake in the intonation. I f he skipped a single word only and if he became aware of this after he had comple-ted the entire portion, he must repeat and read that verse end the two following ones. A l l this refers to the Sabbath Morning reading, but at the Sabbath Afternoon service and on Monday and Thursday he does not repeat in case he skipped a single word.

6. The Reader may not begin until he has said אמן. 7. When they divide the Portion in order to increase the

number of those to be called up, the Reader must not stop if he doe• not leave over at least three verses before the end of the portion or fixed points of conclusion (Pethuca or Sethuma where 6 or ם is printed in the text). I f the one called up had already said the benediction after the Reader had concluded, leaving less than three verses before the next portion, i t is not necessary to commence the reading for the one called up next from the preceding verse; he commences only

35

דיני קריאת התורה

ממקום שפסק הראשון ויקרא עמו עוד נ׳ פסוקים בפרשה שניה, וינון

להתחיל ולסיים ברבר טוב.

ח, צריך לבל העולה לקרות לכל הפחות נ׳ פסוקים, ובשני ובחמישי

וכן בשבת במנחה, צריך לקרות לכולם לבל הפחות עשרה פסוקים, ויש

לקרות להשלישי ד׳ פסוקים, ובדיעבד אם לא קראו לכולם אלא ט׳

פסוקים שלשה לכל אחד יצאו, ובפורים שאין קורץ לכולם אלא מ׳ פסוקים

זהו משום שהוא נמר הענין.

ט. בשבת שקורץ ב׳ סדרות, יש להבר הסדרות עם העולה רביעי.

. תוכחות שבפרשת בחקתי ובפרשת כי תבא אין מפסיקין ביניהן, י

וצריך להתחיל פסוק אחד מקידם, אך למען לא יחהיל בפרשה פחות מנ׳

פסוקים, צריך שיתחיל נ׳ פסוקים קירם התוכחות, ולבסוף צריך נם כן

לקרות לכל הפחות פסוק אחד אחריהן, אך לא יסיים פחות מג׳ פסוקים

ת הפרשה, כפרשת כי תשא נוהניי לקרות בקול נמוך מן ״ויתן ל ח ת מן ה

אל משה ככלותו״ עד ״ויחל משה", וכשמתחיל ויהל חוזר וקירא בקול

רם עד ״ויפן וירד משה״, וכשמתחיל ויפן חחר וקירא בקיל נמוך עד

״ומשה יקח את האהל״, ותוזר וקירא בקול רם עד סוף הפרשה. ונם

התוכחות שבפרשת בחקתי ובפרשת כי תבא קורין בקיל נמוך, ואת

הפסוק ״וזכרתי את בריתי יעקב״ קורין בקיל רם, ואח״כ הפסוק ״והארץ

״ נמוך, ״ואף נם זאת״ בקול רם עד הסוף. וכפ׳ כי תבא ליראה י תעז

את השם הנכבד עד סוף הפסוק בקול רם, ואחר כך נמוך עד ״ואין

קונה". בפי בהעלתך נוהגין לקרות בקול נמוך מן ״ויהי העס כמתאוננים*

/ וכל מה שקורא בקול נמוך, צריך שיהא עכ״פ ר עד ״והמן כזרע נ

הקול נשמע לצבור, ראם לא כן אינם יוצאים ידי חובת קריאה. גם

המםעית שבפי ואלה מסעי אץ להפסיק בהם.

, ביום שמוציאים יותר מם״ת אחר, אם נמצא שהניחו על השלחו א י

ת הספר. יחליפוהו הס״ת שמוכן לקריאה אחרת, אפילו אם פתחו א

ויקראו בספר שהוכן לזה.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ftom the place where the previous reading concluded and the Header must read a further three verses of the next section. He must begin and end with a context dealing with a pleasant subject.

8. I t is necessary to read at least thfee verses to every one called up. On Monday and Thursday and at Sabbath Afternoon ser-vice it is necessary to read to all called up at least ten verses in all, and to the third person at least four verses should be read. But if only nine verses have been read in all, three to each, this is valid. On l 'urim only nine verses are read in all and this is due to the fact that the lesson is contained in the nine verses.

9. On Sabbath when two portions are read, the second portion forms part of the fourth section.

10. The reproof in the portions בחקתי (Lev. xxvi. 3 ff.) and בי תבוא (Deut. xxvi. I f f . ) must not be interrupted. One should begin from the preceding part, but so as not •to begin a section with less than three verses, i t is necessary to begin three verses before the reproof Ecction and at the conclusion at least one verse after the end of the reproof section must be read; but he must not conclude with less than three verses from the beginning of the section. In the portion's we are accustomed to read in a subdued voice(.Ex. xxx. 11 ff) תשאfrom ויתן אל משה ככלתו (ibid. xxxi . 18) up to ויהל משה (ibid, xxxi i . 11) and when he begins ויהל he reads with a loud voice up to ויפן וירד משה (ibid. 15) and when he begins ויפן he again reads in a subdued voice up to ומשה יקח את האהל (ibid, xxxii i . 7) when he reads again in a loud voice to the end of the portion. Also the reproof in the portions כחקתי and וזכרתי את בדיתי יעקב is read in a subdued voice, but the verse כי תבוא(Lev. xxvi. 42) is read ,in a loud voice and after that the verse והארץ תעזב (ibid. 43) in a subdued voice, but ואף נם ואת (Hid. xxvi . 44) in a loud voice to the end. In the portion כי תבוא the entire verse ליראה את Deut. xxviii) השם הנכבד . 5S) is read in a loud voice, thereafter in a subdued voice up to ואין קנה (ibid. 68). I n the portion בהעלתך (Xu. vii i . 1 ff.) we are accustomed to read in a subdued voice from ויהי Hid. x) העם כמתאננים i . 1) up to והמן כזרע גד (ibid. 7). Whatever is read in a subdued voice must at least be audible to the congregation, otherwise they have not fulfilled their duty of hearing the Law. We must not interrupt the scciion of the' ,journey ings " in the portion ibid, xxxii) מסעי i . I f f ) .

11. When an extra Scroll is taken out, if i t happen that they put upon the desk the Scioll set for another leading, even if they have opened the Scroll, they must change i t and read out of the Scroll ip׳_cially set

36

דיני קריאת התורה

אפ נמצאה טעות בספר תורה. א. אם נמצא פסול בספר תורה, שעל ירו משתנה הוראת המלה,

צריכין להוציא ספר תורה אחר, אס נמצא בין נברא לנברא, מוציאי;

ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסק* ומשלימין מנין הקרואים, ואלה

שנקראו לסה״ת הפסול, עולין למנין הקרואים, ואם הוא בשבת, אם אפשר

לקרות בס״ת הב׳ ז' קרואים, יעשו כ!.

ב. אם נמצא הפסול באמצע הקריאה, יש בזה חילוקי דעות

ומנהגים, ובמקום שאין מנהנ קבוע יש להפסיק מיד, וםוציאין ס׳׳ת אחר

ת ל ח ת ומתחילין ממקים שפסקו, ואם הפסיקו באמצע הפסוק, יתחילו מ

הפסוק ונומרין את הפרשה, ומברך ברכה אחרונה.

ג. אם נמצא הפסול באמצע קריאת המפטיר, אמ הוא מפטיר של

חובת היום, כנץ ביום טוב ובשבת ראש חדש או שקלים וכדומה, שמוציאין

ם״ת אחר למפטיר, אז דינו כמו שפרש בסעיף הקודם, אבל בשבת

פשוטה שהטפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי, אין מוציאין ס״ת אחר,

אלא נומרין בס״ת זה ואינו מברך ברכה אחרונה, ואס נמצא הפסול קודם

שבידך ברכה ראשונה, אז אין קירין מפטיר בסה״ת, אלא ה״אחרון״ יאמר

ההפטרה עם הברכות,

ד. ביום שמוציאין יותר מם״ת אחד, אם נמצא פסול וצריך לספר

חורה אהד, טוב להוציא ספר אחר מן ההיכל ולא לקרות הפרשה מס״ת

המוכן לקריאה אחרת, אלא יקרא מכל ספר מה שהוא מוכן לו.

ה. איזוהי טעות גמורה, בנון יתר או חסר או נתחלפה אפיל

אות אחת ועל ידי זה משתנה הקריאה, כמו תומים תאומים, מגרשיהן

מגרשיהם, ואף על פי שהפירוש הוא שוה, טבל מקום כיון שהקריאה

אינה שוה, הוי טעות נמורה, וכן עם הטעות היא בענין שיכולים לקרותו

ב אלא שכתב בענין שמשתנה הפירוש על ידי זה, ת כ ה כמו שהיה צריך ל

ב ת תרומה אמה וחצי רחבו, אם כמקים רחבו נמצא כתו ש י פ כגון ב

רחבה בהא, אף על פי שיכולים לקרוא את הב׳ כחולם, מכל מקום כיץ

ב הוי טעות שמשתנה הפירוש, הוי נם כן טעות נמורה• שכאשר שהוא כתו

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ERRORS I N T H E SCROLL.

1. I f a defect be found in the Scroll whereby the form of the word is changed another Scroll must be taken out. I f i t be discovered between the calling up of two people, the Scroll is exchanged and we commence where the previous reading concluded and we complete the number of those to be called up. A l l who had been called up to the defective Scroll are reckoned among those to be called up. I f i t be Sabbath and i t be possible to read in the exchanged Scroll seven people i t should be done.

2. I f the defect be found in the middle of the reading, diverse opinions and customs obtain. Where there is no fixed custom one must cease reading forthwith and another Scroll is taken out and we read where we stopped in the other Scroll. I f this happened in the middle of a verse, the reading must start from the beginning of that Verse and we finish the portion and the last benediction is to be said.

3. I f the defect occur in the middle of the reading set for Maphtir and if this be a special one, e.g., on Holy Days or Sabbath New Moon or Shekalim, etc., when a special Scroll is taken out for the Maphtir then the rule is as in the preceding paragraph, but on an ordinary Sabbath when the Maphtir is a repetition of that read to the seventh person we do not take out another Scroll but conclude in th t defective one omitting the last benediction. I f the defect be dis-covered before the first blessing for the Maphtir section had been said, then we do not read this section, but the previous person (!אחיו) saya the Haphtora with its benedictions.

4. When we use more than one Scroll, i f a defect be discovered so that another Scroll must be used, i t is right to take out another one and not to read the section from the Scroll prepared for another reading, one should read fiom each Scroll that for which i t is set.

5. What is meant by a serious mistake or defect) If, for instance, a superfluous or deficient letter or even if a single letter were changed 60 as to vary the reading, e.g., תופים (perfection) and although in this (their suburbs) מגרשיהם and מגרשיהן ;(twins) תאומיםlatter case the meaning is the same, nevertheless since the reading is not the same i t is reckoned as a defect. I f the mistake be of such a nature that i t might be read in the same way as i t would be if wtitten properly, but i t is so written that the meaning is changed thereby, e.g., in the portion תרומה (Ex. xxv. 1 ff.) ואמה וחצי וחבו (ibid. 10) i f in place of רחבו we found רחבה although both words might be read alike, nevertheless as i t is now written, i t involves a doubt* i t is reckoned a serious defect which changes the meaning.

37

דיני קריאת התורה

ו. נמצא תיבה אחת חלוקה עד שנראית כשתים, או שנתקרבו

שתי תיבות ונראות כאחת, או שנמצא תיבה יחרה, בין שהיא תיבה זרה

שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה, וכן אס נמצא

שנוי בצורות הפרשיות, כנץ פתוחה במקום כתומה, אי סתומה במקום

פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או כמקום שצריך להיות

הפסק פרשה ואיגו, כל אלו פסולים גמורים וצריכים להוציא ספר תורה אחר,

ז. נמצא שנדבקת אות באות, אם נראה שגדבקה לאהד הכתיבה,

כשר כל שלא נשתנה צורת האותיות, אבל אם נראה שנדבקה כן בשעת

כתיבה, אזי יש חילוק, שאם נדבקה כן קידם שננמרה האות, כנון נון

ל תיו וכדומה, פסול, אלא שבחול פשוטה שנדבקה באמציעיתה ברנ

יכולים לגרור שם להפרידו, אבל אם הדבוק נעשה בנמר האות, יש

להכשיר ואין צריכים להוציא ספר תורה אחר,

ת הכתיבה, ל ח ת ח. גמצא אות שהפסידה צורתה, בין שהיה כן ם

בין שגעשה אחר כך על ידי נקב, פסול, אבל אם גמצא גקב תוך האות

או מחוץ לאות והיא בצורתה אלא שאינה מוקפת גויל וגיכר שהגקב

קפת גויל. נעשה לאחר הכתיבה, כשר, כיון דבשעת הכתיבה היתד. מו

. ל ו ס אם קפצה הדיו מאיזו אות ואינה שחורה כראוי, פ

ט. אם יש ספק באיזו אות שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק

שאינו לא חכם ולא טפש, אם הוא קורא כראוי, כשר, ואס לאו פסול,

ואם התינוקות מחולקים, הולכין אחר הרוב, ורוקא כשאנו מסופקים, מועיל

התינוק, משום דאז לא הד רק נלוי מלהא בעלמא, אבל אס אנו

רואים שאין האות כהלכתה, וכן אם גפסקו יודי העין והשין ורגלי התיו

וכדומה, פסול, אף על פי שהתיגוק קורא אותה, כיון שעיגיגו רואות

שאין האות כתיקוגה.

. אם גקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם גשאר הרוב תפור, י

קורץ בו, ואם לאו, מוציאים ספר תורה אחר, ואם אין ספר תירה אחר,

אם הקרע הוא בזה החומש שצריכים לקרות בו, אין קורץ בו אלא אם כן

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

6. I f a single letter be split so as to appear like two, or if two let-ters be so near each other as to look like one, or if there be a superfluous word entirely out of place or a reduplication, or i f there be a change in the form of the separate sections, e.g., a 'C where a 'ס ought to be or vice versa, or a division in a portion which is unnecessary or where a necessary division in the portion is wanting, all these cases constitute a defect involving the need of using another Scroll.

7. I f one letter be joined to another, if i t be clear that this arose after the Scroll had been written, i t may be used providing the shape of the letters be not changed, but if i t arose when i t was being written then if the letters be joined before they are quite finished, e.g., if נ be connected with ת (thus נת) the Scroll is unfit for use then, but on a week day one can erase the letter where i t is joined to the next. I f the letters became joined after they had been written the Scroll may be used and another Scroll need not be taken out.

8. I f a letter had lost its shape whether at the time when i t was written or thereafter owing to the presence of an aperture then the Scroll is unfit for use, but if the aperture be in the middle of the letter or outside i t so that the shape of the letter remains but i t is not surroun-tied by parchment and i t is evident that the aperture was made after the letter had been written then the Scroll is fit for use, because at the time of writing the letter, i t was surrounded by paichment. I f the ink had faded from any letter so that i t is not black as is proper, the Scroll is unfit for use.

9. I f there be any doubt as to whether any letter has its shape, i t is shown to a child who is neither too clever nor too silly, and if he read it piopeily the Scroll may be used, othei« ise not. I f several chil-dren differ, the view of the majority is adopted. I t is only when we are in doubt that we resort to the child, because then i t is not merely a declaration of a mere fact for if we see that the letter is not as i t should be and also if the upper part of ע and tr be missiDg or the lower part of ת and similar letters the Set oil may not be used, although a child mi״ht read the letter. In this case we see that the letter is not as i t

o should be.

10. I f the sewing between two skins of parchment of the Scroll be rent but the greater pait thereof remains intact, we may read therein, if this be not the case we take out another Scroll, and if there be not another if the rent be in that book of the Pentateuch which has to be read, we do not read therein unless thero remain over at least

38

דיני אשרי ובא לציון

נשארו לכל הפחות חמש תפירות, אבל אם הקרע הוא בחומש אחר, קורץ

בו, אף על פי שלא נשארו רק שתי תפירות.

יא. נמצא שעור, או תלב שנמף על אות אי תיבה, אמ הוא בחול,

יסירו, ואם הוא בשבת או יום מוב, אם נראות האותיות, יקראו בו כך,

ל כך עד שאינן נראות, אם הוא במקום שאין צריכים אבל אם מכוסות כ

לקרות שם, יכולים לקרות בו בברכות, אבל אמ הוא במקום שצריכים

ת שלא מן הכתב, על כן אם אפשר ח לקרות ואסור לקרות אפילו תיבה א

להסיר את השועה או החלב כלאחר יד, דהיינו שנתיבש היטב ויכפל את

ל שעל ידי זה יפל, יעשו כן, ואם לאו, אין קורין בו. כשםםירים ד נ ה

בחול את קשעוה והחלב, אם הוא על השם, ישגיחו שלא יבא חס ושלום

למחיקת האותיות אלא יחממו מבחוץ כדי שיפל השעוה או החלב.

דיני אשרי ובא לציון עד גמר התפלה. א. אומרים אשרי, וימין בפסוק פותח את ידיך, ואח״כ אומרים

לםגצח. ואלו ימים שא״א אותו: ר״ח, חגוכה, פורים קטן כ׳ ימים, פורים

גדול ב׳ ימים, ערב פסח, תשעה באב, ערב יו״הכ, ובבית האבל, וביומ

שא״א לםגצח, א״א אל ארך אפים, ואומרים קדושת ובא לציון עם החרגום,

ויכוין בה, והתרגום יאמר בלחש, ויהדר לאםד קדושה זו בצבור. ולכן אם

בא לבי״הכנ בשעה שהצבור אומרימ אותה, יאמר עמהם, וה״ה אם עומד

באשרי והצבור הגיעו לקדושה זאת, ידלג ויאמר קדושה, וישלים אח״כ

מה שדלג, ואץ לצאת מבי״הכנ קודם קדושה זאת. ואחר וב״לצ״ג אומר

. ל ב ק ת הש״ץ קדיש ת

ב. אומרים עליגו, ויש לכוין בו יהושע תיקגו, ואח״כ אומרים

קדיש יתומ ומזמור של יום, וכשיצא מבי״הכנםת, אומר הפסוק ה׳ גחגי

, ומשתחוה מול ארון הקודש ויצא, ואל יהפוך אחוריו אל הקודש, ׳ ו כ ו

אלא יצדד. וכשיצא מבית הכנסת, אסור לרוץ, או לפסוע פסיעה נסה,

אבל אם הולך מבי״הכנ לבי׳׳המדר, מצוה לרוץ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

five complete seams, but if the rent be in another book we read in the Scroll, although only two seams remain.

11. I f wax or fat he found upon a letter or word and i t be on a week-day i t may be removed j but if i t be on Sabbath or Holy Day and the letters be visible i t may be read, but if the letters are so thickly covered so as to be invisible then if i t be where the reading does not occur we may use that Scroll and say the benedictions. I f i t be where we have to read, and since i t is prohibited to read even a letter other than from the written text, therefore if i t be possible to remove the wax or fat there and then, i.e., if i t were so thoroughly dry that by bending the parchment i t would come off, let this be done otherwise we do not read therefrom. When they remove the wax or fat on week-days, i f i t cover the Divine Name care must be taken to avoid erasing the letters. One should warm the parchment on the reverse side so that the wax or fat fall off.

RULES CONCERNING ובא לציון A N D אשרי. 1. We then say אשרי (Ps. cxlv.) and pay heed to the verse פותח

then we •ay למנצח (Ps. xx.) which is omitted on the following days: New Moon, Chanucah, Minor Purim (two days), Purim and Shushan Purim, the day before Passover, Fast of Ab, the day before the Day of Atonement or in the house of a Mourner. When למנצח is omitted we do not say אל ארך אפים. The קדושה of א לציון נ with the Targum thereof וis to be said with devotion, but the Targum is said silently. One must endeavour to say this קדושה with the Congregation and therefore if one should come into a Synagogue when the Congregation say this prayer he should join therein. This rule applies if lie happened to say אשרי and the Congregation were about to say this קדושה, he should skip what he was saying and join them and afterwards he can say what he has omitted. One must not leave the Synagogue before this .after this prayer קדיש has beeu said. The Reader says full קדושה

2. We then say עלינו with devotion for i t was instituted by Joshua, thereafter the Mourner's קדיש and the psalm for the day are recited, and when we leave the Synagogue we say the verse הי נחני וכוי (Ps. v. 8) and we bow towards the A r k and depart, but wc do not turn our back towards the Ark but we go out sideways. I t is pro-hibited to run out of the Synagogue or to walk with great strides, bu!« if one should go from the Synagogue to the House of Study i t is a duty to hasten one's step.

39

דיני קדיש יתום

דיני קדיש יתום.א ידוע במדרשים שעל ידי שהבן אומר דבר שבקדושת ברבים, ,

להתפלל לפני מזכה בזה את אביו או אמו. ולכן נוהנין לאמר קדיש ו

התיבה, וגם להדר לעלות למפטיר כל י״א חרשים מיום שנקברו אביו או

אמי, דהיינו אם גקברו אביו או אמו ביום יו״ר לחדש אלול, יאמר קדיש

, ובלילה יפסק. ובשנה מעוברת, ויתפלל לפני התיבה נם ביום ט׳ מנחם אג

יפםיק בליל יו״ד לחודש תמוז, ויש לו לאדם לצוות לבניו שילכו כדרכי

ההורה, וביחוד יזהירם להחזיק באיזה מצוה, לנהוג בה בזהירות וזריזות,

ה טובה, אילי לא יוכלו להתפלל בתמידות לזבות בזה הוריו, והיא תקנ

ת. וביחור ת ערבי ל פ ת לפני הצבור, או באמירת קריש. ועכ״פ יזהרו ב

בורת במוצש״ק, כי אז היא העת שיוכל הבן להציל את אביו או אמו מתנ

ק אם יהיה מרוצה לקהל, ומי שיודע להתפלל הדינים. ומ״מ לא יתפלל, ר

ומרוצה לקהל, יתפלל ויניח הקדיש שיאמר הקטן. ומי שמתה אמו, ואביו

חי, יאמר קריש יתום לזכות אמו, ואביו אינו יכול למחות. אבל מי שאביו

ל לפני ואמו חיים, לא יאמר קדיש יתום על שאר קרובים, אבל להתפל

התיבה ולאמר הקדישים השייכים להש״ץ, מותר.

ב. בן שבעה גדול, שהולך בשבת לכי״הכנ, אפילו עושה מנין

ל הקדישיס, ודוחה לבן שלשים וליאהרצייט מכל בביתו, מ״מ יש לו כ

ל הקדישים, ובן שבעה קטן, שהולך כל שבעה לבי״הכנ, יש לו ג״כ כ

הקדישיס תמידין, אפילו גגד בן שלשים, רק ליא״צ יש לו קדיש אחד,

ל הקדישים, נדחה הבן ז׳ קטן לגמרי, ולענין נד כ ואם יש הרבה יא״צ נ

קדיש תוך שבעה, אין חלוק כץ אורח לתישב, ולענין קדיש לא אמרינן

מקצת היום ככולו, ואף ביום השביעי למנחה, יש לו דין בן שבעה.

ת הרגל, מ״מ כל מ ח ו אבילות של שבעה מ .ג אמ נתבטלה ממנ

שבעת הימים הראשונים מיום הקבורה, יש לו דין בן שבעה, אך כיון

ת אביו כרגל, יש לו . וכן אם מ ק שהולך לבי״הבנ יש לו דין בן ז׳ ק

ן בן ז׳ קטן לענין קדיש, ואחר הרנל, אף שנוהנ אבילות, מ״מ אין ד

LAWS AJS'D C U S T O M S O F I S R A E L

T H E RULES AS TO T H E MOURNER'S K A D D I S H .

1 . According to the Midrashim one's father and mother reap merit if their sons say prayers or Kaddish in public, therefore it is the custom to do this and to endeavour to be called up Maphtir during the entire eleven months from the day of the burial of father or mother. Thus if this took place on the 10th of Ellul, Kaddish and public pray• era should be recited by the mourner until and including the 9th of Ab and at night he ceases to do this. In a leap year he ceases to say Kaddish at the evening of the 10th of Tamuz. A man should charge his sons to walk in the ways of the Torah, and especially should he urge them to cleave to this or that precept to do it faithfully and zealously and thereby to bring merit to his parents. This is a good rule. If perchance they are unable to pray regularly in public or to say Kaddish, at all events let them be careful to say the Evening Service especially at the termination of Sabbath, for this is a propitious time to pray for Divine Grace. Of course one must not say prayers in public unless one be acceptable to the Congregation and such a person who knows how to say the prayers should do so and let a child (who is a mourner also) say the Kaddish. If one's mother died, but the father be alive, then he should say Kaddish in memory of his mother and his father must not ohji-ct. Hut if both bis parents be alive, he must not say the Mourner's Kaddish in memory of other !elatives, but to read Service and to say the various forms of Kaddish in the Service is permitted.

2. An adult in the first seven days of mourning (שבעה) who goes to Synagogue on Sabbath, even if he had a proper Service in his own house, is nevertheless entitled to all the KaddSshim and takes pre-cedeuce in this matter before one in the first SO days of mourning as well as before one who has Jahrzeit. A child, in the fust seven days of mourning, who goes daily to the Synagogue, is also entitled to all the Kaddeshim even though one in the ta־st 30 days of mourning be present. But one who has Jahrzeit must have one Kaddish. If there be several people who have Jahrzeit they have all the Kaddlshim and the child is debarred. As regards Kaddish in the first seven days of mourning there is no difference between a sti anger or a member. We do not apply the rule "part of the day equals the entire day" with reference to Kaddish, so that even on the seventh day at the afternoon service the rule for one in the first seven days of mourning applies.

3. If one's mourning of the שבעיה be annulled owing to a festival, nevertheless during all the first seven days after the day of burial the rules of a child keeping שבעה apply to him, e.g., when he goes to the Synagogue. Likewise if his father died on a festival, the inles of a child keeping שבעה apply' to him with reference to Kaddi6h, and after the festival, even when he keeps the mourning, he h-8 not nevertheless

40

דיני תושב ואורח לענין קדיש

לו דין שבעה לענין קדיש, רק שבעת הימים הראשונימ מיום הקבורה,

ואח״ב אין לו רק דין בן שלשים. וכן מי שלא שמע שמת אביו או

אמו, רק אחר כמה ימים, אף שהוא נוהג אבילות, אין לו דין בן ז׳ רק

ו׳ ימים הראשונים.

ד. בן ז׳ קטן ובן ז׳ גדול, שניהם שוים, רק אם יש בן ז׳ גדול

ובן ז׳ קטן ונם יאהרצייט,. ויש נ׳ קרישים, אין היא״צ אומר כלום, ואומר

הבן ז׳ נדול ב׳ קרישים, והקטן, קדיש אחד, דהנרול אומר להקטן.

הקדיש השני לא מטך קא שקילנא אלא מהיא״צ.

ה. יא״צ או בן שלשים דוחה לאבלים בני י״א חדש, מכל הקדישים

של חיוב, שאימרים תמיד, ואס יש בן שלשים ויאהרצייט, יש ליאהרצייט

קדיש אחד בכל התפילות של יום זה, ואם יש כמה יא״צ ננד כל

הקדישים, נדחה הבן שלשים לנמרי. ויש לנהונ שקדיש דרבנן ונמ הקדיש

שלאחר עלינו יהיה להיא״צ או לבן שלשים ושאר הקדישים לשאר

האבלים אם •שנם כמנין הקדישים.

ו4 אם יש שני אבלים שוים, כנון של שבעה, או של שלשים,

או י״א הדש, או יא״צ, יטילו נורל ביניהם, ומי שזכה בקדיש של ערביח,

יאמר השגי קריש בשחרית בלא גורל, ועל הקדיש השלישי יטילו גורל.

וכן אם יש הרבה מםילין גורל, מי שאמר קדיש אחד, לא יוטל בגורל

עד שיאמרו שאר אבלים ג״כ כ״א קדיש אחד.

דיני תושב ואורח לענין קדיש. א. מי שיש לו מקום קבוע בבית הכגסת אע״פי שאיגו דר כאן,

או מי שהוא דד כאן ומתפלל תמיד בבי״הכג אף שאין לו מקום קבוע,

המה גקראיס תושבים לדין קדיש, אבל אם אין בו אחד מאלו, יש לו

ל תמיד בבית הכגםת ל פ ת דין אורח. ואם הוא דר כאן, רק שהוא מ

אחר, אז הוא נדח לגמרי, ואפילו הוא תוך שבעה, דגרע מהאורח,

כי אורח אין לו מקום אחר, וזה יש לו.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

with reference to Kaddish the right of one keeping שבעה, except for the first seven days from the day of burial. Thereafter he only baa the rights of one in the first thirty days of mourning. Likewise if one only hear of the demise of his father or mother after many days, although he keeps the customs of mourning, he only has the rights of a person keeping שבעה during the first seven days (of his mourning).

4. A child and an adult keeping שבעה have the same privileges. I f there be an adult and a child keeping שבעה and also one who has Jahrzeit, and Kaddish ha« to be said three times, then the Jahrzeit does not say Kaddish and the adult keeping שבעה says Kaddish twice and the child says i t once; for the adult says to the child, I have not taken the Kaddish from thee but from the Jahrzeit.

5. A Jahrzeit or one in the first thirty days of mourning must take precedence before mourners who are keeping the year of mourning with reference to all occasions for saying the obligatory Kaddish, for these latter mourners say the Kaddish constantly. I f there be a person in the first thirty days of mourning and a Jahrzeit, the latter says one Kaddish at each service on that day. I f there be several persons who have Jahrzeit corresponding to the number of Kadd&him, the one observing the first thirty days of mourning is debarred from saying Kaddish (that day). I n some Synagogues the rule obtains whereby the Kaddish de Kabbanan and the Kaddish after עלינו are allotted to the Jahrze't or to the one in the first thirty days of mour-ning and the other Kaddeshim are distributed among the other mourners if their numbers correspond respectively, (e.g., three mourners to say three KaddSshim).

6. I f there be two mourners with equal rights, e.g., both in the or both mourners during the rest of the year, or both having שבעהJahrzeit, then they cast lots for saying Kaddish. The one who is privileged to say the Kaddish at the Evening Service does not Bay i t next morning, when i t is said by the other mourner without casting lots. But for the third Kaddish (at the Afternoon Service) they cast lots, so also if there be many mourners. The one who says one Kaddish does not participate in the casting of lots until each mourner has said a Kaddish also.

T H E RULES OF K A D D I S H W I T H REFERENCE TO A MEMBER A N D A STRANGER.

J. I f a person have a seat in a Synagogue even though he does not dwell in its neighbourhood, or if a person dwelt in its neighbour-hood and constantly prays in the Synagogue without renting a seat, they are reckoned as members with reference to Kaddish. But if neither of these be present, then everyone else is considered to be a stranger, e.g., if he dwelt in the neighbourhood, but always prayed in another Synagogue, then he is to be debarred from saying Kaddish even though he be in the שבעה, for he is accounted as being inferior to a stranger because the latter has no other Synagogue, whereas he has

41

דעי תושב ואורח

ב. תושב יא״* ואורח יא״צ, נדחה האורח לגמרי. תושב בן

שלשים או בן י״א חדש ואורח יא״צ, יש להאורח קדיש אחר, ואס יש

תושב יא״צ ותושב בן שלשים ואורח יא״צ, יאמר האורח קדיש אחד,

ואינו יכול היא״צ תושב לדחות היא״צ אירח, כי יאמר האורח, לאו

, ׳ מרידך קא שקילנא אלא מבן שלשים, ויאמר התישב יא״צ קדיש א

. ׳ , והבן שלשים קדיש ג ׳ והאורח קריש כ

ג, תושב בן י*א חדש ואורח בן שלשים שווין, ויחלקו בכל

התפלה בקדישים. תושב יא״צ ואורח בן שלשים, יאמר התושב ב'

, ואורח בן י״א חדש, יש לו קריש א׳ בין התושבים קרישים, והאורח א׳

אס הם ג״כ רק בגי י״א חרש, וכשיש הרבה אכלים שוים, אזי, כדי

שלא יבואו לידי מריבות, גהגו בבמה מקומות שאומרים בולם ביחד. ומי שיודע באביו או באמו שהיו רשעים, ראוי ומחויב לאמר קדיש

אחריהם י״ ב חדשים.

, או שלשים, ׳ ר. מי שיש לו זכות בקדישים יותר, כגון בן ז

או יא״צ, יש לו זבות לעגין התפלת שיתפלל ואס שגיהם שווים,

ושגיהס יכולין להתפלל, ושניהם מרוצים לקהל, יטילו גורל ביגיהם,

שאחד יתפלל עד אשרי ובא לציון, והשני יתפלל אשרי ובא לציץ

ואס אחד יכול, והשני איגו יכול, מ״מ לא הפסיד זכותו בקדישיס זה

. ואם אחר מרוצה, והשני אינו מרוצה, הוי כזה יגול וזה שהתפלל

אינו יכיל.

ל לפני הצביר, בשבת או יו׳יט, אך ה. נ-הגין שאין אבל מתפל

ו להתפלל בשבת ויום טוב לפני הצבור, אם קידם האבלות היה דרנ

גם בזמז האבלות יתפלל.

. מי שהוא אבל או יאהרצייט על אביו ונם על אמו, מכל מקום ן

ת וקדישים משאר אבל או יאהרצייט, משום אין לו זבות יותר בהפלו

דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. A member who has Jahrzeit entirely debars a stranger who also has Jahrzeit from saying Kaddish. A member who observes the first thirty days of mourning or the rest of the year of mourning yields one Kaddish to a stranger who has Jahrzeit. I f there be a member having Jahrzeit and a member in the first thirty days of mour-ning and a stranger having Jahrzeit, then the 1 ait-named has one Kaddish, but the member who has Jahrzeit cannot deprive the stranger who has Jahrzeit of his Kaddish, for the latter can say, I have not deprived thee but only the one keeping the thirty days of mourning. The member with Jahrzeit says the first Kaddish, the stranger says the second Kaddish and the one in the thirty days says the third Kaddish.

3. A member in the rest of the year of mourning and a stranger in the first thir ty days have equal rights and they share at each Service the Kaddeshim. I n the case of a member having Jahrzeit and a stranger in the first thirty days, the former says Kaddish twice and the latter says i t once. A stranger in the rest of his year of mourning is entitled to one Kaddish among the members if they also be in the rest of their year of mourning. I f there be many mourners with equal rights the rule obtains in some places, so as to avoid strife, to let the;n all say Kaddish together. I f one knew that his father and moiher were evildoers, i t is proper then to say Kaddish for twelve months.

4. I f one have 6pecial rights in the matter of saying Kaddish, e.g. one in the שבעה or in the first thirty days of mourning or a Jahrzeit, he also enjoys the privilege of officiating. I f two have equal rights and are both able to officiate and are both acceptable to the Congrega-tion, then they cast lots for one to officiate up to אשרי ובא לציון and the other one continues from אשרי ובא לציון. I f only one of them be able to officiate, he still retains his rights as to Kaddish. I f only one be acceptable to the Congregation then the rule in the preceding sentence obtains.

3. On Sabbath and Festivals a mourner does not officiate, but if he had been accustomed to do so on Sabbaths and Festivals before he became a mourner, then he may do so in spite of being in mourning.

6. I f one be a mourner or have Jahrzeit for one's father as well as for one's mother, he does not enjoy any rights above those of any other mourner or Jahrzeit with reference to officiating or Kaddish, because in both instances the memorial is the same.

42

דיני יאהרצייט

דיני יאהרצייט.ות בכלי שנה יוס שמתו בו אביו או אמו, ולערב א. מצוה להתענ

ת ח ה פעם א ית יחיד, ואס התענ ת המנחה, יאמר עננו, כמו בתענ ל פ ת כ

ות לעולם ביום היא״צ, בלא תנאי אז נעשה עליו כנדר, וצריך להתענ

ואם אינו יכול להתענות, יתיר נדרו. ואס אמר בפירוש שאינו מקבל עליו

בנדר, אין צריך התרה. ואס אינו יכול להתענות, לכל הפחות יתעורר לתשובה, ויפשפש במעשיו, ויתחרט על חטאיו.

ב, נוהנין להדליק נר יא״צ בערב, בכניסת יום היא׳׳צ ואם חל היא״צ

בשבת, ושכח להדליק נר יא״צ מבעוד יום, יוכל לצוזת לעכ׳׳וס להדליק בין

השמשות, אבל בשבת, אין להדליק אפילו ע״י עכ״וס, וביו״ט אפור

לישראל להדליק נר היא״צ, ויהדר תמיד להדליק נר היא״צ בבי״המד,

כדי שיתפללו וילמדו לפני הנר, ומי שיש לו יא׳׳צ ביום אחד על שני

מתים, יוכל להדליק ולצאת בנר אחד.

ד יום המיתה, ואפילו בשנה ראשונה, נ. יום היא״צ היא תמי

ת בסוף היום, לאחר שהתפלל מנחה, אם עדיין היה יום, ואפילו מ

נקבע זה היום ליא״צ, אבן אס נמשך הקבורה מהמיתה נ׳ ימים או יותר,

ינהוג שנה ראשינה היא״צ ביום הקבירה, ואח״כ תמיד ביום המיתה ׳

ת בשנה פשוטה, ינהונ בשנה מעוברת שני ת בתדש אדר, אם מ ואס מ

יא״צ, באדר ראשון באותו יום, ונס באדר שני באותו יום, אך לא ישיג

ת בשנה מעוברת, אזי בזה האדר שמת בו, ל אחרים בקרישים, ואס מ נבו

בזה האדר יגהוג היא׳׳צ, ולעולם מונין היום של יא״צ רק לימי החדש,

ובחדשי כסליו וטבת, שקביעות ראשי חדשיהם אינם שוים בכל שנה,

ת ולפעמים המה שני ימים ראש חודש, ולפעמים אינם רק יום אחד, אם מ

אביו או אמו ביום ראשון של ראש חרש, אז אם בשנה הראשונה של

היא״צ. הי׳ ג״כ שני ימים ראש חדש, נקבע היא״צ ליום ראש חרש, ובין

כשיהיה שיי ימים ראש הדש, ובין כשיחי' יום אחר ראש חרש, גוהג

היא״צ ביום ראש חדש, היינו כשיהי׳ שגי ימים ראש חדש, היא״צ הוא

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

T H E RULES CONCERNING JAHRZEIT.

1 . I t is a duty to fast every year on the day when one's father or mother died. I n the Afternoon Service of the anniversary he say• as on a private fast day. I עננו f he fasted once without making any reservation then he must consider this fast as though he had vowed to keep i t and he must always fast on the anniversary. I f he be unable he must have his vow annulled. I f he distincly declare that he does not accept the fast as a vow, annulment is unnecessary. I f he can-not fast, he should strive at least to repent and should carefully examine his actions and regret his sins.

2. I t is the custom to kindle a lamp for Jarhzeit on the eve of the anniversary and if this should fall on Sabbath and he forgot to kindle i t whilst i t was yet day, then he can request a non-Jew to kindle same before night. On Sabbath i t may not be kindled even by a non-Jew. On a Festival a Jew may not kindle same. One must be particular in always having this lamp kindled in the House of Study so that people may pray and learn by its light. I f we have the anniversary on one day for two dead relatives, one lamp suffices in this case.

3. The anniversary is always the day of death, even in the first year. I f the death took place at the close of the day, aftet* Mincha had been said, but i f i t be still day than that day is fixed as the Jahrzeit. I f three days or more have elapsed between death and burial, the first Jahrzeit is observed on the anniversay of the burial and in subsequent years on the anniversary of the death. I f one died in Adar in an ordinary year, two Jahrzeits are observed in a leap year, on the particular date in the first Adar and on the same date in the second Adar, but the one keeping Jahrzeit may not bar other mourners or a Jahrzeit from saying Kaddish. I f the death took place in a leap year, then in that particular month in which death took place the Jahrzeit is observed. The day of Jahrzeit is always reckoned according to the date of the Hebrew month. The months of Marchesh-van, Kislev and Adar sometimes have the last day of their respective months counted as New Moon, so that sometimes the following months have one day New Moon and sometimes two days. I f one's father or mother died on the fir t day of the New Moon, i f in the next year when the Jahrzeit is observed there are also two days of the New Moon, the Jahrzeit is observed on the first day of the New M׳^on. Thereafter whether there be two days of the New Moon or one day, the Jahrzeit is observed on the New Moon, that is to say, where there are two days of the New Moon, the Jahrzeit is kept on the first day

43

דיני למוד התורה

ביום א׳ של ראש חדש, וכשיהי׳ ד״ח יום א', היא״צ הוא באותו יום,

, אז באותה שנה ' אבל אם בשנה ראשונה של היא״צ הוא ר״ח יום א

שיהי׳ ר״ח שני ימים, ינהוג היא״* ביום ראשון של ד״ח, ובשנה שיהי׳

ר״ח יום אחד, ינהינ היא״צ ביום כ״מ לחדש שלפניו, היינו ער״ח, וביום

ק לא ישיג ראש חדש אם אין שם חיובים אחרים, יתפלל ויאמר קדיש, ר

ל אחרים. ט נ

ת יא״צ. י ד. בימים שאין אומרים anp תחנון, אין מתענין בהם תענ

וביום מילה, האב והסנדק והמהל, או בפדיון הבן, האב והבחן, או החתן

ית יא״צ, אבל בסעודת ל אלו אין מתענין תענ בז׳ ימי המשתה שלו, כ סיום אסור לאכול ביום היא״צ, ובלילה, אשר למחר יהי' לו היא״צ, אין

לו לאכול בסעודת החתונה, שיש שם מזמוטי חתן וכלה, אבל בסעודת

ברית מילה, ופדיון הבן, וסיומ מסכת, מותר.

ה. מי שאינו יודע יום מיתת אביו או אמו יברור לו יום א׳ בשנה

לנהונ היא״צ, אבל לא ישיג נבול אחרים בקדישים, ומי שהי׳ לו יא״צ<

ת ערבית ל פ ת ולא אמר קדיש באותו יום, מפני איזה סבה, יאמר קדיש ב

שלאחר היא״צ.

, סת אבל על אביו ואמו יאמר אותו קדיש ם . אם אין בבית הכנ ן

ל מתי ישראל. ויש מקומות שגהגו ששאר קרוכ־ם שאין לו אב ואם בעד כ

אומרים קדיש בשביל קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם, וגס כשיש

אבלים על אביהם ואמם אס יש מי שרוצה לומר קדיש אחר בגו או בתו

שמתו בלי בגים, יגיחו לו האבלים לומר קדיש אחד לאחר שהם אמרו כל

אחד, ויש מקומות שנהגו שעל שאר קרובים אומרים קדיש אפילו כמקום

שיש אבלים על אב ואם, אלא שעושים פשרה ביניהם, שאין אומרים כל

כך קרישים כמו האבלים על אב ואם, והולכים בכל זה אחר המנהג,

ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר.

ת אין לה לומר קדיש בכית הכנסת. ב ז. ה

דיני למוד התורה וקדושת ספרים הקדושים.ע לו זמן ביום ובלילה ללמוד תורה, ט ק ל א״ש ישראל חייב ל . כ א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISEAEL

of the New Moon, hut if the New Moon be only one day the anniversary is on that day. I f at the A•*! anniversary the New Moon be only one day, then in any year thereafter when there are two days New M •on (of the month in question) the anniversary is observed on the first day of the New Moon, and in any year when the New Moon is only one day the anniversary is observed on the 29th day of the preceding month, i.e., the day before the New Moon. On the New Moon if there he no other people entitled to Kaddish, the one who kept the Jahrzeit on the preceding day may officiate and say Kaddish, but he must not infringe upon the rights of others.

4. One who has Jahrzeit does not fast on the anniversary if i t fall on any day when החנון is omitted. On a day when a circumcision takes place the following persons may not observe thereon the Jahr-zeit fast: the father of the child circumcised, the godfather, the operator; likewise on the day when the first bora son is redeemed neither the father nor the Priest concerned observe the Jahrzeit fast, The bridegroom during his week of marriage festivities does not keep the Jahrzeit fast. A person who has Jahrzeit may not partake of the repast held in connection with the conclusion of the reading of a Tal-niudic tractate. On the eve of one's Jahrzeit ho must not eat at a bridal banquet because the wedding musicians are playing, but he may eat at a feast in connection wi th : (1) a circumcision or (2) a redemp-tion of a first-born son or (3) the conclusion of the reading of a a Talmudic tractate.

5. I f one be unaware of the day of his father's or mother's death, he should select a certain day to keep thereon the anniversary ; but he must not encroach upon the rights of otheis with regard toKaddish. I f one had Jahrzeit but failed to say Kaddish on the anniversary owing to some cause or other, he should say Kaldish at the Evening Service following his day of anniversary.

6. I f there be no mourner for father or mother in the Synagogue, anyone whose parents are both dead should say Kaddish in memory of all the departed in Israel. In some places the custom obtains that people say Kaddish for relatives when there are no mourners for parents present. Even though there should be mourners for their parents and if anyone desire to say Kaddish in memory of his son or daughter who died childless, the other mourners should allow him to say one Kaddish after each of them had said one Kaddish. In some places i t is the custom to say Kaddish for any relative (apart from one's parents) even though there be present mourners for their father or mothsr. But a distinction is to bo made by not allowing the former as many Kaddeshim as the mourners for parents say. I n all this one follows the custom provided or fixed for that place.

UULE3 CONCERNING T H E S I U D Y OF T H E L A W A N D THE SANCTITY OF SACRED BOOKS.

1. Every Israelite must fix a certain time by day and 44

דיני למוד התורה

ולכל הפחות ילמוד אחר התפלה״ ההלכות הנחוצות לידע לכל איש

ת דוב טרדות, מ ח ישראל, ומי שאינו יודע כלל ללמוד, או שא״א לו מ

יספיק לאחרים הלומדים. ויחשב לו כאילו לומד בעצמו, וכשהוא לומר

וצריך להפסיק, אל יניח הספר פתוח, וכל מה שהוא לומד, יוציא בשפתיו,

וישמיע לאזניו, דכוין דעתו בהם.

ב לו ס״ת, ואפילו ירש ם״ת ב. מ״ע על כל איש מישראל לכתו

ב משלו, ואס קנה ם״ת כתובה והיה בה טעות, והגיה, מאביו, מצוד. לכתו

הרי זה כאלו כתבה. ואסור למכור ס״ת, ואם השעה דוחקתו, ישאל לחכם.

כן מצוד. על כל איש מישראל לקנות ספרים קדושים, שילמוד מתוכן,

וגס ישאילן לאחרים.

ג. חייב לגהוג כבוד גדול בם״ת, ומצוה ליחד לו מקום, ולכבדו

ולהדרו, ולא ירוק כגגד ם״ת, ולא יאחז הגליון בלא מטפחת. והרואה ס״ת

עיבר, יעמוד מפגיו, עד שיביאו הגושאו למקומו, או עד שלא ידאגו עוד,

ת הבגסת בשעה שמוציאין או מכגיםין אותו, ילווגו עד מקומו, אס י בנ ו

ספרים קדושים םוגחיס על הספסל, אסור לישב על הספסל, אא״כ יגיח

הספרים על איזה דבר גבוה טפח. ומכ״שב שאסור להגיח ספרים ע״ג

. בשעת הדחק ו קיקע, לא יגיח אדם ספר על ברכיו ואצילי ידיו עלי

מותר לישב על גבי תיבה שיש בה ספרים קדושים, אבל אם יש בה ם״ת,

אסור. מגיחימ חומשים ע״ג גביאיס או כהובים, אבל אין מגיחים גביאים

או כתובים על גבי חומשים, ואין לעשות דבר מגוגה בפגי ספרים, ואין

מהפכין אותם, ואם מצאם הפוכים, יגיחם כראוי. ואם בלה ס״ת או שאר

ספרים קדושים, או דבר שהי׳ בו תשמיש קדושה, יגגזם.

ד. אםור להשתמש בספר להגאתו, כגון להעמידו להגן מפגי החמה

וכדומה, אבל אם הוא עושה כזאת לצורך למודו, מותר. ואין לעשות

ת או מעילים מדבר שנשתמש בו להדיוט, ובדיעבד מותר, לבתחלה מפו

ל מדבר שנשתמש בו לעכ״ום, אפילו בדיעבד, אסור. ואסור לאבד שים נ א

ר שגקדושה. נ ד

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

study the Torah, at least after his prayers he should study the laws which are essential for every Israelite to know. I f one cannot study through inahility to learn or hy reason of his many diversions, he should support others who devote themselves to study and this wi l l he accounted unto him as though he himself had studied. When one studies and must interrupt his reading, he must not leave his hook open. Whatsoever he studies he should read audibly and attentively.

2. I t is an affirmative precept devolving upon every Israelite to write for himself a Scroll of the Law. I f he inherited a Scroll from his father, he is in duty bound to write one for himself. I f he bought one and found a mistake in the writing and corrected it , in this case i t is accounted as though he had written i t . A Scroll must not be sold, but if one be compelled to sell his propeity, he must consult the Ecclesi-astical Authorities. I t is the duty of every Israelite to purchase sacred books for study and lending purposes.

3. One must treat the Seroll with deepest respect and appoint for its custody a special place which must be beautifully adorned. One must not spit before a Scroll, nor take hold of the parchment without the cover. I f one see a Scroll being carried before him, he must stand up until he can no longer see it . I n the Synagogue when the Scroll is taken out or replaced, i t is to be followed by the wor-shippers. I f sacred books be placed on the bench i t must not be used as a seat unless the books are put on something which is a hand-breadth in height. I t is, of course, forbidden to put the books on the ground. A Scroll must not be put on one's knees resting his arms thereon. I n an emergency one may sit on a chest containing sacred books, but i t is forbidden to do so i f a Scroll be therein. The Penta. teuch may be placed upon the Prophetical Books or upon the Hagio• grapha, but neither of the latter two may be placed upon the Penta-teuch. One must not do anything objectionable before these books nor should they be turned upside down and i f they be thus found, they must be put in their proper position. I f the Scroll or any sacred book or anything used for divine worship be worn out, i t must be hidden away.

4. One must not use a sacred book for a personal benefit, e.g., to use i t as a screen against the sun, unless he should do this for the pur-pose of study, when i t is permitted to do so. One must not deliber-ately make coverings or mantles for the Scroll from material which has been used for ordinary purposes, but if i t has been done we are per-tnitted to use them. This does not apply in any case if the material had been used for idolatrous purposes. One must not destroy any• thing which has been used for a holy purpose.

45

דיני אםורי רכילות ולשון הרע

ה, כשרואה ישראל ביד עכ״ום, ס״ת, תפילין או מזוזות, ישתדל

לקגות ממגו. ולא יאמר לו המקח בזול מאד, וגם לא י:;ן לו הרבה יותר

משומן, אלא יתן לו כדי דמיהן.

. אם נפל ם״ת מידו, אפילו בנרתיקו, צריך להתענות, וגוהגין ן

ב דברי ב פסוק בלא שרטוט, ואין לכתו ו ת כ שנס הרואים מתענין. אסור ל

ב שבותבין בו ספר תורה. ת כ חול ב

דיני אסורי רכילות ולשון הרע, ושאד מדות רעות וטובות.

ב לא תלך רכיל כעמך, זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, , כתי א

ואומר, כך אמר פלוני עליך, כך וכך שמעתי על פלוני שהוא עשה לך,

אע״פ שהוא אמת, וחמור מזה, הוא לשון הרע, והוא המספר בננות

חבידו, אע״פ שאומר אמת, אבל האומר שקר, נמצא מוציא שם רע על

חבירו, ואסור לקלל שום ארם, אפילו בשעת התוכחה, ואסיר לצער את

חבירו, ואפילי להונות אותו ברברים, אסור, ואסור להחזיק כמחלוקת,

. ואסור להתחבר לאנשי רשע, ומצור. להתחבר ליראי הי

ב לא תשנא את אחיך בלבבך, היינו אפילו אם בפיו שלום ב. כתי

ידבר את רעהו, ובלבו ישנאהו, אסור. ואם בקש טובה מחכירו, ולא עשה

, ולא ינקום מחבירו. וחייב ארם לרון את חברו לכף לו, לא ינטור כלבו

זכות, אם אינו ידוע לרשע, ואם ראוהו עושה שלא כהוגן, חייב להוכיחו.

ואל יעמוד אדם במקום םכנה. אם ידבר עליך מי שאינו מאמין, בדבריפ

רעים בדברי תורה, ענה לו, אבל אם ידבר אליך דברים רעים במילי

דעלמא. אל תען, ואל יתגרה ברשע, שהשעה משחקת לו. ואסור לחנוף

ת, אם לא שמתיירא שלא יהרגנו. ואסור לדבר למי שהוא עובר על די

דברי נבלה או לצנות. ואל יוציא דבר מגוגה מפיו, ואל יעשה שום דבר

מאוס בפני הכירו.

ג, כשאדם שומע דברים רעים נאמרים מפי יחיד על חברו, אסור

לקבלם, דק אם רואה דברים ניכרים, רשאי להאמין ולקבל, וכשאדם רואה

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

6. When an Israelite sees a Scroll, Tephillin or Mezuzoth i n the possession of a non-Jew he should t i y to buy them, but he should offer neither too little nor too much but he should give him the i r proper value.

6. I f a Scroll fell out of one's hand, even in its mantle, h<» is obliged to f.1st and all who witness this should fast also. One must not write a veise of a sacred document without traced lines, one must not writo profane words in the script used for the writing of the Scroll of the Law.

RULES CONCERNING THE PROHIBITION OF TALEBEARING, SLANDER

A N D OTHER ETHICAL PRINCIPLES.

1. I t is writ ten: " Thou shalt not go up and down as a tale-b־a1er among thy people" (Lev. xix. 16), this refers to a tell-tale who goes from one to another saying : " Thus spake so and so concerning thee. I have heard concerning B O and 80 this and that which he did to thee." Although i t might be true cne must not do this. More blame-worthy than this is slander which means speaking unfavourably of one's fellow, even though i t be the truth and i f he utter false reports, he is guilty of defamation of his fellow's character. I t is pro-1 ibited to curse anybody even when a rebuke is administered. One must not vex his fellow, even to grieve him by one's words is forbid-den. One must neither participate in quarrels nor associate with evil people. I t is a duty to associate oneself with Godfearing people.

2. I t is written : " Thou shalt not hate thy brother in thine heart" (ibid. 17), this means that even if he speak peacefully unto his fellow, he must not hate him in his heart. I f one asked one's fellow to do him a f.n our but he refused, then the former must not bear a grudge against him. I t is prohibited to take vengeance. One must judge one's fellow charitably unless he be known as an evildoer. I f one saw him acting improperly, i t is a duty to icbuke him. One should not put oneself in danger. Should a non believer in a discus-sion utter incorrect statements concerning the Torah, he must be answered, but if his remarks refer to worldly matteis he need not be answered. One should not suffer oneself to quarrel with an evildoer v hen fortune smiles on him. One should not show favour to a trausgres60r of the Law, unless he bo afraid that the latter wil l k i l l him. One must not speak indecently or scoffingly and he should neither say any unbecoming word nor do anything disgusting in the .esence of his fellow וין

3. When a man hears evil re poits concerning his fellow from one person they must not be believed unless they be substantiated, when they may be believed. When a man sees anyone doing evil, he

46

דיני אכורי רכילות ולשון הרע

מי שעושה דבר עבירה, יוכיחנו על פניו, ואפילו כמה פעמים, ואפיל׳

תלמיד לרבו, אם יודע שיקבל ממנו, ולהכירו, אפילו אין מקבל ממנו,

והשומע איזה דבר מחבירו, אסור לםפר זאת לאחרים, כל זמן שלא

הרשהו, ואל יםפר אדם יותר מדי בטובתו של חבירו, שמתוך שבחו בא

לידי גנותו. אורח לא ישבח בע״הב, שמא ירבו עליו אורחים.

ד. מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, ודוקא

אם הוא הולך בדרך הטוב והישר, אבל אדם רשע שאיגו מקבל תוכחה,

ת הגרים, וחייב ארם לזהר ביתוטים מצווה לשגאו, וחייב אדם לאהוב א

ואלמגות אפילו הם עשירים גדולים, וכלהמקגיטם, או מכעיםם, או הכאיב

ת, וכש״כ המכה אותם או להם, או רב בהן, או אבד טטוגם, עובר בלי

המקללם, בד״א בזמן שעוגה אותם לצרכו, אבל עיגה אותם לתועלתם כדי

ללמדם תורה או אומגות או להוליכם בדרך ישרה, מותר, אבל יגהלם

בחסד ורחמים. ועד אימתי גקראים יתומים לעגין זה, עד שלא יצטרכו

להסמך לאדם אחר ויוכלו לעשות כל צרכיהם לעצמם ואסור להכשיל

בדבר עבירה לאדם שאינו יודע הדרך הטוב והישר,

ה. טדות טובות שלא לשוח אודות בגי אדם, אס לא לאיזה

תועלת, שלא לדבר ושלא לשטוע דברים במלים אשר לא יביאו שם

תועלת. ולעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדברי חכמה, או

בדברים שצריך להם לחיי גופו, לדבר בגחת עם הבריות, ושלא לדבר

ת המדרש, וילםוד מכל אדם, ויקבל י ב מעסקי העולם בבי״הכנ או ב

האמת ממי שאמרו, וישתדל בטובת הבירו, וירדוף אחר השלום, ויזכור

יום המיתה, וישים תמיד ננד עיניו ממרת בריאותו ובואו אל העולם.

ת ו. האנשים חלוקים הטה בטבעם: יש .שהוא בעלי שחוק ומהתלו

ויש שהוא עצב ואונן, יש שהוא רך לבב, ויש שהוא אמיץ לבב, יש

שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שלא יתאוה

אפילו להדברים שהנוף צריך להם. יש בעל נפש רחבה נבהל לחץ,

ש שד\א בטל ממלאכה ולא ירדוף להשיג די צרכו, וכן בכל המרות ר

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

should rebuke him directly and, if necessarily, repeatedly. A pupil may rebuke his master if he think he will listen to him, and he should rebuke his fellow man even if he wil l not listen to him. I t is prohibited to tell others what he has heard from his fellow without his consent. One must not speak too much of his fellow's goodness, for too much praise may lead to his disgrace. A visitor must not praise his host lest too many other visitors become a burden to him.

4. Every one is commanded to love all human beings as one loves oneself, provided they are good and upright, but one must hate an evil person who wil l not accept rebuke. One is obliged to love strangers and look after orphans and widows even though they be very wealthy. Anyone who vexes them or provokes them to anger or grieves them or domineers over them or wastes their fortune trans-gresses a negative precept; this applies much more if one smite them or curse them. A l l this applies when one afflicts them for his own advantage, but if i t be for their benefit, e.g., to teach the orphans the Torah or a trade or to train them in the right path, i t is permitted. Nevertheless one must lead them with love and mercy. They are considered to be orphans in this matter until they no loDger need the assistance of another and are able to keep themselves. One must not put a stumbling-block in the way of a person who is ignorant of the good and righteous way, lest he transgress the Law.

5. The following are general moral rules: Not to talk about other people except for some good cause. Neither to utter nor to listen to idle words which serve no useful purpose. To cultivate a silent tongue and not to talk except to acquire wisdom or to satisfy the needs of one's physical life. To speak gently with one's fellow crea-tures. Not to talk of material things in the House of Study. To learn from every man and to accept the truth from all who speak i t . To be anxious to promote the welfare of his fellow and to pursue peace. To remember the day of death and continually to have in one's mind the purpose of his creation in this world.

6. Men differ according to their natures: some are jocular and happy, others are sad and mournful; some are gentle, others are hard-hearted; some are boastful whose desires are never satisfied, others hick all desires even for the actual needs of life; some constantly pur-sue material gain, whilst others are idle not even seeking their daily needs. Likewise is i t with all ethical principles.

47

דיני שמירת הנוף

ך ר ד ת נ כ ל והרעות הדרך הטיב והישר שירגיל האדם את עצמו ל

אמצעי, ולא ינטה לאחת הקצוות. אבן מי שהורגל באחת ממדות הרעות

והוא ניטה לקצה הרע ממדה זאת, העצה היעוצה לו, היא לנטות לקצה

הטוב עד אשר יעקור מטבעו והרגלו המרה הרעה, ואז יחזור לדרך

האמצעי. אך הגאוה היא מדד. רעה למאוד, ויתרחק ממנה עד קצה

השני, ויהי׳ שפל רוח. וכן הכעס היא מרה רעה למאד. וירגיל א״ע

לבלי לכעוס כלל. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני ביתו, יתראה

בפניהם שהוא כועס, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו.

ז, אסור לו לאדם למסור דין לשמים על הכירו, ורוקא כדאית

. ה ל ח ליה דינא בארעא, ואפילו אם לו דינא בארעא, צריך להודיעו ה

ח, אסור לאדם להנהיג עצמו כדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד

בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור

לנגוב רעת הבריות, בין דעת ישראל, וכין דעת אינו ישראל. כיצד, לא

ה במקום ת יםכיר לו בשר נבלה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מ מנעל של שחוטה, ולא יסרב בהכירו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו

אוכל, ולא ירבה לו בהקרובה, והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות

ל שהוא צר־ך לפתחן למכרן, כדי לפתיתי שבשביל כבודו פתח, ובן כ

כיוצא בזה, ואפילו מלה אחת של פתוי ושל נניבת דעת אסור אלא שפת

, ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והתת, ותמיד יזהר שלא לעשות ת מ א

איזה דבר שיכולין לחשוד בו שעשה דבר עברה, ומדת חסידות שלא

ה משום אדם, אלא יבטח ב״ה. נ ת לקבל מ

דיני שמירת הגוף על הטבע.

. (הוא לעון הרםבים בפרק הרביעי מהלכות דעות)

, שהרי א*א שיבין או ׳ . הואיל והיות נוף בריא ושלם מדרכי ד א

שישכיל בדבר מידיעת הכירא, והוא חולה, לפיכך צריך ארם להרחיק

מדברים המאבדים את הנוף, ולהנהינ עצמו בדברים המחלימין והםברין

ת הנוף, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב, ולא ישתה, א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

The right course for a man to accustom himself to pursue is the golden mean, and he should avoid any extreme. Nevertheless if he should accustom himself to tome evil habit, 80 that be has gone to one extreme, the best counsel for this person is to go to the opposite extreme, until he can eradicate this vice from his nature; thereafter he should pursue the golden mean. Pride is an extremely bad vice, and therefore the proud should pursue the opposite extreme and become humble in spirit. Likewise with anger, all those addicted thereto must strive to avoid becoming angry in any circumstance. But when one has to exercize his authority over his children, he may pretend to be angry in their presence, whilst in his heart he is quite composed.

7. A man must not pray to God to punish his fellow, and even though he cannot obtain redress on earth he should not adopt such a course without informing him of his intention.

8. A man must not accustom himself to indulge in flattery or deception, saying one thing with his tongue and thinking otherwise in his mind. The inner spirit must correspond with the actions of a man and what one has in one's heart must find expression in one's word. I t is forbidden to deceive any human being, whether Jew or non-Jew. For instance, one must not sell meat which is ritually forbidden (נבלה) as though i t were ritually allowed (שחוטה), nor shoes made from the leather of an animal which died of itself (שתה), as though i t were the leather of an animal ritually slaughtered (and therefore superior in quality). One must not urge his fellow to be his guest, when he knows that he wil l not accept. A man must not offer gifts with importunity, knowing they wi l l not be accepted. One must not pretend to open casks of wine with the intention of deceiving anyone as though i t were done to show him honour, whereas he opens them in order to sell the wine. Any similar action is prohibited, even one word of dissimulation or deceit is forbidden. One's word must be true and one's spirit honest and one's heart free from all works of deceit. One must avoid doing anything which might lead others to suspect him of transgressing the Law. I t is a rule of holiness not to accept a gift from any man, but only to trust in God.

RULES FOR PIIVSICAL WELL-BEING. 1 . Since i t is God's wi l l for man to keep his body healthy and

sound, because i t is impossible for a man, if he bo i l l , to understand any-thing concerning the Creator, i t is necessary therefore to avoid aught what injures the body but rather to accustom oneself to such actions which promote physical well-being, namely: A man should eat only

43

דיני ששירת הגוף

אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שהוא

ת דנליו, יעמוד מיד, לא יאכל אדם עד צריך להשתין או להסיך א

שיחםלא כריסי, אלא יפחות כמו רביע משכעתי. ולא ישתה מים בתוך

ה המזון, אלא מעט ומזוג כיין, וכשיתחיל המזון להתעכל במעיי, שותה מ

שהוא צריך לשתות, ולא ירבה לשתית מים, ואפילו כשיתעכל המאכל*

ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, שמא יהי' צריך לנקביו.

ב. לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה, עד שיחחיל גופו לחוס,

ל כ או יעשה מלאכה עד שיתיגע ואוכל. כללו של דבר, יעגה גופו וייגע כ

ו לחום, וישקיט מעט, עד שתתישב גפשו, פ יום בבקר, עד שיתחיל ט

ואוכל, ואם רחץ בחמים אחר שייגע, ה*ז טוב ואחר כך שוהה מעט־

ואוכל.

ג. לעולם כשיאכל אדם, ישב במקומו, או יטה על שמאלו. ולא

יהלך, ולא ירכב, ולא ייגע, ולא יזעזע גופו, ולא יטייל, עד שיתעכל המזון

שבמעיו, וכל המטייל אחד אכילתו, או שיגע, הרי זה מביא על עצמו

חליים רעים קשים.

ד. היום והלילה עשרים וארבע שעות, די לו לאדם לישן שלישיתן

ר ת שגתו ע ל ח ת שהיא שמגה שעות, רהיו בסוף הלילה, כדי שתהיה מ

שתעלה השמש שמנה שעות, נמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש.

ה. לא יישן אדם, לא על פניו ולא על ערפו, אלא על צדו,

ת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך ל ח ת ב

לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה נ' או ד' שעות, ולא יישן ביום.

. דברים המשלשלים את בני םעים, כגון ענבים ותאנים ותותים ן

ואגסים ואבטיחים, ומיני הקשואיס, ומיני המלפפונות, אוכל אותם האדם בתחלה, קודם אכילה, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט, עד שיצא

ת בגי םעיס. כגון רמוגים, מבטן העליץ, ואוכל מזוגו. ודברים שמאמצים א

ופרישין, ותפוחין, וקרישתומלץ, אוכל אותם תיכף למזוגו. ולא ירבה

לאכול מהן.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

when he ia hungry, and drink only when he ia thirsty. He should not neglect for t, momont the calls of ntture, but he should arise forthwith and attend thereto. One must not eat overmuch, but rather leave off eating before he has quite satisfied his appetite. He-should drink only a little water mixed with wine during the meal. He may drink as much as he needs when his food has commenced to be digested and even when it has been digested he should not drink too much water. He must not begin his meal until he has attended to the calls of nature.

2. A man should not eat unless he has had exercise and mtde his body fairly warm, or unless he has done some work which has made him tired. As a general rule, one should take physical exercise every morning until the body becomes fairly warm, thereupon he should rest until he has regained his normal condition and then he should eat. It is good to take a warm bath when one is tired, then let him rest awhile and then eat.

3. When one has eaten one's meal, he should continue to be seated or recline on his left side, but he should neither go for & walk nor ride, nor weary himself, nor excite his body, nor move about until his food had been digested. If one should move about or weary one-self directly after eating, he renders himself liable to berious illnesses.

4. The day and night have 24 hours, it is enough for a man to sleep a third part thereof, i.e. 8 hours. These hours should be at the end of the night, 80 that from the beginning of his sleep until sunrise, eight hours should intervene, consequently he will get up just before sunrise.

5. A man should sleep neither on his face nor on his back but on his side ; at the beginning of the night on his left side and at the end of the night on the right side. He should not go to sleep directly after eating, but he should let three or four hours elapse. He should not sleep by day.

6. Such things which possess laxative qualities, e g., grapes, figs, mulberries, pears, melons and various kinds of cucumbers and other melons, should be eaten before the meal and must not be mixed with one's food. Therefore after partaking thereof he must wait awhile until they have been partly digested and then he should take his meal. Fruits with costive qualities, e.g., pomegranates, quinces, apples and pears may be eaten immediately after the meal, but in moderation.

49

דיני שמירת הנוף

ה ל ח ת ז, כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשד בהמה כאחד, אובל ב

בשר העוף, וכן ביצים ובשר עוף, אובל בתחלה ביצים, בשר בהמה דקה

ובשר בהמה גסה, אוכל בתחלד, בשר דקה. לעולם יקדים ארם דבר הקל,

ומאחר הככד.

ה אוכל מאכלים קרים. ולא ירבה בתבלין, ואוכל מ ח ה, כימות ה

את החומץ, ובימות הגשמים אוכל מאכלים המים, ומרבה בתבלין. ואוכל

מעט מן החרדל ומן החלתית. ועל דרך זו הולך ועושה, במקומות הקרים,

בכל מקים ומקים הראוי לו.

ט, יש מאבלות שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא

לאכלם לעולם, כנץ דנים גדולים מלוחים וישגים, וגביגה מלוהה וישנה,

וכמהין ופטריוח, ובשר מלוח וישן, ויין מנתו, והבשיל ששהה עד שנדף

ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי אלו לנוף כמו סם

המות. ויש מאכלות שהם רעים, אכל אינם כמו הראשונים לרוע, לפיכך

ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל

עצמו להיות מזינו מהם, או לאכול עם מזונו תמיד, כגון דגים נדולים,

ונבינה, וחלב ששהה אחד שנחלב ב״ד שעות, ובשר שוורים נדולים,

ותיישים נדולים, והפול, והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולהם מצות,

והכרוב, והחציר, והבצלים, והשוםיס, והחרדל, והצנון, כי אלו מאכלים

רעים הם, ואין ראוי לאדם לאכול מהם, אלא מעט עד מאד, ובימות

הנשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל, והפול והעדשים בלבד,

אין ראוי לאבלם, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. והדלועין, אוכלין

מרם בימות החמה.

י , ויש מאכלים שהם רעים, ואינם כמו אלו, והם עוף המים, ובנ י

ל צרכה, יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן, והסולת שנפו אותה כ

עד שלא נשאר בה ריח מורסן, והציר, והםוריים, אין ראוי להרבות

מאבלים אלו. ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא ימשוך אחר תאותו,

לא יאבל מן הנזכרים, אלא אם נצרך לרפואה.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

7. Should one wish to partake of poultry and meat at the same meal, he should eat the poultry first; should he wish to eat eggs and poultry, he should eat the eggs first, so also with mutton or lamb and beef, he should eat the mutton or lamb first. As a general rule, one should always eat first such things which are more easily digested.

8. I n summer he should eat cooling food, avoiding too much spice but rather using vinegar. In winter he should partake of heating food with plenty of spices and a little mustard and asafcetida. Let him observe similar rules according to the climate of the place where he lives.

9. Some food is extremely injurious and should be entirely avoided, e g., large stale salted fish, stale salt cheese or mushrooms and truffles, old salt meat and wine from the press and cooked food which has lost its flavour or food with a very bitter taste, all these are to the body as a deadly poison. Again there are some kinds of food which are also injurious, although not to the same extent as the former; therefore one should partake but little of them and on rare occasions. He must neither use them for his daily food nor eat them continually with his meals. Again these kinds of food are injurious : large fish, cheese, milk which has stood for more than 24 hours after the milking, the meat of large oxen or big rams, beans, lentils, pulse, barley bread, un-leavened bread, cabbage, leek, onions, garlic, mustard and radish. One should partake thereof but very sparingly and only in winter. One should avoid them altogether in summer. A meal of beans or lentils only should not be eaten, either in summer or in winter. I n summer cucumbers may be eaten.

10. There are other kinds of food which, although injurious, are not so bad as those last mentioned. They are as follows : water-fowl, little young pigeons, dates, bread dried in oil, fine flour which has been so thoroughly sifted so as not to leave a particle of bran, also fish-brine and pickle. One must not partake of these in excess. A prudent man, who can curb his appetite and does not suffer himself to be carried away by his desires, wil l abstain altogether from these things unless he needs them as medicine.

50

דיני שמירת הגוף

• לעולם ימגע אדם עצמו מפירות האלגית קורם שיתבשלו בל א י

ת לגוף, וכן החרובין רעים לעולם, וכל הפירות צרכם. כי הרי הן כחרבו החמוצים רעים, ואין אוכלין מהם אלא מעט, בימות החמה ובמקומות

החמים, והתאנים, והענבים, והשקדים לעולם טובים, בין רטובין, בין

יבשים, ואוכל אדם מהם בל צרכו, ולא יתמיד אכילתו בהם, ואע״פ שהם

טובים מכל פירות האילן,

יב. הדבש והיין, דע לקטגים, ויפה לזקגיס, וכ״ש בימות הנשמים,

וצריך אדם לאכול בימות החמה שתי שלישיות, מה שהוא איכל בימות

הגשמים.

ל ימיו, ויהיו קרוב . לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו דפוין כ ע

לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה, שכל זמן שהרעי גמגע, או יצא

בקושי, חלאים רעים באים. ובמה ירפה אדם מעיו, אם יתאמצו מעט,

אם היה בחור, יאכל בבקר בבקר, מלוחים שלוקים, מתבלין בשמן זית

ובםורייס בלא פת, או ישתה מי שלק של תרדין, או כרוב בשמן זית

ומוריים ומלח, ואם היה זקן, ישתה דבש מזוג במים חמים בבקר, וישהה

כמו ארבע שעות, ואח״כ יאכול סעודתו, ויעשה כן יום אחד, או ג׳ או ד'

ימים, אם צריך לכך, עד שירפו מעיו.

ל ט ע ת יד, ועוד בלל אחר אמרו כבריאת הגוף, כל זמן שאדם ט

וייגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין, אין חולי בא עליו, וכחו מתחזק,

אפילו אוכל מאכלות רעים.

, וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה ן ט

נקביי, או מי שמעיו קשים, אפילו אכל מאכלות טובים, ושמר עצטו על

ל ימיו יהיו מכאובים, וכחו תשש, ואכילה גסה לגוף של פי הרפואה, כ

אדם, כמו סם המוח, והוא עיקר לכל החולאים, ורוב החולאים שבאים על

האדם, איגם אלא, או מפגי מאבלים רעים, או מפגי שהוא ממלא בטגו

ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו

(מ־»לי נ״א) שומר פיו ולשוגו, שומר מצרות גפשו, כלומר, שומר פיו

מלאכול מאכל רע, או מלשבוע, ולשונו, מלדבר, אלא בצרכיו.

LAWS AND CUSTOMS OF I S R A E L

11. One should abstain from fruits of the trees and should not eat too much thereof, even dry fruit, much less fresh; but before they are quite ripe they are like swords to the body. Carobs are always injurious, also all sour fruit• are bad, and should only he taken in small quantities in summer time and in hot climates. Figs, grapes and almonds are always wholesome, whether fresh or dried. One may partake of them to his satisfaction. Yet he must not use them as his daily food, although they are more wholesome than all the other fruit• of the trees.

12. Honey and wine are injurious to the young, but wholesome to the old, especially in winter. One should eat in summer two-thirds only of the amount which one takes in winter.

13. One should always see to i t that his bowels are lax, even i f they be more than slightly relaxed, for this is a fundamental rule of health. As long as the bowels are constipated or act with difficulty, serious diseases ensue. How can one cause his bowels to become relaxed i f they be slightly inclined to be constipated 1 I f he be an adult he should take boiled salts and spices with olive oil and fish-hash without bread every morning, or he should take any other effective aperient. I f he be an old man he should take honey dissolved in warm water in the early morning and then wait about four hours before taking his breakfast, let this be done for a few days, i f necessary, until his bowels become relaxed.

14. There is another rule to be observed regarding physical health: as long as a person works and takes plenty of exercise, and does not eat to satiety, and his bowels are regular, he is sure to escape illness, and he wil l find his strength increasing, even if he should eat unwholesome food.

15. But any one who sits idle, taking no exercise whatever, or who neglects the calls of nature, even if he take the most wholesome food, and live strictly according to the laws of health, yet all his life wi l l he be ailing and find his strength failing. Excessive eating is like deadly poison to the body of man and is the cause of all diseasesJ indeed, most maladies which befall men arise either from unwholesome food, or from excessive eating even of wholesome food. To this Solomon wisely alludes: " Whosoever keepeth his MOUTH and his TONGUB, keepeth his life from troubles" (Prov. xxi . 23) referring to the one who keeps his mouth from eating unhealthy food or from gluttony, and his tongue from speaking except what is necessary for his daily needs.

51

דיני שמירת הגוף

טז. דרך הרחיצה, שיבנם אדם למרחץ, משבעה ימים לשבעה

ימים, ולא יכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון

להתעכל, ורוחץ כל נופו בחמין, שאין הנוף נכוה בהן, וראשו כלבד,

בחמין שהנוף נכוה בהן, ואח״ב ירחץ נופו בפושרין, ואה״כ בפושרין מן

הפושרין, עד שירחץ בצונן, ולא יעביר על ראשו מיס, לא פושרין ולא

צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הנשמים, ולא ירחץ עד שיזיע, ויפרך כל

גופו, ולא יאריך במרחץ, אלא כשיזיע ויפרך נופו, ישתטף ויצא, ובודק

עצמו קודם שיכנס למרחץ, ואחר שיצא, שמא יהא צריך לנקביו, וכן

בודק אדם עצמו תמיד, קודם אכילה ואזזר אכילה, וקודם שיינע ויתעמל,

וקידם שיישן, ואחר שיישן.

ין. כשיצא האדם מן המרחץ, ילבש בנליו, ויכםה ראשו בבית

החיצון, כדי שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר,

וישהה אחר שיצא, עד שתתיישב נפשו ויניח נופו, ותסור החמימות, ואח״ב

יאכל, ואס ישן מעט, כשיצא מן המרחץ, קידם אכילה, הרי זה יפה מאד

לא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ, ואצ״ל שלא ישתה במרחץ. ואם

צמא, כשיצא מן המרחץ, ואיני יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או

בדבש, וישתה, ואם סך בשמן במרחץ, בימות הנשמים, אחר שישתטף,

הרי זה טוב.

יה. כל המנהיג עצמו בדרכיט אלו שהורינו, אני ערב לו, שאינו

בא לירי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה

ת ל ח ת ל ימיו, אלא א״כ היה נופו רע מ נופו שלמ, ועומד על בוריו כ

ת מולדתו, או אם ל ח ת ברייתו, או היה רניל במנהג מן המנהניס הרעים מ

ת בצורת לעולם. כ ת דבר, או מ כ תבוא מ

יט, וכל המנהנים הטובים האלו, שאמרנו, אין ראוי לנהוג בהם

אלא הבריא, אבל חולה, או מי שנהנ מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד

מהם דרכים אחרים והנהגות כפי חליו, כמו שיתבאר בם׳ הרפואות ושנוי

ת חולי, ל ח וסת ת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

1G. The following are the rules for bathing: one should take a bath once a week, i t must not be taken immediately after meals, nor when he is hungry, but when the food begins to digest. He should bathe the whole of his body in warm water, but not so hot as almost to Ecald the body, the head only in warmer water; afterwards he should bathe in tepid water, then some degrees cooler, and ultimately in cold water; the head, however, should not be washed either with tepid or cold water. I n winter one should not bathe in cold water, nor take the bath until the whole body perspires and the blood thoroughly circu• •atea. He should not stay long in the bath, but as soon as his body perspires, and his blood is in circulation, he should rinse himself and get out. He should take care to attend to the calls of nature before bathing or afterwards; this also applies before meals or after meals, before or after exercise, as well as before or after sleep.

17. When he quits the bath he should dress and cover his head forthwith so as to avoid taking cold; even in the summer time he muht be carefuL After leaving the bath he is to wait awhile t i l l he has refreshed and rested himself, and the heat has subsided, and then he may take his meal I f he can sleep a little on leaving the bath, before he takes his meal, 80 much the better. He must not drink cold water when he comes out of the bath, much less in the bath; but if he bo thirsty on leaving the bath, so that he cannot resist drinking, then he may take water mixed with wine or honey. After one's bath in the winter i t is beneficial to have the body rubbed with oil.

18. He who conducts himself according to the rules, which we have laid down, can be assured that he wi l l not suffer illness all his days until he reachee a ripe old age and dies. He wil l not need a physician, and he wil l always enjoy good and perfect health, unless he had an unhealthy constitution from his birth, or had given way to evil habits from early youth, or owing to extraordinary calamities, such as an epidemic or famine.

19. A l l these rules, which we have mentioned, are for the guid-ance of the healthy only ; but a person who is i l l , or who has led for many years an irregular life, must follow other rules and prescrip-tions according to the nature of his malady, as i t is explained in tha hook on medicine; change of the regular course of life is the root of all illness.

62

דיני הנהגות טובות

ל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא, ואחד החולה, אין ראוי כ. כ

לו לזוז מכל הדברים האלו, שנאמרו בפרק זה, שכל אחד מהם, לאחרית

טובה מביא.

ל עיר שאין בה עשרה דברים אלו, אין תלמיד חכם רשאי כא. כ

: רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכסא, ומים לדור בתוכה, ואלו הן

מצוין, כנון נהר או מעיין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקת, ולבלר, ונבאי

צדקה, ובית דין השופמים, (ע*כ לשון הרמביפ).

הנהגות טובות לקיום בריאות גופו ונפשו.ת בשחרית, ולעולם ישתדל אדם א. טוב להרגיל עצמו לאבול פ

לדור במקום שהאייר זך וגקי, בםקיס גבוה ובגין רחב, ואם אפשר, לא

ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון, או מזרח, ושלא יהי' שם שום דבר

מעופש, וטוב מאד לגקות את אויר הבית תדיר בריחות טובות ומועילים,

וישמור את אויר הבית שיהא שוה, ממוצע בין הקיר והחום, באופן אשר

לא ירגיש שום קרירות, ולא יחם לו ביותר.

ב. אמרו חכמיגו ז״ל שאין לאכול לב בהמה, או עיף, וכן לא

יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול.

ג. לשמור את חוש הראיה, יזהר מדברים אלו: לא יבוא בחפזון ממקום

חשך לאור גדול, או להיפך, כי השגוי הפתאומי קשה מאד לחוש הראיה, לכן

ירגיל עיגיו מעט מעט אור החוזר מן השמש ג״כ מזיק לעיגימ, פירוש שהשמש

זורחת על איזה מקים. ומשם בא האיר, אור זה מזיק לעיגים, יזהר מלייגע

עיגיו לאיר בין השמשות, או בעצם היום לאור השמש, או בלילה לאור

הגר, ולא יסתכל הרכה בצבע לבן, ולא בצבע אדום צח, ולא על האש,

העשן וריח גפרית מזיקין לעיגים וכן אבק דק, או רוח, הבא לגגד עיגיס,

וכן הליכה מרובה או פסיעה גסה, או בכיה מרובה, אבל מצות הי ברה,

מאירת עיגים.

מגהגי האדם השלם. א. לא להיות זולל וסובא, ולא יאכל אלא בביתו אבל לא

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

20. Where there is no physician, it behoves both the healthy and the sick not to depart from any of the rules mentioned in this chapter, inasmuch as each of them leads to a beneficial result.

21. In a town where the following are not to be found, a wise man ought not to reside, viz.:—a physician, a surgeon, baths, public convenience, water supply from the river or a spring, a Synagogue, a teacher, a scribe, an overseer of the poor and a court of law.

RULES TOR PRESERVING T H E H E A L T H OF BODY JUJD M I N D .

1. It is good to accustom oneself to take breakfast in the mor-bing. A person should endeavour to dwell in a locality where the air is clear and pure, on elevated ground and in a house of ample propor-tions. If possible he should not reside in the summer in a place facing north or east, and it should be free from all decayed refuse. It is very beneficial to continually purify the air of the house with good disinfec-tants. One should see that the atmosphere of the house is maintained at an even temperature, neither too hot nor too cold, but 80 as neither to chill a person nor to make one too warm.

2. Our sages of blessed memory have said, that one should not •eat the heart of an animal or fowl. One should not eat any food which had been partly eaten by a mouse, rat or any other animal.

3. To preserve the sense of sight one should note the following: not to go suddenly from a dark place to a well illuminated place, or vice-versa, for the sudden change is very injurious to the optic nerve, therefore the eyes should become accustomed gradually to the change. Light reflected by the sun is injurious to the eyes, i.e., the light reflected from a surface upon which the sun shines affects the eyesight. One should not strain his eyes in the dusk of twilight nor in the sun• shine of mid-day nor at night by lamp light. He should neither gaze steadily at white or bright red colours nor at the glare of fire. Smoke and sulphureous odours are injurious to the eyes. Fine dust or strong wind or excessive walking or a rapid gait or excessive weeping, are all injurious to the eyes; but " the precept of the Lord is pure, enlighten-ing the eyes " (Ps. xix. 8).

T H E RULES OF A PERFECT M A N .

1. Let a man be neither a glutton nor a drunkard, he should eat only in his own house but neither in a shop nor in a market-place

53

דיני הלנות תשובה

ות ולא בשוק, אלא באונס. ולא ירבה סעודותיו בכל מקום, ולא יאבל בחנ

ם קבוץ הרבה, אלא א״כ הוא סעודת מצוה. ולא ישתה ה בסעודות שיש נ

יין, אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, כי כל המשתכר, הרי זה חוטא

ומנונה, ומפסיד חכמתו. ואסור לשתות יין בצהרים, אפילו מעט אחר

המזון, ובאמצע האכילה מותר.

ב, דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה,

ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. משאו ומתנו של תלמיד

חכם באמת ובאמונה, ונותן ומיותר לאחרים כשיקח מהם ולא ידקדק בהם,

ניתן דמי המקח לאלתר, ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא

בהרשאה, ואינו מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקים שלא חייבה אותו

תורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין,

מאריך ומוחל להם, ומלוה וחונן. ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר

לאדם לעולם בחייו. כללו של דבר, יהיה מן הנרדפים, ולא מן הרודפים,

מן הנעלבים, ולא נ־ן העולבים.

: לעולם ג. האדם השלם מכלכל דבריו במשפט, צוד חכמים ואמרו

יאכל אדמ פחות מן הראוי לו, לפי ממונו, וילבש כראוי לו, ויכבד אשתו

ובניו, יותר מן הראוי לו, ואסור לו לאדמ להפקיר, או להקדיש כל נכסיו,

ויטרית על הבריות, ולא ימכור שרה, ויקנה בית, ולא כית, ויקנה מטלטלין,

או יעשה סחורה ברמי ביתו.

הלכות תשובה. (מלוקט מלשון הרמב״מ בהלכות תשובה).

. אם עבר אדם על אחת מן המצוות בין בזדון, ובין בשגגה, א

כשיעשה השובה הייב להתודות לפני האל כרוך הוא, שנאמר, איש או

אשה כי יעשו, ונומר. והתודו את חטאתם, אשר עשו, זה וידוי דברים,

וידוי זה, מצות עשה. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה

ל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו משובח. אפילו רשע כ

שום דבר מרשעו.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

except through great necessity, and one should not eat frequently at all sorts of places, nor should one partake of meals whei e there are large gatherings unless i t be a feast for a religious purpose. One should not drink more wine than is necessary to dissolve his food. To become intoxicated is sinful and disgraceful, and causes bis wisdom to diminish. I t is forbidden to drink wine at noon, not even 2. little at the end of the meal, but i t is allowed in the course of the meal.

2. A wise man acts as follows: first of all he establishes him-self in a business or profession from which he derives a livelihood, he then buys a house a3 a residence, and then he marries. The busi-ness of a man learned in the Law must be honest, giving a liberal price when he buys from other people, not being too stringent with them and paying at once. He becomes neither a surety, nor a receiver, nor does he act in an authoritative spirit, nor does he assume business respon-sibilities which the תורה does not impose on him, so that his words are consistent without any alteration thereof. I f others become liable to him by law, he is lenient with them and forgives them. He lends and is merciful, he does not interfere with the occupation of his neighbour, and never distresses anyone in securing a livelihood. As a general rule of conduct one should be of those who are persecuted rather than the persecutor, and of those who are reviled rather than the reviler.

3. The perfect man in all his deeds acts justly. Our sages have taught:—A man's outlay for food should be less then he can afford, he should dress according to his means, but for the happiness of his wife and children he may spend even a little more than his usual expenditure. A man must not dispose of his entire property, even for a sacred cause and thereby become a public charge. One should not sell his field for the sake of purchasing a house, nor sell his house in order to buy ehattels or to invest the money in business.

T H E L A W S OF REPENTANCE. (FROM T U B CODS OP MAIHONIDKH)

1 . I f a man trespass against any of the precepts, either pre-Bumptuously or through ignorance, he is bound to confess before God when he repents and turns from his sin, as i t is said: " When any man or woman shall commit any sin . . . Then they shall confess the sin which they have done " (Nu. v. 6, 7). By which is meant verbal con-fession. Now this confession is a positive commandment. The more amply one confesses and reflects on the matter the more praiseworthy is he. Even i f a person had been wicked all his life and at last he repented, not the least part of his wickedness wil l be recorded against him. (See Ezek. xxxi i i . 12.)

54

דיני הלבות התשובה

ב, איזו תשובה גמורה, זה שבא בידו דבר שעבר בו, ופירש ולא

עשה, זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר, וזבור את בוראיך בימי

בחורותיך, ואם לא שב, אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות,

בעל מה שהיה עושה, אע״פ שאינה תשובה מעילה, מועלת היא לו, ו

, ת בתשובתו מ ל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ו תשובה הוא, אפילו עבר כ

בל עוונותיו נמחלין.

ג, התשובה הרנילה היא שיעזוב החוטא חטאי, ויסירו ממחשבתו

וינמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו, ונוטר. וכן יתנחם

על שעבר, שנאמר, כי אחרי שובי נחמתי, מעיד עליו יודע תעלומות,

שלא ישוב לזה החטא לעולם.

ד, מרדכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני ה׳ בבכי

ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרכה מן הדבר שחטא בו,

ל רוח. פ ש ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה, ולהיות עניו ו

ה» ושבח גדול לשב, שיתורה ברבים ויאמר אמנם חטאתי לפלוני,

ועשיתי לו כך וכך, והריגי היום שב וםתגחם. וכל המתגאה ואיגו מודיע,

אלא מכסה פשעיו, לא יצליח. במה דברימ אמורים-, בעבירות שבין אדם

לחבירו, אבל בעבירות שבין אדמ למקום, איגו צריך לפרסם עצמו, ועזות

פגים היא לו אם גלם, אלא שב לפגי האל ברוך הוא ופירט חטאיו לפגיו

ומתורה עליהם לפגי רבים סתם, שגאטר, אשרי גשוי פשע, כסוי חטאה.

ה לעולם, בעשרה ימים שבין ר״ה פ ו. אעפ׳׳י שהתשובה והצעקה י

מתקבלת היא מיד, שגאמר דרשו ד׳ ויום הבפורים היא יפה ביותר, ו

ל זמן שעושים תשובה בהמצאו, במה דברים אמורים, ביחיד, אבל צבור, כ

צועקים בלב שלם, הם נענין, שנאמר, בדי אלהיגו בכל קראיגו אליו.

ז, יו״הכפ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה

וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה, ולהתורות ביו״הכפ,

ומצות וידוי יום הכפורים, שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא יחנק

בסעודה, קודם שיתודה, ואע״פי שהתורה קודם שיאכל, חוזר ומתורה

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. What constitutes perfect repentance 1 I f an occasion in which a man had once transgressed occur again, and yet he shrinks from it , and does not sin, such a person is a true penitent, and this is what Solomon said : " Remember now thy Creator in the day* of thy youth " (Eccl. x i i . 1). However if one repent only in hi• old age, or when i t is no longer in his power to do that which he was in the habit of doing; although this is certainly not genuine repentance, yet i t still avails, and he is said to be a penitent. Though he may have been a transgressor all his life, yet i f he repent on the day of h i t death, so that he die a penitent, all his sins are pardoned.

3. Now what is the nature of repentance t I t means that the sinner forsakes his sin, and removes i t from his thoughts; and that he resolves in his heart never to do i t again, as i t is said: " Let the wicked forsake his way " (Is. lv. 7). He also ought to be sorry for the past, as i t is said: "Surely after I repented, I was grieved" (Jer. xxxi . 19). And he ought also to call God to witness who knows al l secrets, that he wil l never return to this sin again.

4. The penitent should cry continually to the Lord with weep-ing and supplication; he should give charity as much as he can; he should remove very far from his transgression, and he should altogether alter his actions for the better, and in a direction conformable to the way of righteousness, and to become meek and lowly of spirit.

5. I t is praiseworthy for the penitent to confess saying : Surely I have offended such and such a person, and 1 have done unto him •o and so; but I now repent, and deeply regret my conduct. But he who is proud, and does not acknowledge in public his transgressions, " shall not prosper" (Prov. xxvii i . 13). This, however, refers only to trans-gressions between man and man; but concerning transgressions between man and God, he need not make them public, as i t would be a mark of arrogance i f he were to do this. He need only repent before God, and specify his sins to Him alone, but in public his confession ought to be a general one, as i t is said : " Blessed is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered " (Ps. xxxi . 1).

6. Although repentance and supplication are at all times commen-dable, they are still more so during the ten days of penitence between the New Year and the Day of Atonement, as then the supplications of the penitent are accepted, as i t is said : " Seek ye the Lord while he may be found" (Is. lv. 6). This applies only to an individual. As for a congregation, whenever they repent and make supplication with all their hearts, they are answered, as i t is said:" As the Lord our God is in all things when we call upon H i m " (Deut. iv. 7).

7. The Day of Atonement is the proper time for general repentance, both for the individual and the public, as being the definite time of pardon and forgiveness to Israel. Every one is therefore bound to repent and to confess on the Day of Atonement. The confession should actually begin on the day preceding the Fast and before taking the final meal before the Fast, lest death overtake him before

55

דיני הלנות תשובה

עליהמ ביום כפורימ אחר, אף על פי שהוא עומר בתשובתו, שנאמר,

כי פשעי אני אדע, וחטאתי ננדי תמיד.

ט. אין התשובה ולא יו״הכפ מכפרין אלא על עכירות שכין אדמ

למקומ, כנון מי שאכל דבר אםור, וכיוצא בי, אבל עבירות שבין אדם

ת חבירו, או המקלל חבירו, או נוזלו, וכיוצא בהן, להכירו, כנון החובל א

אינו נמחל לו לעילם, עד שיתן להכירו מה שהוא חייב לו, וירצהו, ואף

ו על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנ

שימחול לו, לא רצה חבידו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה כני אדם

מרעיו ופונעין בו, ומבקשין ממני. לא נתרצה מהן מביא לו שניה ושלישית.

לא רצה, מניחו והולך לו. וזה שלא מחל, הוא החיבא. ואם היה רבו,

הולך ובא אפילו אלף פעמימ, עד שימהול לי.

י. אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות

וקשה לכעוס, אפילו הצר לו וחטא לו הרכה, לא יקים, ולא ימוד, וזהו

דרכם של זרע ישראל.

יא. החוטא להכירו, ומת הכירו קורם שיבקש מחילה, מביא עשרה

בני אדם, ומעמידן על קברו, ויאמר בפניהם, חטאתי לה׳ אלהי ישראל

ולפלוני זה, שכך וכך עשיתי לו. ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשים,

ת דין ויתורה. לא היו נודעים לו יורשים, יניחנו כבי

יב. כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות ואמר

בלבו, ומה הועלתי בעשייתן, הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה אבד את

כולן. ואין טזכירין לו שום זכית בעולם, שנאמר, צדקת הצדיק לא תצילנו

ביום פשעי, אין זה, אלא בתוהה על הראשונות.

: א) האומר שאין שם א ב • ואלו הן שאין להם חלק לעולם ה ע

אלןה, ואין לעולם מנהיג. ב) האומר שיש שם םנהינ, אבל הם שנים או

יותר. ג) האומר שיש שם רכון אחד, אבל שהוא גיף ובעל המונה,

ד) האומר שאיגו לבדו הראשון וצור לבל. ה) העובד כוכב או מזל

וזולתי, כדי להיות מליץ ביט ובין רבץ העולמים, י) האומד שאין שם

נבואה כלל, ואין שם מדע, שמגיע מהבורא ללב כגי האדם. ז) המכחיש

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

he had confessed. But although one had confessed before eating the final meal, he ought to confess again on the Day of Atonement.

8. Repentance and the Day of Atonement atone only for trans-gressions between man and God; for instance eating a thing which is forbidden, and similar transgressions ; but with regard to offences between man and man, for instance, if one injure or curse his fellow man, or rob him, and the like offences, he is never pardoned until he restores to him that which he owes him, and until he appeases him. For although he restored to his fellow man the money which he owed him, i t is necessary to appease him and ask his pardon. Should he however not be willing to pardon him, he ought to bring with him three of his friends, in order that these may diligently plead on his behalf ; should the offended party still not be reconciled, he ought to bring his friends a second or even third t ime; but sh mid the other still be unwilling to graut him pardon, he may leave him alone and depart, and then the one who refuses pardon becomes a sinner. How-ever if the offended party happen to be his teacher, he must repeat bis entreaties even a thousand times until he obtains his pardon.

9. I t is not lawful for a man to be cruel and implacable; he should be easily moved to reconciliation, and with difficulty moved to anger. Even though the other had seriously oppressed or offended him, still he must not avenge himself, nor bear a grudge; this foibear-ance is the characteristic of the seed of Israel.

10. I f one offended another and the latter died before the offender had sought his paidon. he ought to take with him ten men to the grave of his fellow and say .before them these words : I have sinned against the Lord God of Israel, and also against this man, having done unto him so and so. Moreover if he owed him money, he ought to restore i t to his heirs: if, so far as ho knows, there be no heirs, he ought to doposit i t in a court of justice and make his confession.

11. He who regrets having fulfilled the commandments, and deplores his good deeds, has altogether undone the merit of his previous good life, and no merit of his whatsoever will be remembered unto him, as i t is said : " The righteousness of the righteous shall not deliver him on the day of his transgression" (Ezek. xxxii i . 12), which applies to anyone who regrets his former good deeds.

12. The following have no portion in the world to come: (1) he who denies God and Providence; (2) he who says that there is a Providence, but that this Providence consists of two or more Deities; (3) he who says that there is indeed only one God, but that He is corporeal and has a similitude ; (4) he who says that He is not the only first being and the Rock of the whole univer6e ; (5) he who wor-ships besides Him some star or planet, that the same may become an intercessor between himself and the Lord of the universe; (6) he who says that there is neither prophecy, nor any kind of knowledge which, emanating from the Creator, enters into the minds of the sons of men; ( 7 ) he who denies the prophecy of Moses, our teacher; ( 8 ) ho

56

הלבות תשובה

נבואתו של משה רבינו, ח) האומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.

/ אפילו פםוק אחד, אפילו תיבה מ) הכופר בתורה ואומר שאינה מעם ה

אחת, אם אמר, משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בחורה. י) הכופר

בפירוש התורה, והוא תורה שבעל פה. יא) האומר שהבורא החליף מצוה

זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אע״פ שהיא היתד, מעם הי.

יב) הכופר בתחית המתים. ינ) הכופר בביאת הנואל. יד) מומר לעבירה

נתפרסם בה, אחת, זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ו

אפילו היתה מן הקלות, והוא שיעשה להכעיס. טו) מומר לכל התורה

בולה, כגון החוזר לדתי העכ״ום וידבק בהם מאמר, מה בצע לי להדבק

בישראל, שהם שפלים וגרדפים, טוב לי שאדבק באלו, שידם תקיפה.

טז) טחטיאי הרבים, אחד שהחטיא בדבר גדול, ואחד שהחטיא בדבר קל,

ואחד האוגם אחרים עד שיחטאו, או שהטעה אחרים והדיחם. יז) הפורש

מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבד עבירות, אלא גבדל מעדת ישראל,

ואינו עושה מצות בכללן, ולא נבנם בצרתן, ולא מתעגה בתעגיתן, אלא

הולך בדרכו, באחד מנויי הארץ, וכאילו אינו מהם. יח) העושה עכירות

ביד רמה, בפרהסיא, בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות, וזהו הנקרא

לה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו, ונילה פניו, ולא בוש מדברי מנ

הורה. יט) המוסר חבירו ביד אונם להורנו, או להכותו. כ) המוסר

ממון חבירו ביד אונם. כא) הרודה על הציבור בחזקה, והם יראים

ומפחדים ממנו, וכוונתו לכבוד עצמו, וכל חפציו שלא לכבוד שמים.

כב) השופך דמים. כנ) ובעל לשון הרע. כד) המושך ערלתו.

4 כל אחד ואחד, מעשרים וארבעה אנשים שמנינו, אף על פי יך־

שהם מישראל, אין להם חלק לעו״הב, ויש עברות קלות מאלו, ואע״פ

כן אמרו חכמים, שהרניל בהן אין להם חלק לעו״הב, וכדי הן להתרחק

, והקורא לחבירו בבינמו, ת י בהן ולהזהר בהם, ואלו הן: המכנה שם לחב

והמלבין פני חבירו ברבים, והמחכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי

ת הקדשים. ת המועדות, והמחלל א חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה א

במה דברים אמירים, כשמת בלא השובה, אבל אם ־ שב מרשעי, ומת,

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

who says that the Creator knows not the actions of the sons of men ; (9) he who says that the Law is not from the L o r d ; even if he say of one veroe or of one word, that i t was invented by Moses; (10) he who denies the interpretation thereof which constitutes the Oral Law; (11) he who says that the Creator has changed one precept for another, so that this law is already abolished, although i t was originally from the Lord ; (12) he who denies the resurrection, (13) and the coming of the Redeemer; (14) he who transgresses only one commandment presumptuously, and habitually, becoming notorious thereby; (15) he who is a transgressor against the whole Law, e.g., who embraces the creed of the idolaters and adheres to them, saying: " Of what benefit w i l l i t be to me to adhere to the Israelites who are humbled and persecuted 1 I t wi l l be better for me to adhere to these idolators whose power is uppermost"; (16) those who cause the public to sin in important matters or in trivial matters or whether one force others to sin or whether one delude others and thrust them away (from God); (17) he who departs from the moral and religious life of the congre-gation, though he commit no real transgression but only separates himself from Israel, 80 that he neither fulfils the commandments with them, nor sympathizes with them in their distress, nor fasts with them, but follows his own self-willed course, just as though he were a non-Jew and not one of them; (18) he who transgresses presumptuous-ly in public, whether trivial or important laws, moreover such a man is said to be perverting and misinterpreting the Law, inasmuch as he was impudent enough unblushingly to violate the Law; (19) he who by his information delivers up his fellow-man into the hands of a tyrant who wil l slay 01• torture h im; (20) he who delivers up the property of his fellow-man into the hands of a tyrant; (21) he who rules over a congregation by force, so that they fear him greatly, whilst the object he has in view is to gratify his ambition, and not that of delighting in the glory of Heaven ; (22) he who sheds man's blood ; (23) he who slanders ; (24) he who conceals the mark of circumcision.

(13). None of these twenty-four classes of men just enumerated, although they be Israelites, wi l l inherit the world to come. There are, however, transgressions less serious than those mentioned above, but according to the opinion of the sages, he who habituates himself to these sins, has no share in the world to come. They must be shunned and avoided. The following are the sins alluded t o : He who gives his fellow-man a degrading by-name, or calls him by a degrading by-name given by others; he who puts another to the blush in public or glories in his disgrace; he who despises scholars or teachers or the festivals; and he who profanes sacred things. What we have said here, however, namely that these sinners have no share in the world to come, holds good only when the sinner dies unrepentant; but if he turn from his wickedness and die penitent, then such a man

57

הלבות תשובה

הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה, אפילו

כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב, בין שהיתה תשובתו בנלוי, ובין

במטמוניות, טקבלין אותו, ויש לו חלק לעולם הבא,

טו. ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהם

עו; גדול, והעושה אחד מהן, אין הקב״ה מםפיק בידו לעשות תשובה לפי

: א) המחטיא את הרבים, או המעכב את הרבים, גודל חטאו, ואלו הן

מלעשות מצוה. ב) המטה את הכירו מדרך טובה לרעה, כגון מסית

ת רעה, אם יש בידו למחות ואיגו ומדיח. ג) הרואה בגו יוצא לתרבו

מוחה, וה״ה כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין יהיר, כין רבים, ולא

מיהה, אלא יניחם בכשלונם. ד) האומר אחטא ואשוב, או האומר אחטא

ויו״הבפ מכפר. ומהם המשה דברים, הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהם,

: א) הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה ולא יהיה ואלו הן

עמהם, ואינו זוכה עמהן בזכות שעושים. ב) החולק על דברי חכמים,

לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהם, ואינו יודע דרכי התשובה

ג) המלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיגיו, איגו רודף אחריהן ואיגו

עושן, ואם לא יעשה, במה יזכה. ד) המבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו

לדחפו ולטרדו כגהזי, ובזמן שנטרד, לא ימצא מלמד ומורה לו דרך

האמת. ה) השוגא את ההוכחות שהרי לא הגיח לו דרך תשובה,

שהתוכחה גורמת לתשובה. ומהם חמשה דברים, העושה איהם, אין אומרים

לו שישוב בתשובה נםורה, לפי שהן עוונות שבין ארם להכירו, ואיגו יורע

: ן חבירו שחטא לו, כדי שיחזור לו, או ישאל ממנו למחול לו, ואלו ה

א) המקלל את הרבים, ולא קלל אדם ידוע, כדי שישאל ממנו כפרה.

ב) החולק עם הגנב, שלפי שאינו יודע נניבה זו של מי היא, אלא הננב

נונב מרבים ומביא לו, והוא לוקח, ועיר שהוא מחזיק יד הגנב, ומחטיאו.

נ) המוציא אבידה ואינו מבריז עליה עד שיחזירה לבעליה, לאהד זמן

כשיעשה תשובה, אינו יורע למי יהדר. ד) האוכל שור עניים ויתוכים

ואלמנות, אלו בני אדם אומללים הם, ואינם ידועים ומפורפכים, וניליס

מעיר לעיר, ואין להם מכיר, כדי שירע שור זה של מי הוא, ויחזירנו

LAW'S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

inherits the world to come, for there is nothing which cannot be atoned for by repentance; even though one deny the fundamental religious principle all his life, still i f he repent at the end, whether publicly or secretly, his repentance wi l l be accepted and he wil l inherit the world to come.

14. There are twenty-four causes which prevent man from repenting. Four of these being serious offences, God might not suffer him who commits any of them to become a penitent, because bis offence is of too serious a nature. The following are the sins : (1) he who causes the public to sin, or prevents the public from fulfilling any of the precepts; (2) he who causes his fellow to turn aside from the good to the wicked way, e.g., the seducer and enticer (cf. Deut. v i i i ) ; (3) he who sees his son falling into vice, and yet does not check him, whilst under his control. To this class he also belongs, who has i t in his power to restrain others (not his children), whether an individual or a multitude, and yet does not do so but suffers them to stumble; (4) he who says to himself: I wi l l sin now but the Day of Atonement wi l l atone for i t . Again there are five causes which obstruct the ways of repentance before all who practice them. They are:—(1) he who separates from the congregation; because he does not participate in their repentance and consequently he wi l l not profit by their merits ; (2) he who gainsays the words of the sages, because such refutation causes him to separate from them, and he remains ignorant of the nature of repentance; (3) he who scorns the precepts, for he wil l neither seek after them nor fulfil them, and then how can he obtain merit ?; (4) he who despises his teachers, wherefore the teacher wi l l discard and expel him, as Gehazi was expelled by his master. Thereafter he wi l l not find a teacher to guide him in the way of truth. (5) He who hates rebuke, whereby he has left to himself no means of repentance, for rebuke gives rise to repentance. Again there are five sins which the transgressor cannot amend, because they consist of offences between man and man, in cases when the offender does not know enough of the person offended to be able to make amends tc him or to entreat his pardon. They are the following:—(1) he who curses a multitude of men, without having specified any one in par-ticular, of whom he might have asked forgiveness; (2) he who shares in the plunder with the thief, because he does not know to whom the thing stolen belonged, i t being the thief alone who stole the same and brought i t to him, whereas he only bought i t of the thief. Moreover by purchasing stolen goods he encourages the thief and consequently causes him to sin. (3) He who finds a thing which was lost, and has not advertised i t so as to enable i t to be restored to its owner, for should he after a lapse of time become a penitent, he wil l still not know to whom he ought to restore i t ; (4) he who lives by the spoil of the poor, orphans, or widows. Now these are dejected and not well known, and are sometimes forced to wander from city to city, i t may so hap-pen that there wil l be no one who knows anything of them, and of

58

דיני דברים האסורים משום םכנה

ת דין, איגו יודע עד היכן הגיעה הטייה זו, לו. ה) המקבל שוחר להטו

וכמה היא כחה כדי שיחזיר, ועוד שהוא מחדק יד זה ומחטיאו. ומחט

חמשה דברים, העושה אותם, אין חזקתו לשוב מהם, לפי שהם דברים

קלים בעיגי רוב האדם, וגמצא חיטא, והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו

ת לבעליה, ב) המשתמש בעבוטו ק פ ס הם: א) האוכל מסעודה שאיגה מ

ל בעריות. ד) המתכבד בקלון חבירו. ה) החושד כ ת ס מ של עגי. ג) ה

בכשרים. ומהם חמשה דברים, העושה אותם, ימשך אחריהם תמיד, וקשים

הס לפרש מהם, ואלו הן : א) רכילות. ב) לשון הרע. ג) בעל חטה

ד) בעל מחשבה רעה. ה) המתחבר לרשע. כל אלו הדברים, וכיוצא

בהם, אף על פי שמעכבין את התשובה אץ מוגעין אותה, אלא אם

עשה אדם תשובה עליהם הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעו״הב.

טז. אל תאמר, שאין תשובה אלא מעבירות, שיש בהן מעשה,

ת אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעו

שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת

הממון, והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור

בתשובה, ואלו העונות קשים מאותם שיש בהם מעשה שבזמן שאדם

נשקע באלו, קשה הוא לפרוש מהם. ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא

מרוחק ממעלת הצדיקים, מפני העונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן,

אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, כאלו לא חטא מעולם, ולא עוד,

אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו,

אמרו חכמים, מקים שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורין יכולין

לעמוד בו, כלומר, מעלתן גדולה ממעלות אלו שלא חטאו מעילם, מפני

שהם כובשים יצרם יותר מהם, (מלוקט מלשון הרמב״ם בהלכות חשוכה .

דברים האסורים משום סכגת הגוף או הנפש.. הרבה דברים אסרו חכמים מפגי שיש בהם סכגת גפשות, א

ובל העובר עליהם ואומר, הרי אגי מסכן עצמי, ומה לאחרים עלי, או,

איני מקפיד בכך, הרי זה מתחייב בגפשו. ואלו הם: לא יגיח פיו על

S A N D C U S T O M S O F ISRAEL

whom he (the spoiler) can learn to whom that spoil belongs and to whom he ought to restore i t ; (5) he who takes a bribe to pervert judgment, because he cannot know how far this perversion may extend, or what consequences i t may have, so that he might make amends for i t , moreover he gives his support to the one who has given the bribe and causes him to sin. Again there are five sins for which the offender is not likely ever to become a penitent, because by the generality of men they are considered to be trifling matters, and consequently one may sin by committing the same, and yet imagine that i t is no sin. They are the following: (1) he who partakes as a guest of a repast, which he knows is not sufficient even for his host alone; (2) he who uses for his own advantage the pledge of a poor man; (3) he who looks at women with a lustful eye; (4) he who glories in the disgrace of his fellow-men; (5) he who suspects an honest man. Again there are five sins of such a nature that he who commits the same wi l l always be addicted to them, so that i t wi l l be difficult for him to renounce them. They are the following :—(1) tale-bearing; (2) slander; (3) passion; (4) evil thoughts, and (5) associa-ting with the wicked. A l l these and the like sins, although they may retard a man from becoming a penitent, cannot altogether deprive him of that benefit, but on the contrary i f one repent of the same, he be-comes a penitent, and has a share in the world to come.

15. Do not say that only such transgressions as are connected with an act require repentance; i t is not so, but in the same way as one ought to turn from these transgressions, so ought he also to examine the wicked disposition he may have, and to turn from anger, hatred, jealousy, mockery, the pursuit after wealth and honour, or after dainty food and the l ike ; from all these ought a man to turn with repentance. And indeed these sins are even more serious than those connected with some act, inasmuch as when man is plunged in these, i t is very difficult for him to extricate himself from them. Moreover the penitent! must not imagine that he is far below the degree of the righteous because of the iniquities and sins which he has committed. The mat• ter is not so; but he is beloved and acceptable to the Creator as i f he had never sinned; indeed his reward wil l be greater s t i l l ; for he has tasted of sin, and yet has abandoned i t , and subdued his wicked desires. Thus the sages say : The position which the penitent occupy, not even the perfectly righteous themselves can attain; meaning that the degree of the penitent is even higher than the degree of those who have never sinned, inasmuch as the former had to overcome their evil inclinations, far more than the latter.

THINGS PROHIBITED FOR T H E SAKS 0 7 BODY A N D SOUL.

1. The sages have prohibited many things because they are injurious to life. Whosoever transgresses and says : " Verily I injure myself, how does i t concern others?" or, " I disregard this matter," truly he risks his life. The prohibitions are:—Not to put the mouth under

59

דיני דברים האסורים משום דבר סכנה

צנור המקלח מים רשתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים גפיו, וגו

לא ישתה בלילה באפילה, שמא יבלע איזה דבר המזיק, וכן לא ישתח

ת ולא גתן בהם כ ת מיס פושרין שלא הורתחו עדיין, אם הס בכלי מ

עשבים (טייא), אבל אס הם כבלי חרם, או שהורתחו או שגתן בהם

עשבים, מוחר. וכן אסור לילך בכל מקום םכגה, .כגון אצל קיר נטוי, או

על גשר רעוע, ולא יצא יחידי בלילה, ולא יישן בבית יחידי, ולא יוציא

מפיו דבר פרעגיות על ארם מישראל, אפילו לאטד, אלו היה פלוגי קייס,

היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים, ואל יפתח אדם פיו לשטן לומר

על עצמו דבר רע. גמ אין לעשות מורא לתיגוק כדבר טמא, כגון לאמר,

חתול או כלב יקחוהו.

ב. אסור לאכול דג עם בשר, ואפילו עם שומן עופות אסור. ואין

לצלות בשר עם דג בתגור קטן, אלא א״כ כשאחד מהם מכוסה, וכשאוכל

ת ולשתות איזה דגים ואח״כ בשר, או להפך, יש לאכול ביגיהם קצת פ

משקה, דהוי קגוח והדחה. וכן אסור לאכול מאכלים או משקים שנפשו

ך כלים מאיסים, וכן לא יאכל בידים מזוהמות, של אדם קצה בדם, או מתו

וכן יזהר מלשתות משקימ שנתנלו. ובשעת התקופה נוהנין שמניחין איזה

ברזל על כל המשקין והמאכלים, ועל המבושלים כבושים או מלוחים, אין

צריך.

ת האדם הוא כם המות, חוץ ע ג. יזהר מזיעת האדם, שכל ד

מזיעת הפנים, ולכן לא ינע שום דבר אכילה בבשרו במקום זיעה, ולא

יחן מעות לחוך פיו, שמא יש עליהם מעט זיעה ועוד, שיד הכל משמשין

ת המטה, ח ויש מהם הולים, וכן יזהר מלהניח שום דבר מאכל או משקה ת

אפילו הס מבוםים.

4 אסור לקצץ אילן מאבל העושה פירות, כנון אילן ף

ת העושה רובע הקב זיתים, ודקל העושה קב תמרים, והעושה זאת ד

הוא סבנה. ואס האילן סמוך לאילנות אחרים שחשובים יותר

ממנו, והוא מכחיש אותן, וכן אם צריך למקומו, ובן אם דמיו יקרים

LAWS A N D CUSTOMS OF ISBAEL

ft tap from which the water is running and drink. He should neither drink water from rivers or ponds, nor should he drink at night in the dark lest he swallow something injurious, nor should he drink luke-warm water which had not heen boiled, even though i t be in a metal vessel provided he had not put tea leaves in i t . I t is, however, permis-sible to drink i t out of an earthenware vessel, or if i t had been boiled or i f he had put tea leaves in i t . I t is forbidden to walk in a dangerous place, for instance near a bulging wall or on a broken bridge, nor should one go out alone at night, nor sleep in a house alone, nor should one utter an evil prognostication against an Israelite, even to say, I f so and so were alive he would have come here, for " a covenant is made with the lips." One must not open one's mouth inauspiciously by invoking evil upon himself, nor should any one frighten a child by means of an unclean thing, by saying, " A cat or dog wil l fetch you."

2. I t is forbidden to eat fish with meat, even with poultry fat. One should not bake in a small oven meat and fish unless one or the other be covered, and if one eat fish and immediately thereafter meal or vice-versa, he should eat some bread and drink some beverage between them, this wi l l wash i t down and rinse his mouth. I t is also forbidden to partake of food and drink loathsome to a man's soul or out of unclean vessels, nor should one eat when one's hands are unclean. One should also be careful not to drink of any uncovered beverage.

3. One should guard against a person's perspiration, because i t is like a deadly poison, with the exception of the perspiration of the face. Therefore, one should not allow any food to come into contact with any part of his body which is perspiring, nor should anyone put money in one's mouth, as some perspiration may cling to i t , moreover since i t has circulated through many hands, including people with infectious diseases. One should also avoid placing under a bed any kind of food or drink, even though i t be covered.

4. I t is forbidden to cut down a fruit-tree bearing fruit, for instance, an olive tree producing a quarter (Kab) measure of olives, and a date tree producing a measure of dates, because i t is dangerous to do so, but if the tree adjoin other more valuable trees and cause them to waste away (through its proximity), or i f he require the space it

60

דיני צדקה

לבנין יותר מלמאכל, מותר לקצצו. והחושש במעיו, יש עושץ לרפואה

י שמעמידין על בטנו כלי שיש בו מים רותחין, אסור לעשות כן מפנ

הסכנה. וכן אסור לעבור בנחל שמימיו רודפין, אם הטיט מניעין למעלה

ממחניו, משוס סכנה שלא ישטפוהו המים. וכן בהמה או עוף שהיו

מסוכנים ונשחטו, אע׳׳פ שהותרו בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם

שלא לאכלם. וכן יזהר מכל דבר המביא לידי סכנה, כי סכנתא חמירא

מאסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור.

ה, המאבד עצמו לדעת הוא רשע שאין למעלה ממנו, שנאמר

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ובשביל אדם יחיד נברא העולם, וכל

המאבד נפש אחת מישראל מאבר עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת

מישראל כאלו קייס עולם מלא.

דיני צדקה.ח את ידך לו, ונאמר ת פ . ם״ע צדקה לעניים, שנאמר פתוח ת א

וחי אחיך עמך, וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו, ולא נתן לו,

עובר בל״ת, שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך

האביון. ומאד יש להזהר בה, כי אפשר שיבוא לירי שפיכת דמים, שימוח

העני המבקש, אם לא יתן לו מיד, נמ יתן אל לבו שהנלנל חוזר בעולם

וסוף האדם, שיבוא הוא, או בנו, או בן בנו לידי מדה זו.

ב. לעולם אין אדם נעשה עני מן הצדקה, ואין דבר רע והיזק

ל המרחם בכלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלם, כ

מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, ובל מי שהוא אכזרי

ואינו מרחם, יש לחוש ליחוםו, שאץ האכזריות מצויה בבני ישראל, וכל

ישראל והנלוה עליהם, כאחים הם, שנאמר בניס אתם לה׳ אלהיבם. ואס

לא ירחם האח על האח, מי ידחם עליו, ולמי עניי ישראל נושאין עיניהם,

אין עיניהם תלויות אלא לאחיהם.

נ. בל המעלים עיניו מן הצדקה, הרי זה נקרא בליעל, שנאמר

השמד לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ונקרא רשע, שנאמד ורחמי

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

occupies, or i f i t be more valuable for its timber than for its fruit, i t ie permissible to cut i t down. One who is constipated is forbidden to

cation of a hot water bottle to his abdomen, as i t is dangerous to do so without the instruction of a physician. I t is also forbidden to cross a stream when the water is rising, so that i t reaches above his loins, as he is in danger of the water carrying him away. I f a beast and fowl were in danger, and were afterwards slaughtered, although i t was lawful to slaughter them, still the scrupulous are most careful not to partake of them. One must also avoid everything that leads to dan-ger, as i t is even more important to guard against danger than against the infringement of a precept, and the risk of danger is to be appro-hended even more than the risk of infringing a precept.

5. There is no one more wicked than he who commits suicide, as i t is said: " And surely your blood, (the blood) of your lives, wi l l I require " (Gen. ix. 5). The world was created for the sake of man as an individual, thus he who destroys one life in Israel is as though he had destroyed the entire world, and he who preserves one life in Israel is as if he had maintained the entire world.

1. I t is a positive precept to give charity to the poor, as i t is said : " Thou shalt surely open thine hand unto him " (Deut. xv. 8). I t is also said : " That thy brother may live with thee " (Lev. xxv. 36); furthermore he who is deaf to the supplication of the poor and refuses him relief, transgresses a negative precept, as i t is said: " Thou shalt not harden thine heart, nor shut thine hand from thy poor brother " (Deut. xv. 7). One must be careful not to infringe that law, lest by its violation he might be guilty of bloodshed in causing the death of the supplicant by not granting him immediate relief. One should remem-ber that fortune's wheel is ever revolving, and that such a man may eventually have the same measure meted out unto himself, his son or his grandson.

2. No one ever becomes impoverished by giving charity, nor wi l l any evil or harm result from its practice, as i t is said: " And the work of charity shall be peace" (Is. xxxi i . 17). To the merciful mercy is shown, as i t is said : " A n d shew thee mercy, and have compassion on thee, and multiply thee " (Deut. x i i i . 17). I f one be cruel and merci-less i t may be assumed that his lineage is non Jewish, since cruelty is not a characteristic of the children of Israel. A l l Israel and those who are associated with them are like brethren, as i t is said, " Ye are the children of the Lord your God" (ibid. xiv. 1) and i f a brother should not be merciful to a brother, who shall shew compassion unto him t To their brethren alone are the eyes of the poor uplifted.

3. He who is deaf to the appeals of charity is called Belial, as i t is said, " Beware that there be not a thought in thy heart of a Belial" (Deut. xv. 9), he is also called " wicked," as i t is said: " But the tender

employ the remedy recommended

L A W S REGARDING CHARITY.

61

I * V ען1 ו l

רשעים אבזרי, ונקרא חוטא, שנאמר וקרא עליך אל ה׳ והיד. בך חטא״

והקכ״ה קרוב לשועת עניים, שנאמר שועת עניים אתה השמע, לפיכך

צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר, והיה כי יצעק

אלי ושמעתי, כי חנון אני.

ל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע, ד. כ

אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו, אלא נותן לו בסבר פנים יפות

ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר אם לא בביתי לקשה יום,

ענמה נפשי לאביון.

ה. שאל העני ממך, ואין בידך כלום ליתן לו, פייסהו בדברים,

ואסור לנעור בעני, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר, לב נשבר

ונדבה אלהים לא הבזה, י אוי למי שהכלים את העני, א־יא יהיה לו כאב,

בין ברחמים בין ברברים, שנאמר אב אנכי לאביונים.

. הכופה אחרים ליתן צדקה, ומעשה אותן, שכרו נדול משכר ן

הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ועל נבאי צדקה, וכיוצא בהם,

אומר, ומצדיקי הרבים ככוכבים.

ה שאץ ל ת ז, שמנה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו, מעלה נ

ה או הלואה, למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנ

או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד

ר ותושב וחי שלא יצטרך לבריות לשאל, ועל זה נאמר, והחזקת בו, נ

עמך, בלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

ה. פחות מזה הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע

העני ממי לקח, שהרי זה מצור, לשמה, כנין לשכת חשאים שהיתה

במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של

של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה, אא״כ יודע, שהממונה

נאמן וחכם, ויודע להנהינ כשורה, כר׳ חנניה בן תרדיון.

ט. פחות מזה, שידע הנותן למי יתן, ולא ידע העני ממי לקח,

כנץ גדולי החכמים, שהיו הולכים בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים,

LAWS A N D CUSTOMS O F ISRAEL

mercies of the wicked are cruel" (Prov. x i i . 12). He is also called " sinner,'' as i t is said, " A n d he cry unto the Lord against thee, and i t be sin unto thee" (Lent. xv. 9) for the Holy One, blessed be He, is nigh unto the cry of the poor, as we say, Thou hearest the cry of the poor" (cf. Job xxxiv. 28), therefore one should bewsre lest they cry against him unto God who hath made a covenant with them, as it is said, " A n d i t shall come to pass, when he cricth unto Me, that I wi l l hear; for I am gracious " (Ex. xxi i . 27).

4. He who gives alms to the poor with an unfriendly mien and downcast face, even i f he give a thousand pieces of gold, has no merit owing to his manner of giving, but one should give joyfully with a cheeiful mien, he should also sympathize with him in his distress, as i t is said, " Did I not weep for him that was in trouble 1 Was not my soul grieved for the needy 1" (Job. xxx. 25),

5. I f a poor man ask your help and you have nothing to give him, then appease him with words. I t is forbidden to rebuke a poor man, for his heart is broken and humble, as i t is said " A broken and humble heart, 0 God, thou wil t not despise" (Ps. l i . 17). Woe unto him who has put the poor to shame. One should be as a father unto them in tender mercy, as i t is said, " I was a father to the needy " (Job xxix. 16).

6. He who urges others to give charity and causes them to prac-tice i t , earns a greater reward than he who gives, as i t is said : " And the work of charity shall be peace " (Is. xxxi i . 17). Concerning the almoners, and others like them, i t is said, " And they that turn many to charity (shall shine) as the stars for ever and ever" (Dan. x i i . 13).

7. There are eight degrees in the practice of charity, one higher than the other. The highest degree which cannot be excelled is attained by him who comes to the relief of an Israelite who has become poor, by making him a gift or a loan or by entering into partnership with him, or by obtaining employment for him, thus he relieves him from his poverty, so that he is not forced to seek support from his fellow creatures. Concerning him i t is said, " Then thou shalt relieve h i m . . . he shall live with thee " (Lev. xxx. 35) that is. assist him so that he fall not into poverty.

8. A low er degree than the former is attained by one who gives charity to the poor without knowing who is the recipient thereof, the identity of the donor being likewise unknown to the poor, this is truly a duty performed for its own merit, for such a purpose was the private room in the Temple where the righteous were wont privately to make contributions. Similar to him is he who deposits his donation in a contribution box. However no man should place his donation in a contribution box unless he knows that the man in charge thereof is trustworthy and wise, one who is like Rabbi Chanauiah lien Teradion, and understands the proper dispensation of charity.

9. A still lower degree is obtained by one who knows to whom he gives but his identity is unknown to the poor, such was the practice of the great Sages who were wont to go secretly and throw the money

62

דיני צדקה

גה היא, אם אין הממונץ בצדקה נוהגין וכזה ראוי לעשות ומעלה מו

כשורה.

, פחות מזי־) שידע העגי ממי נטל, ולא ידע הגותן, כגון גדולי י

החכמים שהיו צוררים המעות בםדיגהם, ומפשילין לאחוריהן, ובאין העגייס

ונוטלים, כדי שלא יהיה להם בושה.

. פחות מזה, שיתן לו בידו קודם שישאל א י

יב. פחות מזה, שיתן לו אחד שישאל.

יג. פחות מזה, שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.

יד. פחות מזה, שיתן לו בעצב.

ל תפלה, טו. גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני, קודם כ

ך מתפללין, שגאמר אגי בצדק אחזה פגיך. ואחר כ

טז. הגותן מזוגות לבגיו ולבגותיו הגדולים, שאיגו חייב במזוגותיהן,

כדי ללמד הזכרים תורה, ולהגהיג הבגות בדרך ישרה, ולא יהיו מבוזות.

וכן הגותן מזוגות לאביו ואמו, הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא,

שהקרוב קודם, וכל המאכיל ומשקה עגיים ויתומים על שולחגו, הרי זה

קורא אל ה׳ מענהו, שגאמר, אז תקרא וה׳ יעגה.

ין, צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים מתומים במקום

העבדים, מוטב לו להשתמש באלו, ויהנו בני אברהם יצחק מעקב, ואס

יהיו עניים בני ביתו, ככל שעה, מוסיף זכיות ומצות.

, ת ו י ר ב ך ל ר ט צ , ואל י ר ע צ ק אדם עצמו, ויתגלגל ב ח ד יח. לעולם י ואל ישליך עצמו על הציבור. ובן צוו חכמים ואמרו, עשה שבתך חול,

ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד, והעני, יעסוק באומנות,

ת ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמו

נבלות, ולא יאמר לעם, חכם נרול אני, כהן אני, פרנסוני, ובכך צוו

החכמים. נדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי

ו ל ב מים לננות, ועושים הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הצבור, ולא ק

בשנתנו להם.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

inside the homes of the poor. This is a proper mode of procedure and it is a good measure to adopt in case the officials of the charity do not act in a ptoper manner.

10. A degree inferior to the last is attained when the poor per• son knows from whom he receives although his identity is unknown to the donor. Such was the practice of the great Sages who had the money tied up in the mantles hanging over their shoulders in such a way that the poor could take the alms without being put to the blush.

11. A degree inferior to the last is attained by him who places the money in the poor man's hand before the latter asks for same.

12. An inferior degree is attained when one gives alms after he had been asked to give.

13. An inferior degree is attained by one who gives less than he ought, even if he give with a cheerful countenance.

14. The lowest degree in almsgiving is to give with a disagree• able mien.

15. The greatest of our Sages were wont to give a Peruta (a small coin) to the poor before prayer, then they would pray, because it is said, "As for me, I shall behold Thy face in charity " (Ps. xvii. 15).

16. He who supports his adult sons and daughters, whom he is not obliged to maintain, but he acts thus in order to teach his sons the Torah, and to lead his daughters in an upright way that they come not to shame, also he who maintains his father and mother, behold, they are accounted charitable. They thus perform great charity, as the near-est of kin are entitled to precedence. He who entertains the poor and the orphans at his table, behold, he calls unto the Lord, and He answers him, as it is said: " Then shalt thou call, and the Lord shall answer " (Is. IviiL 9).

17. The Sages have ordained that the members of one's house-hold should be the poor and the orphans in the place of servants, as it is well to make use of those so that the children of Abraham, Isaac and Jacob benefit thereby, and if the poor be the members of a man's household he is always adding to his meritorious deeds and to the fulfilment of the precepts.

18. A man should at all times suffer hardships rather than become a public charge or solicit the support of the community. Our Sages taught, " Make thy Sabbath as a week day (not to live better on that day) and do not need the aid of the public." If one were an honoured Sage and he became poor, he should find some occupation, even of a menial kind, rather than need the support of the commu-nity. It is better for him to flay a carcase, rather than to say to the people, " I am a great Sage, I am a priest, therefore support me." S׳me of the greatest of the Sages were hewers of wood and carriers of beams, they were also engaged in drawing water for gardens, they even toiled with iron and coal and they neither asked the community to support them, nor did they accept anything when offered to them.

63

דיני צדקה

ת יט. כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל, אינו מ

כר אשר יבטח א בכלל ארור הנ סן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי ת

באדם, וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות, אלא א״כ נוטל, כנץ

זקן, או חולה, או בעל יסירין, ומנים דעתו ואינו נוטל, ה״ז שופך דמים

ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות, וכל מי שצריך

ת השעה, וחיה חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, ליטול, וציער ודחק א

ל כיוצא בזה ת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו, ועל כ אינו מ

נאמר, ברוך הנבר אשר יבטח בהי, (עכ״?1 הרמב״פ בפי י׳ ממתנות עניים).

ס כ, כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השנת ידו, ואפילו עני המתפרנ

מן הצדקה, ובנון שיש לו מעט ממון משלו, ואינו נושא ונותן בהם, דםותר

ס מן הריוח, מ״מ כיון לו לטול מן הצדקה, כיון שאץ לו קרן, כדי להתפרנ

ס חייב ליתן צדקה, מטה שיתנו לו, ואפילו אינו שיש לו במה להתפרנ

יכול ליתן אלא דבר מועט, אל ימנע א״ע, כי המעט משלו חשוב כמו

הרבה מן העשיר.

ה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה, המעשר מן הקרן, מ כא. כ

מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה, חוץ מצרכי ביתו.

זו היא מרה בינונית, ומצור! מן המובחר שיתן חומש, שנה ראשונה, מן

הקרן, ואח״כ כל שנה, חומש מן הריוח, ואל יבזבז יותר מן החומש, כרי

שלא יצטרך הוא אח״ב לבריות, ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו

יכול ליתן עד שליש רכושו צדקה. ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה,

ק יתנהו לעניים, ואם נזדמן לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס ר

חתן וכלה עניים לחופה וכה״נ, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם, ולהשאילן

, ולא היה עושה אותה ת י לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת ב

מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. ואם קינה ספרים ממעות מעשר

צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להמ, אז הוא

קידם ונם יכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו

אחריו.

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

19. One not needing alms, who deceives the people and takes, will not die of old age until he actually requires the help of the community and he is included amongst those of whom it is •aid: "Cursed is the man that trusteth in man" (Jer. xvii. 5). One who is in need of alms and cannot exist unless he would take help, e.g., an old man or a sick man or a suffering man, but he does not take through pride, behold he sheds blood and forfeits bis own life, and ho has nothing for his pains except sin and trespass. Eut he who is in need and rather suffers distress and constrains himself to live a life of hardship so that he shall not become a public charge, he will not die ot old age until he has supported others from his own means, and of him and such as he, it is said: " Blessed is the man that trusteth in the Lord״(iW<f. 7).

(Quoted from Maimonides, " Gifts to the Poor " Chapter x.) 20. Every man must contribute to charity according to his

means. Even a poor man who, having a little money of his own, is yet permitted to obtain support from the contributions of charity, as what he has is not sufficient to provide him with capital to invest in business and to support himself with the profits, nevertheless, as he has something to live upon, he is obliged to give charity from that which is given to him; even if it be only very little that he can give, yet should he not withold it, for the contribution of his mite is as esteemed as the largess of the rich.

21. How much shall a man contribute to charity 1 The first year the tithe of his capital, thereafter the tithe of his annual profits apart from his household expenses, this, however, is but charity of a modest kind, but the most approved manner of fulfilling this commandment ia to give a fifth of the capital the first year, and thereafter a fifth of the annual profits. One should not devote more than one fifth, so that he may not eventually need the support of the community. This rule, however, is only applicable during a man's lifetime, but at the time of one's death, he can bequeath even a third of his fortune to charity. One should not apply the tithe-money to the fulfilment of any (other) commandment, it is to be given solely to the poor; however, when it happens that one has to fulfil a commandment, e.g., to become a כעל בריח (one who initiates a son into the covenant of Abraham), or to dower a bride and bridegroom who are poor, and thus enable them to enter into wedlock or commandments of a similar nature, also to purchase religious books wherein to learn and to lend them to others to learn therein; if he could not afford to spend his own money, and consequently, would not have fulfilled any of these commandments, he may use the tithe money for these purposes. One who buys religious books with the money set aside for tithes, must be careful to lend them to others, unless he needs them for his own use, when he takes pre-cedence, he should also write on them that they were bought with the tithe-money, 80 that his children, after his death, shall not take posses-sion of them.

64

דיני צדקה

כב. כמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו, והיינו כעני

שמקבל בחשאי, מחויבים אנשי העיר ליחן לו כל מחסורו, כאשר היה

ה נ ת רניל מקודם שהיה לעני אבל עני המחזיר על הפתחים, נותנימ לו מ

מועטת לפי ערכו, ולב״הפ יחנו לו בכל עיר לחם מזון ב' סעודות ומקום

ללון. ומפרנםין, ומלבישין עניי אומה אחרת עם עניי ישראל.

כג. הרוצה לזכות לעצמי, יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, וכל דבר

שהוא לש״ש, יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית

ישיבתו, האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו, כסה ערום,

יכםהו מהיפה שבכסותו, הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו.

ת צדקה, עד ת כד. פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב ל

שיהיה לו פרנסתו, ואח״כ יקדים הקרוב קודם, וזהו סדרן: אביו ואמו,

בניו, אחיו מאביו, אחיו מאמו, שאר הקרובים, שכניו, עניי עיר אחרת.

ת לו לפי כבודו, ואמ אינו רוצה ת וביחוד צריכין להשניח על ת״ח עני, ל

לקבל, מתעםקין לסחור לו םחורה, ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין

לו מעות לסחור בהם. ואמרו רז״ל, כל המטיל מלאי לת״ח, זוכה ויושב

בישיבה של מעלה, ואמרו בל הנביאים לא נתנבאו, אלא לעושה פרקמטיא

לת״ח, ומשיא בתו לת״ח, ואשת חבר כחבר. ויושבי ארץ ישראל קידמין

ת הערום. ואשה ליושבי חוץ לארץ. וחייב להקדים, להאכיל הרעב, מלכסו

קורמת לאיש, בין למזון, בין לכםיח. ומי שחייב לבני אדם, לא ירבה

בצדקה.

כה, הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע

ה לעניים מיד, ואם איחר, לצדקה, או הרי סלע זו לצדקה, חייב לחנ

עובר בבל תאחר, כיון שיכול ליתנה מיד, ואם אין עניים מצוים לו,

מפריש ומניח, עד שימצא עניים. ואם נדר בבי״הבנ צדקה, שנותנים לידי

דנבאי, אינו עובד, עד שיתבע אוחו הנכאי, ואז עובר עליה מיד, אם לא,

ת המעות, אלא שיניחו אצלו. ומי שאמר, ע כשיודע שהגבאי אינו צריך כ

אתן סלע צדקה לפלוגי, איגו עובר עד שיבוא אותו עגי, ויכול כל אדם

LAWS A N D CUSTOMS OF I S R A E L

S2. How much should be given to a poor man ? Sufficient for hi• needs, this applies, only to a poor man who receives charicy privately, in his case the men of his city must supply all his wants, even to maintain him in the same style in which he was accustomed to live before he became poor. But for the beggar who goes begging from door to door a small sum is given, in propoition to one's means. In any case the least that is to be given him in each town is bread sufficient for two meals and a place where he may sleep. The poor of all other nations must be fed and clothed equally with the poor of Israel.

23. He who desires to prove himself worthy must suppress his evil passions and open bis hand, and see that everything that he does for the glory of God shall be of the best, thus if he build a Synagogue it must be more beautiful than his own home. When he feeds the hungry he must feed them with the best food from his table; when he clothes the naked, he must clothe them with his best garments, when he consecrates a thing he should consecrate his best possession.

24. One's own maintenance takes precedence before that of any one else. One is, therefore, not obliged to give alms before he can maintain himself, thereafter he shall give to others in the following order of precedence: His parents, his children, his brother from tho father's side, his brother from the mother's side, other relatives, his neighbours, the poor of his city, the poor of another city. More especially must care be taken in the treatment of a scholar who is poor, to give him in a manner according to his dignity, and if he be unwilling to accept charity, some goods should be obtained for him, and if he know how to conduct a business money should be lent to him wherewith to do business. Our Rabbis, of blessed memory, say : " He who supplies a scholar with goods whereby he may gain a liveli-hood, is worthy of the future life," they also said : " The predictions of all the Prophets apply to the one who establishes a scholar in business, and who gives him his daughter in marriage.'' The wife of a Sage must be assisted equally with the Sage himself. The inhabitants of the Holy Land must be assisted before the inhabitants of any other land. It is one's duty to feed the hungry before clothing the naked. A woman should be assisted before a man, both as regards food as well as with reference to raiment. One who is indebted to other people Bhould not exceed in giving charity.

25. A promise to give charity is in the nature of a vow. If one say, This coin is to be for charity, it must be given to the poor at once, and if he delay in giving it he transgresses the precept: "Thou shalt not delay" (Deut. xxiii. 21), since he could have given it forth-with. However if the poor arc not present, he should lay that money aside until he finds poor people (to whom to give it). When one makes an offering in Synagogue, where the money is given to the treas-urer, he does not transgress the precept until the latter had asked for it, non-compliance with this demand makes him transgress that precept, unless he knows that the treasurer does not then

65

דיני חלה

להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקו במעט מעט, בפו

שיראה לו.

כו. המקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו, שיהא

לו לזברון, וראוי לעשות כן.

. ה ל ת ה ו כ ל ה, דהיינו: חטים, שעורים, כוםמין, ן . עיסה מחמשת מיני דנ א

ם: שבלת שועל ושיפון, חייבת בחלה. קודם שמפרישים החלה מברכי

ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשד קדשנו בםצותיו וצונו להפריש

חלה, ונוטלים כזית מן העיסה ושורפים אותה באש, והמנהנ לשרפה

בתנור שיאפו שם את הלחם.

4 שעור העיסה שתתחיב בחלה, כל שנעשה מחמשת רבעי קמח, ב

והם בערך ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה.

ג. העושה עיסה כדי לבשלה או לטננה, מפרישים ממנה חלה

בלא ברכה, ואם עושים לאפות קצת ממנה, אפילו דבר מועט, מפרישים

ה חלה בברכה. ממנ

ד4 אם העיסה נילושה בביצים או בשאר מי פרות, צריך לערב

בעיםה בשעת לישה קצת מים או חלב או דבש דבורים או יין או שמן

ה חלה בברכה. זית, דאז מפרישים ממנ

ה, שתי עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור חלה, אבל בשתיהן

יש שיעור חלה, או שבאחת יש כשיעור ובאחת אין כשיעור, אם הן של

אדם אחד ונם אינו מקפיד על תערובתן, אם הן נדבקות זו לזו באופן

טל חברתה עמה, מצטרפות לשיעור חלה. וכן טל אחת מהן חנ שאם תנ

אפילו אס אינן נדבקית זו בזו והן בכלי אחד, הבלי מצרפן לחיוב חלה.

. המצות שאופים לפסח אף על פי שבכל עיסה בפני עצמה לא ן

היה שיעור חלה, מכל מקום כיון שמניחים אותן לתוך כלי אחד, הכלי

מצרפן וחייבין בחלה, וצריך להשניח שיהיו כל המצות מונחות בתוך

הכלי, ואף על פי שקצת מן המצה בתוך הכלי וקצתה בולטת חוץ לכלי,

LAWS AND CUSTOMS OP I S E A E L

need the money for charitable purposes, but that he would only keep i t in his possession. One who declares, " I wi l l give this coin as charity to this poor man," then he does not transgress that precept unti l that poor man came and he refused to give. One may put aside a certain sum of money for charity which must be in his care, and he may make a gradual distribution thereof when he sees fit.

26. One who devotes anything to charity may inscribe his name thereon, so that he may perpetuate his memory.

L A W S CONCERNING T H B SEPARATION OF T H B D O U G H ( 1 . ( ה ל ח

1. Dough of the following five species of grain, viz. : wheat, barley, spelt, rye and oats, must be separated. Previous to separating same he says: « ו * ו ו י ת ו צ ס פ אשר קדשנו ב ל ו ע ן ה ל ו מ נ י ה ל י א ה ה ח ך א ו ר כה ל ש ח י ר פ ה ל . Then dough of the size of an olive is taken and burnt. The rule is to burn i t in the (fire of the) same oven where the bread is being baked.

2. The quantity of dough which becomes liable to the Law of Challah is five quarters of flour, or the quantity of forty-three and one-fifth eggs.

3. I f one prepare dough for cooking or frying purposes, hb must separate the Challah portion without saying a benediction. I f a part thereof, be i t ever so little, be used for baking, the Challah portion must be separated and the benediction must be said.

4. I f the dough be kneaded with eggs or with the juice of fruit, then a little water or milk or honey or wine or olive oil should be mingled therewith so that the Challah portion can be selected there-from and the benediction said.

5. Two portions of dough which singly do not contain the requisite quantity for Challah, but together make up the required quantity for separating the Challah, or i f one portion contain the requisite quantity and the other does not, if both belong to a person who is not particular about their being mixed together, and if the por-tions be connected in such a way that the separation of one portion would cause some of the other to be separated with i t , then they count as one to make up the requisite quantity for separating the Challah, and even if they be not connected together but are in one vessel, then that vessel unites them so that Challah is obligatory.

6. The unleavened cakes baked for Passover, although each mass of dough does not contain the requisite quantity of flour for separating the Challah, nevertheless by being placed in one vessel i t unites them and makes the separation of the Challah obligatory. Care should be taken to have all the unleavened cakes inside the vessel, yet if part be inside the vessel and part outside, nevertheless they count as one, but if

1See Num. xv. 20 for Laws as to Challah, the priests' share of the dcugh. 66

דיני מליחה

נם כן מצטרפית. אבל אם מצות שלמות מונחות דק למעלה ולא בתוך

הבלי, אינן מצטרפות, ואפילו בםה אותן במפה, לא מחני. אבל אם מניח

המצות בסדין ומכסה אותן נם בן עם הסדין, נחשב הסדין כמו כלי

מצרפן אף על פי שבאמצע הן מנולות, רק יזהר שלא תצא מצה שלמה

חוץ לכיסוי.

ז, שאור שנוטלים מן העיסה כדי לחמץ בו עיסה אחרת צריך

לקחת קודם שמפרישים החלה, אבל שאור שנוטלים לחמץ בו משקה

צריך לקחת לאחר שהפריש חלה.

ח, מצות הפרשת חלה שייכת להאשה, אך אם האשה אינה בביתה

ל העיסה, אז יכולה נמ המשרתת או ק ל ק ת ויש לחוש כי בעוד שתבוא ת

אדם אחר להפריש.

ט, שכח להפריש חלה כערב שבת, בחוץ לארץ אוכלין בשבת

ומניחים חתיכה אחת ומפרישים ממנה חלה במוצאי שבת, וצריכה שתהא

ה כדי להפריש ממנה חלה וישאר ממנה עוד חולין, דבעינן ל ת החתיכה נ

שיהיו שיריה נכרים. כל איש יזהר בערב שבת להזכיר בביתו על

הפרשת חלה.

ת מן נחחומיס ישראלים, החשודים שלא הפרישו חלה . הקונים פ י

ת מנחתום אינו מהעיסה, יפרישו מהלחם חלה בלא ברכה, והקונה פ

ישראל, לא צריך להפריש חלה כלל.

הלכות מליחה.ת הבשר צריך להדיח אותו יפה במים. שורין אותו . קודם שמולחים א א

לערך חצי שעה, וצריך שהמים יכסו את בל הבשר. במקום שיש דם

בעין על הבשר צריך לשפשפו במי השריה ולהסירו, וכן כעופות צריך

לשפשף היטב במקום השחיטה, וכן מבפנים במקים שיש דמ בעין.

ת מכה צריך מ ח ולפעמים נמצא בבשר או בעוף מקום שנצרר בו דם מ

להתוך המקום הזה ולהסירו קודם השריה. כשהמים קרים מאד, ישים

ה במקום חם קצת להפינ צינתם קודם ששורין בהם את ל ח אותם ת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

whole unleavened cakes be outside the vessel, they do not count ao one (quantity), even if he covered them with a cloth i t does not avail. I f he had placed the unleavened cakes in a sheet i t is considered as though i t were a vessel to make them count as one even though some of the unleavened cakes in the middle be uncovered, care should be taken that whole unleavened cakes are not outside the sheet.

7. The leaven taken from the dough for causing fermentation in other dough should be removed before the Challah is separated. But the leaven taken for causing fermentation in liquids should be removed after the Challah has been separated.

8. The precept concerning the separation of the Challah applies especially to a woman, but if she be not at home, and i t is to be feared that the dough may become spoiled before she returns, then the 6er-vant or some other person can separate the Challah.

9. I f one forgot to separate the Challah on the Eve of Sabbath, in countries other than Palestine the bread can be eaten on the Sab• bath, and a portion of i t is left over and at the termination of Sabbath when the Challah is to be taken therefrom, that portion should be large enough for the Challah to be separated therefrom and still leave something over, as i t is necessary to recognize by the remainder that its Challah has been separated.

10. People who buy bread of Jewish bakers who are suspected of not having separated the Challah from the dough, Bhould separate Challah from the bread without saying a benediction. One who buys biead from a non-Jewish baker need not separate the Challah therefrom.

L A W S CONCERNING THE SALTING OF M E A T .

1. Before the meat is salted i t must be thoroughly washed in water. A l l the meat 6hould be soaked and entirely submerged in water for half an hour. Wherever a particle of blood is visible i t 6ho׳ d be thoroughly washed off. This applies also to fowls where the incision is made at the killing thereof, and also inside the fowls where any blood is visible. Sometimes in cattle and fowls lumps of coagula-ted blood due to a wound are to be found, these must be cut away and removed before the meat is soaked. When the water is very cold, i t should be made luke-warm before the meat is soaked therein, because

C7

דיני מליחה

ת הקרירות שבמיפ יתקשה הבשר ולא יצא אחר כך מ ח הבשר, כי מ

הדם במליחה.

/ ל כ ת לעח, הבשר וגס ה ע ב. אם שבחו ונשרה הבשר במים מ

ת לעת, יעשה שאלת חכם. ע אסור, וכבד שנשרה במים מ

ג. בערב שבת שאין לו פנאי, או בענין אחר שהשעה דחוקה,

די לשפשף היטב את הבשר במים וישרה אך מעט במימ, וכשאין

אדמומית במים יכולים למלוח אותו.

ד. אם לאחר השריה חתכו חתיכה אחת לשתים, צריך להדיח

היטב מקום החתך מפני הדם שישנו שם.

ת הקיר, צריך להשניח שיפשר, אבל לא מ ח ה. בשר שנקרש מ

יניחוהו אצל חנור שהוסק, ובשעת הדחק יכולים לשרותו במים פושרין.

ן, הכלי המיוחד לשריית בשר אין משתמש בו דבר אחר של

מאבל.

ז. לאחר שנשרה הבשר צריך להטיף ממנו המימ, כדי שלא ימס

ת הדם, וצריך להשניח שלא יתיבש הבשר המלח מן הטיס ולא יוציא א

י בכדי שלא יפל המלח מעליו. לנמ־

ה, המלח לא יהא דק מאד כקמח, דאם כן נמס מיד על הבשר

ס מאד שמא יפל מעל הבשר, אלא ואינו מוציא דם, ונם לא יהא נ

יהא בינוני כמו המלח שנעשה על ידי בשול ויהא יבש שיתפזר היטב.

ל הצדדים שלא ישאר שום מקום כ ט. צריך לפזר את המלח ב

בלי מלח, ולכן את העופות צריך לפתוח היטב כדי שיוכל לםלחס

היטב נם מבפנים.

. את הבשר במלחו צריך להניח במקום שיוכל הדם לזוב ממנו י

היטב, ולכן לא יעמיד את הסל עם הבשר על נכי קרקע, כי לא

יוכל הדם לזוב היטב, ואפילו לאחר שבבר שהה הבשר במלחו שעור

מליחה קורס הדחה, לא יתנהו במקום שאין הרם יכול לזוב היטב,

וכשמולחים על נכי דף, צריך להניחו בשיפוע כדי שיזוב היטב ושלא

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

on account of the cold in the water the meat becomes hardened uid thereby the blood wi l l not emerge when the mefit is salted.

2. I f one forgot and allowed the meat to soak in water for twenty-four hours, the meat as well as the vessel in which it was soaked must not be used, if this occurred with liver, then the ecclesi-astical authorities should be consulted.

3. On the Eve of the Sabbath where there is no t imt to spare or on another occasion, when one is pressed for time, i t is sufficient to thoroughly wash the meat and let i t soak just a l ittle in water and when the water is no longer coloured red (because of the blood) the meat may be salted.

4. I f the meat were cut up after the soaking into two piec6s, it must be thoroughly rinsed especially where it has been cut on account of the blood which is in that part

5. Meat that was hardened by the frost must be softened but it must not be placed near a hot fire. I n a case of emergency i t may be soaked in tepid water.

6. The utensil used for soaking the meat must not be used in connection with any other kind of food.

7. After the meat has been soaked the water must be shaken off so that the salt should not dissolve and thereby the blood will not be drawn out. I t is necessary to take care that the meat should not have become quite dry as otherwise the salt would fall off.

8. The salt should not be as fine-grained as flour, as it would forthwith become dissolved and would not properly absorb the blood. Very coarse grained salt is also not to be used for that purpose as it drops from the meat. I t should be neither too fine nor too coarse, like the salt prepared by being boiled, but i t must be dry 60 that i t can be thoroughly sprinkled.

9. The meat must be well sprinkled on all sides with salt so that there is not a spot left unsalted. One should therefore take care to open poultry properly so that they can be salted from within.

10. The meat that has been salted must be placed where the blood can easily flow therefrom, therefore the drainer with the meat thereon must not be placed horizontally, as the flow of blood wil l be impeded thereby. Even though the meat remained in salt for the proper period of time (one hour) previous to cleansing i t , yet i t should not be placed where the blood cannot flow freely therefrom. The drainer on which the salted meat should be placed must be put in an oblique position in order that the blood may freely flow down. There

68

דיני מליחה

יהיה בו גומא שיתחבץ בו ציר, והמולח עופות או דופן שלם שיש לו

תוך ובית הבוץ, צריך להפוך צד החלל למטה כדי שיוכל הדם לזוב

הימב.

יא. יהא הבשר מוגח במלחו שיעור שעה ובשעת הדחק עשרים

וארבעה רגעים.

ת בי. לאחר שהיה הבשר מוגח במלחו כשיעורו ינפץ ממגו א

הטלח היטב ומדיחין אותו שלש פעמים במים היטב היטב, ואשד. יראת

ה׳ יש לה להשגיח בעצמה על הדחת הבשר, כי המשרתת הצמצם

לפעמים במים ויכולים לבוא חס ושלום לאיםיר דם. וצריך ליזהר שלא

להגיח את הבשר בתוך כלי בלי מים קודם שהודח,

י{. צריך ליזהר בעופות להסיר את הראש קודם השריה, ואם

גמלח העוף עם הראש, יעשה שאלת חכם. וכן צריך ליזהר בזה בבהמה.

יד. בשר שלא גמלח עדיין, לא יניחו אותו במקום שלפעמים יש

שם מלח, ויש ליחד כלי לבשר לחוד שלא להגיח בכלי זה ירקות או

פירות וכיוצא בהם דברים שאוכלים אותמ בלא הדחה, כי הדם מן הבשר

גדבק בכלי ומן הכלי גדבק בהם.

ת המוח טו. את הראש צריך לחתוך קודם שריה ולהוציא א

ולקרוע את הקרום שעליו ולשרותו ולמלחו בפגי עצמו, ואת הראש צריך

למלוח מבפגים ומחוץ. יכולים למלחו גם על השערות.

טז. העצמות שיש בהן מוח, אם עדיין הן •דבוקות בבשר, מולחים

עם הבשר ביחד כמו שהן, אבל אם נפרדו מן הבשר, ימלחם בפגי עצמם,

ולא ינוחו במלחן אצל הבשר.

ת ראשי הטלפים מרגלי הבהמות קודם השריה, . צריך לחתוך א ץ

למען יוכל הדם לזוב מהן, וצריך להגיחן באופן שיוכל הדס לזוב, ויכולים

למלחן גם על השערות.

יח. את הלב צריך לקרוע קודם השריה כדי שיצא הדם ממנו.

יט. נוהנים לחתוך נם כן את הריאה ולפתוח את הקנוקנית

הנדולות אשר בה קודם השריה.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

must also be no hollow part in the drainer where fatty matter ean accumulate. When one salts poultry or the entire abdomen of an animal which contains a cavity, then the same must be turned down-wards so that the blood may freely flow down.

11. The meat should be salted for one hour, but in cases of emergency 24 minutes suffice.

12. After the meat had remained in the salt the proper time, the salt should be entirely brushed off therefrom and the meat thoroughly washed three times. A God-fearing woman will personally supervise the washing of the meat, for her servant may sometimes stint with the water and thereby blood might be there contrary to the law. The meat before i t had been washed must not be placed inside a vessel without water.

13. Care must be taken to remove the heads of poultry before being soaked and if they were salted with the heads attached, the ecclesiastical authorities must be consulted. The same rule must be applied in respect to cattle.

14. Meat which had not been salted must not be placed on a spot where salt is sometimes put. A special vessel for the meat must bo set aside and one must not put therein vegetables or fruit or other articles of food which are consumed without being washed, for the blood from the meat clings to the vessel and thereby i t may be com-municated to the articles of food.

15. The head must be split open and the brain must be removed and the membrane upon i t must be rent before the soaking can take place. After the head has been soaked i t is salted by itself within and also without, even though the hair be there.

16. Bones containing marrow whilst they still adhere to the meat should be salted together with the meat just as they are; but if they be separated from the meat, they should be salted by themselves, and during the salting they should not be placed near the meat.

17. The hoofs of animals must be cut round at their extremities before the soaking takes place so that the blood can flow out. I t is permissible to salt them upon the hair and they must be put in such a position that the blood can flow out.

18. I t is necessary to rend the heart before the soaking takes place so that the blood may issue forth.

19. I t is also customary to cut the lung of the animal and to lay open the large tubes which i t contains before soaking takes place.

69

דיני מליחה

ה לבשלו לכתחלה על נ ק כ. בכבד יש הדבה דם לפיכך אין לו ת

ידי מליחה אלא צריך לצלותו על האש, אבל צריך לחתוך אותו מקודם

ל הדם היטב, ולהניחו חתוך על האש למען תשאב האש היטב את כ

אשר בו ומדיחים אותו קודם שמניחים אותו על האש ובשעה שהוא מונח

על האש מולחים אותו קצת, וצולין אותו עד שיהא ראוי לאכילה ואחר

כך מדיחים אותו יפה מן הדם שפלט. ויש ליזהר להדיח אותו שלש פעמים

ואחר כך יכולים לבשלו.

כא. צריך ליזהר לצלות את הכבד דוקא על האש ולא בתנור

גרוף, וכן לא יכרבו אותו בניר לצלותו ואפילו בניר נרוע. אבל אין

למלוח את הכבד קידם צליח כדרך שמולחים בשד, ומכל שכן שאין

למלוח כבד עם בשר ביחד.

כב. הטחול דיגו כשאר בשר רק צריך להסיר קודם שריה את

הקרום שעליו, שאסור משום חלב, גם צריך לגקר אותו. גוטל את

ראש הגיר ומושך אותו וגמשבים עטו שלשה חוטים שבתוכו, וצריך

ליזהר שלא יפסוק שוט חוט, ואם גפםק צריך לשרש אחריו.

כג. החלחולת ושאר מעים מולחים בצד החיצון שהשומן דבוק שם.

ת הכחל אסור למלוח יחד עם בשר, וגוהגין שלא לבשל כד/ א

ת הכחל אלא צולין אותו על גבי גחלים, יקידם הצליה צריך לקרעו א

שתי וערב בדי שיצא החלב, ואחר שנצלה מותר לחתכו בסכין של

בשר, אבל לצלות את הכחל בכלי אסור, דכל שבכלי נקרא בשול.

ת החלב קודם בה. קיבה של עגל שנמצא בו חלב, שופכים א

שריה והרי הוא כשאר בשר.

כך. ביצים שנמצאו בתוך עופות בין שהם קטנים מאד בין שנגמרו

לנמרי עם קליפתן צריכות שריה ומליחה והדחה, אבל לא ימלחן אצל

הכשר, יניחן כמקים שלא יזוב עליהן הדם מן הבשר, וביצים אלו אפילו

ננמרו לנמרי אפור לאכלן בחלב.

ת לעת אסיד לבשול אלא אם נשרה ע כז. בשר ששהה שלש מ

בינתים.

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

20. The liver which has a large quantity of blood is not made ready for cooking by the mere process of salting, but i t must be broiled prior thereto. I t should be properly rent asunder and where the rent is, i t must be placed on the fire i n order to draw out all the blood thoroughly. I t must be washed before i t is placed on the fire and slightly besprinkled with salt as i t is broiling over the fire. I t should be sufficiently broiled to make i t fit to eat. Then i t must be thoroughly washed so that all the blood which has been discharged is rin3ed off. Care is to be taken that i t should be washed three times and i t can then be cooked.

21. Care should be taken to broil the liver over the fire onlyand not in an oven cleansed of ashes. I t must also not be tied to a spit, even though i t be a small one. The liver, before it is broiled, should not be salted in the same manner as meat is salted, and more especially i t must not be salted together with meat.

22. The spleen is governed by the same laws as apply to meat, with the exception, however, that the membrane which surrounds it, which is forbidden because of the fat which i t contains, should be removed before the 60aking. I t should be porged as follows: the head of the vein (of the spleen) is taken out which draws along with i t three cords contained therein, care should be taken not to sever any of these cords, for if they be severed i t is necessary to remove them.

23. The bowels and other entrails should be salted on their exterior surface where the fat adheres.

24. The udder must not be salted together with meat, and i t is customary not to cook i t but to broil i t over a coal fire; before i t is broiled i t should be rent cross-wise so that the milk issues for th ; after i t has been broiled i t is permissible to cut i t with a knife used for meat, but i t is forbidden to broil the udder in a vessel, as this is termed cooking (בשול).

25. The stomach of a calf containing milk must havo tho latter removed before the soaking and i t is then treated like other meat.

26. Eggs found inside poultry, i t matters not whether the former be in the first stages of growth or whether they are found in a complete state even in their shells, require soaking, salting and washing off; but they should be salted separately from the meat, and be placed in such a position that the blood from the meat could not flow upon them. Such eggs even though they be covered with a shell, are forbidden to be partaken of together with milk.

27. Meat which had been put aside for 72 hours must not be cooked unless i t had been soaked in the interval.

70

דיני טבילת כלים

בה. מהנין בעופות שלאחר שהסירו את הנוצות מהבהבין אותם

כאש כדי להסיר את הנוצות הנשארות, וצריך ליזהר שלא להבהבס כי

ת אם בשלהבת של קש ותבן, ולא יעשו שלהבת נדולה, ויזהר להוליך א

העופות אנה ואנה לבל יתחמטו.

דיני טבילת כלים.. הקונה כלי סעודה מאינו יהודי, אפילו הם חדשים, אס הט של א

ת או זכוכית, אסור להשתמש בהם, אפילו בצונן, עד שיטבול ו מיני מתכ

אותם במעין, או במקיה כשרה, או בנהר, ובזמן רבוי נשמים והפשרת

שלנים, אין טובלים בנהר וקידם הטבילה צריך לברך, בא״י אם״ה אקב״ו

על טבילח, אם הוא כלי אחד יסיים ״כלי״, ואס המה שתים או יותר,

יסיים ״כלים״.

ב. כלי עץ או כלי חרס, אינם צריבין טבילה, אבל אם יש על

כלי העץ חשוקים של ברזל, או שהכלי חרס מצופה באבר (נלוזירט),

ת או כלי שבור ונקוב, שלא ו יטבלס בלא ברכה וכן אמ ישראל נתן מתכ

היה מחזיק רביעית, לאומן אינו יהודי לתקן לו כלי, צריך לטבול בלא

ברכה, וכן ישראל המחזיק בית מעשי זכוכיח, ופועלים אינם יהודים

עובדים בו, צריך נ״כ טבילה בלא ברכה, ובבל אלה אמ אפשר, יהדר

לטבול אותם יחד עם כלים הטעונים כרכה.

ג. אם אינו יהודי השתמש בכלי ישן, באופן שצריך הכשר נ״כ

ע״י הנעלה או ליבון, יכשירנו םקדום, ואח״כ יטבלו.

ד. אם שאל או שבר כלי מאינו יהודי, אינו צריך טבילה, ואס

שאל או שכר כלי מחניני ישראל, צריך טבילה כלא ברכה, והחנוני יודיע

זאת למי שיקנה אח״כ, שלא יטבלהו שנית בברכה.

לה: ךן. שלשה מיני כלי מאבל חלוקים בדיניהם לענץ טבי

ת שהיא ראוי לאכלו מיד, צריכימ ע א) כלים המשתמשים בהם למאכל ב

טבילה בברכה, ב) המשתמשים בהם למאכל בעור שאיני ראוי לאכילה

עדיין, א״צ טבילה כלל, נ) המשתמשים בהם למאכל בעוד שאינו ראוי

LAWS A N D C U S T O M S O F I S R A E L

28. I t is customary to singe fowls which have been plucked 80 as to remove the remaining feathers. Care should be taken that this should only be done over the flamo of stubble or straw and that i t be a small flame, and that the poultry be moved to and fro 80 that i t should not become heated.

L A W S CONCERNING T H E IMMERSION OF UTENSILS.

1. One who purchased of a non-Jew table utensils made of metal or glass must not use them, even if they be new or even if they be for cold viands, before he dips them in a spring or in a ritual immersion bath or in a stream, but in a time of excessive rain or during a thaw they must not be dipped in a stream. Previous to the immersion the following benediction should be 6aid ,בא״י אסיה אקב״ו על טבילת :i בלי f one vessel be immersed, but if two or more be immersed he should conclude with the word כלים.

2. Wooden or earthenware utensils do not require immersion unlesB the wooden vessel have bands of iron, or if the earthenware vessels be glazed, they should be immersed without pronouncing the benediction. This is also the law in the case of an Israelite who gave a metal utensil or a broken and leaking vessel that could not contain a fourth of a Log (a quantity equal to the capacity of one and a half eggs) to a non-Jewish artisan to repair for him, he must immerse i t without saying a benediction, also in the case of an Israelite who has a factory of glassware and employs non-Jews, the vessels manufactured require immersion but no benediction need be said. I n the immersion of all the foregoing one should endeavour to have them immersed together with the vessels over which a benediction must be said.

3. I f a non-Jew had used an old vessel in such a mannor as to necessitate its being made Kosher (ritually fit for use) by the process of purification by boiling water or by making i t white by heat, it should first be made Kosher and then immersed.

4. A glass vessel borrowed or hired of a non-Jew does not require immersion but if borrowed or hired of a Jewish dealer i t requires, immersion but no benediction need be said, and the dealer should inform the one who buys i t in order that the latter should not again immerse i t and pronounce a benediction.

5. There are three kinds of table utensils subject to different laws of immersion: (1) Vessels used for containing food fit to be eaten at once require immersion preceded by the benediction; (2) vessels used for containing food that is not yet fit to be eaten, do not require any immersion whatsoever; (3) vessels used to hold food which

71

דיני פת ושלקות ונו׳

לאכילה עדיין, אבל ראוי ואפשר הוא להשתמש בם נם למאכל הראוי

וגנמר לאכילה, צריכץ מכילה בלא ברכה.

ו. צריכין להשגיח קודם הטבילה שיהא הכלי נקי ולא יהא עליו

שוס לכלוך או חלודה, (אך רושם או חלודה, או שחרורית בעלמא, שדרכו

בכך, ואין םקפידין עליו, איגו חציצה), ויטבול כל הכלי עם יד הכלי

בפעם אחת שיהא כולו במים, והאדם האוחז בכלי בעת הטבילה, יטבול

ירו מקודם, ולא יאחוז הכלי בחוזק, אלא בדבוק בינוני, ואם טובלין ע״י

, יהיה הקשר רפוי כדי שיבואו המים בכל ת הכל* כחבל מה שיקשרו א

מקומות הכלי, ואם הוא כלי שפיו צר, ישניח שיהיה במים, עד שיתמלא

כל הכלי מימ, באופן שיבואו המים על הכלי מבפנים ומחוץ.

ז, קטן וקטנה אינם נאמנים על מבילת כלים.

, אסור להטביל כלי בשבת או ביום טוב, ואם שכח להטבילו | ך

מקודם, יתניהו לאינו יהודי במתנה, ויחזור וישאול ממני, ואם הוא כלי

שראוי להביא בו מים (במקום שמותר לטלטל) ישאב בו מימ ויביאהו

לביתו, דלא מחזי כטובל, ולא יברך עליו.

ט. אם נשתטש בכלי קודם שטבלו, לא נאסר המאכל. ומב״מ

אפילו נשתמש בו מאה פעמיט, צריך לטבול אותו.

הלכות פת עכום, בישולי והלב עכ״ום.ת מנחתום אינו יהודי (אס אץ . יש מקומות שמקילין לקנות פ א

בו חשש תערובות איסיד), אם אץ מצוי שם נחתום ישראל, או אפילו

ת יפה כמו של האינו יהודי, אז יש שם נחתום ישראל, אם אין פ

ס אינו יהודי, אכל פתוי של בעה׳׳כ ת מהנחתו פ מותר להם לקנות ה

הנאפה לבני ביתו, אין לאכול רק אם הוא כדרך, שאינו יכול להשינ

ת ישראל, או אם הוא במקים שאין נחתימ מצוי, אז מותר אפילו פ

כפתו של בעל הבית, ואם ישראל השליך אפילו רק עץ אחד לתוך

ת של איני יהידי. התנור בהיסקו, מותר הפת, ולא היי פ

ג. דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, ונס עולה על שולחן מלכים

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

is not yet fit to be eaten, but if they be also able to hold food fit to be eaten, then they require immersion but without any benediction.

6. Before dipping the vessel in the water i t must be examined as to its thorough cleanliness, i t must be neither soiled nor rusty (but a particle of rust or a little black, usual on such a vessel and regarding which one is not particular, is not reckoned as a thing intervening). The entire vessel and its handle should be submerged both together in the water, and the one who holds the vessel during the immersion should first dip his hand in the water. The vessel should not be held tightly in one's hand, but i t should be held with an ordinary grip. I f the vessel be dipped by means of a string attached thereto, the string should be loosely knotted in order that the water may reach every part of the vessel. I f the vessel have a narrow mouth, one should ba careful to keep i t in the water until i t fills entirely so that the water should cover i t both within and without.

7. A boy or gir l may not be trusted with the immersion of vessels.

8. I t is forbidden to immerse a vessel either on Sabbath or on & Holyday. I f one had forgotten to immerse i t before those days, he should give i t to a non-Jew, and then borrow i t of him. I t i t be a vessel proper to carry water therein (in a locality where carrying on the Sabbath is permissible) he should draw water therewith and bring the water to his house in order that i t shall not appear as if he had immersed i t , but he should not say the benediction over the same.

9. I f the vessel had been used before i t was immersed, the victuals that were in i t do not become prohibited thereby, nevertheless i t must be immersed, even if i t had been used a hundred times.

L A W S CONCERNING T H E BREAD A N D COOKED FOOD or A NON-JEW.

1 . I n some places there are Jews who are not very stringent and purchase bread of a non-Jewish baker (if there be no suspicion of i t containing anything contrary to the Jewish dietary laws). Where there is no Jewish baker, or where the bread of the Jewish baker is inferior to that of the non-Jewish baker, i t is permissible to pur-chase the bread of the non-Jewish baker, but the bread of a private person specially baked for his own family should not be eaten, unless one be on a journey and i t be impossible for him to obtain the bread of an Israelite, or i f he be in a locality where a baker cannot be found, he is then permitted to partake of the bread of a private person. I f an Israelite had thrown but one piece of wood in the furnace of the oven (of the non-Jew) at the time the fire was l i t , i t is permissible to par-take of bread baked in that oven as i t is no longer accounted as the bread of a non-Jew.

2. A n article of food that is not eaten in its natural state, and is fit to be served at the table of kings, either as a relish eaten with

72

דיני פת ושלקות ובו׳

ת או לפרפרת, שבשלו או צלאו אינו יהודי, אפילו פ ת ה ת בי א פ ל ל

בבליו של ישראל ובבית ישראל, אםור משום בשולי אינו יהודי, אבל

דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי, או שהוא דבר שאינו חשוב ואינו עולה

על שולחן מלכים, אין בו מש־ס בשולי אינו יהודי, ואין לחוש להכלים,

דסהם כלים אינם בני יומם.

ד, שפחה אינה יהודית, המבשלת בבית ישראלים בשביל ישראל,

מותר התבשיל לישראל, אבל התבשיל שבישלה בשביל עצמה לבדה,

אם הוא מהדברים שיש בהם משום בשולי אינו יהודי, אםור לישראל,

ואף על הכלי ישאל לחכם. וכן אינו יהודי שבשל תבשיל לחולה בשבת

התבשיל אסור במוצאי שבת אף להחילה, אס אפשר בחבשיל אחר,

ועל הכלים, ישאל לחכם.

ת אינו יהודי, הנזכר פ ת ישראל שאפאו אינו יהודי, נרוע מ ה, פ

לעיל, ואמור משום בשולי אינו יהודי ולכן אלו השולחים פתם לאפות

אל אופה אינו יהודי, או אל אופה המחלל שבת בפרהסיא, יזהרו שישראל

ישליך עץ לתוך החניר, או שיניח בעצמו הפת לתוך ההנור.

ו, פירות שלא נתגרלו כל צרכם אם מגנמ אינו יהודי, וכן ביצימ

ת שפניה מוחים בביצים, אם בשלן או אפן אינו יהודי, מבושלות וכן פ

אסורין, ואפילו לשתות קאפפע, או טשאקאלארע, או טהעע, בקביעות

בבית אינו יהודי, אסור.

ו נבינות, ז חלב שחלב אינו יהודי אסור, אפילו לעשות מטנ

ת החליבה, ויראה שהכלי נקי, ל ח ת ולבתהלה צריך הישראל להיות ב

ולא יחלוב לתוך הכלי, שדרכי של אינו יהודי לחלוב לתוכו. ואם אינה

ל מקום שאין יהודית חולבת הבהמות בכית ישראל או בדיר שלהם, כ

בית איי מפסיק, ואין לחיש לבהמה טמאה, מותר, אבל אם בית אינו

יהודי מפסיק, צריך שיהא שם ישראל, ואפילו קטן או קטנה, בני ט'

שנה םני.

ח. נבינות של אינו יהודי אסורות, ואם הישראל רואה את החליבה

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

brefcd or as dessert, i f cooked or roasted by a non Jew even in the utensils of an Israelite and in the house of an Israelite, i t is yet for-bidden food, inasmuch as i t is the cooking of a non-Jew; however an article of food that is eaten when raw, or that is neither a delicacy nor fit to be served at the table of kings, is not affected by the rules deal-ing with the cooking of a non-Jew, nor need any apprehension be felt regarding utensils wherein i t was cooked, as i t may be as6umed regard-ing vessels in general that no cooking has been done in them during the past twenty-four hours.

3. A Jewish family employing a non-Jewess, who cooks for them in their own house, may eat of her cooking, but they are forbidden to partake of the cooking that she does for herself if i t be of food coming under the rules of the cooking of a non-Jew, but regarding the vessel which she used for her own cooking the ecclesiastical authorities should be consulted (as to whether i t may be used again). Food cooked by a non-Jew for a sick person on Sabbath is forbidden to be eaten at the close of Sabbath, even by the sick person himself i f i t be possible to cook other food for him, and the ecclesiastical authorities should be consulted regarding the future use of the vessel in which the cooking was done.

4. I t is less becoming to eat the bread of an Israelite baked by a non-Jew than to eat the bread belonging to a non-Jew previously mentioned, as i t is forbidden inasmuch as i t comes under the rule of the cooking of a non-Jew, therefore all who send their bread to be baked by a non-Jewish baker, or by a Jewi6h baker who openly dese-crates the Sabbath should see to i t that an Israelite throws a piece of wood into the furnace or that he should place the bread in the oven.

5. Fruits, not fully grown, which have been preserved by a non-Jew, as well as boiled eggs and bread smeared over with egg when cooked or baked by a non-Jew are forbidden food. I t is also pro-hibited to drink coffee, chocolate, or tea at the house of a non-Jew if a regular practice be made thereof.

6. Mi lk which has been milked by a non-Jew is prohibited to be consumed, i t is even forbidden to make cheese therefrom, for i t is necessary that an Israelite be present at the outset, when the milking is about to take place, to see that the milk pail is clean. We avoid using the milk pail which the non-Jew generally uses for milking pur-poses. Should a non-Jewess milk the cows on the premises of an Israelite or in his barn, where the house of a non-Jew does not intervene, and i t is not feared that (the milk may be drawn) from an unclean animal, the use of that milk is permitted. However, if the house of a non-Jew should intervene, i t is necessary for an Israelite to be present at the milking, even a boy or girl aged nine years would suffice for that purpose.

7. The cheese of a non-Jew is forbidden food, if, however, an Israelite had witnessed the milking as well as the making of the cheese

73

דיני נט״י לסעודה

ועשיית הגבינות אם הגבינות בשעת עשייתן הן של ישראל, מיתרות, אבל

ת. אם הן בשעת עשייתן של איגו יהודי, אםורו

ת שמגהגן לאכול חמאה של איגו יהודי, אמגם אין ^ ט. יש מ

בזה היתר, רק בחמאה שיודע הישראל, שאין בה תערובות איפור.

דין מי שרוצה לאכול או לשתות קודם הסעודה.

א. יש למגוע מאכול קודם גמילת ידים דברים שיאכל ממיגים

אלו גם בתוך הסעודה, בין שהם דברים שצריכים לברך עליהם בשעת

הסעודה, כגין פודות, בין שהם דבריס שאין צריכים לברך עליהם בשעת

הסעודה, כגון מיגי לפתן ומיגי קטניות ותפוחי אדמה.

ב. יש למנוע מלשתות קודם נטילת ידים אלא אם ישתה בום

ס מה ששתה יין נם לאחר ברכת המזון שיברך אחריו על הנפן ויפטור נ

קודם נטילת ידים.

ג. אם הוא רוצה לאכול קודם נטילת ידים מיני מזונות שברכה

אחרונה שלהם היא על המחיה, כין שיאכל מהם נם בתוך הסעודה בין

שלא יאכל מהם בתוך הסעודה, הם נפטרים בברכת המזון (כי ברכת

המזין פוטרת ברכת על המחיה), ובלבד שלא יפסיק הרבה בון אכילה

זי לנטילת ידים, אבל אם היא צריך להפסיק הרבה, צריך לברך החלה

ברכת על המחיה על מה שאכל, ואפילו יאכל ממינים אלו בתיך

הםעודה.

דיני נטילת ידים לסעודה.

ת שמברכין עליו המוציא שהוא פ א. לא הצריכו נטילה אלא ל

ת שאין מברכין עליו המוציא, פ חיי נפש, שא״א להיות בלעדו, אבל ל

כנץ זה שמברכין עליו בירא מיני מזונות, אם אינו קובע סעודתו עליו

ת וצריך פ א״צ נט״י, אבל כשק״בע סעודתו עליו, וא״כ הוא דומה ל

לברך המוציא צריך נט״י נ״כ, ודוקא אם רוצה לאכול כביצה פת, אן

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

and i f during the process the cheese belonged to the Israelite, he is per-mitted to partake thereof, but i f during the process i t belonged to the non-Jew, i t is forbidden food.

8. I n some places people make a practice of eating the butter of a non-Jew, but there is no authority to support this practice, unless sueh people have reliable knowledge that the butter does not con-tain anything which makes i t forbidden to be eaten.

T H E L A W CONCERNING O N E W H O DESIRES 1 0 E A T OR D R I N K PRIOR

TO T H B M E A L .

1. Before washing the hands one should avoid eating such things which wil l be served in the course of the meal. I t matters not whether they be such things which require a separate benediction during the meal, e.g., fruit, or whether they do not require a benediction during the meal, e.g., different kinds of relish or peas or potatoes.

2. Before washing the hands one should avoid drinking. But if one w i l l drink a glass of wine also after Grace at the conclusion of the meal so that its special grace wi l l be said thereafter, then this wi l l exempt from benediction that which he drank before washing the hands.

S. I f , before washing the hands, one desire to partake of such kinds of food after which we say •על המחיר (for the sustenance, etc.), and whether he intends to eat of the same during the meal or not, grace after meals exempts him from saying the benediction, since the grace after meals exempts one from saying the grace .על המהיר. The fore׳ going, however, only applies to him who washes his hands after par-taking of that food, without any undue interruption, but i f he be compelled to allow a long interval to elapse, he should say the grace על המחיה on account of what he had eaten, even i f he should intend to eat of the same kinds of food during the meal.

L A W S CONCERNING T H E W A S H I N G OF T H B H A N D S BEFORE MEALS.

1. I t is not required to wash the hands (ritually) except before partaking of bread over which the benediction המוציא is said. Bread is the staff of life without which i t is impossible to exist, but if one desire to partake of food upon which the benediction המוציא is not pronounced, e.g., if i t be of the kind over which the benediction בורא is pronounced, he is not obliged to wash his hands previous מיני מזונותto partaking thereof, if he should not make a proper meal of i t . If, however, he should make a proper meal of i t , i t is regarded as if i t were bread, inasmuch as i t is necessary to pronounce the benediction before eating i המוציא t and i t therefore requires also the (ritual) washing of the hands. Ablution is necessary only when one intends to eat bread of the size of an egg, he must then wash his hands and pronounce

74

דיני נט״י לסעודה

צריך לטול ידיו בברכה, אבל אם רוצה לאכול פחות מכביצה, יטול

ידיו ולא יברך ענט״י,

ב. אין נוטלין לידים אלא בכלי, וכל הכלים כשרים, ובלבד

ס ת ל ח ת שיהיו עשוים לקבל משקה בתיכם, אבל אם אינם עשוים ם

לקבל משקה, כגון כיסוי כלים וכדומה, אסור ליטול מהם הירים, וכלי

שאיגו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה, אס מתחלתו געשה כך להשתמש

בו עיי סמיכה, יש לו דין כלי.

ג. הכלי צריך להחזיק רביעית, לא פחות, וגם צריך שיהיה

שלם בלי שוס גקב או סדק מפולש, וגמ למעלה יהיה שוה בלי שוס

חריץ או בליטה, ואותן כלימ שיש להן כמין מרזב בולט בגובה שפת

הכלי שיוצקין ממגו דרך שט אין גומלין לידים דרך המרזב, כי אין

, כיון שאיגו מחזיק שמ משקה, אלא צריך ליטול דרך להמרזב דין כלי

שפת הכלי מקום שמחזיק משקין, וכלי שיש לו סדק כמוציא משקה, הייגו

נקב קטן מאד שאין הטיס יוצאין טיף אחר טיף, אס אין לו כלי אחר

והוא שעת הדחק, יכול לטול ידיו בזה הכלי.

ד. כלי שיש לו ברזא (כמו קראן), כיון שתחלת תיקונו כך,

מיקרי כלי, רק שצריך להחזיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה, בד״א בכלי

שיש לו ברזא, אבל אותן הקראנען, הנעשים בבתינו, בקצה הצינור,

היוצא מן הכותל, אין לטול ידים משם, כיון שאין כאן כלי, ובשעת

הדחק יש להתיר ע׳׳י שיניח ידיו למטה סמוך למקום שמתכנסים המים,

אך יש ליזהר להחזיר הברזא בכל שפיכה ולהניח ידיו שם בעת קלוח

המים דווקא.

ה. לא יתן מיס לחבידו בחפניו, וה״ה אט נטל ידו אחה, לא יקח

בה מים וישפוך על היד האחרת, שאין נוטלין אלא מן הכלי.

ו. אם אין לו כלי, מותר לטבול ידיו בנהר, או במקוה, ובשעת

הדחק שאין לו מים, מותר לטבול ידיו בשלנ, המונח על הארץ, אם

יש בו ארבעים סאה, כשהוא מחובר ושוכב על .הארץ, ואעפיי שהוא

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

the benediction, but if he wish to eat bread less than the size of &n eg£ he should wash his hands but should not say the benediction.

2. One should not wash one's hands otherwise than by means of a vessel, and all vessels may be used for that purpose providing they were made expressly to hold liquids, but i f they wero not made originally for the purpose of holding liquids, e g., the covers of vessels ana the like, i t is forbidden to wash the hands therewith. A vessel that can stand only by the support of another, i f i t had been expressly made to be used thus, is considered a proper vessel as regards the law of washing the hands therewith.

3. The vessel must hold no less than a quarter (1(רביעית of a Log, it should also be intact, having neither hole nor an open crack therein, it should also have an even surface without any cavities or protruding parts. When one has a vessel with a spout through which the water is poured, then he must not let the water with which he washes his hands run through the spout, as the law applying to a vessel does not hold good in the case of a spout of the vessel, since i t does not contain any liquid, he must therefore pour the water from the edge of the vessel which contains the liquid. A vessel which has a crack that can serve as an outlet for liquids, that is a very small hole through which, however, the water does not leak out drop by drop, and i f one have no other vessel and if he be pressed for time, he may wash his hands therewith.

4. A vessel that has a tap, inasmuch as i t was thus originally made for its improvement, is called a vessel (wherewith i t is proper to wash the hands), however when washing therewith one should open and close the tap on every occasion of washing. This can be properly performed with a vessel in which there is a tap, but the taps with which our houses are supplied, which project from the wall and serve as an outlet for the water which flows through a water pipe, inasmuch as that is not a vessel one should not wash one's hands therefrom. I n an emergency, however, i t is permissible to wash therefrom, provided one place one's hands below the tap close to its mouth where the water flows, but care must be taken on every occasion of washing, to turn the tap and to have one's hands beneath the tap only when the water is flowing forth.

5. One should not wash his neighbour's hands with one's hands full of water, the same law applies to one who had washed one hand, he is forbidden to take water therein in order to wash the other hand, as the washing must be performed only by means of a vessel.

6. One who has no vessel is permitted to wash his hands by dip• ping them into a river, or into an immersion tank, and in an emergency when one cannot obtain water, he is permitted to dip his hands in snow which lies on the ground if its quantity, as i t thus rests upon the ground, is equal to the capacity of forty Seahs5 (i.e. approximately twenty-four cubic feet) of water, and i t does not matter if i t be close

»Th• hog •quail tbt espacity contained by •ix eggs. •A Saah alio tquali 10.596 qU. according to the Oxford Ooiraiu•.

75

דיני נט״י לסעודה

נמוך, ומברך על נטילת ידים, אבל אסור ליתן שלג בכלי ולטבול בו

ידיו, ואם ריסקו דינו במים.

ז. אס הכניס ידיו לתוך הכלי של מיס ושכשך ידיו בהם, לא

עלתה לו נטילה כלל, וצריך לחזור ולטול ידיו בלא ברכה.

ח. כשם שהמים צריכין שיבואו מתוך כלי, כך צריכין שיבואו

מכח נברא דהיינו שיבאו על ידי שפיכת אדם, והכל כשרים ליתן מיס

לידים, אפילו חרש שוטה וקטן, חוץ ממי שאינו יהודי, או נדה, וקטן

ת מבן שש, יש ליזהר לכתחלה. פחו

ת איזה מ ח ת מקומם, בין מ מ ח ט. מים שנשתנו מראיהם, בין מ

ת עצמם כשרים, מ ח דבר שנפל לתוכם, פםולין לנט״י, אבל אם נשתנו מ

ת דבר אחר, כשרים. מים מלוחים, מ ח ואם חזרו לברייתם, אפילו נשתנו מ

לב פסולים לנט״י, סרוחים ומרים, או עכורים, אם אינם ראוים לשתית כ

ב יכול לשתותם, כשרים, ומי הים ת טיט, אם כל מ ח ואם הם עכורים מ

אינם כשרים רק אחר שירתיחם.

. עשה בהם מלאכה, בנון שהדיח בהם כלים המלוכלכים, או י

ששרה בהמ ירקות, או שהעמיד בחובם כלי עם משקים, בשביל שיצטנן,

או כלים שנתבקעו בשביל שיתחברו, או שמדד בהם מדות, או ששרה

בהם פת, אפילו נתכוון לשרות ככלי אחר ונפל לכלי זה, כיון דניחא

ליה, הרי המים נעשו כשופכין, ופסולים, אבל אם לא רצה כלל לשרות,

או להדיח, וגפל לכלי של מים, כשרים. מים שגמאםו, כגון ששהה

מהם כלב, או חזיר, וכדומה, אם יש לו מים אחריט, אל ימול ידיו בהם•

. טי שלא נטל ידיו ונגע בסים, לא גטמאו המים, אבל אס א י

שכשך ידיו בתוך המים לנקותן, ואפילו לא רחץ בהט, רק אצבעו

הקטנה לנקותו, נפסלו בל המים, מפני שנעשה בהם מלאכה.

יב. אם אין לו מים, מותר לטול ידיו בשכר, או בשאר משקין,

או במים חמים, ואפילו הם חמים מאד, ואם נתן במים דבר המריח כדי

שיריחו, כשרים לנטילת ידים.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

to the ground, he should pronounce the benediction על נטילת ידים, but it 1B forbidden to place snow into a vesBel and to dip his hands therein; if, however, he melted it, it is treated as water.

7. If one had immersed his hands into a vessel containing water and dabbled therein, he has not ritually performed the r.blution, and he must again wash his hands without pronouncing a benediction.

8. Just as it is necessary that the water wherewith one performs the ablution should be poured from a vessel, so it is necessary to have it performed by human agency, that means, that it must be poured out by a person, and all persons are fit to pour out the water, even a deaf and dumb person, an insane person and a minor, with the follow-ing exceptions, a non-Jew or a menstruant; one should also, if possible, be careful to avoid the help of a child less than six years old.

9. If the water's appearance had changed either through its situation or through something that fell therein, it is unfit for use in washing the hands, but if the change arose naturally it is fit. If the water resumed its former proper appearance, even if the change had been caused by some external means, it is fit for use. Salt, foul, bitter or turbid water, which is not fit for a dog to drink, is not fit for use in washing the hands. If its turbid state be due to mire and a dog could drink thereof, it is fit for use. Sea-water is only fit for use after it has been boiled.

10. Water which had been used, e.g., he had washed soiled uten-ails or had soaked vegetables therewith, or he had therein a vessel con-taining a liquid for the purpose of keeping it cool, or cracked vessels in order to repair same, or if he had tested (therewith) the capacity of measure or had soaked bread therein, even if he had intended to soak the bread in a different vessel and it fell into that vessel, inasmuch as it suits him to have it thus, such water is accounted as though it had been poured out, and is unfit for use. If, however, he did not at all desire to soak or wash anything, but it fell accidently into a vessel of water, such water is fit for use. Water which had become loath-some, e.g., whereof a dog or swine or the like had drunk, should not be used for washing the hands if other water can be obtained.

11. One who had not washed his hands, although he had touched the water, does not defile it thereby, but if he dabbled with his hands in it to cleanse them, or even if he only washed his little finger therein in order to cleanse it, all that water thereby becomes unfit (for the ritual washing) as it has been used for some other purpose.

12. If one have no water, he is permitted to wash his hands with beer or with other beverages or with warm water, even if the water be very warm. Water in which he had put an aromatic substance so as to scent it may be used for the ablution of the hands.

76

דיני נט״י לסעודה

יג. אם נחערבו מים פסולים במים כשרים, אזלינן אחר הרוב.

ת הצפורן ח יד. צריך ליזהר מחציצה, שלא יהיה טיט או עפר תת הצפורן ננד הבשר, אינו ה מה שיוצא חוץ לבשר, אבל מה שהיא ת

חוצץ, כיון שהוא דבר מועט, אין דרך בני האדם להקפיד על זה, אבל

נד הבשר, הכל מקפידין, ואף שהוא אינו מקפיד, בטלה דעתו שלא כנ

אצל כל אדם, ובשאר היד, הכל חוצץ, אם הוא דבר הנדבק, וצריך

להסיר הטבעות, ואם הן רפויות על אצבעותיו, בדיעבד עלתה לו נטילה,

אבל לכתחלה צריך להסירן, ומי שיש לו מכה על ירו ועליה רטיה,

שמצטער להסירה, לא הוי חציצה.

טו. מי שיריו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע, כי אם חזוחא

בעלמא, לא הוי חציצה, אבל אם יש עליהן ממשות הצבע, אפילו דק

מעט הוי חציצה, אך אס הוא אומן בכך, דהיינו צובע, או שהוא כותב

תמיד ואצבעותיו מלוכלכות בדיו, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זו

אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה, אלא א״כ הוא ברוב היד.

טז. שיעור המיס קשה לשער בצמצים, וצריכין לשפוך על כל יד

ל מיס בשפע, ונוטלין החלה יד ימין, ואח״כ יד שמאל, ויבואו המים על כ

היד, דהיינו עד הקנה של זרוע לא ישאר מקום בלי מימ, וע״כ יפריד

קצת האצבעות, וינביהן קצת כלפי מעלה, בכדי שיניעו המים בכל אורך

האצבעות, ובראשן וברחבן סביב, ויבאו בשפיכה אחת, ולכן אין ליטול

ל ת אחת, ונכון לשפוך על כ כ ידיו מכלי שפיו צר שאין המים יורדים ב

יד שתי פעמים, ונוטלין לידים בין בכלי, ובין על גבי קרקע.

יז. לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשן ביחד וינכיהן כנגד ראשו, כמו

שכתוב שאו ידיכם כוי, וקודם שמננבן יברך אקב״ו ענט׳׳י, ואם לא בירך

קודם הנינוב, לאחר שבירך המוציא, לא יברך, מכאן אזהרה להמוני עם,

שמננבים ידיהם בעת אמרם פסוקי שאו ידיכם, והברכה אומרים אהד

הנינוב, אשר לא כדת, רק יזהרו לנםור הברכה קורם הניגוב, ויזהרו לננב

ידיהם יפה יפה, ולא יננבן בבנדו.

יךן. אם לאחר ששפך המים על ידו האחת, ננע שם בידו השניה,

L A W S AND CUSTOMS OF ISRAEL

13. I f water fit for use were mixed with water which was unfit, then the condition of the greater quantity determines that of the rest.

14. One should guard against anything intervening (between any part of the hand and the water) e.g., clay or dirt under the finger nails which protrude beyond the fleshy part of the finger, but what is under the surface of the nails next to the flesh is not an ' interposi-tion,' as i t is & small matter about which people in general are not particular, but t i l people are particular about that which is above thb flesh, and even one who is not fastidious in that regard, must give way to the opinion of the majority. As regards the rest of the hand every-thing which clings to i t is 'an interposition,' one should therefore remove the rings from one's fingers. I f the rings were loose on his fingers and he had inadvertently washed his hands whilst wearing them, the ablution is counted as properly performed ; however, whenever possible one must remove them. I f one has a bruise upon his hand and i t be covered with a plaster which i t would be painful to remove, the latter is considered to be an ' interposition.'

15. One whose hands are dyed, but without having any dye stuff upon them, this mere colouring is not counted 'an interposition,' but if the dye stuff be upon them even a small quantity, this is an ' inter-position.' If, however, he be a dyer or one who is always engaged in writing and whose fingers are ink-stained, and he is accustomed thereto, and all of his craft are not particular in that respect, i t is not counted as an ' interposition,' unless i t cover the greater part of the hand.

16. I t is difficult to exactly determine the quantity of water necessary for use in washing the hands, but i t is necessary to pour plenty of water upon each hand. First the right hand should be washed, then the left, then the water should be poured on the entire hand as far as the arm. He should leave no part of his hand un-washed, for that reason he should slightly separate the fingers, and raise them slightly upward in order that the water should run down the entire length of his fingers, also upon the finger tips and around them. The entire hand should be thus washed by one act of pouring out the water. He should therefore not wash his hands out of a vessel with a narrow opening, for the water cannot flow freely by one act of pouring out. The water must be poured twice on each hand. This ablution can be performed either on a vessel or upon the ground.

17. After one had washed both hands, he should rub them together, then raise them upward, as i t is writ ten: " L i f t up your hands:" (Ps. cxxxiv. 2) then before drying them he should say the benediction על נטילת ידים. I f he did not say the benediction before drying his hands, then after having said the benediction המוציא, he cannot say the benediction על נטילת ידיש. The hands should not be dried during the recital of the verses שאו ידיבש as this is contrary to the law. The hands should be dried while saying the benediction על נטילת ידים, care being taken that the benediction is completed before the hands are completely dry. The hands should be thoroughly dried, but one should not dry them on one's garments.

77

דיני בציעת הפת וברכת המוציא

או אדם אחר ננע שם, אד נטמאו הםימ שעל ידו, וצריך לנגבן, וליטול

ידיו פעם שנית אך אם אירע לו כן לאחר שבירך ענט״י, לא יברך שנית.

ל ספק בגט״י לקולא, כגון שהוא מסופק אם נעשה מלאכה יט, כ

כמים, או לא, ספק אס נטל ידיו כשיעור, או לא, ספק אם היה על ידיו

קודם גטילה, דבר חוצץ, או לא, ספק אם הכלי שלם, או לא, ספק אס

ל הספיקות ביחד, א״ןנ גגע מי שלא גטל ידיו בידיו, ואפילו אם יש בה כ

ליטול ידיו פעם שגיה מספק, וכן בספק אט בירך עגט״י איגו מברך.

כ. אסור לאכול בלא גטילה, אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה,

ואס הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ה׳ מילין לפגיו, או

ת לפגיו ד׳ מילין, או לחזור לאחריו כ ל מיל לאחריו, ימצא מים, מחויב ל

מיל, ליטול ידיו לאכילה, אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם

חבורה, ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו שאר אונם, שאיגו יכול

ליטול ידיו, יכרוך ידיו כמפה, או ילבש בתי ידים (גלאוום) ויאכל כך.

כא. העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לסעודה,

ק מעט טיס ה ידיו באופן זה, שישפוך ר ל ח הגכון שיעשה כך, יטול ת

בחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו, ויברך אשר יצר, ומפני שנטילה

ס ע זאת אינה בדין נט״י לסעודה, לכן יוכל אח״כ תיכף ליטול ידיו פ

שנית, כדין נטילת ידים ויברך ענט״י על נטילה זאת.

כב. מי שבאמצע סעודה ננע בידיו למקומות המכוסים בנופו, או

שחכך ראשו, או שעשה צרכיו, יטול ידיו פעמ שנית, אבל לא יברך ענט״י,

הלכות בציעת הפת וברכת המוציא.

א. על לחם נמוד שהוא מחמשת מיני דנן מברכין לפניו המוציא

ולאחריו ברכת המזון.

ב. יש ליזהר שלא להפסיק בין נטילת ידים להמוציא, אבל מותר

לענות אמן על איזו ברכה שהוא שומע. שהיה כדי הילוך כ״ב אמה, או

ת לבית אפילו הילוך מעט, וכן אם דבר מה שאינו לצורך הסעודה,. מבי

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

18. If, after having poured the water upon one hand, he had touched that hand with his other hand, or some one else had touched i t , that contact defiled the water which was upon his hand and he must dry i t and wash his hands again; if, however, that occurred after he had already said the benediction ם י ד ת י ל י ט ל נ ע , he need not repeat the same.

19. A l l doubts in connection with the fulfilment of the k w of washing the hands are decided leniently. E.g., if one be uncertain whether any work was done with the water or whether he had poured the proper quantity of water upon his hands or whether there was an ' interposition' during the washing, or whether the vessel was sound, or whether one who had not washed his hands had touched his own hand, even if he were in donbt of all of the above on one occasion, he is not obliged to wash his hands again because of the uncertainty. Likewise if one be in doubt about having said the benediction ת ל י ט ל נ עם י ד .he need not repeat the same י

20. One is forbidden to eat without having previously washed his hands, this also applies if he desire to wrap his hands in a cloth. I f one be upon a journey without water, but he knows that water can be obtained four miles ahead or one mile backwards, he must travel four miles ahead or one mile backwards in order to wash his hands before eating, but if water cfinnct be obtained there or if he travel with other people and he is afraid to separate himself from them, or if one be prevented from washing his hands through some other cause, he should wrap his hands in a cloth or put on gloves and then eat.

21. One who has discharged nature's call before a meal (and must therefore wash his hands and say the benediction צר ר י ש א ) must also wash his hands before the meal, proceeding as follows : he should first wash his hands by pouring a little watei in the palm of one hand and with that water rub both hands together and say the benediction צר ר י ש א . Since this washing does not fulfil the law con-cerning " the washing of the hands before a meal" he should there-fore immediately wash his bands again according to the law of ת ל י ט נם י ד ם and should say the benediction י י ד ת י ל י ט ל נ .as is proper ע

2'S. If, during the meal, one. had touched any part of the body usually covered or had scratched his head or had discharged nature's call, he should again wash his hands without any benediction.

L A W S CONCERNING T H E B R E A K I N G OF BREAD AHD ITS BENEDICTION ( א י צ ו מ ה ) .

1. We say grace ( א י צ ו מ ה ) over a complete loaf made of one of the five kinds of grain and thereafter we say the grace after meals.

2. One must avoid any interruption between the washing of the hands and the benediction א י צ ו מ ה , but he may respond ן מ after any אbenediction which he has heard. A pause lasting as long as i t takes to walk twenty-two paces or walking from one house to another, be i t only a short distance, or talking without reference to the meal

78

דיני בציעת הפת וברכת המציא

מקרי הפסק, ובדיעבד, אם הפסיק, לית לן בה ובלבד שלא עשה איזה

מעשים ביגתים, או שהפליג בדברים, דאז הוי היסח וצריך גמילה שנית.

ג• מצוה להביא על השלחן מלח קודם שיבצע ויטבול פרוסת

המוציא במלח, לפי שהשלחן דומה למזבח, והאכילה לקרבן, וגאמר ״על

ל קרבגך תקריב מלח״. כ

ת החשוכה ביותר, ולכן אמ יש לפניו פ ד, מצוד. לבצוע על ה

ת ופת שלמה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן חתיכה של פ

מטין אחד, אף על פי שהפח השלטה היא קטגה יותר מן החתיכה וגם

ל מקום יבצע על השלמה דהיא חשבה כ איגה גקיה כמו החתיכה, מ

יותר, אבל אם איגה ממין אחד אלא שהשלמה ממין גרוע, כגון שהשלמה

ת חטים, אפילו היא קטגה, מברך על של ת כוםטין והחתיכה היא פ היא פ

חטים, אם שתיהן שלמות או שתיהן חתיכות ושתיהן ממין אחד, יברך על

הגקיה יותר, ואם שתיהן שוות בגקיות, יברך על היותר גדולה

ת פ פת עכ״ום ואיגו גזהר מ ת ישראל ו ה. אם יש לפגיו פ

עכ״וס, אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדלן והן ממין

ת ישראל. ואם של ישראל איגד. גקיה כמו של עכ״ום, אחד, יברך על פ

ת עכ״ום אלא פ יברך על איזו מהן שירצה. ואם בעל הבית גזהר מ

שהובאה בשביל אורח, יש לסלקה מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא.

. קודם שיברך יתן שתי ידיו על הפת, וכשיאמר את השם יגביה ן

ת הלחם, ובשבת יגביה את שתיהן ויברך בכוגה, וידקדק להוציא היטב א

בת מן שלא בת לחם לתי את ההא של המוציא, ויתן ריוח קצת בין תי

להבליע את המס, ואחד הברכה יאכל מזה, כי אסור להפסיק בין הברכה

ת האכילה אפילו לענית אמן, ויש לאכול כזית בלי הפסק. ל ח ת ל

ז. בוצע בפת כמקים המובחר שבו מפני כבוד הברכה, והמובחר

ת קשה, הוא המקום הקשה ששם נאפה היטב, אך זקן שקשה לו לאכול פ

יבצע במקום הרך. כשבוצע מככר שאינה שלמה, לא יחתוך לנמרי קודם

הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יותר גדולה, ובשבת לא יחתוך כלל

LAWS A N D CUSTOMS OF ISKAEL

constitute an " interruption," however, if one had inadvertently made-an interruption it does not matter, unless he had done some task or had engaged in a conversation, these constitute diverted attention and Le׳ must wash his hands again.

3. It is proper to have salt set on the table before breaking the bread, and the piece of bread over which the benediction המוציא was said should be dipped into the salt, because the table represents the altar and the food symbolizes the offerings, as it is said: " With rJl thine oblations thou shalt offer salt" (Lev. ii. 13).

4. It is proper to break the choicest bread ; if he had before him a part of a loaf and a whole loaf which are of the samo kind of grain, and he intends to partake in the course of the meal of both, even if the latter one be smaller and of a coaise flour, he should nevertheless break the whole one for it is nicer. If they are not of the same kind of grain, the whole one being of an inferior kind, e.g., of spelt, and the piece be of wheat and at the samo time the smaller of the two, wo say the benediction over the bread made of wheat. If they be both whole or both broken and both of the samo kind of grain, he should say the benediction over that which is purer, and if they be both equal in this respect, then the benediction is said over the larger piece.

5. If he have before him bread baked by an Israelite and that which was baked by a non-Jew and he does not mind eating bread baked by the latter if they be both whole or both broken, also of the same size and of the same kind of flour, be should say the benediction over the bread baked by the Israelite, but if the bread of the Israelite be not as pure as that of the non-Jew, he should say the benediction over whichever he prefers, but if the master of the house be wont not to eat bread baked by a non-Jew but this kind was bought for the sake of a guest, it should be removed from the table until the benediction .has been said המוציא

6. Previous to saying the benediction he 6hould lay both hands upon the bread. When he pronounces the Divine Name he should raise the bread, on the Sabbath he should raise both loaves. He mu6t say the benediction devoutly and aspirate distinctly the ה of המוציא and separate the words לחט and מן in order not to slur over the מ. After he had said the benediction he should eat immediately, as it is for-bidden to permit any interruption between the blessing and the beginning of the meal, not even for the purpose of responding אמן. It is proper to eat after the benediction btead which is the size of an olive without any interruption.

7. The bread should be broken at its best part in honour of the benediction. The ctust of the bread is the best part, for that is where it is baked best. Nevertheless, an old person for whom it is difficult to cat hard bread should break the soft part. When he is about to break a loaf which is not whole, he should not cut it entirely before the benediction has been said, so that wh^n he says the benediction the loaf is as large as possible. On Sabbath, however, the loaf is not cut

79

דעי סעודה

ד אחר הברכה, כדי שתהייגה הבכרות שלמות, וגם בחול אם היא בבכר ע

עוגה דקה, יברך קורם הבציעה, כיון שאין שהיה בשבורה.

ה. לא יבצע פרוסה קמגה מפגי שנראה כצר עין, ולא פרוסה

יותר מבביצה לפי שנראה כרעבתן, ודוקא כשהוא אובל לבדו, אבל אם

הוא אוכל עם הרבה אנשים וצריך ליתן מן הפרוסה לבל אחד כזית,

מ ותר לבצוע כפי מה שצריך לו, ובשבת אפילו אם הוא אוכל לבדו,

מותר לבצוע כפי מה שצריך לבל הסעודה מפני כבוד השבת.

ת אחרת, ת הפרוסה שבצע עליה קודם שיאבל פ ט. יש לאכול א

•וטוב ליזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף.

ת פרוסות המוציא להמסוביס, לא יזדקן, דאםור . כשהוא מחלק א י

לזרוק את הפת, נם לא יתננה לתוך ידו אלא יניחנה לפניו,

הלכות סעודה.. מי שיש לו בהמות או עופות, שמזונותיהם עליו, אסור לו א

לאכול כלום, עד שיתן להם לאכול, בד״א באכילה, אבל לשתיה, האדם

ב והשקית את העדה ואת קודם, דבתיב שתה ונם נמלך אשקה, ובן כתי

בעירם.

ב. עושה אדם צרכיו בפח, והגי םילי אם לא נמאס בו, אבל אם

ממאיס בו לא, ולכן אין םומכין בו את הקערה, אם היא מלאה דבר,

ת ימאם, וכשאוכל איזה דבר, ע״י חתיכת פת, וישתמש פ שאם יפול על ה

בו במקום כף, יזהר לאכול ככל פעם קצת מן הפת, והגשאד לו מן הפת,

ג״כ יאבל אותו אח״כ.

ס הפת, אסור לזרוק אותה, דהזריקה א מ ג. אפילו במקום שלא ת

בעצמה היא בזיון לפת, אבל שאד מיגי אוכלים, אם גמאםים ע״י הזריקה,

אסור לזרקם, אכל אם אינם נמאסים, בגון אגוזים וכדומה מותר. לא ישב

על שק שיש בי פירות, שנמאסים ע״י כך, אם יש לו מים אין נוטלין

לידים ביי; או בשאר משקה משום בזיון, כשרואה איזה מאכל מונח על

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

at all until after the benediction, so that the loaves are whole, also on a week-day, if the bread be a wafer, one should say the benediction before i t is broken for no pause is caused by breaking it .

8. One should not break off a small portion of bread so that he should not appear to be mean, nor a portion larger than the size of an egg so that he should not appear to be a glutton, this holds good if one should be eating alone. But if one eat in company with many people, and he has to give to each one a portion of the size of an olive, he may divide the bread in such a manner as is best suited for the occasion. On Sabbath, even when he eats by himself, i t is permitted to break off a portion large enough to last him the entire meal in honour of the Sabbath.

9. I t is proper to partake of the portion which he had broken off before partaking of any other bread. I t is not proper to give aught thereof either to a non-Jew, or (to feed) cattle or poultry (therewith).

10. When one distributes the bread among those who are at the table, he should not throw i t as i t is forbidden to throw bread, neither should he give i t into his hand but he should place i t before him.

RULES CONCERNING A REPAST.

1. I f one possess cattle or poultry and had to feed them, he is forbidden to partake of any food until he has provided them with food, this applies only with respect to eating, since i t is wri t ten: "Dr ink , and I wil l give thy camels drink also" (Gen. xxiv. 46), i t is also wri t ten: " So thou shalt give the congregation and their cattle dr ink" (Num. xx. 8).

2. One may make use of bread as long as i t does not become loathsome, when the use of i t is prohibited. One 18 not permitted to use i t to support a dish which is filled with food, because if the latter be spilled upon the bread, i t makes i t loathsome. I f one eat anything by means of a slice of bread which he uses instead of a spoon, he must eat some of the bread with every mouthful of the other food, and what remains over of the bread should also be eaten by him.

3. I t is forbidden to throw bread even where i t wil l not become loathsome thereby, for the very act of throwing is a degradation to the bread, other articles of food however should not be thrown if they would become loathsome thereby, but i t is permitted to throw them, i f i t would not make them loathsome, such as nuts and the like. One should not sit upon a bag containing fruit which would thereby become loathsome. When one has water he should not wash his hands with wine or any other beverage on account of their being degraded thereby. When one sees an article of food lying upon the

80

דיני סעודה

הארץ, צריך להגביהו. מאכל שהוא דאוי לאדם, אין מאכילין אותו לבהמה,

משום ביזוי אוכלין.

ד, אם צריך לעשות איזה רפואה בפת, או בשאר דבר מאבל, אף

שנמאס בכך, מותר.

ה, יזהר מאד בפידורין שלא יזרקס, אלא יקבצם ויתגמ לעופות.

ן4 לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתגות. לא יאכל מעומד ולא

ישתה מעומד, ויהא שולחגו גקי ומכוסה יפה, אפילו אין לו לאכול, רק

דבר שאיגו חשוב. לא יאחז פרוסה גדולה כביצה לאכול ממגה, ולא יאחז

המאכל בידו אחת ויתלוש ממגו בידו השניה. לא ישתה כוס יין בפעם

אחת, ואס שתה, הרי זד. גרגרן. שתי פעמים, זהו דרך ארץ, בשלשה

פעמים, הדי יוה מגסי הרוח, אם לא כשהכוס גדולה ביותר, יכול לשתותה

אפילו בכמה פעמים, וכן כוס קטגה מאד יכול לשתותה בפעם אחת.

ז, לא ישוך פרוסה ויגיחגה על השולחן, או יתגגה לחבידו, או

לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחבירו^ ולא ישחה מכוס ויתן לחבירו

ת הבושה ישחה בעל כרחו, וזה אין ראוי, מ ח לשתות המותר כי שמא מ

כי יש לכל אדם לחזהו* משיורי כוס ששתה חבירו, והשותה מים לא

ישתה בפגי רבים אלא יהפוך פגיו, ובשאר משקה א״צ להפוך פגיו.

ק בסעודתו, כי האורחים ובגי הבית מתביישים פ ח« לא יהא אדם ק

או לאכול, שחושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתם, ואין להסתכל בפני

האוכל או השותה ולא בחלקו שלפניו כדי שלא לביישו.

ט. אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה, שמא

יקדים קנה לושט, ואפילו מי שנתעטש, אסור לאמר לו אסותא, אכל

שלא בשעת אכילה מצוד. לאטד על השולחן ד*ת, והיראים נותנים לאמר

אחר פרוסת המוציא מזמור לדוד ד׳ רועי לא אחסר שהוא תודה ונם

ה על מזוגותיו, ולאחר גמר הסעודה גוהגין לאמר בחול ״על נהרות ל פ ת

בבל* וכוי, ובשבת ויו״ט וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אומרים

שיד המעלות בשוב ד׳ כוי.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ground lie must pick i t up. Food proper for man should not be given as food to beasts on account of being thereby degraded.

4. One who is obliged to use bread or any other food as a medi-cament, (e.g., a poultice) is permitted to use i t thus even if he make i t loathsome thereby.

5. One should be careful not to throw crumbs about, but he should gather them together and give them to the fowls.

6. One should not eat or drink like a glutton, one should neither eat nor drink whilst standing, and even if one had but poor fare, still his table should be clean and nicely covered. One should neither grasp a portion which is as largo as an egg and eat thereof, nor seize the food with one hand and tear therefrom with the other. One should not drink a glass of wine at one draught, for one who does so is a tippler. I t is the correct thing to drink one's wine in two draughts, but one who finishes his wine in three draughts, behold he is haughty If , however, the glass be extra large, one may finish i t in several draughts; likewise if i t be very small, one may finish i t in one draught.

7. One should not place upon the table the piece of bread which he had bitten, neither should he give i t to his neighbour, nor should he put i t in the dish, as his neighbour may find i t loathsome. One should not hand a cup, the contents of which he has partly drunk, to one's neighbour, as the latter may through bashfulness drink against his wil l . The utmost care should be taken not to drink of the leavings of the cup of which one's neighbour had partaken. When drinking water, one should turn one's face aside, but in drinking other beverages one need not do so.

8. A man should not be hot tempered at his meal lest the guests and members of his household be ashamed to eat, thinking that he rages and is angry because they are eating. One should neither stare in the face of a person who is eating or drinking, nor look at the por-tion set before him, so that he put him not to shame.

9. We do not talk while partaking of a meal, not even to discuss the Torah, owing to the danger of choking arising from the simul-taneous use of his windpipe and gullet. I t is even forbidden to say " Good Health (אסותה) ״ to one who had sneezed, but when not en-gaged in eating, i t is a duty to discourse at table upon matters relating to the Torah. I t is the custom of God-fearing people after having eaten the morsel over which they had said the benediction המוציא, to read Psalm xxii i which is a psalm of thanksgiving as ,מזמור לדוד וכוי .well as a prayer for one's sustenance. A t the conclusion of the meal i t is the rule on week-days to say : על נהרות בבל ובו׳ (Ps. exxxvii.) and on Sabbaths, Holydays and upon such days when supplication (תחנון) is not said i t is customary to say שיר המעלות ובו׳ (ibid, exxvi.).

81

דיני סעודה

ל אחד קערה שלו י. שנים שאוכלין על שולחן אחד, אפילו כ

לפניו, או במיגי פירות שיש לכל אחד חלקו לפגיו, מ״מ הגדול פישט

ידו תחלה, והשולח ידו גפגי מי שגדל טטגו הרי זה גרגרן, ושגים שאוכלין

מתוך קערה אחת והפסיק אחד מלאכול כדי לשתיה או לעשות אתה

דבר קטן, דרך ארץ הוא שגט השגי ימתין עליו, אבל אם המה שלשה,

אין השנים פוםקץ בשביל האחד.

. כל מאכל או משקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח, א י

והאדם תאכ לו, צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש לפי שמזיק

ה לו ואינו אוכל ממנו. לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאו

יב, אשד. שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין אפילו בכיתה,

ואם היא במקום אחר אפילו בעלה עמה, אסורה לשתות יין, או שאר

תרת לשתות משקה המשכר, ואם היא רנילה לשתות יין, בפני בעלה, מו

מעט שלא בפני בעלה,

יג# לא יתן לאכול (לישראל) אלא למי שיודע בו שימול ידיו

רת ויברך. בד״א אם הוא נותן לו בשכר, אבל אם הוא עני, יתן לו בתו

צדקה, ולא יבדוק אחריו.

ה שלפניהם ליד בנו או בתו של מ יד. אסור להאורחים ליתן מ

בעה״ב, כי שמא אין לבעה״ב יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש אס לא

יהיה די להם, אבל אם יש על השולחן מוכן הרבה, מותר,

. הנכנס לבית, לא יאמר תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם, י ן ט

ת לבעליה, שזהו אבק גזל, ואע״פ ק פ ס ואסור לאכול מסעודה שאינה מ

שהבעה׳׳ב מזמינו לאכול עמו, אין זה אלא מפני הכבוד.

ת כ ל טז. אסור לצאת ממקומו קודמ שיברך ברהמ״ז, ואפילו ל

באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו, או שיחזור אח״כ לכאן

לגמור סעודתו, יש ליזהר מזה, עבר ויצא בין שהוא נומר סעודתו,

במקום שהוא שם כין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו, איגו צריך לחזור

/ אף שמשגר, מקומו, מ״מ ו פ לברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על ה

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L .

10. When two eat at one table, even if each one have his separata plate before him or if they partake of fruit and each one have his por• tion before him, it is meet for the elder of the two to begin to eat first and he who stretches forth his hand before his elder or superior is a glutton. When two eat out of one dish, and one had stopped eating in order to drink, or for some other trivial matter, it is polite for the other to wait until his companion resumes eating, but i f they be three, the other two need not wait for the sake of the one.

11. I t is the duty of one to whom odorous food and beverages, which whet the appetite, are served to give immediately thereof to the waiter, as i t is injurious to the person who sees food for which he longs if he cannot eat thereof.

12. A woman should not drink wine during her husband's absence even in her own home, and at any other place even in her husband's presence she is forbidden to drink wine or any other intoxicating beverage, if, however she be accustomed to drink wine in her husband's presence, she is permitted to partake of a little thereof during his absence.

13. One should not give food to an Israelite unless he knows him to be of those who wash their hands and say the appropriate bene• diction. This, however, applies only to him who provides one with food as a part of his pay, but if the recipient be a poor man, he should provide him with food as an act of charity without making any inquiry as to his piety.

14. Guests must not give to the children of their host aught of what had been set before them, as the host may have no more food than that which was set before them. Therefore if they do not leave enough for themselves he wil l be ashamed on account of his poverty. If the table were richly supplied i t is permissible for them to do so.

15. One who enters a house should not say, Give me to eat, but he should wait until he is invited to eat. I t is forbidden to partake of a repast which does not suffice for the host, for this would be akin to robbery. Moreover the host invites him to dine with him only as an act of politeness.

16. One must not leave his place at the table before he has said the Grace after meals, even to go into another room in the midst of his meal to finish i t there, or with the intention of returning to his original place and to finish i t there. Nevertheless one who has trans-gressed and left his place either to finish his meal in his present place or to return to his original place and there to finish his meal, is not required to repeat the benediction המוציא inasmuch as bread forms the staple feature of his meal i t is counted as though i t were all one meal, ttespite the fact that he had changed his place during its process. He

£2

דיני ברכות כוי

ק שיזהר לאכול כזית פח, בםקים שיברך נחשב הכל לםעודד, אחת, ר

ברכת המזון.

ת אח״כ לבית כ ל ת המוציא היתד. דעתו ל כ ר יז. אם בשעת ב

אחר לנמור שם סעודתו ולברך שם בדהמ״ז, מותר, וצריך ליזהר לאכול

נם שם כזית פת, ואין לעשות כן כי אם לעת הצורך, לסעודת מצוה.

, אם הסיח דעתו באמצע הסעודה, כנון שהתפלל, או שהיה | ך י

ישן שינת עראי או שהפסיק בשאר דברי רשות, או שנצרך לנקביו,

ימול ידיו מחדש, אבל לא יברך שנית לא ענט״י ולא הםוציא.

יט. יזהר מאד שלא להניח על השולחן ספר שלא למד בו איזה

ימים, שידוע שיש בהם תולעים קטנים הרבה ויבא לידי איסור, ואפשר

ג״כ לסכנה. נם יזהר באלו הפירות הנקנים מן החנויות שיש שם נם

שמנוניות דאיפורא, ולפעמים מתדבק עליהם דבר איסור, נם נדבקים

להם באציללען, מסוכנים ממשםוש ידי חולים, לכן צריך לקלפם או

להדיחם היטב.

כ. משנמר בעל הבית סעודתו ונתן דעתו לברך ברהמ״ז, אס

חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרכה חילוקי דינים לענין

ע בזה, אלא מיד כשנתן הבעה״ב דעתו לברך ט מ הברכות, ע״כ יש ל

ברהמ״ז, יברך.

הלכות ברכות לדברים שאוכלים או שותים בתוך הסעודה.

. כל מיני אוכלין שדנילין לאכול אותן בתוך הסעודה לשבוע, א

בנון בשד דנים, ליפתן, דייםא, לביבות וכדומה, אף שנאכלין כלא פת,

אינם צריכין כרכה לא לפניהם ולא לאתריהם, שכיון שאוכלין אותם לשבוע,

נררת אחר הלחם, שהוא עיקר חיי הרי הן בכלל הסעודה, וכל הסעודה נ

ת המוציא ובברכת המזון, ואפילו אם כ ר ב האדם, ולכן כולן נפמרימ ב

נשלחו לו מבתים אחרים, אין צריך לברך עליהם דםתמא דעת האדם על

ל מה שיביאו לו. וכן א״צ לכרך על כל מיני משקין שישתה בתוך כ

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

must, however, eat bread at least the size of an olive in the place when he says the Grace after meals.

17. I f at the time of saying the benediction המוציא he had the intention of going thereafter into another room to finish bis meal there and also to say the Grace after meals, he is permitted to do so, but he should be careful to eat bread there the size of an olive, this should be done only in an emergency, e.g., at a religious feast.

18. One whose attention was diverted from the meal during its course, e.g., by praying or by dozing or by the interruption of other matters which he is at liberty to attend to, or by nature's demands, should again wash his hands but he need not repeat the benedictions .המוציא and על נטילת ידיפ

19. One should be careful not to place upon the table a book which he had not read for several days, as they often have numerous bookworms, and he might thereby violate the precept (forbidding worms in food) and injure his health. One should also exercise great care in using fruits which are purchased of dealers who also sell forbidden fat, as the latter may sometimes cling to the fruits, besides they may be the medium of dangerous bacilli through the handling thereof by sick people, one should therefore peel them or wash them thoroughly.

20. I f the master of the house had finished his meal and resolved to say Grace after meals, and then he changed his mind and desired to resume eating or drinking, there are divergent opinions as to the laws concerning the benedictions applying thereto, therefore such an action should be avoided, but immediately he has resolved to say the Grace after the meals he should do so.

RULES CONCERNING T H E BENEDICTIONS TO BE SAID BEFORE

SPECIAL COURSES D U R I N G A M E A L .

1. A l l kinds of food which one is accustomed to eat to satisfy one's hunger in the course of a meal, such as meat, fish, relish, crushed grain soup, pancakes and the like, although they are eaten without bread, yet they do not require a benediction to be said either before or after partaking thereof, because one partakes of them to satisfy one's hunger and they form part of the meal which is connected with the bread which forms the staple food for human sustenance, therefore all the other kinds of food are exempt from separate benedictions, through the benediction המוציא said over the bread, also through the Grace after meals. Thus even if the edibles were sent to him from other houses he need not say a benediction upon them, i t being assumed that one is prepared to partake of whatever wil l be served. Likewise one need not say a benediction over any beverage which he may drink in the course of the meal, as drinking belongs to the meal; wine, however,

S3

דיני ברבות וני

, מאין דרך האכילה כלא שתיה ל הסעודה ק ל כ הסעודה, שהששקץ ג״ב כ

חוץ מעל היין, לפי שהוא חשוב, (שבכמה זמנים מחויבים לברך עליו,

אף שא״* לשתות, בנון קידוש והבדלה וכדומה), צריכין לבדך עליו גם

בתוך הסעודה.

, כיון שאין ת ב. אם רוצה לאכול בתיך הסעודה פירות בלא •

חפירות מעיקר הסעודה, לכן אפילו אם היה מונחים על השולחן קודם

ת המוציא. מ״מ אינמ נפטרימ בברכת המוציא וצריך לברך עליהם כ ר ב

ברכה ראשונה. אבל ברכה אחרונה א״צ, כי נפטרין בברהמ״״ז, ואס

ת א״צ לברך עליהם. כי הם טפלים להפת ואמ אינו רוצה לאכול בלא פ

ה כלא פת, ל ח ת וקצתן בלא פת, יזהר לאכול ת רוצה לאכול קצתן עם פ

ל נם עם פת, ואם יאכל בתוך הסעודה ט א ויברך עליהם, ואח״כ יוכל ל

ת האכילה, כגץ פירות מלוחים או כבושים, זח איזה דבר שממשיך תאו

נקרא ״מחמת הסעודה״, כיון שעי״כ יאכל יותר, לכן א״צ לברך עליו,

שהפת פומרו, אבל דברים המובאים לאחר הסעודה לעכל האכילה, כמו

ת הסעודה, וצריך לברך עליהם כרכה מ ח קאפפע וכדומה, המה שלא מ

ראשונה, ואס יאבל מיני מזץ מעשי אפיה בתוך הסעודה, אם כדי לשבוע

ת כ ר ב ק בברכה, לכן יכוין ב פ מהן, א״צ לברך עליהם, ואמ לתעגוג, הוי ס

המוציא לפטור מינים אלו, ואז א״צ לברך עליהם.

ג. פירות המבושלים עם בשר, אם אוכלים בתוך הסעודה א״צ

לברך עליהם, והטבושליס בלא בשר צריך לברך עליהם, ואם קבע עיקר

סעודתו לאכול פירות עם פת, אז א״צ לברך על הפירות ככל אופן, כי

ק צריך גפטרים בברכת המוציא, ואפילו הובאו אח״כ על השולחן, ר

ת ת אכילת חפירות עם הפת, ואז אף שיאכל אח״כ בלא פ ל ח שתהיה ת

א״צ ברכה.

ד. הרוצה לאכול מיגי פירות או ירקות, או לשתות איזה משקח

ך הסעודה, ואז יש ספק (חוץ מהיין והיי״ש) קודם נטילת ידים, וגם בתו

ם האכילה אי שתיה שלפנים בברכה אחרונה, אם ברכת המזון תפטיר נ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

forms an exception, owing to its importance (inasmuch as there arc many occasions when one must say a benediction over wine, even if ho have no need to drink i t , e.g., at Kiddush and Habdallah and the like), one must therefore say a benediction over i t when he drinks thereof in the course of the meaL

2. I f one desire in the course of a meal to partake of fruits with• out bread, since they are not an essential part of the meal, therefore even i f they were upon the table before he had said the benediction they are, nevertheless, not exempt from their particular ,המוציאbenediction through the benediction המוציא and one must say over them their benediction before eating same, but not the benediction which follows them as one is exempted from saying the latter by the Grace after meals. I f he have no desire to eat the fruit without bread, he need not say a separate benediction, as the fruit then becomes an adjunct to the bread, but should he not intend to eat i t solely with bread, he should take care to partake of some fruit without bread and say its benediction and then he can eat some with bread. Various kinds of food which are served in the course of a meal for the sole purpose of whetting the appetite, such as pickled or preserved fruits, arc called " auxiliary to the meal " as they stimulate him to eat more they are therefore exempt from a separate benediction by that said over the bread, but whatever is served at the conclusion of the meal to help digestion, such as coffee or the like, are not auxiliary to the meal and a benediction must bo said before they are consumed. I f one eat cakes and pastries in the course of a meal in order to satisfy his hunger, he need not say a special benediction, but if he eat them to gratify his pleasure, i t is a question whether he is not required to say a benediction, he should therefore, when he says המוציא, think of these dainties and they wil l thus be exempt from a separate benediction.

3. Fruits cooked with meat do not require a separate benediction If partaken of in the coui se of a meal, but if they be cooked without meat they require a separate benediction. I f the principal part of his meal be fruit eaten with bread, i t does not in any case need a separate benediction, as i t is exempt by המוציא (pronounced over the bread) and i t makes no difference even if they were brought later to the table, p׳ovided he first partook of the fruit together with bread. Thereafter he may eat i t also without bread and without pronouncing a special benediction.

4. I f one desire to partake of fruit or vegetables or to drink any beverage (except wine or brandy) before washing the hands, and he also intends to eat or drink of the same during the meal, then this wi l l involve him in an uncertainty as to the necessity of saying the final benediction, as i t is a question whether the Grace after meals exempts him from saying this final benediction over that which he had partaken of prior to the washing of the hands, he should therefore take earo

84

דיני מים אחרונים וברכת המזון

גט״י או לא, ולכן יהדר לאכול או לשתות ממין ברכה זאת נם לאחר

ח בדהם״ז, ויברך לפגיו ולאחריו, ויכוין בברכה אחרוגה לפטור גם ם

שאכל קודם גט״י, והשותה יי״ש קודם גט״י הוי ג״כ ספק בברכה

האחרונה לכן ישחה רק פחות מכזית, והאוכל קודם גט״י מיגי מזוגות,

שברכה אחרוגה שלהם על המחיה, אז נפטרין בברכת המזון, ואף שלא

יאכל מהן בתוך הסעודה א״צ לברך ברכה אחרוגה, בד״א שלא יפםיק

הרבה בין אכילת הטזוגות עד גטילת הידים, אכל אם צריך להפסיק

הרבה, יברך על המחיה קודם נט״י, אף שיאכל ממין זה גס בתוך

הסעודות

ך ה. אם בירך על יין קודם נט״י, והיה בדעתו לשתות גם כתו

הסעודה, או שהוא רגיל לשתות תוך הסעודה, א״צ לברך שגית פה״נ,

ועל יי״ש הוי ספק לכן ישתה קודם נט״י כפחות מבזית, ויכוין להוציא

בברכתו גם על היין שרף שישתה תוך הסעודה, או שיברך תוך סעודתו

על חתיכת צוקער ויפטור גם היי״ש.

דיני מים אחרונים וברכת המזון.

א מיס אחרוגים, קי א. יזהר ליטול ידיו קודם ברכת המזון וזה נ

א״צ ליטול רק ב׳ פרקים מן אצבעות הידים, וישפיל ידיו קודם הגיגוב,

והמברך הוא גוטל בראשוגה, בד״א אם המסובין איגמ רק חמשה, אבל

אם הם רבים, מתחילין מן הקטן וגומלין דרך ישיבתן, ואין מכבדין במים

אחרוגים, וכיון שהגיעו לחמשה האחרוגים, יטול המברך תחלה. ואם אין

להם טים, יטלו ידיהם אף בכל מיני משקים, ובכל מיני מים אף הפסולין

לנטילה ראשונה, כשרים לגטילה אחרונה רק בטיט חטיט לא יטול ידיו,

ואין נוטלין לידים ע׳׳נ קרקע אלא בכלי, ואם אין לו כלי, יטול ידיו

במקים שאין עומדים ב״א, ויננב ידיו קודם ברכת המזון ולא יפסיק בין

הנטילה לברכת המזון.

ב. אין להסיר המפה והלחם עד לאחד ברכת המזון, אבל לא

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

when he has said the Grace after meals that he eats or drinks of that food which requires the same benediction and says the benediction both before and after partaking of the same, so that, when saying the final benediction he should have the intention of also including the food of which he had partaken before washing the hands. One who drinks brandy before washing the hands is also involved in an uncertainty regarding the necessity of saying the final benediction, he should there-fore drink less than the measure of the size of an olive. One who eats of food prepared from any of the " five species of grain " before he has washed his hands, is exempt from saying the final benediction על by saying the Grace after meals, even if he did not partake ,חמחיהthereof in the course of the meal. The foregoing, however, applies only to one who washes his hands after partaking of that food, without any undue interruption, but if he be forced to let a long interval elapse, he should say the benediction על המחיה before washing the hands, even if i t be hi3 intention to eat of the same food during the meal.

5. I f he had said a benediction over wine before washing the hands and i t was his intention to partake of some also during the meal, or if he be accustomed to drink wine in the course of the meal, i t is not necessary to repeat the benediction פוי הגפן. Brandy, however, involves uncertainty as to the benediction therefore he should drink less than the measure of the size of an olive before washing the hands, and have the intention when saying the benediction that he also includes the brandy which he will drink during the meal, or during the meal he may say a benediction over a lump of sugar and thereby exempt the brandy from a separate benediction

L A W S CONCERNING T H E W A S H I N G OF THE H A N D S AT T H E CONCLUSION OF T H E M E A L A N D AT T H E GRACE AFTER MEALS.

1. One should wash the hands before saying Grace after meals, this ablution is called מים אחרונים and one need only wash the first two joints of his fingers; he should hold his hands down before drying them. The one who wil l say Grace takes precedence in washing the hands; this, however, only applies if there be but five at the table but if there be many, the ablution should be begun by a young member of the company and followed by the others in rotation as they are seated at the table. The honour of priority does not obtain in the use of מים until the turn of the last five is reached, when the one who wi ,אחרונים l l say Grace precedes the others in washing the hands. I f water be lack• ing one may wash the hands with any kind of liquid even with that which is unfit to use for ritual purposes at the beginning of the meal. One should not however wash his hand with warm water. One should not wash his hands upon the ground but in a vessel, and if he have no vessel he.should wash his hands where there are no people. He should dry his hands before saying Grace after meals and there should not be way interruption between the ablution and the saying of Grace.

2. The table cloth and the bread must not be removed until 85

דעי מים אחרונים נו׳

ת שלם לברהמ׳׳ז על השולחן, ואס מונח מכבר א״צ להסירו, יביא פ

ת המזץ הסכינים מעל השולחן או לכסותם, כ ר ונוהנים להסיר קודמ ב

בד״א בחול, אבל בשבת או יום טוב אינו צריך להסיר או לכסות הסכינים,

ג. מצוה לברך ברבת המזון על כוס יין או שכר או יי״ש, ומוזגין

ה ואח״כ גומלין לידים. ואם המסובין שלשה, יקבל המזמן ל ח את הכוס ת

את הכוס בשתי ידיו, וכשמתחיל לכרך גומלו בימין ולא יסייע בשמאל

ואטד יד גוטלו בימין דידיה ויגביה מעל השולחן טפח וגותן בו עיניו

ומברך. אבל אם הוא מברך ביחיד, לא יאחוז הכוס כידו בשעת ברהט״«

רק יגיחו לפגיו.

ד. המשקה של כוס ברכה צריך שלא יהיה פגום, חייגו שלא

שתה איש ממגי ויכולין לתקן כום פגום על ידי שיוסיפו טעט משקה

או מים שאינם פנומים, ואם התזיר כוס פנום לתוך הקנקן, היין שבקגקן

בשר לברכה, אם היין שבקנקן יותר מהיין הפנוס.

ה. כוס של ברכה צריך שתהיה שלמה, שלא יהיה בה שום סדק,

ואפילו חסרון כ״ש כחנירת ציפורן פסול, ובן אם נשבר הבסיס התחתון

א נקיה א״צ פסול, וגם צריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, ואם הי

וכן אם מקנחה במפה דיה ושופך מן הקנקן לתוכה לשם ברכה,

ת המזון, ישגרה לאשתו שתשתה כ ר ה על כל נרותיה, ואתר ב רמלאנ

ה ואפילו לא אבלה עמהם. וקודם ברהמ״ז יש להסיר מן השולחן ממנ

ם, ומשנתנו הכוס למברך לא ישיח לא המברך ולא הכלים הריקי

המסובין.

ת שהוא מחמשת המינים, אם פ ו. אפילו לא אכל אלא כזית מ

הוא בגדר שטברכין עליו בתחלה המוציא, מחויב לברך אחריו ברכת

ך מעומד, ולא מהלך אלא מיושב, ואפילו אם היה הולך בי המזון, ולא י

בתוך ביתו כשאכל, אי שהיה עומד או מיסב כשצריך לברך ברהמ״ו

ישב כדי שיכון דעת, אבן לא ישב בהסבה שהוא דרך גאוה, וילבוש

מלבוש העליון וגס יגיח הכובע בראשו שיהא מורא שמים עליו, מעורר

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Grace after meals has been said. But a whole loaf should not b& brought to the table before the Grace after meals, but if it had been there for some time it need not be removed. Before saying the Grace after meals i t is customary to remove the knives from the table or else to cover them, but this is not necessary on Sabbath or a Holiday.

3. I t is proper to say Grace and to have for benediction thereafter a glass of wine, beer or brandy. The glass should be filled before the washing of the hands. I f there be three at the table, the one who recites the Grace should take the glass with both hands, and when beginning to say Grace he should take i t in his right hand, unaided by his left hand. One who is left-handed should take i t in his right band. I t is lifted up a hand-breadth above the table, and he looks at i t and says the Grace, but if he say the Grace for himself, he should not hold the glass in his hand while saying the Grace after meals but he should place i t before him.

4. The beverage contained in the " glass of blessing " must not be defective, that is, no one should have partaken thereof. A defective glass can be rectified by adding a little of the beverage or water which had not become defective. I f one had poured the contents of a defective glass into the decanter, the wine therein is fit for benediction i f the quantity in the decanter be more than the defective beverage.

5. The glass used for benediction must be sound without any crack, for even the least defect, such as a notch in which one's nail might be caught, makes i t unfit for ritual use, and if its base be broken i t is also unfit. I t also requires rinsing inside and washing outside, but if i t be clean i t does not require it, and if he wipe i t with a cloth this suffices. The liquid should be poured from the decanter into the glass for the purpose of saying a benediction ; he should fill i t to the brim, and at the conclusion of Grace he should pass i t on to his w ife that she may drink thereof, even if she did not join in the meal. Before saying the Grace after meals all empty vessels should be removed from the table. From the time when the glass was handed to the one who wil l say the Grace i t is foi bidden for the former as well as for those who are at the table to talk.

6. I f one had eaten but a piece of bread no larger than the sizu of an olive and if it be of any of the five species of grain and made in such a manner that i t is necessary to say the benediction המוציא before ¥it-taking thereof, he is obliged to say Grace after meals thereafter,

he Grace after meals should be said neither standing nor walking, but only whilst sitting, therefore i f one had walked to and fro in his house when eating, or i f he had then stood or inclined, when he has to say Grace after meals he should sit down in order that he may say it with devotion. He should not assume a proud bearing by reclining on his seat, but he should put on his coat and place his hat upon his head in order that the fear of heaven be upon him, and his attention be concentrated upon saying the Grace with reverence and awe. Whilst saying Grace i t is forbidden to interrupt it any way. He must not partake of any drink whilst Grace is being said. One who is on the

86

דיני מים אחרונים נו׳

הכוונה, דברך באימה וכיראה. ואסיר להפסיק בבדהט״ז, ולא ישתה שוס

דבר בשעה שהוא מברך, ואם אכל בדרך כשהוא מהלך, מותר לברך

ג״כ במהלך, שאין דעתו מיושבת עליו, אבל אמ אכל במיושב, צריך

לברך ג״כ במיושב אם לא כשהוא אגום.

ז. בעה׳׳ב שאוכל עם בניו הקטנים שהגיעו לחינוך ברהמ״ז ואינם

יודעים לברך, או עם אשתו שאינה יודעת לברך. צריך לברך בקול רם,

כדי שישמעו ויצאו ידי חובתן, וטוב שיאמרו עמו מלה במלה, וימהרו

לנטור כל ברכה טרם שינמור המברך ויענו אמן על סוף כל ברכה,

ואחר ״ומכל טוב תמיד אל יחסרנו״ יזהרו נ״כ לענת אמן, כי שם סוף

ברכת הטוב והמטיב. ומנהנ טוב לענות אמן אחרי הרחמן שבברהמ״ז.

ח. היה לו איזה מניעה שלא יוכל לברך במקום שאכל, מותר

, ואפילו כמקום ל ת לילך לזוית אחרת באותו חדר, ואפילו הוא בית נ

שאינו רואה מקומו הראשון, ואפילו במניעה קטנה, מותר לברך בר׳

אמות שאבל, שבל ד׳ אמות חשוב מקים אחד.

ה בשעת ברכת המוציא שיברך ברהמ׳׳ו ל ח ת ט. היה דעתו מ

לכתחלה לא בחדר אחר, מותר לברך שם אפילו לא יאכל שם כלום. ו

יעשה כן, אס לא שיש לו מניעה שלא יוכל לברך בחדר זה.

. אם רוצה לילך לבית אחר לגמרי, והיה דעתו לזה בשעת ברכת י

המוציא, מותר, ובתנאי שיאכל שם כזית פת, וא״צ לברך על מה שיאכל

וישתה שם, ואם לא היה דעתו מתחלה לכך, אסור לצאת ברצונו, אפילו

כשירצה לאכול שם, וצריך לכרך ברכת המזון קורם שיצא. עבר ויצא אם

ת אפילו פחות מבזית, יאבל שם, וא״צ לברך המוציא, ולא יש לו שם פ

על כל מה שיאכל וישתה שם, ויברך שם ברבת המזון ואם אין לו שם

ת כלל, אמ יצא במזיד, יחזור למקומו הראשון ויברך שם, ואם יצא פ

בשוגג, בשעת הרחק, א״צ לחזור למקומו הראשון ויברך במקום השני.

עבר ובירך כמקים השני, אפילו יצא במזיד, ואס הוא רתוק ממקומו

הראשין, שיש לחוש שעד שיחזיר ישהה שיעור עיכול ויפסיד ברהמ״ז, אף

לכתחלה יברך במקום שנזכר.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

road and eats as he walks must also say Grace whilst walking as his mind is not quite at ease. If , however, he had eaten whilst sitting down, he must say Grace whilst sitting down, unless he be forced to do otherwise.

7. The master of the house who had eaten together with his young children who had arrived at the age when i t is proper to train them to say Grace after meals, but who do not know how to say it, or if he dine with his wife who does not know how to say it, he must say the Grace aloud in order that they should hear him and thus do their duty. I t is right for them to say each word with him, but they should hasten to conclude each benediction before the one who says the Grace docs so, in order that they may respond אמן, which is also to be said after ומכל טוב תמיד אל יחשונו for there the benediction הטוג. והמטיב ends. I t is also a proper custom to respond אמן after each הרחמן sentence in the Grace.

8. I f one be prevented from saying Grace after meals at the place where he ate, he may go to another coiner of the room to say it, and i t matters not if i t be a la׳ge room, even if he cannot see the place where he originally sat. For a very slight cause one is permitted to change his place and say the Grace within four cubits of the place where he ate, inasmuch as wilhiu four cubits i t is considered as the same place.

9. If, when saying the benediction המוציא, one had the intention of saying the Grace in another room he is permitted to say i t there even if he did not partake of anything in that room, however, one bhould not do this deliberately, unless, if for some cause, he wil l be prevented from saying the Grace in the room (where he had his meal).

10. I f one desire to go to another house and had this intention when saying the benediction המוציא he is permitted to do so, provided he eats there a piece of bread the size of an olive, but he need not say a benediction over aught which he may eat or drink there. I f he did not originally have this intention he may not go forth voluntarily, even if he desire to eat in that place, but he must say the Grace after meals before he goes forth. If, however he had transgressed the Law and had left the house (before saying Grace after meals) if he have bread even less than the size of an olive in the place where he arrives, he may eat i t there without saying the benediction המוציא, no other bene-diction over anything else which he may eat and drink there is required but he must say Grace after meals. But i f he have no bread ho must return to his original place and say the Grace there because he had left the house deliberately, if, however he had left the house inadvertently, and if he be pressed for time he need not return to his former place, but he may say the Grace where he now is. I f his pres-ent place bo at such a distance from his original place, that i t is to bt> feared that before reaching i t he will have digested his food, in which ease the saying of Grace is futile, he may quite properly say the Grace where he remembered the duty of doing so.

87

דעי טעות בבה״ם

. עד אימתי יכול לכרך כרהמ״ז, עד שיתעכל המזון שבמעיו, א י

ושיעורו אחר האכילה כ״ז שאינו רעב, ואס אכל מעט, ואין אנו כקיאימ

ב כ״כ כמו מקורם, ראוי שיאכל עוד כזית מת מברך ע לידע אם הוא ר

ת נם האכילה הראשונה, ואם הסיח דעתו, יברך ר ט פ ברהמ״ז, שאז נ

המוציא תחלה. וכן יעשה נ״כ אם ספק לו אס בירך ברהמ״ז או לא,

יטול ידיו ויברך המוציא מאכל כזית פת, מברך ברהמ״ז.

יב. טעה בשבת ולא אמר רצה, או ביו״ט ולא אמר יעלה מבא,

ת השם מן הברכה של ברוך אתה ד׳ בונה אם נזכר קודם שהזכיר א

ירושלים, אומר שם רצה או יעלה ויבא, ואח״כ ובנה כ״ו אבל אם לא

נובר עד לאחר שהזכיר את השם, מסיים את הברכה בונה ירושלים אמן,

ואומר שם (בשבת) ״כאיי אמ״ה אשד נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל

באהבה לאות ולברית, בא״י מקדש השבת״. וביו״ט אומר שס ״בא״י

אמ״ה אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג

(פלוני) הזה, בא״י מקדש ישראל והזמנים״. ואם חל יו״ט בשבת ושבח

רצה ונם יעלה ויבא אומר ״בא״י אמ״ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו

ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום החג

(פלוני) הזה, כא״י מקרש השבח ישראל והזמנים״. ואם אמר רצה ולא

ב לבד, ואם אמר יעלה ויבא ולא רצה, יעלה ויבא, אומר כמו ביום סו

אומר כמו בשבת לבד.

, אם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, שהיא ע

ה בברכת אשר ברוך אתה ה׳ אמ״ה האל אבינו ובו', שוב אין לו תקנ

נתן, ולכן אם הוא בב׳ סעודות ראשוגוח, חוזר לראש בדהמ״ז, אבל

בסעודה שלישית, בין בשבת בין ביו״ט איגו חוזר, וגומר כך ברהמ״ז, לא

כן אם נזכר במקום שיכל לתקן, בברכה אשר נתן, מחויב לתקן, אפילו

בכמה סעודות שיאכל.

יד. מעה בר״ח ולא אמר יעלה ויבא, אומד ,בא״י אמ״ה אשר

גחן ראשי חדשימ לעמו ישראל לוכרון ואינו חותמ, (ואין חלוק בזה בין

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11 How long (after the meal) can one properly say Grace t Un t i l his food is digested. This period is estimated to be that interval after eating during which he has not become hungry. I f one had eaten but little and owing to inability to determine whether the sensation of hunger he now feels is as intense as that which he felt before he ato, he should eat another piece of bread the size of an olive and say the Grace after meals, and thus include also what he had eaten previously. I f his attention were diverted in the meantime, he should first say the benediction המוציא over the bread. Thus should he also do when he is in doubt whether he had said Grace after meals or not, he should wash his hands, say the benediction המוציא and eat a piece of bread of the size of an olive and then say Grace after meals.

12. I f one erred on Sabbath and omitted רצה, or i f one did not say יעלה ויבא on a Holyday he should proceed as follows: if he became aware of the omission before he had pronounced the Divine Name in the benediction כרוך אתה ה׳ כונה he should there insert .וצד or יעלה ויבא and then say ובנה etc., but if he did not become aware of the omission until after he had pronounced the Divine Name he should conclude the benediction בונה ברחמיו ירושלים אמן and then if i t be Sabbath say ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך and on a Holyday he should say אתה ה׳ מקדש דשגתnaming the) העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג Holyday) .הזה, ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והומנים . I f the Holyday fell upon a Sabbath and he forgot to say רצה and יעלה ויבא, he should say instead j רוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשד נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל* (naming the Holyday)באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג but had רצה and if he had said הזה, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל והזמניםomitted יעלה ויבא he should say that which is to be said on a Holyday alone, and if he had said יעלה ויבא but had omitted לצה he should say that which is to be said upon Sabbath.

13. I f he did not become aware of the omission until after he had begun the benediction following, which is ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך he can no longer remedy the omission by saying the העולם האל אבינו וכויbenediction אשר נתן therefore if this occur in the first two meals he should repeat the Grace after meals but if in the third meal, whether of a Sabbath or of a Holyday, he need not repeat i t but should con-elude the Grace. In spite of the above if one had become aware of the omission in a place where i t is still possible for him to remedy i t by saying the benediction אשר נתן i t is bis duty to do 80 even if i t happen at several meals.

14. I f one had erred on the New Moon by not saying יעלח ויבא he should say ברוך אתת ה׳ אל׳ מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכוון and be must not conclude this benediction. (In this connection i t

£8

דיני טעות בבה״ט

אשד נתן מועדימ לעמו ישראל לשעון ת ובחוה״מ אומר , י ל י ל ביום ובין ב

ולשמחה את יום חנ (פלוני) הזה, בא״י מקדש ישראל והזמנים״. ובר״ה

ח יום הזכרון הזה, בא״י אומר ״אשר נתן ימים מוכים לעמו ישראל א

מקדש ישראל ויום הזכרון״. ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה

שלאחריה, אינו חוזר לראש.

ה רצה ל ח טו. בשבת שחל בו ר״ח או יו״ט או חוה״מ, אומרים ת

ואח״כ יעלה ויבא, ואם היה שבת ראש חדש ושבח רצה ונם יעלה

ויבא, יזכיר שניהם בברכת אשר נתן, וחוחם בשניהם, אעפ״י שבד״ח

לבד אינו חותם, הכא כיץ שהוא חותם בשביל שבת, מזכיר נם ריח,

אם אמר רצה ולא יעלה ויבא, ולא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה

שלאחריה, אינו חוזר.

טז. כחנוכה ופורים אם שכח לאמר על הנסים, ולא נזכר עד

מת הברכה, שאמר בא״י, אינו חוזר, אך לאחר שאמר את השם מחתי

ת בו׳ ו א ל פ נ ם ו י ס ו נ נ ה ל ש ע א י ו ן ה מ ח ר ך הרהמן יאמר ה כתו

״בימי״ כוי.

ל ערבית, ל פ ת , היה אובל כשכר, וחשכה לו, כיון שעדיין לא ה ז י

/ חנוכה, או פורים, כיון שתחלת הסעודה, אומר רצה, וכן כיו״ט, ר״ז

היחד, ביים, צריך להזכיר מענין היום אעפיי שמברך בלילה, ואם אכל,

/ ! ב ר״ח ונמשכה סעודתו נם תוך הלילה, ואכל נם כלילה כזית פ ר ע נ

צריך לאמר יעלה ויבא, וכן בחנוכה ופורים. ואם התחיל לאכול בשבת

ונמשכה סעודתו תוך הלילה, ואכל נס כלילה כזית פת, ולמחר הוא ר*ח,

אומר רצה ונם יעלה רבא, וכן בחנוכה ופורים, מותר מוב למנוע מלאכול

אז בלילה.

יךן. אם יש אינו יהודי בכית כשמברך ברכת המזון, יאמר אותנו

בני ברית כולנו יחד.

יט. צריך להשמיע לאזניו מה שמיציא מפיו, אבל בדיעבד

L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

makes no difference whether i t he day or night). And during th* Intermediate days of the Festivals he should say אשר נתן סועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג(naming the Festival) הזה, ברוך אתה ה׳ מקדש יושר נתן יםים טובים לעמו On the New Year he should say .ישראל והזמנים And if he did •ישראל את יום הזברון הזא, כיור אתה ה׳ מקדש ישראל ויום הזברוןnot become aware of the omis6ion until after he had begun the bene-diction following, he need not repeat the previous benediction.

15. On Sabbath upon which any of the following days occur, v iz . : New Moon, a Holyday, or an Intermediate day, רצה should be said before יעלה ויבא, and if on Sabbath which is New Moon one forgot to say רצה and יעלה ויבא he should mention both in the benediction אשר נתן and conclude with ברוך אתה ה' מקדש וכוי. For although that benediction would not be completed on a New Moon only, in the case mentioned since he concludes the benediction for the sake of the Sabbath, he also mentions the New Moon. I f one had said רצה but had omitted יעלה and he did not become aware of the omission until after he had ויבאbegun the benediction which follows it, he need not repeat the previous benediction.

16. I f one had omitted על הנשים in Grace either on Chanucah or Purim and did not become aware of the omission until after he had pronounced the Divine Name at the conclusion of the benediction, that is, he had already said ברוך אתה ה׳ he need not repeat the benediction, he may, however, insert i t whilst saying הרחמן ami say הרחמן הוא יעשה .בימי וכוי and then add לנו נשים ונפלאות וכוי

17. One who had commenced a meal on Sabbath, and continued i t until i t grew dark should say רצה, inasmuch as he has not said the Evening Service. Likewise on a Festival, New Moon or Chanucah or Purim if he had begun his meal while i t was yet day, he is required to Bay the special form of Grace for that day even if i t were night when be said the Grace after meals, if, however, one had begun his meal before the New Moon set in and continued i t also during the night when he ate bread of the size of an olive, he is required to say יעלה ויבא, this rule applies also with reference to taking meals before Chanucah and Purim had set in. One who had begun his meal on Sabbath that was also the eve of New Moon, and continued i t during the night when ho also partook of bread of the size of an olive, should say רצה and יעלה ויבא ; this rule also applies to the Sabbath upon which the Eve of Chanucah or Purim falls. I t would, however, be preferable to avoid continuing the meal at such times

18. I f a non-Jew be present whilst the Grace after meals is being said, אותנו בני כרית כולנו יהד should be added.

19. I t is necessary for one to hear the words he is uttering, nevertheless, if one had unwittingly said the Grace after meals without

69

דיני ברכת המזון

, ובלבד שהוציא בשפתיו, יצא, ו י נ אם בירך ולא השמיע לאז

כ. אס בירך והיתה צואה כנגדו, צריך לחזור ולברך, אבל מי

דגלים בגגדו, א״צ לברך שנית.

הלכות ברכת המזון.

. שלשה שאכלו ביחד צריכין לברך בזימון ומצוה שיברכו על א

הכוס, אם אפשר צריכין להדר שיהיה כוס יין ואם אי אפשר ביין יהיה

שכר או מעד או יין מעד או י״ש כשהוא חמר מדינה דהייגו שאין יין

דל שם כדרך יום מן העיר וע״כ הוא ביוקר ורנילים לשתות משקים אלו נ

במקום יין.

ב, מוזנים את הכוס תחלה ואח״כ נוטלין לידים.

נ. יין ששתו ממנו כל הנשאר ככלי נעשה פנוס ופסול לברכת

המזון עד שיתקנו. דהיינו שנותן לתוכו קצת יין או קצת מיס שאינם

פטמים. וביון שצריך למלאות את הכום לשם ברכה לכן אם הכוס פגים

ט צריך לשפכו לתוך קנקן ומתוך הקנקן לתוך הכוס לשם ק ת הוא מ

ברכה.

ד. הכום שמברכין עליו צריך שיהא שלמ. ואפילו נשבר דק הבםים

של מטה פסול ואפילו פנימה כל שהיא בשפת הכלי או שנסדק פסול

וטעון הדחה מבפנימ ושטיפה מבחוץ או מקנחו יפה שיהא נקי ושופך מן

הקנקן לתוכו לשם ברכה ויהא מלא והמברך מקבלו בשתי ידיו ונותן

עיניו בו כדי שלא יםיח דעתו ממנו ומחזיקו למעלה מן השלחן ואיטר יד

יאחזו בימין דידיה שהוא שמאל של כל אדם. ויש להסיר מן השלחן

הכלים הריקים

ה. אם כני המסיבה שוים במעלה ויש ביניהם כהן מצוה לכבדו

ל וחשוב ת בברכת המזון שנאמר וקדשתו. אבל אם יש ביניהם אדם נ

ת לאבל לברך, ודווקא כששוים במעלה. וראוי ת יברך הוא. ונוהנין ל

לכבד בברכת המזון למי שהוא טוב עין שונא בצע וגומל חסד בממוט,

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

having heard the words, provided he had uttered them with his lips, he has fulfilled his duty.

20. I f one had said Grace after meals and then discovered that something filthy was in the room, he is required to repeat the Grace, repetition is unnecessary if this were in a liquid state.

L A W S CONCERNING T H E GRACE AFTER MEALS.

1. I t is the duty of three men who ate together to unite in say• ing the Grace after meals and i t is a duty to say the benediction over a glass of liquor after the meal. I f possible a glass of wine should be used, otherwise beer or the common beverage of the land or brandy when this is the common beverage of the land, which is sometimes the case when vine culture does not obtain in that part, and consequently wine is dear and the people are wont to drink brandy instead of beer or the like.

2. The glass is filled before the hands are washed.

3. I f the wine in the glass has been partly consumed, what remains renders the glass incomplete and unfit for use at the Grace after meals until i t has been rendered fit for use by having a little wine or water added, neither of the latter being in an " unfi t" condition. Since the glass must be filled for the special purpose of using it with a benediction ; therefore if the contents of the glass be deficient, he can remedy this by pouring its contents into the decanter and then again into the glass for the special purpose mentioned.

i. See supra, p. 86, paragraph 5.

5. I f those who sit at table are all equal, and i f there be a priest in their midst, i (כהן) t is proper to honour him with the privilege of saying Grace after meals, as i t is •written:—" Thou shalt sanctify him " (Lev. xxi . 8), however, if there be a worthy and eminent man in their midst he should say Grace. I t is customary to let a mourner say Grace, but only when they are all of equal rank. I t is right to confer this honour of saying Grace upon one who is kind and hates covetous-ue s, and who gives chanty with his own money.

90

דיני ברכת המזון

ה הב לן ונברך כי כל מילי דקדושה געי ל ח ת . המברך יאמר מ ן

הזמנה או יאמר כמו שנוהנין לומר בלשון אשכנז רבותי מיד וועלען בענשין

והמסובין עונין יהי שם ה' מכורך מעתה ועד עולם ואח״כ אומר המברך

ברשות וכו׳ נברך שאכלנו ובו׳. והמסובין אומרים ברוך שאכלנו וכו׳

, ׳ ו כ ך ואומר גם הוא ברוך שאכלנו ו י ב מ וחוזר ה

ז4 המברך יברך בקול והמסובין יאמרו עמו מלה במלה בלחש ובסיף

ל ברבה יקדימו לסיים להמברך כדי שיעני אמן על ברכתו. כ

ח. אחר ברהמ״ז מברך על הכום שיברך עליו ושותה שיעור

רביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה. אם הכוסות של המסובין הן

פנומוה צריך המברך ליתן מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם אחר שבירך

בפה״ג קודם שישהה הוא כדי שיברכו גם הם על כוסות שאינן פגומות. וכן

אם כוסית שלהן ריקגות טתן לתוכן מעט מכוס של ברכה. ולא יטעום

עד שיטעום המברך אבל אס יש להם כיסית בפגי עצמם ואינן פגומות

אין המברך צריך ליתן להם מכוס שלו ויכולין לטעום קידם שיטעום היא.

וכן נכון וטוב אם אפשר שיחי' לכל אחד כוס מלא.

ט. אם המברך אינו רוצה לשתות י״א דיכול ליתן לאיש אחר

מן המסובין שיברך בפה״ג וישתה שיעור רביעית ויברך ברבה אחרונה,

ר״א דאין לעשות כן אלא דוקא המברך בזימון הוא יברך על הכוס וכן

נכון לעשות.

י. שנים שאכלו ביחד מצוה לבקש שלישי שיצטרף עמהם לזימון

ואפי׳ אם בא השלישי לאחר שהשנים כבר גמרו מלאכול אלא שאס היו

מביאין להם עוד איזה דבר לקינוח סעודה היו אוכלין מצור. עליהם

לצרף את זה השלישי לזימון דהיינו שיתנו לו לאכול כזית שיתחייב

בברכה אחרונה ואפי׳ אינו אוכל רק שותה רביעית מאיזה משקה חוץ

פ שלא אכל אלא שתה יכול לומר שאכלנו כי ׳ אל מן המים מצטרף ו

ת הבל אז יברך הוא ברכח שתיה בכלל אכילה. ולאחר שסיימו הזן א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. The one who recites the Grace after meals should begin by saying הכ לן ונבוך (Let us say Grace), for every service of sanctitication requires definite appointment (הזמנה) on behalf of those participating. He might also employ the phrase used by German or Polish Jews ו or) וועיען בענשען י ו ו ) ו יהי שם the rest of the company respond ,ובוחי מי and ברשות וכו׳ נברך שאכלנו וכוי then he continues ה׳ מבורך מעתה ועד עולםthe others reply : ברוך שאכלנו וכו׳ and he repeats this sentence.

7. The one reciting Grace should say i t aloud, whilst the others should say quietly every word with him, and at the conclusion of each benediction they should hasten to finish the benediction first in order that they may respond אמן.

8. Upon conclusion of the Grace after meals, the one who reads i t should pronounce the benediction over the glass over which he had said Grace and drink a quantity equal to the qapacity of one and a half eggs, so that he may be enabled to say its Grace. I f those at the table have their glasses before them, but they are deficient, the one who said Grace should, after having pronounced the benediction גורא פרי הגפן and previous to drinking thereof, pour a little of his wine into their glasses, in order that they may also pronounce a benediction over glasses which are not deficient, likewise if their glasses be empty, he should also pour therein a little of his wine, and they should not taste thereof before the reciter had tasted his, but if they have each a glass which is not deficient, he is not required to give them aught of his wine, and they may partake of theirs before he partakes of his, thus i t is proper for each guest to have, if possible, a full glass.

9. I f the one who said Grace after meals did not wish to drink, some authorities say he can let one of the guests say the benediction and (רביעית) and this one should drink the proper quantity בורא פרי הגפןsay its Grace. Other authorities say that this procedure is incorrect and that only the one who had said Grace after meals with others par-ticipating (בזימון) can say the benediction over the glass of wine and this is the correct custom.

10. I t is proper for two people who had eaten together to request a third person to join them so as to participate in saying Grace, even i f that third person had come after the two had already finished their repast: yet, if something would have been brought to them as dessert they would have been disposed to eat thereof; i t is proper to induce the third person to join them so as to say the Grace, and they should do this by giving him bread the size of an ohve, which requires Grace thereafter. Even if he should not eat, but he had a רביעית of any kind of beverage excepting water, he is to respond ברוך שאכלנו. Although he did not eat, he may yet say שאכלנו (that we ate) as drinking is also included in the term " eating." After the one saying Grace had con-eluded the benedictions which terminate with הזן את הכל the newcomer should say the בוכה אחרונה over what he had eaten or drunk. However

91

דיני ברכת המזון

אחרונה. על כל מה שאכל אי שתה. ואם בא השלישי לאחר שבבר נטלו

ידיהם במים אחרונים־ שוב אינו מצטרף עמהם.

יא. שלשה שאכלו ביחד כיון שנהחייבו בזימק אינם רשאים ליהלק

וכן ארבעה או חמשה אפילו אחד מהם אינו רשאי לברך כפני עצמו

שכולן גתחייבו בזימון אם הם ששה או יותר עד עשרה יכולין ליחלק

שישאר זימון לכל חבורה.

יב. אם הס עשרה נתחייבו לברך ״בשם״ דהיינו שהמברך אומר

נברך אלהינו שאכלנו משלו ובו' ולא יאמר נברך לאלהינו והמסיביס

אומרים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובו, וביון שנתחייבו לברך בשם

אסורין ליחלק אלא א״כ הם עשרים או יותר אז מותרין ליחלק שישאר

לכל חבורה זימון בשם.

יג. אם מעה המזמן בעשרה ונם העונים ולא הזכירו את השם

בברכת הזימון אינם יכולימ לחזור ולזמן בשם כיון שככר יצאו ידי חיכת

זימון אלא שבטלו מצות הזכרת השם ומעוות שלא יוכל לתיקון הוא.

אכל אם העונים עדיין לא ענו אחריו כיון שעדיין לא נתקיימה מצות

דמון יחזור המברך ויזמן בשם.

ת ושלשה אכלו פירות או שחו משקין יד. אם שבעה אכלו פ

בענין שחייבין בברכה אחרונה יכולים לזמן בשם ומצור. להדר אחר עשרה

ת אינם יכולים לזמן בשם דרובא דמינכר ק ששה אבלו פ אבל אם ר

בענין.

טו. כל שאכלו ביחד אפילו לא אכלו כל הסעירה ביחד אלא

שישבו לאכול וברכו ברבת המוציא אפי׳ כל אחד אוכל מכבר שלו כיון

שנקבעו יחד בין בשלשה כין כעשרה אינן רשאין ליחלק ואפילו אחר רוצה

לנמור סעודתו קידם שינמרו האחרים אינן רשאין ליחלק. אבל אם לא

ת הסעודה אלא שלאחר ששנים כבר אכלו אפילי לא ל ח ת קבעו עצמם ב

ק כזית ובא השלישי וקבע עמהם אס נמר סעודתו עמהס אכלו עדיין ר

חייבים בזימון אבל אם רצח נמוד סעודתו קודם להן כיון שלא התחיל

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

| if the third person had arrived after the other two had washed their hands with מים אחרונים he is no longer to he reckoned with them.

11. Three who had partaken of a meal in company, inasmuch as they are obliged to unite for the saying of Grace after meals, are not permitted to separate. The same rule applies when four or five have eaten together, not one of them is permitted to say the Grace privately, for i t is obligatory upon all of them to unite to say Grace. I f the company consist of six or more up to ten, they may separate in such a manner that three, the requisite number for participating in the recital of Grace, remain for each group.

12. I f there be ten (adults) present they must add in the Grace the Divine Name, i.e. the one saying Grace says נכרך אלהינו שאכלנו כרוך אלהינו The others respond .(נכרך לאלהינו he must not say) משלו וכוי Since they must specially mention the Divine Name .שאכלנו משלו ונויthey must not separate into groups unless they be twenty or more, when they may divide into two groups (of at least ten persons in each) and then each group can unite for the saying of Grace with the Divine Name.

13. I f a company of ten unite for Grace and the one who says i t as well as the others make a mistake by not mentioning the Divine Name, they cannot unite again if once Grace has been said, since they have fulfilled their duty as regards being united for saying Grace. Their omission refers to their failure to mention the Divine Name and since this is the case i t cannot be rectified, unless the others (who were listeners) had not yet responded after the one who says Grace. I n this case he should recommence and mention the Divine Name.

14. I f seven had eaten bread and three had eaten fruit or had drunk a רביעית of liquor, which requires a Grace thereafter, they may unite to say Grace and mention the Divine Name. I t is a special duty to seek after ten to say Grace and mention the Divine Name. But if only six had eaten bread they cannot unite to mention the Divine Name for we require in this matter a large majority of the ten easily recognized.

15. A l l who had eaten together, even i f they did not eat the entire meal together, but had sat down to eat and had said the benedic-tion המוציא ana each one had subsequently eaten from his own loaf, inasmuch as they had united as one body, whether in a body of three or a body of ten, they are not permitted to separate, even if one of them desire to finish his meal before the rest of the company, they are still not allowed to separate, but if they did not unite as one body at the beginning of the meal, but after two people had eaten already, even if i t were no more than a כזית that they had eaten and then the third one arrived and joined them, if he finished his meal with them they are obliged to unite to say Grace, however if he desired to finish his meal before them, in view of the fact that he did not begin the meal with

92

דיני ברכת המזון

עמהם וגם לא גמר עםהם דשאי ליחלק ולברך בפני עצמו, ומ״מ מציה

היא להמתין שיברכו בזימון, אם הוא אוגסאו מתיירא מהפסד אפילו קכע

עצמו עמהם בתחלד. מותר לגמור סעודתו קורמ להמ ולברך בפ״ע אבל

אמ אין הדבר נחוץ צריך להחמיר.

טז. שלשה שאכלו ביחד ושכח אחד מהמ ובירך בהמ״ז בפ״ע

יכולין לזמן לאחר שגמר זה בהמ״ז ויעגה גם הוא ברוך שאכלגו וכו׳ אבל

אם זה גצמרף לזימון עם שגים אחרים שוב איגו יכול להצטרף לזימון עם

אלו ואס שגים ברכו אפי׳ בפ״ע בטל זימון.

יז. שלשה שאכלו ושגימ גמרו סעודתן ורוצים לברך וא׳ עדיין לא

גמר סעודתו ואינו רוצה לכרך צריך ועא להפסיק מסעודתו כדי שיברכו

בדמץ ויענה נם ועא עמהם רוצא ידי זימון וימתין עד שםיים המברך ״הזן

את הכל״, ואח״כ יכול לאכול וא״צ לברך ברכה ראשונה כיון שדעתו היה

לאכול עוד וכשיגמור סעודתו יברך בהמ״ז, אבל שנים אינם צריכין להפסיק

כשביל אחד אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפגים משורת הדין. ועשרה

שאכלו ביחד צריכין ארבעה להפסיק כשביל ששה הרוב ואיגס צריכין

ק עד שאמר ברוך אלהיגו ולאחר שגמרו הם סעודתן יזמנו להמהין ר

לעצמן בלי הזכרת השם.

J בסעודות גדולות שהרבה מסובין שם יש לבחור שיברך מי T

ל המסובין p המברך לכה״פ עד הזן את הכל, שקולו חזק כדי שישמעו כ

. י ואם א״א בכך יברכו בחבורות של י׳ י

יט. שתי חבורות שאוכלין בבית א' או בשגי בתים אם מקצתן

ת לזימון. ואם לאו אלו מזמגין לעצמן ואלו מזמגין ת אלו מצטרפו רואין אלו א

ל לעצמן, ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן וכגון שגכגםו מתחלה ע

דעת להצמרף יחד וכל היכא שמצמרפות צריכין שישמעו כולן מן המברך

ת הכל. לכה״פ עד הזן א

כ, מי שהוא אצל המבדכימ בדמץ והוא לא אכל ולא שתה עסהס

כשהוא שומע שהמברך אומד נברך שאכלגו משלו עוגה הוא ברוך ומבורך

LAWS A N D CUSTOMS OP ISRAEL

them, nor did he finish i t with them, he is permitted to separate and say the Grace privately, nevertheless, i t is proper to wait and unite to say Grace. I f one be forced, or fear the possibility of loss, even if he had originally joined them, he is permitted to finish his meal before them and to say the Grace privately, however, if i t be not an urgent case i t is proper to unite with others.

16. I f three had eaten in company and one of them had forgotten about uniting to say Grace, and had said the Grace privately, his companions may yet unite with him even after be had concluded his Grace, and he may also respond ברוך שאכלנו וכוי, however if he had been united with two others to say Grace, he cannot be counted with the former two. I f two had said the Giace, even privately, they cannot unite (with othres) to say Grace.

17. I f three had eaten in company and two had finished their meal and wish to say Grace whilst the third one had not yet finished his meal, the latter should interrupt his meal in order that they may unite to say Grace, and he may respond with them, and thus discharge the duty of uniting to say Grace, he should therefore wait until the one saying Grace had concluded הזן את הכל, and he can then resume hie meal and after he had concluded the repast, he should say the Grace privately, but he need not say the first paragraph of the Grace, as when he heard i t he had the intention to complete his meal. Two, however, need not interrupt their meal for the sake of one unless they wish to do him honour more than is actually demanded by the Law. I f ten eat together, four are obliged to interrupt their meal for the sake of six, but they need only wait until ברוך אלהינו before resuming their meal and after they have concluded their repast they should unite to say Grace together but they should not mention the Divine Name in the introduction.

18. A t large banquets where many guests are present, i t is right to choose someone to say Grace with a powerful voice, so that all present can hear him, at least up to הזן את הכל. I f this be impos• sible they should form groups of ten to say Grace.

19. I f a number of persons eating in one room were divided in two separate groups, also if they ate in two separate rooms but some of them could see each other, they count as one company and can unite together to say Grace, however if they cannot see each other, each group must unite separately, nevertheless, if one person wait upon both groups he is the means of causing them to count as one company, that is, provided they haU originally separated themselves with the intention of being counted as one company, but in whatever manner they unite they count as one, and i t is essential that they all hear the one saying Grace at least up to הזן את הכל.

20. One who hears others saying Grace and they had united for this purpose whereas he had neither eaten nor drunk with them, when he hears the one saying Grace say : נברך שאכלנו משלו he should respond ברון whilst the others are responding ברוך ומבורך שפו תמיד לעולם ועד

93

דיני ברכת המזון

שמו תמיד לעולם ועד, ואם מזמנין בעשרה ואומר המברך נברך אלהיגו

וכו׳ עוגה גם הוא ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיר לעולם ועד. ואם בא

לאחר שכבר אמר המברך גברך וכו׳ ושומע שהעוגים אומרים ברוך

שאכלט וכו׳ או ברוך אלהיט שאכלגו וכוי עוגה אחריהם אמן.

ת כא. שלשה שאכלו כל אחד מככר שלו ואחד מהם אכל פ

ת עכו״ם מ״מ מצטרפין לזימון ויברך זה שאכל פ עכו״ם ושנים נזהרים מ

ת עכו״ם שהוא יכול לאכול נם עם האחרים. וכן אס אחד אובל מאכלי פ

חלב ושנימ מאכלי בשר מצטרפין ויברך זה שאכל מאבלי חלב שהוא יכול

לאכול נם עם האחרים, אך אם זה שאוכל מאבלי חלב אינו שותה יין

או שאין כאן אלא שבר שהיא חדש והוא נזהר מחרש, מומב שיברך זה

שאכל על כוס מלברך בלא כוס. ואם אחד אכל נכינה קשה ושנים בשר

מצטרפין כיון שיכולין לאכול מלחם אחד.

כב. נשים שאכלו עם אנשים שנתחייבו בזימון נהחייכו נם הנה

וצריכות לשמוע ברכת הזימון, קטן אין מצטרפין לזימון עד שהוא בן י״ג

שנה ויום אחד אז מצטרף ויכול לברך נם הוא בזימון

. טי שאינו קורא ק״ש שחרית וערבית או שהוא עובד עבירות נ 0

בפרהסיא איגו מצטרף לזימון גר גמור מצטרף לזימון ונמ הוא יכיל לברך

ולאמר על שהגחלת לאבותיט.

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

I .שאכלנו f a party of ten had united to say Grace and the one leading eays נברך ובו׳ he should respond ברוך אלהינו ומבורך שמו תשיר לעולם ועד, this

pplies only to him who heard the leader say נברך ובו׳, but if he did t come until after the leader had already said 'נברך ובו and he heard ose who responded ברוך וכוי, he should not respond with them but should say אפן at the conclusion of their responses.

21. When three people eat together, each one having his own af, and one of them had bread baked by a non-Jew, whereas the

other two avoid eating such bread, they neverthtlcss unite to say Grace after meals, and the one who ate the bread of a non-Jewish baker should recite the Grace because he could cat of the bread of the other two people. Likewise if one partook of milk diet and two persons (at the same time) partook of meat food, they unite to say Grace after meals, and the former recites the Grace, because he could partake of the food of the other two. I f this person should not take wine or if fresh beer only be available and he avoids taking this, theu i t is better for one who has eaten and partaken of a beverage (wine or beer) to say the Grace and use therewith a glass for benediction. I f one had eaten hard cheese and two people had partaken of meat, they may unite for Grace because they could all partake of one loaf of bread.

22. I f women had partaken of a meal with men who were obliged to unite to say Grace, i t also becomes obligatory upon the former to hear the recital of the Grace. A child does not participate in the privilege of saying Grace aloud until he is thirteen years and one day old.

23. One who docs not read the שמע morning and evening, or who publiclj' transgresses the precepts is not counted in with those who unite to say the Grace. A proselyte may unite with those who say Grace, he is also permitted to recite the Grace and to say על שהנחלת .(who bast caused our fathers to inherit) לאבותינו

חמשה חומשי תודה

ם ההפטרות עת י ל ג נ ם א ג ר ו ת מ ה ו ר ו ס מ י ה ל פ ס ע פ ד נ

ר צ ש ק ו ר י ם פ ע

רה ובראשם עת הוגי תו ת סי כ א ל מ

יוסף צבי הערץת בריטאניה ומדינותיה ו כ ל מ לל ד רב הכו

PENTATEUCH A N D HAF TORAH S H E B R E W T E X T , E N G L I S H T R A N S L A T I O N

A N D C O M M E N T A R Y E D I T E D B Y D R . J. H . H E R T Z

C H I E F R A B B I O F T H E B R I T I S H E M P I R E

V O L U M E I , G E N E S I S , E X O D U S , L E V I T I C U S

V O L U M E I I N U M B E R S , D E U T E R O N O M Y This work, which gives the text in Hebrew and English, accompanied by brief exposition of hoth the Pentateuch and the Haltorahs for use in גSynagogue.School, and Home, supplies a long-felt want among English-speaking Jews price $5.50

דת ישראל ומנהגיו דיני ישראל ומנהגיו לכל ימות השנה

נערך בשפה קלה וקצרה על פי הפיםקים

הראשונים והאתרוגים ובפרט מםפרי

חיי אדם וקצור שלחן ערוך בארבעה חלקים

י נ ק ש ל ח יכיל בקרבו הלכות מאכלות אסורות, ברכית הגהנין, טעית בברכות, ברכת שהחיינו, ברכת הגומל, ייגי משא ומתן, ריבית, עםקא, טוען ונטיען וערות,, אבירה ומציאה, פריקה גגיבה וגזילה, גזקי ממון, שאלה ושכירות, פקחןת הרדך, ל פ וטעינה, שמירת הנוף, צער כעלי חיים, נדרים ושבועית, תתפלת מעריב וקריאת שמע, סדר הלילה, כיבוד אב יאם, ת מנחה ו ל פ ת הלכות מילה, כלאים, איסור גילוח, הולד, והרופא, ביקור חולים, דיני נוסם,

קריעה, אונן וכל הלכות אכילות.

LAWS AND CUSTOMS OF ISRAEL

C O M M L i D FROM T H E CODES

C H A Y Y E A D A M ם ־ 1 י א י ח

AN ס

K I Z Z U R S H U L C H A N ' A R U K H קיצור שלחן עחך

IN FOUR PARTS

P A R T I I .

Law! Concerning Forbidden Food : Benedictions to be said when enjoying the Gifts of God Rules concerning errors in regard to the benedictions. The benedictions ״{!!"!חיינו »nd הגומל. Lawv concerning buying and selling, interest, business (with the money of another), prosecutor and defendant and evidence procedure, theft and robbery, monetary damages, borrowing and hiring, trusts, things lost and found, unloading and loading. Rules concerning physical well-being, cruelty to aiumals, vows and oaths, prayer for a journey, afternoon and evenmg prayers and the reading of the Shema' and regulations for the night. The precept of honouring father and mother, laws concerning circumcision. KiUyim (cf. Lev xix. 19 and Deut. xxii. 9-11), the prohibition of shaving. The laws concerning sickness and the physician, visiting the sick, one who is dying, rending the garment, the mourner in the period between death and burial of a

kinsman and all the regulations concerning mourning.

: ם י נ י נ ע ן ה כ ו ת דיני צורות האסורות קפז דיני פירותערלה ק8ח דיני אפור הרכבת אילן ק«0 דיני כדאי בהמה קפט דיני כלאי בגדים קי1 איכור כתיבת קעקע וקריהד, על כת קגא אישיר גילוח פיאות הראש והזק; קצא

דברים האסוריב כשום לא ילבש גבר שמלת אשד! קצב דיני החולה והרופא ובסה מתרפאק קצב דיני בקור חולים קצר דיני הגיסס בחייו ובמותו קצו דיני קריעה קגחי דיני א ו נ; רא דיני הטהרה והתכריכין ואפור הנאה במת רד דיני הוצאת הכת ולויוחו, וצדוק הדין,... רו דיני הקבורה ובית הקברות רח דיני הקבורה ביום טוב ריא דיני המאבד עצמו לדעת ושאר רשע שמת דיג דיני טומאת כהן ריר דיני על מי חייב להתאבל ריז דעי אימתי מתחילה האבילות ריחכ דיני סעודת הבראה י דיני ניחום אבלים דכא דיני שמועה קרובה ושמועה רחוקה רכב

דיני אטור מלאכה או ססחר בשבעת ימי אבלות רכג

דיני איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדלנ ותשמיש המטה ו

דיני איסור תלמוד תורה ושאילת שלופ״ לאבל ר דיני הדברים שהאבל אסור בחם רבח

דיני דברים האסורים, משוס שמחה, נם לאחר שבעה רל דיני שהאבל אסור לישא אשה רלא דיני מתי האבל יכול לצאת סבי זו רלא דיני של* להתקשות על הסת יותו מדאי רלג

דיני מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים, ודין י״ב חודש רלב דיני מי שלא נהג אבלות רלג דיני עדות לאבלות רלנ דיני אבלות בשבת ויו״ט רלי דיני שהשבעה ושלשים בטלים עיי הרגל רלח

הלכות מאבלות אסורות צד. דיני ברכות על מאכלים טדוםשת מיני דגן. ק דיני ביכת היין וברכה הטיב והמטיב קג ביילים בברכה אחרונה קט דין רוטב וטשקה של פירות וירקנת קט: די; עיקו וטפל קיר דק קדימה בברכות קכ דק טעות בברכות קכא

דין בירך על מאכל אי על משקד• ואחייב הביאו לו עוד קככ דין בובת הריח .. קכד דין ברכת שהחיינו והטוב והמטיב קכו דץ ברכות הראיה קנט ברכת הנומל ועוד קצת ברכות פרטיות ...קלב הלנות כשא וסת; קלד

דיני אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות קלז דיני שלא לעשות סחורה בדבר האסור .... ק'ח הלכות דנית קלט הלבות עיםקא קמה דיני חמאה קמט דיני שמיטת כםפים קנא דיני טוען ונטע; ועדות קנג דיני גניבה וגזלה קנז דיני נזקי ממון קס הלבות נזקי הגוף קסא הלכות שאלה ושכירות קסג הלכות לא תחסום קסה הלכות אבירה ומציאה קםה הלנית פקדון קסו הלכות פריקה וטעינה קסז הלכות שמירת הגוף ובל תשחית קסח איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס ...קסת דיני נדרים ושבועית קסט

דין ת6לת הדרך ושאר דברים שצריצץ ליזהר בדרך קעב דיני תפלת מנחה קעד דיגייתפלת מעריב קעז •דר הלילה קעח דיני כבוד אב ואם קעט דיני כבוד רבו, וזקן, ותלמיד חכם, וכהן...קפכ תנאים שצריך להזהר ככל מצוד. קם ב דיני מילד, קפג הלכות פדיון הבן ?«

C O N T E N T S O F V O L . I I .

Page Laws concerning forbidden food 95 Laws concerning the benediction

over the Five Species of Grain 100 Laws concerning the benediction

to be pronounced over Wine, also relating to the bene• diction 103 הטוב והמטיב.....

Rules concerning the benedic-tion to be said before enjoy-ing the gifts of God ...100

Rules concerning the concluding benediction ( ( ה נ ו ר ח 109 ברכה א

Rules concerning the benedic-tions נורא פרי העץ ונורא פרי

bx\v\ 112 האדמה Laws concerning the benedic-

tions to be said over Soup, also over Fruit and Veget-able extracts 116

Laws concerning that which is important and that which is accessory thereto . 118

Laws concerning the order of precedence relating to bene-dictions 120

Laws concerning benedictions pronounced erroneously 121

Law as to the benediction over an article of food, where more was taken than was originally intended 123

Laws concerning the benediction to be said when smelling fra-grant spices 124

Laws concerning the benedictions to and 126 הטוב והמטיב

Benedictions'concerning seeing ...129 Laws concerning the benediction

also other benedictions הנוטלon divers occsaions 132

Laws of buying and selling 134 Laws prohibiting verbal oppres-

sion and deception of one's fellow creatures 137

Laws dealing with the prohibition of trading in forbidden things 138

The laws concerning interest 139 Rules concerning business part-

nerships ]45 Laws concerning loans 149 Laws of release 151 Law concerning a claimant and

respondent also regarding testimony 153

Laws concerning the ft and robbery 167 Laws concerning financial damages 160 The laws concerning physical in-

jury 161 Laws concerning borrowing and

hiring 1G3 Laws relating to the command-

ment "Thou shalt not muzzle" 165 Laws concerning a lost thing and

the finding thereof 165 Laws concerning deposits 1C6 Laws concerning unloading and

loading 167 Laws relating to physical preserv-

ation and to the precept "Not to Destroy" 168

Laws concerning cruelty to ani-mals and castration 168

Laws regarding vows and oaths ...169 The law regarding the prayer for

a journey and other matters to be noted when travelling...172

The laws concerning the afternoon service ((174 מנחה

Laws concerning the evening ser-vice 177

Rules for the night 178 Laws concerning honour due to

parents 179 Laws concerning the honour due

to one's teacher, to the aged, to a scholar, and to a priest ...188

Conditions to be observed for the fulfilment of every command-ment 183

Laws of circumcision 183 Laws concerning the redemption

of the first-born 186 Laws concerning forbidden images 187 Laws concerning fruit which is

counted as uncircumcised ...128 Laws concerning d ivers• kinds of

cattle 189 Laws concerning garments mad•

of linen and wool 190 The prohibition of tatooing and

making bald for the dead 191 Laws forbidding the shaving of

the hair of the temples and the heard 191

Prohibition of a male putting on a woman's garment 192

Laws concerning one who is sick, the doctor and remedies 192

Contents of yoL ii. (continued):-Pag•

Laws concerning visiting the sick 194 Laws concerning one who is dying 196 Laws concerning the rending of

garments for the dead 198 Laws of a mourner 201 Laws relating to purification (Ta-

harah) and the shrouds also the prohibition to enjoy any-thing belpnging to the dead... 204

Laws concerning the removal of the dead, the funeral, and the burial service 206

Laws concerning the internment and the cemetry 208

Laws concerning burial on a festi-val 811

Laws concerning a suicide and a wicked person's d־׳ath 213

Laws concerning the defilement of a priest 214

Laws concerning those for whom one must mourn 217

Laws governing the time when mourning should begin 218

Laws concerning the meal of con-dolence 220

Laws concerning the comforting of mourners 221

Laws concerning the timely and delayed news of a relative's death 3פפ

Pact Law• prohibiting work or busi-

ness during the seven days of mourning 223

Laws concerning thn prohibition to bathe, to anoint, to wear boots and to cohabit 226

Laws prohibiting the study of the Torah and greeting 227

Laws concerning things which are forbidden to a mourner 228

Laws concerning rejoicing, forbid-den to a mourner even after the first seven days of mourn-ing 230

Laws prohibiting a mourner to marry during the thirty days of mourning ......231

Laws concerning the time when, a mourner mcy leave his house 231

Law forbidding excessive griel ...232 Law concerning ,'part'1 of c

seventh day and "part" of he thirtieth day.also the law con-cerning the twelve months ...232

Law concerning one who did not observe mourning 233

Laws concerning testimony that makes mourning obligatory ...233

Law concerning mourning on a sabbath or festival 234

Law concerning the seven and the thirty days of mourning that are annulled by a festival 235

דת ישראל ומנהגיו

. י נ חלה! ש

דת ישראל ומנהגיו

. י נ ק ש ל ח הלכות מאכלות אסורות.

א* רם הנמצא בביצים אסור ולפעמים כל הביצה אסורה, ולכן

כשעושים מאכל על ביצים יש לבדוק אותן.

ב, דם דגים מותר אך אס קבצו בכלי אסור מפגי מראית העין

לפיכך אם גיכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר.

ג, אם נשך ככר וכדומה ויצא דם משיגיו על גבי הבכר צריך

לחתוך מקים הדם ולזרקי/ הדם שבין השינים מוצצו בחול כיון שלא

*ירש, ולא בשבת.

ד, לפעמים גםצא דם בתיך החלב שהדם יצא עם החלב מדדי

הבהמה וצריכין לעשות בזה ש״ח.

ה• בשר בחלב אסור באכילה ובבישול ובהגאה ולכן אם גאסר

איזה דבר מתערוכות בשר בחלב צריכין לעשות שאלה מה לעשות בו כי

לפעמים נאסר גם בהנאה ולפעמים איגו נאסר בהגאה.

. שני ישראלים המכירים זה את זה אפי׳ הם מקפידים זה על זה ן

אסור להם לאכול בשולחן א׳ זה בשר וזה מאכל חלב עד שיעשו איזה

ל אחד על מפה שלו או שיניחו על השולחן בין היכר כגון שיאכל כ

T H E

LAWS & CUSTOMS O F I S R A E L .

V O L . 2 .

1 AWS C 0 N C E K N I K G F O R B I D D E N F 0 0 D .

1. The blood found in eggs is forbidden and occasionally i t is prohibited to eat the entire egg on account thereof, therefore one must examine the egg before using i t for cooking purposes.

2. The blood of fish is permitted, but if poured into a vessel its use is prohibited owing to its appearance (resembling blood which might be forbidden) but if i t be evident that i t is the blood of a fish, e.g., if i t contain scales, then its use ia permitted.

3. I f one bite a piece of bread (or anything else) and if blood from his gums should come upon the bread, he must cut off the part where the blood is and throw i t away. The blood from the gums may be pressed out on a week-day, if i t had not discharged itself, but this does not apply on a Sabbath.

4. Blood is sometimes found in milk, because the blood comes from the animal's udder together with the milk, when that 0ccur3 the ecclesiastical authorities must be consulted.

5. Meat and milk are prohibited to be eaten or cooked together, nor may they be used together for one's benefit If, therefore, in any dish they ha've been mixed together and are therebyprohibited, then the ecclesiastical authorities must be consulted as to whether oue may have any benefit therefrom, as in some cases this might be sanctioned.

6. Two Jewish acquaintances, even though they be particular towards each other, one of whom desires to partake of animal food and the other of milk food, are forbidden to eat at one table unless they make a certain mark to distinguish between them, e.g., by having a separate cover laid for each, or by placing upon the table between

95

דיני מאכלות אסורות

המאכלים איזה דבר שאין דרכו להיות שם ויהיו זהירים שלא לשתות

מכלי אחד מפני שהמאכל נדבק בכלי.

ז. וכ״ש שצריכין ליזהר שלא לאכול מככר א׳ עם בשר ועם חלב

נוהנין ליחד כלים ומלח א׳ למאכלי בשר וא׳ למאכלי חלב כי

מים טובלים במלח ונשארים שיורי מאכל במלח.

ל כלי ח. נוהנין לרשום את הסכין המיוחד למאכלי חלב וכן כ

שלא יבאו לירי הילוף.

ט. אכל בשר או אפיי רק תבשיל של בשר לא יאכל מאכלי חלב

עד שישהה שש שעות והלועם לתינוק צריך ג״כ להמתין, אע״פ ששהה

כשיעור אס מצא בשר בין השינים צריך להסירו. אבל אינו צריך להמתין

ת ויקנח בו פיו, וגם ת פיו וידיחו. דהיינו שיאכל מעט פ אח״כ רק יקנח א

מדיחו במים או בשאר משקה,

. אס לא היה בתבשיל לא בשר ולא שומן של בשר אלא שנתבשל י

בקדירה של בשר אפיי לא היתה מודחת יפה מותר לאכול אחריו חלב.

ו בסעודה אחרת . אבל גבינה מותר לאכול אחריו כשר מי א י

ובלבד שיבדוק ידיו אם אין שום דבר מהנבינה נדבק ברם או ירחצס

במים וגם ינקר שיניו וידיח פיו ואם היה הגבינה קשה דהיינו שהועמדה

לעת אם רוצה לאכול אח׳׳כ בקיבה וישנה ששה חדשים או שהיא מתו

מאכלי בשר צריך ג״כ להמתין שש שעות.

יב, אם אכל גביגה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן

ת שאכלו עם הגבינה ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בשר שיורי פ

ת לאכלו עם גביגה וכן וכן להיפוך גם אסור לחתוך בסכין של בשר פ

להיפוך ואפילו אס הסכין גקי, ובשעת הדחק כגון שהיא בדרך מותר לו

לחתוך בסכין של בשר כשהוא גקי ומקונח הימב היטב לאס־ל עס גבינה

וכן בהיפוך.

יג4 אם חתך בסכין של בשר בצלים או שאר דבר חריף וגתגם

למאכל חלב או בהיפוך צריך לעשות שאלת חכם.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

their respective food a certain article that does not properly belong there, they should also be careful that they should not both drink from one* vessel ?s the food clings thereon.

7. One should be most particular not to eat bread of the same loaf with both meat and milk, and it is customary also to have separate salt-cellars, one for meat and another for milk food, for it happens that the food is dipped in the salt and part thereof may remain therein.

8. I t is customary to mark the knife used for milk food and all other milk and butter utensils in order that they may not be exchanged (for those used for meat.)

9. One who had partaken of meat or even of a dish prepared with meat should not paitake of milk food until an interval of six hours had elapsed, and one who had masticated the food for an infant is obliged also to wait that period. If, after having waited the proper period, one found meat between his teeth he must remove it but he need not wait thereafter, yet he should cleanse his mouth and rinae it, that is to say. he should eat a little bread and cleanse his mouth therewith and rinse his mouth with water or any other liquid.

10. I f the {dish had neither meat nor meat fat therein but had been cooked in a pot used for meat, even if that pot were not thoroughly cleansed beforehand, it is yet permissible to partake of milk food after (partaking of this dish).

11. After cheese has been eaten, one may partake of meat thereafter at the next meal, but he should carefully examine his hands to see that no particle of cheese clings to them, ha should also cleanse his teeth and rinse his mouth. I f the cheese were stale and hard, that is to say, because it was curdled by rennet and was six months old or if it had worms and he desires to eat meat thereafter! he must allow an interval of six hours to elapse.

12. I f he had eaten cheese and he desires to eat meat he must remove from the table the rest of the bread of which he had partaken whilst eating the cheese. Cheese should not be eaten upon a tablecloth whereon one had eaten meat or vice-versa, nor should one cut bread which he intends to eat with cheese with a knife used for meat or vice-versa, even if the knife be clean, however, in an emergency, e.g., when one is on a journey, he is permitted to cut the bread he wishes to eat with cheese with a knife that was used for meat, or vice versa, if the knife were thoroughly clean.

13. I f one had cut onions or any other pungent article of food with a meat knife and had put the same in food containing milk, or vice-versa, the ecclesiastical authorities should be consulted.

96

דיני מאכלות אסורות

יל. העושה תבשיל מבשר בחלב שקדים, צריך להניח בתוכו שקדים

מפני מראת העין.

טו. נוהנין שלא להגעיל כלי חלב, להשתמש בו בבשר או איפכא,

מז, יין ובשר וחתיכת ת שאין בו סימן שםפקידין או שולחין, ביד

עכו״ם ומכ״ש ביד ישראל חשוד, צריך שגי חותמות, אבל יין מבושל וכן

. פת וגביגה, סגי בחותם א׳ החמוץ של יין וחלב ו

יז. אם שולח או מקפיד איזה דבר בשק, צריך שיהיו התפירות

םבפגים ולקשרי ולחתמו.

יח« אם אירע ששלח עיי עכו״ס, בהמה או עוף שחוטים או שאר

דבר בלא חותם, יעשה שאלת חכם.

יט. גביגות ושאר דברים שהם בידי עכו״ם, אע״פ שהם בחותם

ל שלא ידעגו מי חתמן אםורין. או בדפוס שהם כשרים, כ

כ. יש ליזהר, שלא לבשל או לצלות ישראל ועכו״ם שתי קרירות

זו אצל זו, זה בשר כשר, וזה בשר טרפה, ולא להגיח הקדרות, אצל

ת ואינו יוצא ונכגס. השפחות כשאין ישראל בכי

כא. מי שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות

ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש בהם לאיסור, מיהו אם נתארח אצלו

אוכל עמו כל שלא נודע לו שהוא חשוד.

כב. יש ליזהר, מלהניח בבית עכו״ס כלי שיש לחוש, שמא

ישתמש בו.

. לפעמים לוקחין עוף כפות ומשליכין אותו ארצה, ואח״כ י 0

שוחטים אותו והוא איסור נמוד, כי בהמה או עוף שנפל אין לו היתר עד

שרואין אח״כ שהלך ד״א הילוך יפה וגם בכבשים ובעגלים צריכין ליזהר

בזה מאד.

כד. בימי הקיץ שכיח מאד בבר אוזות שנמצאו בועות קטנות

בטין יבלת (ווארצלען) בבני מעים והרבה נטרפות ע״י כך, ע״כ צריכץ

ליזהר לבדוק הבני מעיים, וכשנמצא בועות קטנות יעשה שאלת חכם.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

14. One who prepares a dish of meat and milk of almonds must put almonds therein on account of its resemblance to milk (and thereby allay any suspicion of having transgressed the Law).

15. I t is customary that no utensil used for milk should be (ritually) purified by boiling water in order to make i t fit for use for meat or vicc-veisa.

16. I f one had given wine, meat or a piece of fish, all of which had no special mark (by which they might be recognised) into the care of an idolater or an Israelite, who is suspected of tampering therewith, to store or to forwaid, the same must have two seals (apiece), but for boiled wine or vinegar, milk, bread and cheese one seal suffices.

17. I f one forwarded or gave on deposit anything in a sack, i t ia necessary that its stitches should be inside and i t must be tied and sealed.

18. I f i t happened that one had forwarded through a non-Jew a ritually slaughtered beast or fowl or anything else without a seal, then the ecclesiastical authorities must be consulted.

19. Cheese or other articles of food which are in the hands of a non-Jew, although they be sealed or stamped stating that they are ritually fit for food (כשר), are nevertheless prohibited as we do not know who sealed them.

20. Care should be taken that two persons, one of them an Israelite and the other a non-Jew, should not cook or fry together in two pots next to one another, one pot containing food ritually fit for use (כשר) and the other containing food which is not fit (טרפה), nor should the pots be left in the care of servants (upon whom one cannot depend in the matter of כשר food) if a professing Israelite be not present to supervise i t .

21. I t is forbidden to purchase wine or food of which the בשרות (i.e. ritual fitness) is in doubt of one who has not an established repu• tation for כשרות (i.e. complying with the Jewish laws), however i f one became that person's guest he may eat with him so long as no sua-picion arose as to his כשרות.

22. Care should be taken not to allow one's culinary utensils to remain in the house of a non-Jew, lest he may make use thereof.

23. Sometimes people buy a fowl with its legs tied and they throw i t upon the ground. Subsequently i t is ritually killed and i t i8 strictly forbidden to partake of i t ; because a beast or fowl which fell may not be declared as fit for food unless one saw i t walk (after the fall) at least four cubits. I t is therefore proper to be careful in this matter with lambs or calves also.

24. In the summer time slight swellings like warts are to be found upon the intestines of ducks and many become ritually unfit for food thereby, i t is therefore proper to examine the intestines at that time and to consult the ecclesiastical authorities regarding them.

97

דיני מאכלות אסורות

כה. אין לשין עיםה בחלב, שמא יאכל הפת עם בשר, ואם לש

כל הפת אסור אפילו לאכלו לבדו נזירה שמא יאכלו עם בשר, ואם

ישנה צורת הפת שיהא ניכר שלא לאכלו עס כשר מותר, וכן הדין

ת עם פלאדין או אם לש עיסה עם שומן של בשד, ואין לאפות שים פ

ת ח פשטירא, בתנור דחיישינן שמא יזוב מן החמאה או מן השומן ת

הפת.

ת שאפו עם הצלי בתניר אחד, אם היה התנור סתום והצלי כן. פ

ת לאכלו בחלב, אבל אם הצלי היה מכוסה או ש־יה פ מגולה אסור ה

ל מותר, ומ״מ לכתחלה יש ליזהר שלא לצלות ת התנור פתוח והוא תנור נ

ת הפת. ח בשר בתנור שאופין בו פת, דתיישינן שמא יזוב מן השומן ת

כץ. תנור שזב בקרקע שלו שומן או חלב, צריך היסק כדין, עד

שילכו הגחלים על פגי כילו ויתלבן.

כה. תרנגולים מםורםים נוהגים לאכלם, אבל אם נמצא כהן איזה

דיעותא, אפי׳ רק שאינן מונחין כראוי, הן אםורין.

כט. נוהגין לעשות פירות מרוקחין, שנותנים את הפירות תוך

צלוחית ומבסין וקושרין את פיה בשלפוחית בהמה וכך מעמידין אותה לתוך

תנור חם שירוקחו הפירות, צריכין ליזהר שתהא השלפוחית מבהמה כשרה,

והוכשרה נם במליחה והדחה בראוי,

. בארות ונהרות שטוחזקין שיש במימיהם תולעים אסור לשתותן ל

עד שיםגנו אותן, ואפי׳ בדיעבד אם בישל באיתם מים יש לאסור, וכן אסור

לשרות במים אלה בשר או להדיח בהם דבר מאבל, כי התולעים נדבקים

במאכל.

לא. כשמםננין את המים, צריכים ליזהר לסננם דרך מפה שלא

יהיה באפשרי לעבור אפילו תולע דק שבדקין.

לב. חומץ שהתליע אסור ע״י סינון, כי אפילו תולע דק שבדקץ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

25. One should not knead dough with milk, for i t is to he feared that i t may be eaten with meat, and therefore on that account i t is forbidden to eat even the bread itself, if entirely prepared in that manner. If, however, the bread were formed in a manner 60 that i t would be easy for one to discern that i t is not to be eaten with meat, i t is then permitted to prepare i t with milk. The same law is applio able to the use of fat in the kneading of dough. One should not bake bread with pancakes or pies in one oven, as i t is to be feared that the butter or fat may flow under the bread.

26. I f bread had been baked in one oven with roasted meat and the oven had been closed whilst the meat was uncovered, i t is forbidden to eat that bread with m i l k ; i t is permitted, however, to eat the bread with milk if the roasted meat were covered or i f the oven, which was as large as a regular baker's oven, were open. Care should, however, be taken not to roast meat in an oven in which bread is being baked, as i t may be feared that the grease wil l flow under the bread.

27. I f grease or milk flow upon the floor of an oven i t should be purified by means of glowing heat in accordance with the Law, that is to say, glowing coals should be spread on i t so that i t is heated white.

28. Castrated cocks may be eaten, but i f any cause for doubt as to their ritual fitness should arise, (e.g.) i f the entrails be not in their proper position, then they are forbidden to be eaten.

29. I t is customary in preserving fruit to place the same in a jar which is covered and tied down with a bladder skin over the opening In this way i t is placed in a warm oven so that the fruit may be pre• served. The bladder skin must be from an animal ritually fit for food and i t also needs salting and proper rinsing to make i t fit for use.

30. I t is forbidden to drink the water of wells and rivers reputed to be infested with worms before the water has been strained, and if one had inadvertently cooked in such un filtered water, the use (of that food) should be forbidden. I t is likewise forbidden to soak meat in such water or to wash therewith articles of food, because the worms cling to the food.

31. The water should be filtered by means of a cloth which should make the passage of even the smallest worm an impossibility.

32. Vinegar, which contains worms, is unfit for use if i t had only been filtered. For even the smallest worm in vinegar wi l l pass

98

דיני מאכלות אסורות

ל מפה. והמובחר, להרתיח תחלה את החומץ שנתהוה בחומץ עובר דרך כ

ת ע״י הרתיחה שוב לא יעבור בסינון. ולסננו אח״ב דמאחר שהתולע מ

לג. תולעים הנדלים כפירות בעירם במחובר אםורין, אע״פ שלא

פירשו ממקים למקום, ולפעמים נמצא בפרי וכן בפולין וקטניות כמין

נקודה שחורה והוא מקום שהתחיל התולע להתרקם, וצריך ליטלו משם

בעומק, דאםור כמו התולעת עצמה.

. כל פרי שדרכו להתליע בעודו מחובר אם עברו עליו י״ב ד ל

ל בריר• שאין בו עצם אינו מתקיים י׳׳ב חודש, חדש משנתלש מותר, כי כ

וכבר נעשה כעפרא בעלמא, ומשוס השש שמא התלועו בתלוש צריכין

לבדקן ולהשליך התולעים והיבחושין שנמצאו בחוץ. ואח״כ יתנם למים

צוננים ויעדכן יפה יפה. ויעלו התולעים והמנוקבים למעלה וישליכם,

ואת״כ יתנם במים רותחין שאס נשאר בו תולעת ימות מיד ולא יפרוש,

ל אחת ואחת לה. כל הפירות שצריכין בריקה צריך לפתוח כ

ולהשליך את הגרעינין למען יאכל לבדקן יפה יפה, וצריכין ליזהר בזה

ולא מהני מה שבדק מקצתן ואפילו מאד כשמרקחין פירות בדבש וצוקר,

בדק את הרוב לא םהני אלא צריך לבדוק כל פרי ופרי.

לן, פעמים נמצא בקמח וכיוצא בו תולאים נדולים וםני כשמנפה

אותו בנפה שאין התולעים עוברים, אבל אס נמצאו בו מילבין לא מהני

הנפה, ומי שיש לו הימין םתולעין יעשה שאלת חכם איך יטחנם.

לז. כל דבר שהתליע והוא דבר שאין הדרך לבודקו מתולעים

אסור למכרו לעכו״ם, כשיש לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל, ומותר

לעשות מטנו יין שרף.

לח. הרבה מיני ירקות מוחזקין בתולעים, ומה שהנשים . ומרות

שמהבהבין את הירק באש אינו מועיל, ויש מיני פירות וכן מיני ירקות

שמוחזקין כל כך בתולעים עד שכמעט אי אפשר לבדקן, וראוי לכל ירא

LAWS A N D CUSTOMS OP ISRAEL

through any cloth, but when once the worms are dead owing to th# boiling they wil l not pass through when the vinegar is strained.

33. Worms that grow in the fruit whilst attached to the tree are forbidden even if they did not move from place to place (in the fruit). A black spot is sometimes found in fruit as well as in beans and lentils; this is where the worm takes its origin and this must be removed from the fruit and i t is forbidden even as the worm itself.

34. A l l such fruits, that usually have worms when they are attached to the tree, may be partaken of without examination, provided twelve months had elapsed from the time they were taken off the tree, as no living creature without bones can exist longer than twelve months, and they have therefore become as dust, however as i t may be apprehended that the fruit had become wormy since i t was picked, they should be examined and cleansed from all worms and animal• cula found upon the surface, after which they should be placed in cold water and thoroughly mixed together and as the worms and the worm eaten fruit wil l rise to the surface they should be thrown away, the rest should be placed in boiling water, so that if any worm remain i t wi l l perish immediately before becoming separated from its place.

35. A l l fruits requiring examination (because of having worms) should be opened one by one and the stones removed, in order that the examination may be thorough, great care should be observed there• with when preserving them in honey and sugar. One should not rely upon the examination of a portion of them, even the greater portion, but each fruit should be examined separately.

36. Flour and other cereals are sometimes found to contain large worms, i t suffices therefore if they be sifted with a sieve through which the worms cannot pass, but if the flour contain mites sifting is useless. One who possesses wormy wheat should consult the ecclesiastical authorities as to the manner in which i t should be ground.

37. I t is forbidden to sell an article of food containing worms to a non-Jew, if i t be of the kind not usually examined to ascertain if i t be free from worms, for fear that the latter wil l , in turn, sell i t to an Israelite, but one is permitted to distil brandy therefrom.

38. There are many vegetables that are infested with worms. There are housewives who say that if they singe them they will be destroyed, but that is useless. There are certain kinds of fruit and vegetables infested with worms to such an extent that i t is w ell nigh impossible to examine them; therefore a God-fearing man must not

99

ק דיני ברכות על מאכלים מחמשת מיני ד

שטים שלא לאכלן כלל ויש מיני פירות שהגרעינין מוחזקים בתולעים

ואפור לאבלו.

לט. לפעמים נמצא כפירות מרוקחים בדבש וצוקר שיש למעלה

םביב הכלי מילבין, ינקו אותו היטב, ויקחו קצת נם מן המאכל עד

שיהא ברור שלא נשאר בתוך המאכל.

מ. חתך פרי או צנין בסכין וחתך נם התולעת שהיה בהם

יקנח את הסכין היטב, ונם מן הצנון או מן הפרי יקלוף קצת במקום

החתך.

מא, בתוך הדגים נמצאו לפעמים תילעים בטוח או בכבד או

בטעים או בפה או באזנים ובפרט בדנ הנקרא העכמ יש בו תולעים

דקים וארוכים, ובמקום השכיח צריכין בריקה, וכן בהערינג שכיח

כתוך החלב תולעים דקים וצריכין בריקה, ויש מקומות שיש על הדנים

טבח־ץ אצל הםנפירין ונם על הםנפירין ובתוך הפה ואחורי האזנים

שרצים קכנים מאד והם ענוליס כעדשה, וצריכין לבדוק ולנררן היטב,

מב. תולעים הנמצאים בגבינה אם אינן נמאםין עליו מוהרין

כל זמן שלא פירשו לגמרי.

מג, השואל למורה תיראה איזה שאלה ואסרו, אסור לו לשאול

עוד למורה הוראה אחר אלא א״כ הודיעו שכבר הורה הראשון לאםור.

דיני ברכות על מאבלים מחמשת מיני דגן.

ת הבאה בכיםנין א. לחם שהוא מהמעזת מיני דנן אלא שהוא פ

אם אוכל מטנו פחות משיעור קביעות סעודה אינו צריך נט״י, ואין

מברכין עליו המוציא, אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, אבל

אם אוכל ממנו שיעיר קביעת סעודה אזי דינו כלחם נמוד וצריך נטילת

ידים, ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

partake of any of them. There are also certain kinds of fruit whose kernels are infested with worms and i t is forbidden to eat them.

39. Sometimes one finds that fruits preserved in honey and sugar have mites on the surface at the edge of the vessel containing same. This part must be thoroughly cleansed and some of the fruit should be removed until i t is quite clear that no mites are in the rest.

40. If , whilst cutting fruit or radish with a knife, one had also cut a worm that was therein he should wipe the knife well, and also peel a portion of the fruit or radish at the place where i t was cut.

41. Worms are often f״und in the interior of fish, such as the brain, the liver, the intestines, the mouth or the ears, especially is this the case with the fish called pike, which contains long and thin worms, and such places where they are likely to be found must be examined. Thin worms are found in the fat of herring and i t requires examination. In some localities the fish is found to be infested with very small insects, round as a lentil, which are upon its surface near its fins, also upon its fins, iu its mouth and behind its ears, they should be examined there and well scraped off.

42. The mites found in cheese, if they be not loathsome, are per-mitted to be eaten (with the cheese) as long as they are not separated therefrom.

43. I f one had consulted the ecclesiastical authorities who had prohibited the use of the thing in question, then he must not consult other ecclesiastical authorities unless he notify them that the previous ones consulted had prohibited the use of the same.

L A W S CONCERNING THK BENEDICTION OVER THS F I V E SPECIES

OF GJIAIN.

1. I f one should eat bread of any of the five species of grain made for the purpose of serving as sweetmeats, but less than the fixed quantity which is reckoned as a meal (the size of an olive), he need neither wash his hands nor say המוציא, but only בורא מיני מזונות and thereafter מל המחיה. If, however, he should eat thereof the fixed quantity reckoned as a meal, then the ru'e applies as in the case of a whole loaf of bread, and he must wash his hands and say המוציא and thereafter Grace after meals.

100

דיני ברכות על מאכלים מחמשת מיני דנן

ה כביסנין, י״א שהוא «ת שנעשה כמין כיפים א נ ת ה ב. מהו פ

מטולא כפירות או בבשר או בגבינה וכיוצא בו, וכן כשנעשה כמו פלאדין,

ת שנילוש בשומן או בשומן ובדבש או בחלב או בביצים בגבינה וי״א שהוא פ

או כשאר טי פירות,• אפילו עירב בו נם מים אלא שהוא המועט ואנן

ת הבאה בכיסנין. פ נקטינן כדברי שניהם להקל וטחזיקץ אלו ואלו ל

ג. שיעור קביעת סעודה לאו בדידיה טשערינן אלא ברוב בני

אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע, אם

הוא אכל כשיעור זה, אע״פ שהוא אינו שבע, מ״מ דינו כמו לחם, ואם

ת זה עם לפתן, משעדין נ״כ אם אחרים היו אוכלין אותו בלפתן אבל פ

היו שבעים. ואם אכל בלא ל8תן שיעור קטן והוא שבע ואחרים אם היו

אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם לפתן היו

שבעים, הוי ליה נ״כ דין לחם.

ה היה בדעתו לאכול דק טעט ובירך במ״ט ואחיכ ל ח ת 4 אם מ ד

נמלך לאכול שיעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד

אין בו שיעוד קביעת םעודה אלא בצירוף מה שאכל קודם, אוכל כך

ומברך אח״כ בהמ״ז, אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד, יש בו שיעור

קביעת םעודה, צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהו•* רוצה

לאכול, אבל ברכת על המחיה א״צ לבדך על מה שאכל לפי שיצטרף עם

מה שיאכל ויפטור בבהט״ז.

ה. עיסה שנילושה במים ובלילתה רכה, אם אפאה בתנור או אפי׳

באלפס בלא משקה, ואפילו משח את האלפס בשומן שלא ישדף העיסה

ו רק כזית זה לא חשוב משקה, ודינו כמו לחם נמוד, ואפילו אוכל ממנ

צריך נט״י והמוציא ובהמ״ז, ואם טננו במשקה לאו לחם הוא אפילו

אוכל ממנו כדי שביעה. וכן אותן דקיקין שהן דקין מאד שאופין בדפוס

בין שני ברזלין אין להם דין לחם ואפילו אוכל מהם כדי שביעה, מברך

רק במ״מ ולאחריו על המחיה, ולפעמים עושין עיסה רכה מאד דהיינו

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. What is the meaning of פת הכאה בכיסנין ? Some authorities say that i t is bread which is prepared like pies filled with fruit, meat, cheese and the like, also when i t is prepared like pancakes. Some authorities explain the expression as referring to bread kneaded with oil, fdt, honey, milk, eggs or cheese, or with fruit juice, even if a little water were also added. We adopt both interpretations to facilitate the practice of the Law and include both explanations in defining .פת הכאה בכיםנין

3. The quantity of food constituting a meal is not to be reckoned by one's own appetite but by the average amount usually considered sufficient for the mid-day meal or for supper when one eats t i l l one be satisfied. I f one had eaten this quantity and although he be not satisfied, nevertheless i t is governed by the same law as applies to bread. I f one eat such bread with a relish, we estimate the amount according to that which would satisfy other people who would eat the same with a relish. I f he were to eat a small quantity without a relish and he felt satisfied, whereas other people would not be satisfied therewith but only with a relish would they be satisfied, then the law which applies to bread holds good in this case also.

4. I f i t were originally his intention to eat only a little and he said בורא מיני מזונות and then he changed his mind and resolved to eat the quantity constituting a meal, i f there be not a sufficient quantity for a meal left of the food he desires to eat, unless he counts in that which he had eaten before, he should eat and then say the Grace after the meal. I f the quantity be more than the amount which constitutes a meal, he should wash his hands and say the benediction המוציא over that which he desires to eat, but i t is not necessary for him to say על over that which he had eaten, as the Grace which he wil המחיה l subse-quently say, exempts i t from that benediction.

f\ Dougli that was kneaded with water, and loosely mingled together, if i t were baked in an oven or even in a pan, without any liquor, even if the pan were besmeared with oil, in order that the dough should not burn, this is not considered as a liquor, and is governed by the law that applies to proper bread, and to eat even a piece the size of an olive requires the washing of the hands, the saying of המוציא and also Grace after meals, however if i t were fried in any liquid i t is not counted as bread even if he ate thereof t i l l he was satisfied. Likewise such wafets which are very thin and which are baked in a mould in a gridiron are exempt from the law applying to bread, even if one had eaten thereof to satisfy his appetite, he need only say בורא מ׳׳מ and thereafter על הפ^יה. Sometimes the dough is made 80 thin, that is to say, flour and « ater are put into a pot and after

101

דיני כרכות על מאכלים מחמשת מיני דגן

שמתנין קמח ומים בקדרה ומערבין אותם בכך ושופכין אוהה 7ל עלי

ת הבא בכיםנין. ירקות ונאפה בתנור על העלים, אז יש לו דין פ

. עיסה שנתבשלה ואח״כ נאפה כנון בייניל, לחם גמור הוא, ודוקא ן

כשנאפה היטב.

ז, לחם נמוד שבשלו או טננו בחמאה וכדומה, אפיי העביר טמנו

תואר לחם כנון שמחו בביצים אם יש בפרוסה כזית, כל דין להם עליו,

ואם אין בכל פרוסה כזית, אע״פ שע״י הבישול נפחו ויש בכל פרוסה

כזית או שנדבק ע״י הבישול ונעשה נוש גדול ואפי' יש עליהם תואר

לחם, מ״מ אין לו דין לחם, ומברכין עליו רק במ״מ ולאחריו על המחיה,

/ תו ואפי׳ אכל כדי שביעה, ואס לא בשלן, אלא שעירה עליהם רוטב רו

הוי ספק ברכה. משום דמספקא לן אי עירוי חשוב בישול לענין זה או

לא, ואין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה, ואש לא בשלן, אלא שראן

במשקים או במרק וכדומה, ואין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן

תואר לחם או לא, שאס יש להן תואר לחם הו״ל דין לחס נמוד. ואם אין

להם, תואר לחם אין להם דין לחם, ואפילו אכל כדי שביעה מברך רק

ת ה5רוסות מ ח במ״מ ולאחריו על המחיה, אמ נשתנה מראה המשקץ מ

כידוע שנאבד מהם תואר לחם, וכן אם נשרו ביין אדום אין להם עוד

תואר להם.

ם ה, עיסה שנילושה אפי׳ במים לבד ובשלה, מברך עליה במי

ולאחריה, על המחיה אפיי אכל שיעור שביעה, וכן גריםין (גרויפען) שנעשין

רכץ עליהן ג״כ במ״מ ולאחריהן על המחיה, מחמשת מיני דנן ובשלן, מנ

אפיי אכל שיעור שביעה, ואם אכלן עם המרק, וכן מאכלי עיסה שאוכלין

עם המרק או עם ההלב שנתבשלו בה, א׳׳צ לברך על המרק והחלב, כי

המה טפלים ובטלים לנביהן. אבל אם בישל רק מעט לביבות או נריםין,

ועיקר כוונתו רק בשביל הרוטב או החלב בענין, זה אינן בטלין, ומברך

עליהן שהכל, ואע״פ שאוכל נם הלביבות והנדיםין, אין הרוטב והחלב

בטלות, כיון שהן העיקר, ומ״מ כדי לעשית על צד היותר טיב, ראוי לברך

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

being mixed together, i t is poured over vegetables and baked in an oven (i.e. a pie crust), this dough is governed by the law which applies to פת הבא נכיסנין (see supra §2).

6. Dough, which has been boiled and afterwards baked as in the case of certain puddings, is considered to be bread proper provided i t be well baked.

7. Regarding proper bread, cooked or fried in butter and the like, even if the appearance of bread had been taken therefrom, e.g, by beiug smeared with eggs, all the laws concerning bread relate t ) a portion thereof the size of an olive, but i f there be not the amount equal to the size of an olive in each portion, although on account of the cooking the dough expanded so that each portion was the size of an olive, or if the cooking made i t to cling together and i t became a largo mass, and even if i t have the appearance of bread, yet the law concerning bread does not apply thereto, and only the benediction נורא after eating are to be said, even על המחיה before eating and מיני מזונותif he ate t i l l he was satisfied, but i f he did not cook it, but merely poured hot broth upon it, the benediction to bo pronounced thereon is doubtful, because we are not sure whether the pouring out of the broth is considerod in this manner to be cooking or not; i t is best not to partake thereof in the course of a meal. I f i t were not cooked but soaked in some liquid or soup and the like, and the portions thereof were not the size of an olive, the law depends upon the following consideration : whether i t possess the appearance of bread or not, in the former case the laws relating to bread apply, but if i t have not the appearance of bread tho laws re'ating to bread do not apply thereto, and he should say only the benediction בורא מיני מזונות before and על המחיה thereafter, even if he ate t i l l he was satisfied. I f the appearance of the liquid were changed by the portions of the food soaked therein, i t is evident that is has lost the appearance of bread, likewise if i t were soaked in red wine i t has lost the appearance of bread.

8. Over dough that was cooked, after having been kneaded with water only, the benediction בורא מיני מזונות must be said before partak-ing thereof, and the benediction על המחיה thereafter, even if he had eaten t i l l he was satisfied. Likewise barley, which belongs to the five species of grain, that was cooked, requires also, prior to being eaten, to be preceded by the benediction בורא מיני מזונות and followed by tho benediction על המחיה, even if one had eaten t i l l he was satisfied. I f he had eaten this with soup, or farinaceous food which he had eaten with soup or milk in which i t was cooked, he is not required to say a bene-diction over the soup or the milk, for they are secondary to the farinaceous food, and have lost their essential value, however if one had cooked but little of the farinaceous food or barley, and his main object was the preparation of the broth or milk, then the latter do not lose their essential value, and he should first say the benediction ׳טהכל over the broth or the milk. Although he has partaken of the farina-ceous food or barley, the broth or the milk must be considered as the

102

דיני ברכת היין וברכת הטוב והמטיב

תחלה שהכל על הרוטב או על החלב לבד ולשתות קצת, ואח״כ יברך

על הלביבות או הנריםין במ״מ, שנם הטה אינן טפלות, אע״פ שאין הכוונה

ל בשבילן, לפי שמין דנן הוא חשוב ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו כ

שבא ליתן טעם בקדירה.

ט. מאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר (קנעדיל,

קרעמזיל) שמערבים אותן בשימן וביצים וחלב וגובלין ומבשלין או מטננין

אותן, מברכין עליהן במ״מ ולאחריהם על המחיה,

, דברים ממיני דנן שבשלן עם שאר מינים כמו שהוא הדרך י

שמבשלין פרורי עיסה עם פולין או קטניות (פארפיל עם באנדליך או

ערבםין) ואפי' מין אחד הוא הרוב מ״מ כיון שכל א' מובדל בפ״ע צריך

ה על קצת פירורי עיסה במ״מ ל ח לברך שתי ברכות, דהיינו שמברך ת

ואוכלן, ואח״כ מברך על קצת פולין בפה״א ואוכלן, ואח״כ אוכלן ביחד

והרוטב הוא טפל וא״צ לברך עליה אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד כנץ

-מאכל שמערבין קמח וביצים ונבינה ומטגנים או מבשלים אותו אעיפ

שהקמח היא המועט מ״מ כיון שהיא מה׳ מיני דנן הוא חשוב ומברכין

ת הקמח בשביל עליו במ״מ ואחריו על המחיה, ואמנם דוקא כשנותנים א

שיתן טעם, אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא, כמו שהוא הדרך

ט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וצוקר ע ט שמתקנין מיני לפתן כ

וביצים ונותניט בו רק טעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח, ואין

מברכין רק על העיקר, וכן רוטב שמבשלין וםתקנין אותו עם קצת קמח

קלוי ומטיגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כ״א שהכל, אכל אם הוא

ד את הפירורים המטוגנין ואוכלם בפני עצמם, צריך לברך עליהם ר ט

בם״מ, ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהם על המחיה וכוי.

דיני ברכת היין וברכת הטוב והמטיב.

/ ואין חלוק ביין א, על היין מברבין בפה״ג ולאחריו על הגפן ובו

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

staple element of the dish. Nevertheless in order to do the proper thing, i t is right to say the benediction ל כ ה first over the broth or שmilk alone and to drink a little thereof, and thereafter to say the benediction ת ו נ ו ז ' מ ' מ over the farinaceous food or barley, since כthey also are not of secondary importance although the main object in preparing the dish was not on their account, but as they7 belong to a species of corn they are of value and do not become of secondary importance so AS to lose their appropriate and special benediction, which would otherwise be the case when anything is used merely to give a flavour to a dish.

9. Food prepared from ground ה צ or pieces of bread mixed מwith fat, eggs, or milk and which are kneaded, cooked or fried, are subject to the benedictions ת ו נ ו ז י מ נ י א מ ר ו ה and ב י ה מ ל ה before and עthereafter respectively.

10. I f one had cooked certain kinds of corn-flour with flour of different species as is the custom of cooking little pieces of dough with bay-leaves or beans (or peas), and if the majority beloDg to one species, since eacli species is distinct from the other, he must say two benedic-tions, preceding with the benediction ת ו נ ו ז י מ נ י א מ ר ו and partaking of כthe dough, and then following with the benediction א ״ ה פ over the בbeans, etc. cf which he should also partake, then he should eat these together and the broth is held to be of secondary importance and no benediction need be said on its account. If , however, they were dissolved and merged in one, such as takes places with a dish consis-ting of flour, eggs and cheese which is cooked or fried, even if the flour be but little, nevertheless because i t belongs to the five species of corn i t is esteemed and the benediction ת ו נ ו ז י מ נ י א מ ר ו must be said before נpartaking thereof and ה י ח מ ל ה after partaking thereof, but this only עapplies when the f!our is required in order to flavour the dish, but if i t were used merely as a thickening ingredient, just as occurs wheu different kinds of relish are prepared with a little flour or when almonds, sugar and eggs are used for making pastries, i t is then that the flour loses its identity and over the principal component of tho dish alone should he say tho benediction. Likewise over broth which is cooked or prepared with a little flour which has been roasted or fried in butter, we say only the benediction ל כ ה ש . But if he pick out the pieces which have been fried and eat them he must say מ ׳ ם ׳ before בpartaking thereof . .nd if he have eaten thereof an amount equal to the size of an olive he must say thereafter ה י ח מ ל ה ע .

LAWS CONCERNING T H E BENEDICTION TO BE PRONOUNCED OVER

W I N E , ALSO RELATING TO T H E BENEDICTION ב י ט מ ה ב ו ו ט ה .

1. Over wine the benediction ב6ה"ג is said and thereafter ן פ ג ל ה עand i t makes no difference whether the wine were still bubbling, or

103

ב י ט מ ה ב ו ו ט ת ה כ ר ב ת היין ו כ ר י ב נ די

אפילו הוא עדיין תוסס, ואפילו זב מעצמו ואפילו יין מבושל בו קונדיטץ

דהיינו שנתנו לתוכו דבש ובשטים, או לענה שהוא מר, אפילו היין מריח

כחומץ, כיון שיש לו טעם יין, הוי יין לענין ברכה, אבל אם נתחמץ בענין

, ולכן אין שיש בני ארם שנמנעין לשתותו מפני חמיצתו, יש םפק בברכתו

לשתיתו אא״כ יברך החלה על יין טוב.

, החרצנים שהוציאו מהם היין, רק ע״י דריכה ולא נעצרו בבית ב

הבד, אם נתנו עליהם מים אפילו לא מצאו יותר ממה שנתנו או אפילו

מצאו פחות, מ״מ אם טעמו יין, מברכין עליו בורא פרי הנפן, אבל אם

נעצרו החרצנים בבית הבר ואח״כ נתנו עליהם מים או שנתנו מים

על שמרי יין, אינו אלא כמים.

, יין שנתערב במים אם אין כיין אלא אהד מששה חלקים שבמים ג

ודאי בטל היין, ואינו רק כמים, ואם יש בו יין יותר, אס דרך אנשי המקים

למזוג אותו כ״כ ולשתיתו במקום יין, מברך עליו בפה״נ ולאחריו על

הנפן, ואם לא, בטלה דעתו.

, נשם שהפת אם קבע עליו פוטר כל מיני מאכל כך היין, אם ד

ה ראשונה וםברבה אחרונה, נ ר ב קובע א״ע לשתות יין פוטר שאר משקין ט

ורוקא אם המשקץ היו עימרין לפניו בשעה שבירך על היין, או שהיה

עכ׳׳פ בדעתו לשתות אותם משקים, אבל אם לא היה לפניו ולא היתר.

דעתו עליהם הוי ספק אם צריך לברך עליהן או לא, על כן ימנע א״ע

מהם עד לאחר שיברך ב״א על היין, או שיברך על איזה דבר מאכל

שהכל, ריבוין לפטור נם את הםעקין.

ה4 אס לא קבע א״ע לשהות יין, אלא שתה דרך ארעי ונס לא

היתה דעתו לשתית מיצקים אחרים, אז ודאי צריך לברך ברכה ראשונה

על משקים אחרים, אלא דאבתי איכא ספק בברכה אחרונה, אש נפטרה

בברכת על הנפן שיברך על היין או לא, ע״כ יש לאכול איזה פרי שיברך

אחריו בורא נפשות רבות, לפטור נם את המשקין.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

exuding by itself, or if i t were prepared with spices, (i.e. i t ' contained honey and spices) or if i t were absinthe which is bitter, or i f the wine gave forth the odour of vinegar, so long as i t tastes like wine, i t is considered to be wine with reference to a benediction. But i f i t turned sour to such a degree that there are some who would avoid drinking i t on account of its acidity, the benediction to be pronounced thereon is a matter of doubt, he should therefore not partake thereof until he had pronounced a benediction over good win6.

2. I f he poured water upon kernels that yield wine upon a slight pressure and which were not yet squeezed in a wine press, although the wine he finds does not exceed the quantity of water which he had poured upon them, or 6ven if the wine they yielded were less than the quantity of the water, nevertheless, if i t tasto like wine, the benedic-tion גורא פרי הגפן must be said (before partaking thereof); however, if the kernels had been squeezed in a wine press, after which water had been poured upon them, or if water had been poured upon wine dregs, i t is considered as water only.

3. When wine has been mingled with water and if the wine were only a sixth part thereof, the wine is disregarded and i t is considered to be merely water. If, however the wine be more (than a sixth part of the water) and if i t be the custom in that place to mix wine in that proportion and to drink i t in lieu of wine, then before partaking thereof the benediction גפהינ must be said and thereafter על הגפן, but if this be not the case the wine therein may be disregarded.

4. Just as bread when fixed as the staple food includes all kind? of food (in its benediction), so with wine, (if one resolve to partake of wine by way of refreshment) he may drink all other beverages provi-ded they were set before him when he said the benediction over the wine, or if he intended to drink th«se beverages as well when he said the benediction, without being required to say the benediction that precede and follow their consumption. But if they were not before him nor did he intend to drink them, i t is doubtful whether they require a benediction or not, one should therefore avoid partaking thereof until he has said the benediction after wine, or until he has said the benediction שהכל over some kind of food having then the intention of including the beverages.

5. However if he drank the wine casually and had no intention of drinking other beverages, he is required to say the preceding bene-diction over the other beverages, but there is a doubt as to the necessity of saying the benediction theieaftcr owing to the possibility of i t being exempt by saying the benediction על הגפן over the wine, therefore one should partake of some fruit that necessitates the saying of נורא נפשות thereafter, whereby the beverages may be exempt from the concluding benediction.

104

דיני ברכת חיץ וברכת הטוב והמטיב

. המקדש על היין, ודעתו לשתית י״ש או קאפע, יש סמק אם ן

נפטרו בברכה שעל היין, או לא, ע״כ יש לו למין שלא לפטרם, ואעפ״כ

רך על מעט צוקר שהכל לפטור נם את המשקץ. נ י

ז, כשמברך על היין בתוך הסעודה, רש שם נם אנשים אחרים

ו דעתכם לשמוע כדי שיפסקו מאכילתן לשמוע ואמר, סברי רבותי, ר״ל תנ

רכה. הנ

ח, שתה מיין אחד, בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה

והניאו לו יין אחר, אינו מברך עליו בורא פרי הנפן, כיון שלא נמלך ולא

אסח דעתיה מיין, אבל מברך עליו הטוב והמטיב, וכן אם הביאו לו עוד

יין שלישי, מברכים ג׳׳כ עליו הטוב והמטיב, וכן על הרבה.

ט, ואם היה נמלך ממש באופן שצריך לברך שנית בורא פרי

ה הטוב והמטיב, ואח״כ בפה״נ. ל ח הנפן, טברך ת

. הא דטברכינן הטוה״ט דוקא בסתם שאינו ידוע שהשני גדוע מן י

הראשון, אע״פ שאינו ידוע אם הוא משובח מן הראשון, אבל אם ידוע

שהוא נרוע מן הראשון, אין םברכין עליו, אך כשהוא בריא לנוף יותר מן

הראשון, אע״פ שהוא נרוע בטעם, מברכין עליו הטוה״מ.

יא, אפילו היה להם טתחלה שני יינות אלא שלא היו לפניו יחד

כשבירך בפה״ג, מברך על השני המשובח הטוה״מ, אבל אם היו שניהן

לפניו על השולחן, אינו מברך הטוה״ם אלא בפה״ג מברך על המשובח

לפטור נם את הגרוע.

י ב. אין מברכין הטוה״מ אלא אם יש עוד מן היין הראשון ורוציפ

ת שהיין הראשון כלה מ ח לשתות את השני משום שינוי יין, אבל אם מ

מביאין את השני, אין מבדכין עליו.

יג, אין מברכין הטיה׳׳מ אלא כשיש אחר עמו שהוא שותה ג״ב

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. One who saj׳s the benediction of sanctification (Kiddush) over wine and intends to drink brandy or coffee thereafter, i t is doubtful whether the latter are exempt or not from a separate benediction by that pronounced over the wine, he should resolve that he does not exempt them, and therefore he should say the benediction over some confectionery (requiring such a benediction) and thus שהכלexempt the beverages from a separate benediction.

7. When one is about to say the benediction over wine in the course of a repast and also in the presence of others, he should say in order to direct attention (" Give heed! 0 my friends ") סבוי וכותיso that they should interrupt their meal and hear the benediction.

8. I f one had partaken of one kind of wine, whether in the course of the repast or not, and another kind of wine is brought to him, he does not say the benediction נורא פרי הגפן over the latter, since he has neither changed his mind on this matter nor has his attention been diverted from his wine, but he should say the benediction הטוב והמטיב. Likewise if they bring before him a third kind of wine, he also says over this the benediction הטוב והמטיב and so on.

9. I f his mind were diverted therefrom in such wise that i t ia necessary to say the benediction בורא 6וי הגפן, he should first say בפה׳׳ג and thereafter הטוב והמטיב.

10. The benediction הטוב והמטיב is to be said only on the assump-tion that the one who partakes of the second kind of wine has no knowledge of i t being inferior to the wine he previously drank although he is not certain that i t is superior thereto, but if i t be known that i t is inferior to that already used, then no benediction is to be said but if i t be also more wholesome than the former, although its taste be inferior, he should say over the same the benediction הטוכ והמטיב.

11. Even if they had from the beginning of the repast two kinds of wine but they were not both on the table when the benediction בפה״ג was said, then over the second kind which happens to be superior the benediction הטוה׳׳מ is said. I f the two kinds were on the table, tho benediction הטוה״מ is not to be said, but בפה״ג must be said over the wine of superior quality to exempt the inferior kind from any benediction.

12. The benediction הטוה״מ is not said unless there be some more of the first kind of wine used, as the second sort is partaken of merely for the sake of varying the wine used. But if the second kind be pro-vided because the first sort is exhausted the benediction הטוה״מ is not said over the same.

13. The benediction הטוה׳׳ם is not said unless there be another person present who also drinks of the two kinds of wine,

105

דיני בברכה הראשונה מברכת הנהנץ

משני היינות, דהכי משמע הטוב לו והמטיב לחבירו, וה״ה אם אשתו

ובניו עמו, אבל עם הוא יהירי אינו מברך.

יד, האורה שםיסב אצל בעה״ב, אם הבעה״ב נותן את הקנקן על

, א״כ היין הוא ת ו ל ת השלחן שישתה מי שירצה, כמו שעושין בסעודות נ

׳ב נותן לכל אחד כוסו, כמו בשותפות ומברכין הטוה״מ. אכל אם הבע־׳

אין מברכין הטוה׳׳מ, כיון שאין להם שותפות ביין, ואפילו בעל הבית אינו

מברך.

/ ו כ טף. אחד יכול לברך להוציא אח כולם ויאמר החלה סברי ו

, ורוקא כשיש לכל אחד כוסו שיתנו לב לשמוע ויענו אמן שיצאו בברכתו

לפניו שיטעום מיד שלא יהא הפסק בין הברכה לשתיה.

טז. אם מברך ברכת המזון על כוס יין אחר, אינו צריך לברך

ת המזון הטוב והמטיב. כ ר ב עליו הטוב והמטיב, שהוא יוצא במה שאמר ב

דיני בברכה ראשונה מברכת הנהנין.

. אע׳׳פ שבדיעבד אם טעה ובירך שהכל על כל דבר אפי׳ על א

ת ועל יין יצא, לכתחלה אסור לעשות בן, אלא צריך ללמוד להבין איזה פ

ברכה יברך על כל מין ומין, ואך בדבר שא״א לו להתברר מאיזה מין

הוא, או שנסתפקו הפוסקים ואי אפשר להכריע אז יוצאין בברכת

שהכל, ואם היא דבר שיכול לפטרו בתוך הסעודה עדיף טפי.

ב. הדבר שמברכין עליו לאבלו או לשתותו או להריח בו או

לעשות בו מצוה צריך שיקח אותו קודם הברכה ביד ימינו, ויכוין איזה

ת השם שהוא עיקר ברכה הוא צריך לבדך עליו כדי שכשיזכור א

הברכה ידע מה שיסיים ויברך, ואם לא אחזו כלל, אלא שהיה לפני

כשברך עליו, יצא, אבל אם לא היה לפניו כלל כשברך אלא שהביאו

לו אח׳יכ, אע״פ שבשעת הברכה היתד, דעתו עליו, לא יצא, וצריך לברך

שנית. י

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

implying that God is good (הטוב) to him and that He dispenses good to his companion. This is also the rule if one have his wife (והמטיב)and sons with him at table, but if he be alone he does not say the benediction הטוהימ.

14. Guests who are at their host's table may indulge in as much wine as they wish, the host having placed on the table a decanter of wine, as is the custom at banquets, then the wine is considered to be their common property, and ihey should say the benediction הטוב I .והמטיב f the host had given a glass of wine to each guest, they should not say the benediction הטוב והמטיב inasmuch as the wine is not their common property, even the host should not say that benediction,

15. One person may say the benediction and exempt all the rest of the company from their obligation of saying the same and he should first say סברי רבותי to direct their attention to the benediction and they should respond אמן implying that they are exempt by this benediction. This applies only if each one have his glass before him in order that he may immediately drink without interruption between the benediction and the drinking.

16. I f he recite Grace after the meal over a glass of wine of a different kind (to that which he had drunk previously) he need not say the benediction הטוב והמטיב thereafter, as he is exempt by the section .which he says in the Grace after the meal הטוב והמטיב

RULES CONCERNING T H E BENEDICTION TO BE S A I D

BEFORE ENJOYING THE GIFJS OF GOD.

1. I f one had inadvertently7 said the benediction שהכל over any article of food or drink, bo i t even bread and wine, his !eligious duty is done. But this must not be done intentionally. I t is ther.׳,fo:e a duty to learn how to distinguish the various benedictions and to say the appropriate one according to the kind to be enjoyed. But in the case of something of which he is in doubt as to which class i t belongs or concerning which there are varying opinions held by the ecclesla-t!-cal authorities, and no definite decision is available as to the appropriate benediction, he should say שהכל, but i t is preferable if he should exempt i t from any benediction by partaking thereof in the couise of the meal.

2. He should take the article, over which he is about to say the benediction before eating or drinking or smelling the same, in his right hand and think devoutly which benediction he ought to say, so that when mentioning the Divine Name, which is the principal part of the benediction, he may know how to conclude the same. I f he had said the benediction over the article without having taken i t in his hand, so long as i t was before him (at that time) his duty is done, howev! r if the article were not before him when he said the benedictioa but i t was brought to him later, even if his mind were centred thereon whilst saying the benediction still his duty is not done and he must repeat the benediction.

106

דיני בברכה הראשונה מברכת הנועץ

ג, נטל בידו פרי לאבלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד, או נמאס

עד שאינו ראוי לאכילה, וכן אם בירך על כוס משקה, ונשפך הכוס, אם

יש לפניו עוד ממין זה, ונם דעתו היתה לאכול או לשתות יותר ממה

שלקח בידו, א״כ היתד. הברכה נם על הנשאר ואינו צריך לברך שנית,

אכל בסתם, לא חלה הברכה רק על מה שהיה בידו, וצריך לברך שנית,

כן אפי׳ אם היה דעתו לאכול או לשתות יותר, אלא שלא היה לפניו

בשעת הברכה והובא לו עתה, צריך לברך שנית, אפילו בענין שאם היה

אוכל או שותה את הראשץ לא היה צריך לברך על זה שהובא לו, הכא

שאני.

. צריך שלא יפסיק יותר מכדי דיבור בין הברכה לאכילה, ואפילו ף

בשעת לעיסה אסור להפסיק עד שיבלע, ואם הפסיק בדיבור בין הברכה

לאכילה שלא מענין האכילה, צריך לחזור ולברך, אבל אם שהה בשתיקה

אינו צריך לחזור ולברך, ושהיה שהוא לצורך האכילה, לא חשיב הפסק

ל ולחתוך ממנו חתיכות, יברך כשהפרי ת כלל. ולכן כשרוצה לאכול פרי נ

שלם, משום דמצוה לברך על השלם, והשהיה לא הוי הפסק, משום שהיא

לצורך האכילה, אך בשרוצה לאכול איזה פרי ואין לו יותר ויש לחוש

שמא פרי זו מתולעת שאינה ראויה לאכילה, יפתחנה ויבדקנה קודם

הברכה.

ה. השותה מים ושופך מעט קודם שתייתו משום חשש מיס הרעים

ישפוך קודם שיתחיל לברך ולא אחר הברכה, משום בזיון הברכה.

, הטועם את התבשיל אם צריך טלח וכיוצא בו ופולט, אינו צריך ן

לברך, אבל אם בולע, יש ספק אם צריך לברך כיון שהיא בולע, או א״צ

לברך כיון שאין כוונתו לאכילה, ולכן יזהר שיכוין ליהנות מטנו בתורת

אכילה ויברך עליו ייבלע.

ז. האוכל או שותה לרפואה אם הוא דבר מוטעם ונהנה ממנו

מברך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו, ואפי•' היא דבר איסור, כיון

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. I f he took in his hand some fruit to eat and he said the benediction and i t fell out of his hand and was lost, or became too loathsome to be partaken of, or, if he had said a benediction over a glass of liquor and spilt i t , i f at that time there were more of the same kind before him of which i t was also his intention to consume even more than WAS in his hand, consequently the benediction which he had sfcid referred also to what remained before him, he need not there-fore repeat the benediction, but if this were not the case, then th6 benediction applies only to that which is before him, and he should repeat the benediction. Likewise, if he intended to partake of more of tho same article, but if i t were not before him at the time he said tho benediction but was brought later, he must repeat the benediction even i f he would ordinarily have been exempt from repeating the same over that which would be brought later had he partaken of the first (quantity), in this case, however, i t is different.

4. Between the benediction over food and its consumption he should avoid a pause lasting as long as i t takes to say a few words. Even when masticating the first mouthful of food he mutt not pause until he has swallowed i t . I f after saying the benediction, he inter-rupted himself before eating by speaking of something irrevelant to the meal, he must repeat the benediction, but if he delayed in eating by pausing silently, he need not repeat the benediction. Any delay necessary for the purpose of the meal is not considered an interruption, therefore should one desire to partake of a large fruit which he must cut up before eating, he must say the benediction while i t is whole, as i t is proper to say the benediction over an entire article, inasmuch as the subsequent delay, caused by cutting up the fruit for the purpose of eating i t , is not considered an interruption. However, if one desire to eat a fruit that might contain worms and therefore improper to partake of, and if there be no more, he should open i t and examine i t before saying the benediction.

6. I f one were about to drink water, but before partaking thereof he spilt a little fearing that the surface water might be unhealthy, he should do this before saying the benediction and not thereafter, so as to avoid any disrespect with regard to the benediction.

6. One who tastes food to ascertain if i t need salt, or for similar purposes, if he eject i t instead of swallowing it, he is not required to say a benediction, however, if he swallow it, there is a doubt as to his obligation to say a benediction, inasmuch as he swallowed it , although he did not intend to make a meal thereof, he should therefore bear in mind, when he partakes thereof, that he relishes i t as a meal, and he should first say & benediction and then swallow the food.

7. One who partakes of food or drink as medicine, if i t be some• thing savoury which he relishes, even if i t be forbidden food, he should say the preceding and the concluding benedictions appropriate thereto, since the Law permits him now to partake thereof, even if the article

107

דיני בברכה הראשונה מברכת הנהנין

שהתורה התירה לו עתה צריך היא לברך עליו, ואפילו הוא דבר מר שאינו

נהנה מטעמו נהנה הוא ממזונו דמיזן זיין ומברך עליו.

ת ח. נכנס לו דבר בגרונו ושותה משקין או אוכל חתיכת פ

לבלעו, או שאר דבר שנהנה ממנו, צריך לברך עליו לפניו ולאחריו, אבל

אם שיתה מיס שלא לצמאו אלא כדי להבליע מה שנכנס לו בנרונו

או לצורך אחר, לא יברך, לפי שאין הנאה לאדם בשתיית המים אלא

כשהוא שותה לצםאו.

ט. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר

שאף אם יפליטו לא יהא נמאס, יפליטו לתוך ירו, ויברך עליו, ולא

יברך עליו בעודו בפיו, ואס היא דבר שאס יפליטו יהא נטאם, כיון

דאסור לאבד אוכלין, מםלקו בפיו לצד אחד ומברך עליו, ואם אירע

לו כן במשקין שאי אפשר לו לסלקן לצד אהד, אזי אם יש לו עוד

משקין יפלוט אלו לאיבוד, ואם אין לו יותר והוא דחוק על זה, המעט

שבתוך פיו בולען, ויברך אח״כ ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה לא

יברך, אך אם הוא יין ושתה רביעית יברך נם כרכה אחרונה.

. היו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות בנון אנוז ותפוח שיכול י

לברך על א׳ ולפטור נם השני חייב לעשות כן ואסור לו לברך על אחד בכוונה

שלא לפטור את השגי כדי לברך נם עליו בפ״ע, משום דאםור לנרוס

ברכה שאינה צריכה, ויברך על היותר חשוב ונפטר השני אע״פ שלא

היתד. כוונתו לפטרו, אבל אם בירך על זה שאינו חשוב אינו נפטר

החשוב אלא א״כ היה דעתו לפטרו, אבל אם בירך בסתם, צריך לחזור

לברך על החשוב דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב לחשוב דרך נררא.

. אבל אם הס שני מינים פגין פרי העין ופרי האדמה או דבר א י

שברכתו שהכל, אע״ג דבדיעבד אס בירך על כלם שהכל או שבירך

מ לכתחלה אסיר לעשות כן, אלא יברך י על פרי העץ בפה״א יצא, מ

על כל א' ואי ברבה המיוחדת לו, וברכת בפה״א קודמת, ואפילו

ת יין קודם ומברך בפה״ג אע״פ יש לפגיו יין ועגבים ורוצה לשתו

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

be of a bitter taste and unpalatable, he should say a benediction over it, because he enjoys the nourishment it affords him.

8. One who drinks some beverage or eats a piece of bread or any other food which affoids him some benefit, for the purpose of aiding him to swallow something that had lodged in his throat, should say its preceding and concluding benedictions, but if he drink water, not because of thirst, but for the purpose of aiding him to swallow what had lodged in his throat or for any other purpose, he is not obliged to say any benediction, for a man does not enjoy the drinking of water unless it be to allay his thirst.

9. If one had inadvertently taken food in his mouth without having said its benediction, he should act as follows: If it be an article that can be ejected without becoming loathsome, he should eject it into his hand and 6ay the benediction over the same, but l:e should not say the benediction while it is yet in his mouth. But if it be an article, the ejectment thereof would make it loathsome, inasmuch as wasting food is prohibited, he should let it remain on one side of his mouth, while saying the benediction. However in the case of a beverage, which it is impossible to place on one side of the mouth (so as to say the benediction) if he have some more of the beveiage besides, he should eject it and let it be wasted, but if he have no other and he is in pressing need of the little that he has in his mouth he should swallow it, and then say its preceding but not its concluding benediction.

10. If two kinds of food subject to the same benediction were before him, e.g., a nut and an apple, so that he can say a benediction over the one kind and exempt the other, then he should do this. He is forbidden to say the benediction over one kind with the intention of not having the other kind exempt so that he would have to say the benediction also over the other kind separately, since it is forbidden to give occasion for the saying of a benediction v hen it is unnecessary to do so. Therefore he should say the benediction over that which belongs to the superior kind and exempt the other kind although he may not have the intention to exempt the latter. But if he said the benediction over the inferior kind, then the other kind is not exempt thereby unless he had the intention of doing this. If he therefore merely said the benediction over the inferior kind without any further intention, he must say the benediction again ovei the other kind which is superior, for it is cot proper that the benediction over the inferior kind shouH unintentinally cause the superior kind to be exempt from its benediction.

11. If there be two kinds, e.g., fruit of a tree and fruit of the earth or if theie be also a kind over which the bencd'ction שהכל is said, '1e should say the benediction appropriate to each, in•' 6pite of the Let that he had inadveitently said שהבל over all of them, or if he had said the benediction בישיה when he would have done his duty, nevertheless, it is forbidden to act thus intentionally. When partaking of the three kinds aforementioned the order is as follows: the benediction ב׳£׳ה takes

108

דיני ברכה אחרונה

ם הענבים יכול לפטרו מ״מ לכתחלה שאם הוא מתכוין לפטור בברכה זו נ

ם עליהם ת הענבים, כדי לברך נ לא יעשה כן, אלא יבוין שלא לפטור א

ברכה המתוקנת, שהוא בורא פרי העץ.

ת אם שינה מקומו אע״פ שלא הסיח פ יד. בכל הדברים חוץ מן ה

דעתו, נחשב כמו היסח הדעת, ולכן מי שאוכל או שותה בחדר אחד

ואח״כ הולך לחדר אחר לנמור שם אכילתו ושתיתו אפי׳ ממין הראשון

ת המאכל או המשקה ונושאו אל החדר האחר מ״מ ואפילו אוחז בידו א

צריך לברך עליו שם מחדש ברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה, על מה

שאכל תחלה אינו צריך, כי הברכה שיברך בסוף, תעלה לשתיהן.

יג. וכן אם הלך לחוץ ואח״כ חוזר למקימו לנמור אכילתו צריך

לברך מחרש ברבה ראשונה, במה דברים אמורים כשהוא אוכל לבדו או

ת מקומם, אבל אם אחד נשאד על כשהוא אוכל עם אחרים וכולם שינו א

מקומו אזי נם אלו שהלכו כיון שדעתם לחזור לכאן אל זה שנשאר כאן

ולנמור כאן אכילתן לכן כשחוזרין ואובלין או שותין א״צ לבדך מחדש

תבטל הקביעות, וכולם חוזרין לקביעותן ונחשב דכיון שנשאר כאן א׳ לא נ

הכל בסעודה אחת.

יד. בחדר א׳ מפינה לפינה אע״פ שהחדר נדול מאוד לא הוי

שינוי מקום.

טו. אם אובל פידות בנן שהוא מוקף מחיצות ובירך על פירות

מאילן א' על דעת לאכול גם מאילנות אחרים, יכול לאכול נם מאילנות

אחרים אע״פ שאיגו רואה מקומו כל שלא הסיח דעתו וא״צ לברך

שגית, אבל אם אין הגן מוקף מחיצות ומכ״ש מגן זה לגן אחר לא

מהני דעתו.

כללים בברכה אחרונה.

. על פירות האילן חוץ משבעת המיגים ועל כל *ירווו א

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

precedence over ל כ ה ש . If one had wine and grapes before him and he desired to drink the wine first, and he must say the benediction ג ״ ה פ ב , although if he have the intention to exempt the grapes from a separate benediction by the prayer ן פ ג י ה ר א פ ר ו over the wine he may פdo 80, nevertheless he should not intentionally act thus, but he should resolve not to exempt the grapes (by the benediction said over the wine) and should say its proper benediction ץ ע י ה ר א פ ר ו ב .

12. Whilst partaking of all kinds of food except bread, if one had changed his place although his thoughts were not diverted from the food he was consuming, nevertheless the change of place is reckoned as though he had diverted his thoughts from this food, con sequently if one ate or drank in one room and then went into another room to conclude the eating or drinking, even if the food be of the kind he first consumed, and even if he held that food or beverage in his hand and carried it into another room, nevertheless he is obliged to repeat there the preceding benediction over that food, but he is not required to say a concluding benediction over that which he had first consumed as the concluding benediction will do for both.

13. Likewise if he went outside (his house) and thereafter returned to his former place to conclude his repast, he must say the preceding benediction again. The foregoing applies only to one who had eaten alone or to one who had eaten with others and all had left their place, however if one of the company had remained in his place whilst those who went away had the intention of returning to their companion in their former place to finish their repast, then on their return when they resume the meal the benediction need not be repeated, for inasmuch as one of the company had remained there, their gathering together did not cease since they all return to their original meeting place, and it is all reckoned as one meal.

14. Change of place is not involved when one goes from one corner to another in a room, no matter how large the room may be.

16. One who ate fruit in an orchard that was fenced around, and said a benediction over the fruit of one tree with the intentiun of partaking also of the fruit of other trees, even if they be not in view of each other, so long as he did not divert his thoughts from his intention he is not required to repeat the benediction; but if the orchard were not fenced around, and more especially if he went from one orchard to another, it does not avail him that his thoughts were not diverted therefrom (and he must repeat the benediction).

RULES CONCERNING T H E CONCLUDING BENEDICTION ( ה נ ו ר ח ה א כ ר ב ) .

1. After having partaken of the fruit of the tree (not of the seven species mentioned in Deut. viii. 8) and of the fruit of the earth,

109

דיני בברכה אחרונה

האדמה וירקות וכל דבר שאין גדולד מן הארץ, מברך לאחריהם בורא

נפשות וכו׳ ואפי׳ אכל ושתה, נפטר בברכה אחת.

ב. ברכה אחרונה וכן בהמ״ז אין מברכין אלא א״כ אכל כשיעור,

ת מכשיעור א״צ ברכה אחרונה, ועל משקין, דהיינו כזית, אבל על פחו

י״א דאינו חייב בברכה אחרונה אלא א״כ שתה רביעית, י״א דנם

על משקין אם שתה כזית חייב בברכה אחרונה, ולכן לצאת מידי ספיקא

יש ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית ואין חלוק בין

יי״ש לשאר משקיע

ג. דבר שהוא כברייתו, דהיינו אגוז א׳ או שאר פרי ואפילו

קטנית א׳ י״א אע״פ שאין בי כזית מ״מ כיון שהוא פרי שלם

מברכין אחריו ברכה אחרונה ויש חולקץ, לכן לצאת מידי ספק אין

, ואס נתחלק הדבר קודם האכילה בטל ממנו ת י מ לאכול פחות מ

חשיבותיה ולכולי עלמא אין מברכין עליו ב״א בפחוה מכזיח.

ד. כל האוכלין טצטרפין לכזית ואם אכל כחצי זית מדבר

שמברכין אחריו בנ״ר, וכחצי זית מדבר שמברכין עליו ברכה מעין שלש

ת מברך לאחריהן בנ״ר, ואס אכל כחצי זית או אפי׳ כחצי זית פ

מפירות שמברכין לאחריהן על העץ וכחצי זית ממין שמברכין לאחריו

ת מברך לאחריהן בניר, אם אכל כחצי ה או כחצי זית פ ועל המחי

זית ממין שמנרכין לאחריו על המחיה וכחצי זית פת, מברך לאחריהן

על המחיה, ושתיד. עם אכילה אין מצטרפין,

ת ל ח ת ח. אכל כחצי זית ושהה וחזר ואכל כחצי זית, אם מ

האכילה הראשונה עד סוף האכילה לא היה זמן יוחד כ״א כדי אכילת

פרס, מצטרפין שתי האכילות ומברך ברכה אחרונה, אבל אם שהה יותר

אין טצטרפין, ובשתיה, אפילו שהה פחות מזה אין מצטרפין.

4 שתה משקה חמה כמעט מעט כיץ שאינו שותה בפעם א׳ ן

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

and of vegetables and of any food that is not the direct produce of the earth, one should say בורא נ״ר, even if he ate and drank, for one benediction thereafter suffices for all that he had consumed.

2. The concluding benediction as well as the Grace after meals must not be said unless one had eaten the maximum quantity which is the amount equal to the size of an olive. After having partaken of food that is less than the quantity equal to the size of an olive, one is not required to say the concluding benediction. According to some authorities one is not bound to say the concluding benediction after having partaken of liquor unless i t contained a רביעית. Other author• !ties hold that he is required to say that benediction after having par-taken of liquor that contained a כזית. Therefore in order to avoid any doubt one should take care to drink less than the quantity equal to the size of an olive ( כזית) or to the quantity רביעית. I t makes no difference whether the beverage be brandy or any other liquid.

3. I f a thing be exactly as i t is produced by nature, e g , a nut or any other fruit, or even a bean, although its quantity does not equal the quantity of an olive, nevertheless since the article is whole we say thereafter the concluding benediction. The authorities, however, differ on this point. Therefore to avoid any doubt one should not eat unless there be the amount of an olive. I f the article had been divided before i t was eaten, i t loses its special value (from the ritual stand-point) and according to all the authorities we do not say the concluding benediction if less than an olive measure had been consumed.

4. A l l articles of food can be combined together to make up the required quantity of a בזית (with reference to the concluding benedic-tion), thus if one ate half of the required quantity of a כזית of a food after which בורא נפשות is said, and another half of a כזית of another food after which the benediction מעין שלש is said, or if i t were half the required quantity of a כזית of bread after which בורא נפשות is said, and if he ate half the required quantity of a כזית of such kinds of fruit after which על העץ is said and half the quantity of a כזית of a kind of of food after which על המחיה is said, or if he ate half the quantity of a is the כורא נפשות of bread then in all the aforesaid cases כזיתonly benediction that is said ; however, if one ate half of the requited quantity of a כזית of a kind after which the benediction על המחיה is said and another half of the required quantity of a כזית of bread—the benediction על המחיה should be said; eating and drinking are not reckoned together in this respect.

5. I f one ate half the required quantity of a כזית and also drank and then resumed eating the second half of the quantity of a כזית, if the interval between the two occasions of eating did not exceed tho time taken to eat a piece of bread, then the two occasions of eating aie considered to be one and thereafter the concluding benediction is said. If, however, the interval exceeded this l imit then the two occasions of eating are reckoned as sepaiate. Wi th regard to drinking, if he made a pause of less time than the limit ju3t mentioned the separate acts of drinking are not combined.

6. I f one drink a hot beverage gradually, since he does not drink ' ת י ז " כ .like an ollvo י

110

דיני בברכה אחרונה

בשיעור, אע״פ שדרך שחייתה בכך מ״מ אין מצטרפין ואינו מברך ברכה

אחרונה.

ז. בשבעה מינים נשתבחה ארץ ישראל, וכיון שבלחם מבואר

בתורה ואכלת ושבעת וברכת, לכן על הלחם מחמשת מיני דנן שהן חטה

ת שועל ושיפק שהם נ״כ נכללין בחמה ל מ ש ושעורה המפורשין ומכוסםין ו

ושעורה, מברכין אחריו בהמ״ז, שהן שלש ברכות שלמות, ונם ברכת הטוב

ל שאינו לחם גמור אלא מיני מזונות מאלו חמשת מיני והמטיב, אבל כ

מיני דנן וכן על הנפן דהיינו יין ונם ענבים בין לחים בין יבשים בין

נדולים בין קטנים ותאנים ורמונים וזתים ותמרים שהם דבש האמור

ל אלו מברכין ברכה אחרונה, ברכה בתורה לפי שמהם זב הדבש, על כ

ללת בקיצור השלש ברכות וגמ הטוה״מ אחת מעין שלש שהיא כו

שבברכת המזון.

ח. בברכה מעין שלש שלאחר מיני מזונות, פותח על המחיה ועל

הכלכלה, וחותם ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ

ועל המחיה ועל הכלכלה, ועל היין, פותח על הנפן ועל פרי הנפן, וחותם

על הארץ ועל פרי הנפן בא״ה על הארץ ועל פרי הנפן, ועל הפירוח

פותח על העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל הפירות כא״ה על

הארץ ועל הפירות (ובארץ ישראל או אפי בחו״ל אמ אכל מפירות א״י

אומר על הארץ ועל פירותיה), אכל מיני מזונות ונם שתה יין כולל

שניהם בברכה אחת וכן פירות ויין. ואפילו ענבים, יין, פירות, ומיני מזונות

או אפילו מיני מזונות ויין ופירות כולל שלשתן ויקדים על המחיה ואח״כ

על הנפן ואח״כ על העץ, וכשבולל על המחיה עם שאר מין, לא יאמר בחתימה

ועל הכלכלה. אלא יאמר בא״י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הנפן, או

על המחיה ועל הפירות, או על המחיה ועל פרי הנפן ועל הפירות.

ט. בשבת ויו״מ ור״ח מזכירין בה מענינא דיומא, ואם שכח ולא

הזכיר, אין מחזירין אותו.

. יש להחמיר בברכה זו כמו בברכת המזון. י

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

the minimum quantity (required for the benediction) although this ia the usual way of drinking i t , nevertheless the different quantities con• sumed are not combined and no concluding benediction is to be said.

7. The land of Isi-ael is famous for the seven species which i t produces. Moreover concerning bread the Torah is explicit in its precept: " A n d thou shalt eat and be satisfied, and thou shalt bIe8B״ (Deut. v i i i . 10); therefore one who had eaten bread of the five species of grain, v iz . wheat and barley, (mentioned in Deut. vi i i . 8,) and also spelt, oats or rye, which are included as belonging to wheat and barley, must say the Grace thereafter. This consists of three complete benedictions, including also the benediction הטוב והמטיב. However after having partaken of food, which is not really bread but which is farinaceous, prepared from the five species of grain aforementioned, also after having partaken of the vine, in tho form of wine or grapes, either fresh or dried, large or small, or of figs, pomegranates, olives or dates, the latter being the " honey " of which the Torah speaks, inas-much as honey exudes therefrom, the grace known as בוכה אחת מעין שלש should be said. This Grace contains in a brief form the three bene• dictions as well as the benediction הטוה״מ of the Grace after meals.

8. The Grace מעין שלש which is said after various kinds of food, other than bread, prepared from any of the " five species of grain " begins *•hni • ! י ל ד י י י י • י י » ל י י י ח מ ל ה « ' ה ' » ' א ' י ' א ' BleasedartThoo, O Lord onr God. King 0( l"/ ב h g \ ״ - J T.DU3 . ה ל כ ל כ ל ה ע ה ו י ח ם 7 ה J \Um»erBetorU1e»11Btenanceandthenonnslm » » ם ה ע ־ 1nt ״ / a n a

concludes thus : ׳ על האוץ ועל המחיה ועל י ׳ א ׳ ונודה לך על הארץ-זעל המחיה ב- , L - L , _ / "And we will give Theo tbnfca for tho land and for the •nstenance \ Tha f i r a n a o f f . .

VBleeacdart'lho•. O Lord, lor the land and for the sustenance'7* J - i io \T1a,ct5 d׳l1e1 wine begins (after the usual introduction): על הגפ; ועל פרי הגפן (D£j lh" and concludes thus : על הארץ ועל פרי הגפן ב׳א׳י על הארץ ועל פרי הגפן /" for the land and for tho frnit of tie Tine Blessed trt) Aftpr f r i l l f c the drapo horri-na tlhon.OLord.forthelandandfortliefrnitofthoTine.• • •"JIBI iruib one wace Oegms (after the usual introduction): על העץ ועל פרי העץ ( , ^ , * V ^ ^ ! ) and concludes על הארץ ועל חפרות ב׳א׳י׳ על חאדץ ועל הפרות Gl^°^XlZ£°£i1% 1Jau8מ! •(••״ Palestine and even elsewhere should we eat the fruit of the Holy Land we conclude the Grace thus : על הארץ ועל פרותיה (te™uhrra"י"**״) I f one ate various kinds of farinaceous food and drank wine also he should combine in one Grace the benedictions relating to both, so also with fruit and wine. So also after grapes, wine, fruit and farinaceous food or even after farinaceous food, and wine and spirits he should combine the three benedictions in one Grace, first mentioning על המחיה, then על הגפן and finally על העץ. When he combines על המחיה with any other formula he should not say at the conclusion ועל הכלכלה, but על המחיה or ,(*f^-^&^SilZfZX) ב׳א׳י׳ על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן^ ע׳ה׳ וע׳פ׳ה ועל הפרות CITS'SffiSPO or ועל הפרות ״ ג ״ ״ ג ־ צ •(Jfs־&"Saui ג

9. On Sabbath or Holyday or New Moon, he should insert what relates especially to these days, but if he had forgotten it, he need not repeat the Grace.

10. One should be as particular with this Grace as with the Grace after meals.

I l l

דיני ברכת בורא פרי העץ ובורא ערי האדמה ושהכל

יא. בברכת בורא נפשות י״א שבראת וי״א שברא. וכן עיקר

ופירוש של הברכה היא בורא נפשות רבות וחסרונן, שברא הנפשות ונם

ל צרכי סיפוקי שהם דברים הכרהיים לצורך קיום חיותן מחסורם דהיינו כ

ל שאר הדברים שברא שאינם הכרחיים כ״כ כמו הלחם והמים ונס על כ

אלא להתענג בהם, כמו פירות וכדומה אנו מברכים אותך, חי העולמים

ת ת פ צריכין לומר החי״ת ב

יב. אכל פירות שברכה אחרונה שלהם ברכה מעין שלש, ונם

פירות העץ שברכה אחרונה שלהן הוא בורא נפשות, מברך ברכה מעין

שלש, וכיון שהוא מזכיר בהם פרי עץ נפטרים בזה כל פרי עץ שאכל,

אבל אם נתחייב ברכה בורא נפשות על טין אחד אינו נפטר בברכה

מעין שלש, ויברך תחלה ברכת טעין שלש ואח״ב בורא נפשות.

. לכתחלה אסור לאדם לצאת ממקומו או לעסוק באיזה דבר ע

עד שיברך ברכה אחרונה, שמא ישכח מלברך. ובדיעבד, כשיצא ממקומו

אם הוא צריך לברך בנייר, יכול לברך במקום שהוא שם, אבל אם צריף

לכרך ברבה מעין שלש צריך שיחזור למקומו כמו בברכת המזון.

יד. אכל ושתה ולא בירך מיד ברכה אחרונה יכול לברך עד

ל ב לאכול פירות ולאחר שתיה כ א שעת עיכול דהיינו כל זמן שאינו ת

זמן שאינו צמא, ולאחר זמנים אלו אינו יכול לבדך עוד ומי שאיני

בקי לשער, ראוי לו כשנזכר שלא בירך ברכה אחרונה יברך על מין

ממין שאכל ויברך ברבה אחרונה לפטור נם את הראשון.

טן. אכל או שתה והקיא, לא יברך ברכה אחרונה, דלא נרע

מנתעכל.

דיני ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל.

א. על פירות הנדלים באילן מברכין בורא פרי העץ, ועל פירות

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. I n the Grace בורא נפשות some authorities decide that we should read שבראת ( " that Thou hast created ") and others decide מברא (" that He has created ") . The latter seems to be more correct, for the meaning of the Grace is : " who has created many living beings with their wants," i.e., He has created the living beings and also their wants, meaning thereby all things needed for their wants, namely the things which are absolutely necessary for life's existence, such as bread and water and also all the other things which He hai created, but which are not absolutely essential but are rather for purposes of enjoy-ment, e.g., fruit and the l ike—" for all we thank Thee." We must read .(with a Patach ח the letter) חי העולםיט

12. I f one had partaken of fruit after which the Grace מעין שלש is said and had also eaten fruits after which בורא נפשות is said, he should say the Grace מעין שלש and as he mentions therein פרי העץ ("the fruit of the tree") he thereby exempts all the other fruits which he had eaten from the Grace בורא נפשות, but if what he had eaten requires thereafter the Grace בורא נפשות as it is a different kind of food, it is not exempt from its Grace by the formula מעין שלש. He should first say the Grace מעין שלש and then בורא נפשות.

13. One is forbidden to deliberately leave his place or to engage in any occupation before saying the concluding Grace, lest ho forget to say i t . But if he had left his place, and if בורא נפשות were the Grace he is obliged to say, he should say i t where he is, but i f i t were he should return to his place and say i מעין שלש t there, just as he would do i f it were the Grace after meals.

14. I I after eating or drinking he did not immediately say the concluding Grace he has time to do so until he has digested the food, which lasts so long as he has no desire to eat or drink, after such time he should no longer say i t , but if one be unable to properly estimate that time, then i f he remember that he had not said the Grace, he should say a benediction over some more of that food whereof he had partaken and eat thereof, after which he should say the concluding Grace and thus exempt that which he had eaten previously.

15. I f one ate or drank and vomited, he should not say the concluding Grace, as i t is (with regard to the Graee) the same as though the food had been digested.

RULES CONCERNING T H E BENEDICTIONS א פרי העץ ו ו ג

ובורא פרי האדמה ושהכל

1. Before eating fruit which grows on trees one should say the benediction בורא פרי העץ ; before partaking of produce which grows

112

דיני ברכה בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל

הנדלים באדמה והם כל מיני ליפתן וירקות וקטניות ועשבים מברנין

בורא פדי האדמה. ולא נקרא אילן אלא זה, שהענפים שלו נשארים גם

בחורף ומוציא אחיכ עלים מן הענפים, ואפילו הם דקין כנבעולי פשתן,

אבל אם הענפים כלים לנמרי בחורף ואינו נשאר רק השורש, לא נקרא

אילן וםברכין על הפירות בורא פרי האדמה,

ב. על דבר שאין גדולו מן הארץ כמו בשר, דנים, חלב, נבינח

ל מיני משקים, חוץ מן היין ושמן זית, מברכין שהכל, ותיבת וכן על כ

נהיה י״ל היויד בקמץ.

ג. כמהין ופטריות (שוואמען) אע״פ שהן נדלין מלחלוחית הארץ

ניקתן אינה מן הארץ אלא מן האויר, ולכן אינן נקראין פרי האדמה,

ומברכין עליהן שהכל.

ד. אין מברכין בפה״ע או בפה״א אלא על דבר שהוא טוב

לאכול חי, ונם הדרך הוא לאכלו חי, אבל אם אין הדרך לאבלו חי אלא

במבושל אע״פ שהוא טוב למאכל נם כשהוא חי מ״מ אינו חשוב

כיב, ואין מברכיו עליו ברכתו אלא בשאוכלו מבושל, אבל אם אבלו חי

אינו מברך עליו אלא שהכל, וכבוש הרי הוא כמבושל ולכן על כרוב

(קרויט) כבוש, מברכין בורא פרי האדמה, וכן מליח הוא כמבושל

לענין זה.

ה. על הצנון מברכין בורא פרי האדמה וכן על שוטים ובצלים

בשהן רכין ודרכו לאכלם חיים אע״פ שעל פי הרוב אינם אוכלים אותם

ת מ״מ נם אם אוכלם בלא פת, מברבין עליהן בורא פרי רק עם, פ

האדמה אבל אם הזקינו שהם חריפים מאד ואין דרכן לאכלם חיים, מי

שאכלם חיים מברך עליהם שהכל.

ו. דברים שהם טובים יותר כשהם חיים מכשהם מבושלים שהבישול

מנרע אותן אין טברכין עליהם כשהם טבושלים אלא שהכל ואף ע״פ

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

In or on the ground, such as turnips, vegetables, beans and herbs, one should say נורא פוי האדמה. A tree (for the purpose of this law) must hart branches which remain in spite of the winter, and which produce leaves in the spring, even though the leaves be as thin as the capsules of flax. But a plant whose branches perish in the winter and whose root alone remains, is not called a " tree" and over its fruit we say .בורא פוי האדמת

2. Before partaking of food, which is not a product of the ground, such as meat, fish, milk and cheese, also on drinking any beverage except wine and olive-oil the benediction שהכל should be said. We read נהיה with a Kamez under the י.

3. Although mushrooms and truffles imbibe nutrition from the moisture of the earth, and their growth is not dependent on the soil but on the atmosphere, therefore they are not called "fruit of the ground," and the benediction שהכל should be said over the same.

4. The benedictions נווא פוי העץ or כווא פוי האומה should be said only over an article fit to be eaten when raw, and which it is customary to eat in this state, but if it be not customary to eat it raw and it is eaten only when cooked, although it is also fit for food when raw, nevertheless, it is inferior food when raw, and its benediction should he said only when one eats it cooked, but if one ate it raw he should say the benediction שהכל. Pickled food is considered the same as cooked food, thus before partaking of pickled cabbage one should say the benediction בורא פוי האומה. Salted food is also governed by the same law as cooked food in this respect.

5. Before partaking of radish one should say the benediction likewise over garlic and onions that are soft and which ,כווא פוי האדמהare usually eaten raw ; although they are generally eaten only with bread, nevertheless, if one ate them without bread the benediction should be said, but if through being old they became בווא פוי האדמהvery pungent in taste and it is not usual to eat them raw, one who ate them raw should say the benediction שהכל.

6. Some articles are more proper for food when they are raw than when they are cooked, as the cooking spoils them; one who ia about to partake of them when cooked, should say the benediction שהכל slthough if one cooked them with meat and its taste became improved

113

דיני ברכה בורא פדי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל

שבישלם עם בשר ועיי הבשר נשתכחו מ״מ הנשר הוא העיקר ואין

מברכין עליהם אלא שהכל, אבל אס בישלן באופן שהם העיקר ומ״מ

נשתבחו בנון שטיננן בשומן או בדבש וכיוצא ב׳, מברכין עליהם הברכה

הראויה להן, דטה לי אם נתבשלו בטים או בשוטן ודבש.

ז. מיני פירות הנרועיס הנדלים על אטדים וקוצים או בשאר

אילנות שיצאו מאליהן ולא נטעי להו אינשי כמו תפוחי יער והדומה

שכשהם חיים אינם ראיין לאכילה, אע״פ שבישלם או טיננן בדבש וצוקר

והן ראוין לאכילה, אין מברכין עליהן אלא שהכל, אבל לוזין (האזעלניס)

אע׳׳פ שנדלים ביער, השובים הם, ומברכים עליהם בפה״ע.

ה. עשבים הנרלים מאליהם בלי זריעה אף ע״פ שהן ראוין לאכול

חיים ואפילו בישלם והוא מאבל חשוב מכל מקום כיון שאין זורעין אותו,

אינו השיב פרי, ומברכין עליו שהכל, אבל םעלאט וכדומה שנזרע, מברכין

ת ו ר י פ ם ה עליו בורא פדי האדמה, וגם בעשבים הגדלים מאליהם אם יש כ

חשובים כגון יאנדעס ומאליגעס מברכין עליהם בורא פרי האדמה.

ט, דבר שאינו עיקר הפרי, אינו חשוב כמו הפרי עצמו אלא יורד

מדרגה אחת שאם הוא עץ, מברכין על הטפל בפה״א ואם הוא פרי

האדמה טברכין על הטפל שהכל, ולכן אילן צלף (קאפערנבוים) שהעלין

שלו ראויין לאכילה, ויש בעלין כמין תמרים בולטים כמו בעלין של

ערבה ואביונות, הן עיקר הפרי, וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי כמו

קליפות האניזץ וראוי נ״כ לאכילה, על האביונות שהן עיקר הפרי, מברך

ת ועל הקפריםין, בורא פרי האדמה, וכן בפה״ע, ועל העלין ועל התמרו

עלי וורדי (ראזענבלעטעד) שנרקחו בדבש וצוקר, מברכין בפה״א אע״פ

שגדלים באילן, מפני שאינן עיקר הפרי, וכן קליפות פאמעראנצין שנרקחו

בדבש וצוקד, מברכין עליהמ בפה״א, ועל קליפות קישואין שמטעין בדבש

וצוקד, מברכין שהכל ועל השרביטין טהקטניות שזורע׳׳ בשרות אף על פי

שהן מתוקים אם אכלן בלא הקטניות מברכין עליהם שהכל, ואלו שזורעים

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

because of the meat, nevertheless, inasmuch as the meat is the princi-pal article of food, only the benediction שהכל should be said over the same, however, if one cooked them in such a manner that they became the principal article of food and also improved them thereby, as for instance, if he had fried them in fat or honey or the like, he should say the proper benediction, as i t makes no difference whether they were cooked in water or in fat or in horey.

7. The inferior kinds of fruit which grow on thorn-bushes and briars, or on other shrubs which are of spontaneous growth and are not planted by man, such as wild apples and the like which are not fit to eat when raw, even if he cooked or fried them in honey or sugar, thus making them fit for food, only the benediction שהכל should be said, but hazel-nuts, although they grow in the woods, are considered superior articles of food and the benediction בורא פרי העץ should be said.

8. Ileibs which grow spontaneously without cultivation, and ar6 fit to eat when raw, although he had cooked them so that they are a proper dish, inasmuch as they were not planted they are not considered as fiuits, and the benediction שהכל should be said. Over lettuce, however, and similar vegetables that were planted, one should say the benediction בורא פרי האדמה. Over the herbs of spontaneous growth if they include fruit of a superior kind, such as gooseberries and raspberries, the benediction בורא פרי האדמה must be said.

9. That portion of the fruit which is not its principal part is not esteemed as highly as the fruit itself but is slightly inferior, thus over such inferior portion of a fruit tree one should say the benediction or in the case of a fruit of the ground one should say בורא פרי האדמהthe benediction שהכל, therefore with the caper tree, the leaves of which are fit for food, for they have fruit-like excrescenses (as on the leaves of the myrtle) and are called caper-berries and they form the chief part of the fruit. But caper flowers, which are the husks around the fruit, like the shells of nuts, are also eatable, therefore over caper-berries which are the essential fruit we say בפה״ע, over the leaves aud berries we say בפה״א. Likewise over preserves made from rose leaves with honey and sugar we say the benediction בורא פרי האדמה, over preserves prepared from orange peel and over preserves prepared from the rind 01 melons one should say the benediction שהכל. Over the pods of peas that are cultivated in the field, although they are sweet in taste, still if one eat them without the peas he should say the benediction שהכל•. If, however, they were cultivated in the garden for the purpose of eating

114

דיני ברכה בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל

בגנות על דעת לאוכלן חיץ בשרביטיהן, אפיי כשאוכל השרביטין לחוד, יש

לברך בורא פרי האדמה.

י. גרעיגין של פירות אם הם מתוקים, מברך עליהם בורא פדי

האדמה אבל גרעיגים המרים איגם גחשבים כלל, ואם אוכלן כך אינו

מברך עליהם כלל, ואס מתקן על ידי האור וכדומה, מברך עליהם שהכל.

יא, שקדים המרים כשהם קטגים שאז עיקר אכילתן היא הקליפה

שאיגה טרה וע״ד בן גוטעין אותם, מברך עליהן בפה׳׳ע, וכשהם גדולים

שאז עיקר האכילה הוא מה שבפגים והוא מר, אם אוכלם כך איגו מברך

בלל, אבל אם מתקן ע״י האור או דבר אחר, כיון דפרי גיגהו וגם ע״ד

כן גוטעין אותם, מברך עליהם בפה״ע, שקרים המחופין בצוקר אע״פ

שהצוקר הוא הרוב. מכל מקום םברכין עליהם בורא פרי העץ.

יב. פירות שלא גגמר בישולן על האילן. אפילו בישלן או מיגגן

בדבש וכדומה כטו שהוא הדרך למגן פירות שלא גגמרו בדבש או

צוקר, טברך עליהם שהכל, אך על אתרוג טטוגן בדבש או בצוקד, יש

לברך בורא פרי העץ.

. גובלות, והן פירות שגשרפו מן החום וגבלו וגפלו מן האילן ע

קודם שנתבשלו, כיון שהוא דבר שגתקלקל, אין מברכין עליו רק שהכל,

ת שעיפשה ותבשיל שנתקלקל קצת מברכין עליהן שהכל, אבל אם וכן פ

נתקלקלו לגמרי עד שאינן ראוין לאכילה אין מברכין עליהן כלל, וכן

חומץ גמור שמבעבע כששופכין אותו על הארץ אין מברכין עליו כלל

ואם ערבו במים עד שראוי לשתיה מברכין עליו שהכל.

יד. ויש מיני פירות שדרבן בכך שאינם מתבשלם לעולמ על

האילן, אלא אחר שנוטלין מן האילן מניחין אותם בתוך קש ותבן וכדומה,

ועל ירי כך מתבשלים, כנץ האנסים הקטנים (אשריצן) כיון שדרכן בכך

מברכין עליהן בפה״ע.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

them raw while in their pods, he should say the benediction כווא פוי .even if he should partake of the pods alone האדפח

10. Before partaking of the seeds of fruit one should say the benediction בורא פרי האדמה providing they be sweet, if, however, they be bitter they are of no value whatever, and the one who partakes thereof need not say any benediction over the same, yet if he sweeten them by the fire or in a like manner, the benediction שהכל is to be said.

11. Over bitter almonds when small and whose husks are therefore not bitter, which are planted for the sake of the latter which are then eaten, the benediction כורא פרי העץ should be said, but if the almonds be large the kernel is then the principal part thereof, but as that is bitter he need not say any benediction on partaking of the same, however if he make them palatable by putting them over the fire or in any other way, inasmuch as they are fruits and are planted for that purpose, the benediction to be said over them is נורא Sugared almonds, even if the sugar were profusely sprinkled .פרי העץon them, require the benediction בורא פרי העץ when one partakes thereof,

12. On partaking of fruits that are not yet ripe whilst on the tree, which one had cooked or fried in honey or the like, as this is the method of preserving unripe fruit in honey or sugar, one should say the benediction שהכל. On partaking of preserved citron one should say the benediction בורא פרי העץ.

13. Over spoiled fruit such as became withered through the heat, and fell from the tree before they were ripe, since they have deteriorated, one says only the benediction שהכל. Likewise over bread which is stale, or over a dish which became slightly spoiled, one should say the benediction שהכל, but i f they were spoiled to such an extent as to make them unfit for food, no benediction should be said. Nor should a benediction be said over strong vinegar which ferments when poured out on the ground; however if one had mingled i t with water until i t became fit to drink, he should say the benediction שהכל.

14. Some fruits never become ripe whilst on the tree, but after being plucked from the tree they become ripe by being placed in stubble or straw or the like ; e.g.. certain kinds of small pears, inasmuch as that is their usual way, the benediction בורא פרי העץ should be said over them.

115

דיני רוטב ומשקה

טו. ויש מיני פירות שאין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך

החרצנים (ונקראים קאלינעס) ואינם דאייים לאכילה אלא מוצצים אותם

וזורקין הקליפות, מברכין על מציצה זו שהכל, ואפילו הוא בולע

נם הקליפה והנרעין אינו מברך רק שהכל.

טז. אין מברכין בפה״ע ובפה״א, אלא כשניכר קצת שהוא פרי

אבל אם נתרסק ער שאינו ניכר כלל מה הוא, כגון לעקפאד (פאווערלא

לאטווערנ) שמבשלין משזופין, וקטניות שריפקן לנמרי וכדומה, מברכץ

עליהם שהכל, ובדיעבד אס בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא, ואם רוב

דרך אכילת אותם פירור! הוא ע״י ריסוק שמרםקין אותם לנמרי, םברכין

עליהן אף לכתחלה ברכה הראויה להן.

יז. אורז ודוחן (הירש ורייז) שנתבשלו אם לא נהםעכו מברך

עליהם בירא פרי האדמה, ואם נתמעכו, או שטחן ועשה מהן פת, יש חלוק

נין אורז לדוחן, כי מצד הרין על האורז מברך במ״מ, ועל הדוחן שהכל,

אלא שיש לנו ספק אם אורז הוא הירז ודוחן רייז או להיפוך, לכן ירא

שמים לא יאכל בין הירז בין רייז שנתמעכו אלא בתוך הסעודה, ובשעת

הדהק שאין לו פה, מברך בין על הירז בין על רייז שהכל, ולאחרידם

בורא נפשות, על פת העשוי מקטניות (טעננרא קיקריץ, מעליי״ע,

טירקישען ווייץ) אפילו במקומות שדרכן כלחם זה, מברכין עליו שהכל.

יך|. על הצוקר מברך שהכל, וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל,

צימרינג ולאקריץ שבוםםין ובולעין רק טעם ופולטין העיקר מברך

שהכל.

דין רוטב ומשקה של פירות וירקות.

. כל • חפירות וירקיח שסחטן והוציא מהן משקין מברך על א

המשקין שהכל, וכן דבש הזב מן התמרים, כי אין משקה נקרא פרי רק

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

15. Some fruits which only contain juice stored up in their stones (or pips) which aro not fit to be eaten, but after the juice has been extracted they are thrown away, over the juice the benediction should be said, and although one ate the fiuit with their skins שהכלand seeds, still the only benediction to be said is שהכל.

16. Wesayneithei the benediction בפה״ע nor the benediction בפהיא nnless one can slightly recognize the fruit, but if they be crushed until they arc unrecognisable, as with jam which has been boiled or small fruit which has been entirely crushed, the benediction to be said thereon is שהבל. Yet if he had inadveitently said the benediction origii.ally appropriate thereto his duty is done, however if the fruit be gencially eaten in a crushed form, the benediction originally appropriate theicto is the one that is now applicable.

17. Over rice and grit that were cooked in such a manner that they were not dissolved, we say the benediction בורא פרי האדמה, but if they were dissolved, or if one had made a paste of them like bread, there is a difference between rice and grit (in this respect). Because according to the strict law the benediction במ״ם should be said over rice, whereas שהבל should be said over grit and as we are not sure whether אורז be ically rice or whether דוכן be grit or vice-versa there, fore a /eligiously minded person should only partake of these kinds when disssoved in the course of a meal. However in an emergency, if one have no bread (and thus he cannot make a meal wherein he might include them) he should say the benediction שהבל before partaking of them and after eating the same he should say the concluding Grace נורה Before partaking of biead 11u.de of pul«e, even where such .נפשותbread is the staple food, one should say the benediction שהכל.

18. We say שהכל over sugar and likewise if one suck sugar-canes or cini anion or liquorice which is chewed and only the taste thereof is enjoyed whilst the chief pait is ejected, then the benediction is שהבל.

L A W S CONCERNING T H E BENEDIC!IONS TO BE S A I D OVER SOUP

ALSO OVER F R U I T A N D VEGETABLE EXTRACIS.

1. Over liquors extracted from fiuits and vegetables we say the benediction שהכל, this also applies to the honey extracted from dates, as the liquor is termed " fruit," except wine and olive-oil which are also

116

דיני רוטב ומשקה של פירות וירקות

היין, ושמן זית שהוא נ״כ חשוב, אם נהנה ממנו בענין שהוא צריך לברך

עליו מברכין עליו בפה׳׳ע.

ב. פירות שאין דרכס לבישול אלא לאבלם חיים, אס בשלם, מברך

על הרוטב שהכל, אבל פירות שדרכם ליבשם ולבשלם והם שכיחות לרוב

ת ונטעי לחו אדעתא דהכי, אם בשלם כדי לאכול הפירות ונם לשתות א

הרוטב, טברך על הרוטב בורא פה״ע, ואפילו אינו אוכל מן הפירות וכן

קטניות וירקות בטקום שדרכם לבשלם לאכלם ונם לשתות הרוטב, טברך

על הרוטב בורא פהיא, ואלילו אינו אוכל מן המאכל, אבל אם אין

כוונת הבישול רק בשביל הפירות או הירקית אזי כשאינו אוכל טן הפירות

ת הרוטב לבד טברך שהכל, ואם בישלם עם בשר והירקות אלא שותה א

ביחד, אפילו אם כוונת הבישול נם בשביל הרוטב, לעולם מברך על הרוטב

שהכל, כי הבשר הוא העיקר,

ג. פירות ששראן או בישלם רק בשביל הרוטב, מברך עליו, שהכל

ולכן טברכין על קאפע ועל טהע שהכל, וכן על השכר, בין שהוא

מתטרים בין שהוא משעורים,

ד. ירקות או פירות שכובשין אותן בטיט שיתחמצו, אע״פ שדרכם

בכך (כנון נורקען אונרקיס ראטהע ריבען צוויקעל בוראקעם קרויט) מ״מ

אין טכרכין על הרוטב כ״א שהכל ואע״פ שטעם הירק והפרי ברוטב ם״ם

הואיל ואין עיקר הכבישה בשביל שיתנו טעם במים אלא בשביל

שנם המה בעצמם יתוקנו ע״י הכבישה, לכן מברכין רק שהכל, ומ״ט אס

אכל תחלה את הירק ובירך בפה״א, ואח״כ רוצה לשתות נם הרוטב יש

ספק אם צריך לברך על הרוטב, כי שטא יצא בברכה בפה״א נם על הרוטב, לכן לא יעשה כן,

4 וכן פירות וירקות קטניות וכדומה, שבשלם במשקה שיש לו ה

טעם בעצמותו, כנץ בחומץ או בבארשט או בחלב, מברכין על הרוטב

שהכל.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

highly esteemed, and if he enjoy the same in such a manner that he is obliged to say a benediction, he says בורא פרי העץ.

2. I f one cooked fruits which i t is not customary to cook, since they are usually eaten raw, he should say the benediction שהכל before partaking of their liquor, however if i t be a kind of fruit which i t is customary to dry and to cook and which are easily procurable and are also grown for that purpose, if one cooked them in order to partake of the fruit and its liquor, he should say בורא פרי העץ over the liquor, even if he should not eat the fruit therewith. Likewise if one cooked pulse or vegetables, according to the general method of preparing gruel food for consumption, he should say the benediction בורא פרי האדמה over their liquor even if he did not partake of the (rest of the) dish, how־ ever if the one who cooked them did so only for the sake of the fruit or vegetable, if he does not desire to eat them but only to drink the liquor he should previously say the benediction שהכל and if he cooked them with meat, although the cooking was done also for the sake of the liquor, in any case שהכל is the benediction to be said over the liquor, as the meat i3 the principal part of the dish.

3. Some fruits are soaked only for the sake of their liquor, the latter is subject to the benediction שהכל, hence over tea, coffee or beer, whether made from dates or from barley, the benediction to be said is .שהכל

4. I f vegetables or fruits, such t.s cucumbers, beetroot, leeks, etc., preserved in water became sour, although that usually happens, never-theless over their liquor one says only the benediction שהבל. Although the liquor has the taste of the vegetable or fruit, nevertheless since they were preserved, not on account of flavouring the liquor, but so that they might be prepared as preserves, therefore the benedicticn only is to be said. But if he first ate the vegetable and said the שהכלbenediction בפה׳׳א and then he wished also to diink some of the liquor, i t is a doubtful point whether he must say a benediction over the same, for perhaps his obligation in this matter has been fulfilled by the recital of the benediction בפה״א. I t is better not to act in the afoie-mentioned manner.

5. The same is the case with fruits, vegetables or pulse and the like, which one had cooked in a liquor having a taste peculiar to itself, as for instance, in vinegar or in beetioot soup or in milk, the benediction .should be pronounced over their liquor שהבל

117

דיני עיקר וטפל

ו. צמוקין שיש בהם לחלוחית ב״כ שאם היו דורכין אותם יצא

מהם דבשם, אם כתשס ושרה אותם במים לצורך שהיה ולא לצרך אכילת

הצםוקין, אם שרו נ׳ ימים ותוסס ולאחר נ' ימים עירה מהם את המשקה

לכלי אחר הרי משקה זו יין גמור, מברכין עליו בפה״ג, ולאחריו ברכה

מעין שלש, ובב״מ שצריכין כוס יין יוצאין בו, וצריכין לראות שיהיו

הצמוקין יותר מחלק ששי שבמים, ומשעדין את הצמוקין כמו שהיו

בלחותם קודם שנתייבשו, ודוקא כשנעשה ע״י שריה, אכל אם בישל

הצמוקין במים, אינו נעשה יין ע״י הבישול.

דין עיקר וטפל.

. אם אכל שני דבדימ, או אובל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני א

הוא טפל לו שאין כוונתי לאכלו אלא בשביל העיקר, ואם לא היה לו

העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כנץ שחלש לבו וכדי לחזק לבו

ת איבל דנ מליח, או צנון אלא ספני שהם דברים חריפים אוכל נם טעט פ

י אחר למתק החריפות, וכן אם מתאוה לשתות יייש ושותה ובכדי ב או ד

לטהק החריפות אובל אחריו טעט פת, או איזה פרי, מברך רק על העיקר,

ועל הטפל אינו צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו, כי נפטר כברכה שעל

העיקר ונס נט״י אינו צריך,

ב. ודוקא אם איכל את העיקר תחלה ואח״כ את הטפל, ובשעה

שבירך על העיקר היה דעתו לאכול נם את הטפל, או שהוא רניל בכך,

דהוי כאלו היתה דעתו לכך, ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם

הלך בינתים לחדר אחר, שאז צריך לברך גם על הטפל.

ג. וכן אם אוכל טתחלה את הטפל ואח׳׳כ את העיקר, כנץ שרוצה

לשתות יין או יי״ש וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא אוכל החלה איזה

דבר קטן, ישתה תחלה קצת מן העיקר, ויברך עליו לפטור את הטפל.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S H A E L

6. Baisins having so much juice that the latter wil l exude when they are pressed, if they have been beaten and then soaked in water for the purpose of making a beverage therefrom and not for the purpose of eating the raisins as food, if they were soaking thus for three days, and then began to ferment, and after three days he poured its liquor into another vessel that liquor is pioper wine over which the benciiction !בורא פרי הנפ and thereafter מעין שלש should be said, and on all occasions where a glass of wine is required, one may fulfil bis duty by using that as wine. I t is necessary, however, to see that the raisins form more than a sixth part of the water, one should estimate the raisins just as though they were in a fresh state before they were dried; all the above mentioned applies only to wine that was made by the soaking of raisins, but if he boiled the raisins in water, the boiling thereof does not cause i t to become wine.

L A W S CONCERNING TIIAT WHICH IS IMPORTANT A N D THAT WHICH

IS ACCESSORY THERETO.

1. I f one partake of two articles of food, or if he eat and drink, and one of these articles is important for him whilst the other is merely an accessory theieto, for his intention was not to eat the latter apart from the former and if he did not have that which was important he would not eat its accessory ; e.g., if one felt faint and with a view of reviving himself, he partook of salt herring or radishes, but since they are pungmt he also ate therewith a small piece of bread or something else to mitigate the pungency, likewise if he desire to drink some biandy and having done so, he partakes of a little bread to mitigate the pungency, or instead thereof he eats some fruit he is obliged to say a benediction only over that which is impor-tant and not over that which is accessory thereto—the latter requires neither a preceding nor a concluding benediction—beciuse i t is exempt by reason of tho benediction over the important article of food, it does not require even the washing of the hands.

2. This applies only if he first ate the article which is important for him and then that יו hich is accessory thereto, and also when he said the benediction over this article, he mentally included its accessory, or if he be accustomed to partake of them in such a manner, which is as though he had mentally included the latter (in his benediction over the former), furthermore if he paitook of the accessory in the same place and did not go into another room before doing so, as otherwise he is obliged to say a separate benediction over the accessory.

3. Likewise the eating of the accessoiy before the important article raises a question as to its benediction; e.g., if one desire to drink wine or brandy and in order not to drink upon an empty stom-ach, he firbt eats a small piece of some food, then he should rather drink first of all a little of the wine or brandy and then its benediction will exempt the accessory from any further benediction.

] 18

דיני עיקר וטפל

ד, אם כוונתו לשניהם כנץ שהוא שותה יי״ש ואוכל נם מיני,

כיסנין ודובשנין (האנינ קיכען) אי מרקחת, וכדומה צריך לברך על שניהם,

ויברך תחלה על הכיםנין או על המרקחת שהם חשובים, ואח״כ מברך על

ת כיםנץ ושותה ג״כ קאפע, שצריך לברך הי״ש, ומכ״ש אם אוכל פ

על שניהם דהיינו החלה על הפ״כ ואחיכ על הקאפע שהרי כוונתו

לשניהם.

ךן, שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מ־בדל לעצמי, מברך

/ אבל אם נתמעכו ונתדבקו, אזי על כל מין בפ״ע ברכה הראויה ל

אזלינן בתר רובא ומה שהוא הרוב זהו עיקר, ומביכין עליו והשני נפטר,

אך אם אחר הוא מחמשת מיני דנן. אע״פ שהוא המיעוט הוא העיקר,

. מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד, אם עיקר ן

כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו, והחלב או המרק טפלים, ואם כוונתו

רק על המרק והחלב, מברך עליהם, והטאכל הוא טפל, ואס כוונתו על

שניהם (ואין ברכותיהן שוות) מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט,

ואח״כ מברך שהכל על המרק או על החלב, ואין הולכין בזה אחר הרוב,

ואפי׳ אם המאכל הוא מין דנן אינו נחשב עיקר לענין זה,

.ז בשמים שחוקים שעירבן עם צוקר, הבשמים הם העיקר ומברכין

עליהם ברכה הראויה להן, על אגיז מושקאט בפה׳׳ע, על צימרינד בפה״א,

ובן על זנגביל (אינבער) כפה״א.

ח, השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא

; ואם עירבו עם שאר דברים, הוא הטפל ומברך רק על העיקר, ו מזיק ל

אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפ־אה ובכדי שלא

יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אע׳׳פ

שהוא המועט מברך עליו ברכתו שהיא בפהי׳ע ופוטר את הדבר אחד, ואם

היא צמא ועיקר כוונתו לשתות לצפאו אלא שאנב הוא נותן בו שמן

לרפואה, מברך רק על המשקה, וכן הרין אם נותן לתוך המשקה אגוז

מושקאט או צימדינד או איננבער, דאזלינן בתר הכוונה.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. I f one's mind be equally intent upon two articles of food, 6.g., if one desire to drink brandy, and also to eat honey-cake, preserves or the like, he should say a separate benediction over each, fiving precedence to the benediction over the cake and preserves

ecauso they count more, thereafter he should say the benediction over the brandy. 1 luch more is this the case if he ate dessert (cakes) and also drank coffee, that he must say separate benedictions over both, first over the dessert (cakes) and then over the coffee, for his intention referred to both.

5. I f one desire to partake of s. dish composed of two differ-ent kinds of food which were cooked together, if each kind be separ-ated, he should say over each kind the benediction appropriate to each, but if they be dissolved and cling together he should say the benedic-tion over that kind which predominates, for that is the more important element, and i t exempts its accessories (from a separate benediction), however, if one kind be of the five species (even if i t be the least in quantity), the benediction should be said over it, as i t is reckoned as the more important element.

6. A dish to which one had added milk or soup which he inten-ded to consume together(is subject to the following conditions) if itweie his primary object to eat the dish, he should say a benediction over that only, for then the milk or soup is but an accessory to that dish, but, if the soup or milk be what he desired principally to partake of, he should say a benediction over that, and the dish is accessory thereto; if his mind were equally set upon partaking of both, but each is bubject to a different benediction, he should first say the benediction over the dish and eat a little thereof, and then he should say the benediction שהכל over the soup or milk, the question of a greater quan-t i ty is of no consideration in the foregoing, and even if the food be of t» species of grain, i t is not (in this connection) reckoned as an essential article.

7. Before partaking of ground spices mixed with sugar a bene-diction should be said only over the spices which are considered to be the essential elements. Over a nutmeg one should say the benediction בורא פוי and over ginger ,בווא פוי האדמה over cinnamon ,בורא פרי העץ .האדמח

8. I f one desire to drink olive-oil in its natural state, inas-much as i t is injurious to his health, he should not say any benediction, if, however, he mixed i t with other ingredients i t becomes a mere accessory, and he should say the benediction upon that which is para-mount, however if he have some ailment and he must drink the oil medicinally, and he mixes i t with other ingredients in order to avoid its injurious effect, inasmuch as the oil is the primary object for him, even if i t be the least of the ingredients he should say the benediction thereon and exempt the other ingredients. However, if בורא פרי העץone be thirsty and if he partake of a beverage to quench his thirst, and incidentally he also mixes therewith some olive-oil for a medical purpose, he should say a benediction only over the beverage. This law applies also when one puts muscatels or cinnamon or ginger in a beverage, in all such cases we always consider what his primary object was.

דיני קדימה בברכות

ט. כל מיני מרקחת, הדבש והצוקער הן טפלים ומנרכין על עיקר

הפרי ברכתו הראויה לו.

דין קדימה בברכות.

. מי שיש לפניו מיני פירות הרבה, והוא רוצה לאכול מכולם, א

אם ברכותיהן שוות, יברך על זה שהוא חביב לו וחפץ בו יותר, ואס

שניהם שוים לו בחביבות, אד אם יש ביניהם ממין שבעה שנשתבחה

בהן ארץ ישראל יברך על זה, אע״פ שאינו אלא חצי פרי והשאר הן

שלימות, ואם אין ביניהם ממין שבעה, אם אהד שלם וא׳ אינו שלם, שלם

עדיף, ובן אם ברכותיהן שוות, אלא שאחד ברכתו בפה״ע ואחד ברכתו

גפה״א שצריך לברך על שניהם, אם האחר חביב עליו יברך תחלה על

ה על זה שהוא ממין שבעה אפילו ל ח החביב, ואם שניהם שוים לו יברך ת

הוא חצי, ואם אין ביניהם ממין שבעה, שלם עדיף, ואם שניהם שלמים

או שניהם חסרים, יקדים בפה״ע לבפה״א.

ב. אם בולן הן ממין שבעה ושרים לו בחביבות, צריך להקדים את

את זה שהקדימו הפסוק, וארץ בתרא שנאמד בפסוק, הפסיק את הסדר,

נמצא לפי זה כי תמרים קודם לענבים, לפי שהמדים הם שני לארץ

בתרא, וענבים הוא שלישי לארץ קמא, ודוקא ענבים, אבל יין כיון שהוא

דבר חשוב וקבעו לו ברכה לעצמו, היא קודם לכל הפירות.

ג. הא דיש מעלה למין שבעה, רוקא כשננמר הפרי אבל פרי

שלא ננמר אין לו מעלה, דלא משתבח קרא במידי דלא חזי, וכן אס

ו שלא כדרך הנאתו כנץ הכוםם חטה אין לה קדימה. ל כ ו א

ד. אם יש לפניו דבר שברכתו בפה״ע או בפה״א, ונס דבר

שברכתו שהכל, ורוצה לאכול משניהם, ברכת בפה׳׳ע וברכת בפה״א

קודמות, שהן חשובות, לפי שהן מבוררות יותר, שאינן פוטרות אלא מין

LAWS A N D C U S T O M S O F I S R A E L

9. I n all kinds of preserves, the honey and the sugar are mere accessories, and the benediction should be said only over the fruit, which is the essential element.

L A W S CONCERNING T H E ORDER OF PRECEDENCE R E L A T I N G TO BENEDICTIONS.

1. I f one have before him many varieties of fruit and i f ho desire to partake of all of them he should be guided by the following conditions : if they be all subject to the same benediction, he should say i t over the kind which he likes best; if he be equally fond of all and if there be amongst them one of the seven species with which the land of Israel was praised, he should say the benediction over this even i f there be only a half of that fruit, whilst the others are whole ; but if there be none of the seven species amongst them, if somo fruit be whole, and others be not whole, the benediction should preferably ba said over the whole fruit, likewise when the benediction over each kind is the same. The same conditions apply to one who desires to partake of two kinds of fruit that are each subject to a different benediction, e.g., one kind is subject to the benediction בורא פרי העץ and the other to the benediction בורא פרי האדמה, thus requiring the recital of both. I f he be fonder of one of the two kinds, he should give the precedence in saying the benediction to that of which he is fonder, and if ho be equally fond of both, one of the seven species should have the prece. dence, even if i t be not whole, but if there be non6 of the seven species amongst them, precedence should be given to the whole fruit, but if they be both the same, either whole or not, the benediction should be .בורא פרי האדמת

2. I f all the fruit be of the seven species, and he is equally fond of them, he should give the precedence in pronouncing the bene-diction to that kind which is mentioned first in the Torah (Deut. x i i i . 8). The second ארץ (a land) in the verse enumerating the seven species subdivides the narrative, therefore, dates take precedence over grapes, because dates are the second that are mentioned after the second ]•אי whilst grapes are mentioned third after the first ארץ in that verse, that is only as far as grapes are concerned, but wine, being an important beverage, has its special benediction and therefore i t takes precedence over all kinds of fruit.

3. The precedence given to one of the seven species is obligatory only if the fruit be ripe, but if the fruit be unripe i t has no claim to precedence because the text is not concerned with anything which is not complete and proper. Likewise if he ate thereof in a manner so that he cannot enjoy i t , e.g., the chewing of wheat, the law of prece-dence does not apply thereto.

4. I f one had before him a kind of food over which the bene• diction בורא פרי העץ or בורא פרי האדמה is to be said, and another kind over which the benediction שהכל should be recited, even if he prefer to eat both kinds he should, nevertheless, give preccdenco by saying ths

120

דיני טעות בברכות

ללת הרבה, ואפי' אם זה ברכתו שהכל הוא מהכל היא ברכה כו אחד ו

חביב לו יותר, ש״מ צריך להקדים בפה״ע או בפה״א,

ס לברכת היין, ומכיש ה. ברכת בורא מיני מזונות, קודמות נ

חטוציא, שהרי היא קודמת גם לברכת בורא מיני מזונות, ולכן בשבת

ויו״ט כשמקדש על היין *דיך לכסות את הפת, וכן כשחרית שמקדש

אוכל אח״כ מיני מזונות, *דיך לכסותם בשעת הקידוש.

דין טעות בברכות.

ת כיסנין המוציא . מעה ובירך על לחם נמור, במ״מ, או על פ א

י»א, אבל אם בירך על תבשיל אפילו ממיני דנן המוציא, לא יצא, מעה

ובירך על ענבים בפה״נ יצא, וכן אם טעה בברכה אחרונה ובירך על

ן יצא, שהרי נס הענבים פדי הנפן הס. פ מ

ב. מעה ובירך על פרי העץ בפה״א או שהיו שתיהן לפניו וטעה

והקדים לברך על פרי האדמה ונחכוין לפטור בזה נם את פרי העץ, יצא,

שהרי גם העץ יונק מן האדמה, אבל אם בירך על פרי האדמה בפה״ע

לא יצא, ולכן אם הוא מםופק באיזה פרי אם הוא פרי העץ או פרי

האדמה, וא״א לו לברר בשום אופן, יברך עליו בפה״א.

ג. טעה ובירך על היין בפה״ע, אס נזכר מיד, יאמר תוך כדי דבור

במה״ג, ואם לא נזכר מיד, יצא בדיעבד.

ת ועל היין אם טעה ובירך שהכל, פ ד. על כל דבר אפילו על ה

יצא

ה. אף ע״פ שלכתחלה צריך לדקדק ולבון על מה שהוא מברך,

ס ו ו כ ד י ח ב ק ל ן ש ו נ , ב ה נ ו כ ה ב ע ם מ ד א ב ע י ד מ״מ ב

, ובירך על דעת שהוא יין, וקודם שאמר בפה״נ נזכר ן י ק ס ב ו ר ש ה ו א י

שהוא טיס, או שכר, וסיים שהכל נהיה בדברו, א״צ לחזור ולברך, דטשוס

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

benediction בורא פוי העץ or בורא פרי האדמה for they are important since they do not refer to more than one kind apiece whereas שהכל is t comprehensive benediction. This applies even in the case where he prefers to partake of something over which he must say שהכל.

5. The benediction בורא מיני מזוגות takes precedence over all others even over the benediction over wine, except the benediction המוציא which takes precedence over the benediction בורא מיני מזונות. Therefore on Sabbaths and on Holydays when saying the sanctification(קידוש) over wine, the bread should be covered, also on a Sabbath morning when he intends to partake of farinaceous food after קידוש he should have that food covered when pronouncing the קידוש over wine.

L A W S CONCERNING BENEDICTIONS PRONOUNCED ERRONEOUSLY.

1. One who by error said the benediction בורא מיני מזונות over proper bread or the benediction המוציא over cake has fulfilled hia obligation, if, however, he had said the benediction המוציא overfood even if prepared from the five species of grain, his obligation is not dis-charged. I f by error he had said the benediction בורא פרי הנפן over grapes his obligation is discharged, likewise, i f he had erred in saying the concluding grace על הגפן, his obligation is fulfilled, as grapes are also fruit of the vine.

2. I f by error one said the benediction בורא פרי האדמה over a fruit of the tree, or if both kinds were before him, and by error he had given precedence in saying the benediction over the fruit of the ground with the intention of including the fruit of the tree, his obli-gation is fulfilled, as the fruit of the tree also gets its sustenance from the ground, but if he said the benediction בורא פרי העץ over a fruit of the ground his obligation is not fulfilled. Consequently if one be in doubt as to which species a fruit belongs, whether to the tree or to the ground and i t is impossible for him to ascertain the fact, he should say the benediction בורא פרי האדמה.

3. I f by error he had said over wine the benediction בורא פרי העץ if he at once became aware of it, he should immediately add the words but if he did not become aware of i ,בורא פרי הנפן t immediately, and i t happened unintentionally, his obligation is fulfilled.

4. I f by enor he had said the benediction שהכל over any article, even over bread or wine, his obligation is fulfilled.

5. A t the outset one should know the purpose of the b6nediction he is about to say, nevertheless if he erred having unintentionally said the wrong benediction, e.g., he thought he was about to drink wine, and he began the benediction with the intention of concluding i t with בורא פרי הגפן but before thus concluding i t he had discovered that i t was water or beer and concluded the benediction with the formula of שהכל וכוי i t is unnecessary to repeat the benediction, since

121

דיני בירך על מאכל או משקה ואחייב הביאו לו עוד

ר שהוא ו נ טעות בכוונה א״צ לחזור ולברך, וכ״ש אם טעה כהיפוך, שהיה פ

שכר או מיס, ובירך על דעת לומר שהכל, וקודם שאטר שהכל, נזכר שהוא

יין וסיים בפה״נ שיצא, שהרי אפילו אם היה מסיים כפי הכוונה היה יוצא.

ל. אפילו אם סיים כל הברכה בטעות, אלא שנזכר תוך כ״ד ותיקן

אמירתו, בנון שלקח כום מים או שכר קסבור שהוא יין ובירך בפה״נ

ונזכר מיד שהוא מיס או שכד וסיים שהכנ״ב וכך היתה אמירתו בפה״ג

״ב יצא. «הנ

ז. ואם לא נזכר תכ״ד, צריך לברך מחדש ברכת שהכל, אס הוא

ס יין יקח יין וישתה רוצה לשתות כוס זה, ואם היה בדעתו לשתות נ

ה מן ל ח ל שלא הפסיק בדיבור, ואפילו טעם ת מעט וא״צ ברכה שניה כ

הכוס, וע״י טעימתו נודע לו שהוא מיס או שכר, מ״מ לא הוי הפסק

בדיעבד.

דין בירך על מאכל או על משקה ואח״כ הביאו לו עוד.

א* בירך על הלחם ולא היה בדעתו לאכול יותר מטה שהכין לו,

כנץ שקנה לו לחם או גלוסקא, וסבר שיהיה לו די, ושוב נתאוה לאכול

ה שהכין לו בתחלה, מ ות לו עוד אפי׳ יש לפניו עוד מ יותר ושלח לקנ

מ״מ צריך לברך שנית המוציא על מה שהביאו לו, משום דהוי נמלך,

אכל מי שיש לו לחם בביתו וחתך לעצמו חתיכה שהיה סבור שיהיה לו

די, ואח״כ נתאוה ליותר וחתך לו עוד, אע״פ שאין לו עוד מן הראשון,

אינו צריך לברך שנית, דזה לא מקרי נמלך, כי הדרך הוא כך.

ב. בירך על הפירות שד%א אוכל והביאו לו אח״כ עוד פירות, אם

ל מה שיביאו לו, אזי אפיי אם אין לו בשעת הברכה היתד. דעתו על כ

עוד מהראשונים ואפי׳ אינם ממין הראשון אלא שברכותיהם שוות, א״צ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i t ia not obligatory to repeat a benediction owing to an error in one'a intention. Much more so is this the case if the above-mentioned example were reversed, and if he had mistaken wine for beer or water and said the benediction with the intention of concluding i t with שהבל, but before saying שהכל he had become aware of his error and discovered that i t was wine and he said בורא פרי הגפן his duty is ful-filled, for if he had said שהבל he would also have fulfilled his obligation.

6. Moreover even i f he had concluded the benediction erroneously but instantly became aware of his error and rectified i t , e.g., i f he took a glass of water or beer, thinking that i t was wine and said בפהיג and then he found out immediately that i t was water or beer and he concluded by reciting שהנ״ב saying thu3 ,בפה״ג—שהניב his obligation is fulfilled.

7. I f he did not instantly become aware, he must say again the benediction שהכל i f he desire to drink this glass, and if he also intend to partake of wine, he should take wine and drink a little and i t is not necessary to say a second benediction provided he had not interrupted by speaking, even though he first tasted the contents of the glass and discovered that i t contained water or beer, nevertheless this is not considered an interruption if he acted in this manner.

L A W AS TO T H E BENEDICTION OVER AN ARTICLE OF FOOD,

W H E R E MORE W A S T A K E N T H A N WAS ORIGINALLY INTENDED.

1. I f one had said a benediction over bread, having no intention of partaking of more than what he had prepared, e.g., he had pur-chased a loaf or a roll and he thought that this would suffice and then he desired to eat more of the same, and he sent and had some more bought and even if he had more of the same kind which he had originally prepared before him, he is nevertheless obliged to repeat tho benediction הםוציא over that which was brought to him, as he had changed his mind, however if one have bread in the house and he cut off a portion thinking i t would be sufficient, and then he desired to partake of more of i t and he cut off some more, although he had no more of the first piece, still he need not repeat the benediction, as that is not considered as though he had changed his mind, for this is the usual custom.

2. I f one had said a benediction over fruit and he partook thereof, when more of i t was brought to him, if at the time he said the benediction i t was his purpose to include thereby all that would be brought to him, he is exempt from repeating the benediction over that which is subsequently brought to him, even if he have no more of the first fruit, and even if they be not of the same kind as the first fruit but we subject to the same benediction, if, however, he changed his mind

122

דיני בירך על מאכל או על משקה ואחיכ הגיאו עוד

לברך שנית על אלו שהביאו לו. ואס הוא נמלך ממש, דהיינו שמתחלה

לא היה דעתו לאכול רק אלו שהמ לפניו, ואח״כ נמלך לאכול יותר, או

אפיי הם ממין הראשון ונס יש לפניו עוד נם מהראשונים, מ״מ צריך

לברך שנית על אלו שהביאו לו.

נ. ואם בתחלה היתד. דעתו סתם לא כך ולא כך, אזי יש חילוק,

שאס בשעה שהביאו לו השניים לא היה לו עוד מהראשונים, צריך לברך

שנית, אבל אם היה לו אז עוד מהראשונים, יש ספק אם צריך לברך שנית

על השנוים או אינו צריך, לכן טיב ליזהר שכשהוא מברך תהא דעתו על

כל מה שיביאו לו, ואס לא היתד. דעתו כך אלא מסתמא, כיון דאיכא

ספיקא בברכה, יש לו למנוע את עצמו מלאכלם.

ד. הביאו לו פדי. שהוא חשוב וחביב עליו יותר מן הראשונים או

שהוא ממין שבעה, אפילו יש לפניו עוד מהראשונים צריך לברך על זה

שהביאו לו, כי טה שאינו חשוב אינו יכול לפטור את החשוב דרך נררא

אלא דוקא כשנתכוין לפטרו.

ה• בירך על השכר ונתכוין לפטור כל מה שיביאו לו טברכת

שהכל, והביאו לו דנים, אינן צריך לברך על הדנים, אבל אם היתד. דעתו

סתם אפילו אס כשעה שהביאו את הדנים עדיין היה שכר לפניו מ״מ צריך

לברך על הדגים, ולא דמי לפידוח, אפילו שאלו תפוחים ואלו אנוזיס מ״מ

הכל מין אוכל הוא, אבל שכד ודגים המה לגמרי שגי מיגים מחולקים, זה

אוכל, וזה טשקה, ואינט פוטרים זא״ז אלא א׳׳כ היו לפניו בשעת ברכה,

או שהיתר. דעתו עליהם.

. כל זאת לא מיידי אלא באדם האוכל טשלו, אבל אם הוא אובל ן

ל מה שיביאו לו אפי׳ אין אצל חברו, כיון שבירך על מין אחד פוטר כ

לו עוד מהראשונים, דהכל תלוי בדעת הבעה״ב, אך אם נמלך ממש אז

ק לבקשת *דיך לבדך שנית, ואם לא היה בדעת בעה״ב להביא יותר ר

L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

in regard to what was brought later, that is to say, if it were hi* original intention to eat only what was before him, but he subsequently changed his mind and decided to eat more than that, even if that which was brought later be of the same kind as the first, and he also had some left of the first fruit, he is nevertheless obliged to repeat the benediction over that which was subsequently brought to him.

3. However if one had no thought, one way or the other, con-cerning anything that might be brought later, then the following dis-tinction should bo observed :- if none of that kind (first partaken of) were left at the time when more of i t was brought to him, he must repeat the bjnediction, but i f he had more left, there is a diversity of opinion whether there is any obligation to repeat the benediction over that which was brought later, one should therefore take tho precaution, when saying the original benediction, to resolve to exempt thereby all things requiring the same benediction that might be brought later. If when saying the benediction he had no thought concerning what might be brought subsequently, he should abstain from eating thereof, owing to the doubt as to the necessity of repeating tho benediction.

4. If fruit were brought to him and this happened to be of a superior kind and of which he was fonder than of the first (kind of which he had previously partaken) or if something of the seven species were brought to him, he is required to repeat the benediction, even if he had then more of the first left, for the benediction said over an inferior article cannot exempt a superior article, unless he clearly intended to exempt the same when he said the original benediction.

5. Having said the benediction שהכל over beer, with tho inten-tion of exempting all articles subject to the same benediction, if they brought fish to table, he is not required to repeat the benediction, if, however, he had no thought when saying the benediction concerning what might be brought subsequently, he is required to repeat שהכל over the fish that is brought, regardless of the fact that he still had some of the beer left at that time, as the law concerning the exemption of two kinds of fruits is not applicable in this case, e g., if the first kind were apples and the other nuts, nevertheless they are both one class of foodj but beer and fish are entirely different kinds, one is an eatable and the other is a beverage, and the one kind cannot exempt the other, unless they be both before him at the time of saying the benediction, or if he intended to exempt the one by the other.

6. The above rules apply only to one who eats of his own pro-vision, but one who eats at his neighbour's house exempts, by the bene-diction said over one kind, all that might be brought subsequently, even if there be no more of the first kind (on the table) as i t all depends on the host's wil l . Yet if he had dismissed all thoughts concerning the aiticle that was subsequently brought to him, he is obliged to repeat the benediction over the same. I f the host had no intention of serving his guests with more of the same food, but served them solely

123

דיני ברכת הריח

האורחים נתן להם, נם כן אינם *ריבים לכרך, לפי שהאורחים פומבים

בדעתם שהבעה״ב מסתמא יחן להם בל צרכם.

ז. מי שבא לסעודה ונתנו לו כוס ובירך עליו, ואח״כ שוב

^ כוסות, אם המנהג הוא כן, מסתמא היהה דעהו על כולם ואינו

לכרך עוד.

דין ברכת הריח.

. כשם שאסור לאדם ליהנות ממאכל או משקה קודם שיברך, א

בך אסור לו ליהנות מריח קודם שיברך עליו, אבל לאחריו אינו צריך

לברך, משום דכשמפסיק הדיח מחוטמו כבר עברה הנאתו, והוי כמו אוכל

שנתעכל במעיו.

ב. כיצד מברך על הריח הטוב, אם זה שיוצא ממנו

הריח הוא פרי שהוא ראוי לאכילה בין שהוא פרי העץ בין

שהוא פרי האדמה, אע״פ שאינו ראוי לאכילה אלא ע״י

תערובית בנון אגיז מושקאט ציטראן ואתרוג, ט״מ כיון שעיקרו לאכילה,

מברך אשר נתן ריח טוב כפירות, ודוקא כשנתכוץ להריח בו, אבל אס

לא נתכוין להריח אלא לאכילה והריח בא לו טטילא אינו צריך לברך על

הריח, הטריח בקאפע קלוי שיש לו ריח טוב מברך אשר נתן ריח טוב

כפירות.

ך בורא עצי י ב א עץ או מין עץ, מ ו ה שייצא מטנו הריח ה ם ז ג. א

בשמים ולכן על ההדס ועל ורד שקורין ראזען ועל הלבונה וכיוצא מהם,

מברכין בורא עצי בשמים, דביון דעיקרו אינו לאכילה אלא להריח לא היו

פרי. על פלפלין ועל זאננביל (איננבער) אין מברבין ואין להריח בהם.

ד. על עשב מרק, מברכין בורא עשבי בשטים (העי״ן בחירק

והבי״ת רפויה ונס הבי״ת של בשמים רפויה) והסי׳ לידע מה הוא עץ

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

at their own request, then the latter are not obliged to repeat the benediction inasmuch as they rely upon their host to supply them with as much as they need.

7. One who came to a feast and had said a benediction over a glass (of wine) that was given to him, need not repeat the benediction over the glasses that wi l l be given to him thereafter if i t be usual to givo more than one glass, as i t is assumed when saying the bene-diction over the first glass that he intended to exempt all the others.

L A W S CONCERNING THE BENEDICTION TO BE SAID W H E N SMELLING

FRAGRANT SriCKs.

1. Just as one is forbidden to enjoy any article of food or drink before its benediction has been said, likewise is one for-bidden to enjoy any fragrant odour before say ing a benediction, how-ever after having enjoyed the same, one is not required to say a con-eluding Grace, for as soon as he has ceased to inhale the fragrance bis pleasure has ceased, therefore as regards the Grace i t is to be compared with food which is digested (which requires no further prayer).

2. Under what circumstances do we say the benediction over a pleasant fragrance ? I f i t arise from fruit which is fit for food, whether i t be fruit of the tree or of the ground, even if i t be only made fit by being mixed together with other ingredients, such as the nutmeg, the lemon or the " Ethrog " inasmuch as they are principally used as food, he should say the benediction הנותן ריח טוב בפרות, provided he had intentionally inhaled their fragrance; if, however, when partaking thereof the fragrance had reached him unintentionally he is not obliged to say a benediction over the same. I f one inhale the scent of roasted coffee w hich is pleasant, he should say the benediction .הנותן ריח טוב בפרות

3. Before inhaling the fragrance of plants, which are unfit for food, but are chiefly esteemed for their fragrance, such as the myrtle or the rose, or frankincense and the like, one should say the benedic-tion בורא עצי בשמים. One should not smell pepper or ginger, as a benediction is not said over the same.

4. Before inhaling the fragrance of herbs and vegetables, one should say the benediction בורא עשבות בשמים. A vegetable is dis-tinguished from a tree in the following manner : if i t possess a stem as

124

דיני ברכת הריח

ומה הוא ירק, כל שהגבעול הוא קשה בגבעול של פשתין ומתקיים משנה

לשנה ומוציא עלין זהו עץ, ואותן שהגבעול לעולם רך הוי עשבי בשמים,

ה. אם אינו לא מן עץ ולא מן עשב במו המוסק (פיזאם) מברך

עליו בומ״ב וכן על שוועםליך יבשים שיש להם ריח טוב אם מדיח בהם,

יש לברך בורא מיני בשמים.

. על שמן אפרסמון הנדל בארץ ישראל לחשיבותו שנדל בארץ ן

ישראל קבעו לו ברכה בפ״ע, ומברבין עליו בורא שמן ערב.

ז. בירף על של עץ עשבי בשמים, וכן להיפוך, לא יצא. אבל אם

ל המינים יצא, ולכן בכל דבר שהוא מסופק בירך בו״ט בשמים על כ

, וא״א לו להתברר, מברך עליו בו״מ בשמים, ואם בירך על פרי בברכתו

העץ בורא עצי בשמים, יצא, ועל נענליך וכן על קליפת פאמעראנצען

וציטראנען, יש לברך בורא עצי בשמים.

[J שמן או מים שבשמו בבשמים, אם בעצי בשמים, מברך עצי

בשמים, ואם בעשבי בשמים, מברך בורא עשבי בשמים, ואס היו בו עצים

ועשבים, מברך בו״מ, בשמים וכן בכל מקום שיש ריח מעורב ממינים

שונים מברך בו״מ בשמים, אם הוציאו הבשמים מן השמן ומן המים יש

ספק אם מברכים עליהם כיון שלא נשאר שם העיקר, ע״כ אין להריח

בהם.

ט. היו לפניו פרי המריח ועצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים,

ה על הפרי ואח״כ ל ח ל א' ברכה הראויה לו, ומקדים לברך ת מברך על כ

על העץ, ואח״כ על עשבי בשמים, ואחייב על מיני בשמים.

י. מוגמור דהיינו שמשימין בשמים על נחלים שיעלה ריח טוב

מברבין עליו משיעלה העשן קודם שיגיע לו הריח, כמו בכל ברכת הגהגין,

אבל לא יברך קודם שעולה העשן דבעיגן ברכה סמוך להגאה, אם המוגמר

הוא מן עץ מברך עצי בשמים ואס של עשב, עשבי בשמים

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

hard as the stalk of flax, and be perennial, and produce leaves, i t is a tree, but if its stalk be always soft i t is an odorous herb.

5. I f i t be neither a tree nor a herb, such as musk and the like, on inhaling its fragrance one should say the benediction בורא מיני בשטים. the same rule applies on smelling dried fungi when they have a pleas ant odour.

6. Over balsam-oil which grows in the soil of the land of Israel, the special benediction בורא שפן ערב has been instituted, on account of its special worth as being associated with the land of Israel.

7. I f on smelling fragrant woods one had in error said the bene diction בורא עשבי בשמים or vice-versa, he has not fulfilled his obligation, if, however, he had said the benediction בורא מיני בשמים over any of the odorous species, his obligation is fulfilled, thus, i f he be in doubt as to the benediction and he cannot distinguish the species he should say the benediction בורא מיני בשמים. I f he said the benediction בורא עצי over fruit of a tree, he has done his duty. Over cloves and over בשמיםthe rind of bitter oranges and lemons he should say the benediction .בורא עצי כשמים

8. Oil or water that was scented with spices, or with fragrant wood, is subject to the benediction בורא עצי בשמים, but if scented with fragrant plants, to the benediction בורא עשבי בשטים, and if prepared with divers kinds of perfume due to bark and plants, i t is subject to the benediction בורא מיני בשטים. Likewise in all cases where the fragrance is due to several articles being employed for this purpose. I f the perfume were abstracted from the oil or water leaving none of that element therein except its perfume, i t is a question whether a benediction is required on smelling i t , one should therefore not smell this perfume.

9. I f a fragrant fruit, odorous bark and plants and aromatic spices were set before a person, he should say the benediction appro-priate to each, in the following order: first over the fruit, then over the bark, then over the plants, and then over the spices.

10. One who inhales incense, due to spices being burnt upon coals, Bhould say a benediction as soon as the fumes ascend and before he inhales its fragrance, as obtains in all cases of saying the benediction over articles for human enjoyment. The benediction should not be said before the fumes ascend, since the benediction must precede the enjoy-ment without delay: if he burn fragrant bark he should say and if he burn other בורא עשבי כשמים if he burn plants ,בורא עצי בשמים

125

דיני ברכת שהחיינו והטוב והמטיב

אם של שאר מינים, בימ״ב, ודוקא כשמגמר בשביל להריח, אכל מה

שםעשנין כשביל לבטל המרחץ, כדרך שנותנימ בשמים אצל המתים, אץ

מברכין עליו כלל.

יא. וכן כל דבר שאינו עומד להריח, כנץ בשמים המונחים בחדר

ת הכלים שלא נעשה להריח כעצמו לסחורה, וכן מונמר שםנטרין בו א

ק ליתן ריח בכלים, אין מברכין עליהם אף על פי שהוא מתכגין להריח. ר

יב. הנכנס לתוך חנות של בשמים או אפאטהעק ונתכוין להריח,

מברך בומ״ב כי הבשמימ שבחנות עומדין להריח דניחא ליה לבעל

החנות שיריחו בני אדם ויקנו, נכנם ויוצא, נכנס ויוצא, אם היה דעתו

מתחלה, אינו צריך לברך ואם הסיח דעתו או שיצא ושהה זמן מרובה, או

שנכנס לחנות אחרת צריך לברך בכל פעם.

יג. ריח שאין לו עיקר כנץ כנרים שהמ מונםריס א.י שהיו בשטים

כמנחים בכלי וקלט ריח, וכן הממשמש באחרונים או בשאר פירות

המריחים ונשאר בידו או בבנדו אין מכרכין עליו.

דין ברכת שהחיינו והטוב והמטיב.

א. על שמועית טובות ששמע מפי אדם נאמן שראה את הדבר,

ק לו לבדו וםכ״ש אם הוא בעצמו ראה את הדבר אם היא טיבה ר

מברך שהחיינו, ואם הוא טובה לו וגם לאחרימ, מברך ברוך אתה ה׳

אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב כלומר טוב לו, ונם טטיב לחבירו,

ת מ ח אם בשעה שהוא רואה או שומע את השמיעה אינו יכול לברך מ

ת מקומו יבול לברך אח׳׳ב, ובן בברכת דיין האטת, מ ח גופו או מ

ב, על שמועת רעות מברך בא״י אמ״ה דיין האמת, אם באו לו

כמה שמועות בב״א, בין טובות, בין רעות, די לו בברכה אחת, וחייב ארס

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

kinds of spices ם י מ ש א מיני ב ר ו ב . A benediction should be said as above only if he burn the spices specially to inhale their perfume, but i f he burn them for the purpose of fumigating the room, as in the case of disinfectants used with a corpse, a benediction should not be said.

11. Likewise wherever the spices are not placed for the special purpose of smelling them, such as spices that are placed in a room as merchandise and also perfume used to scent utensils, which is not made for purposes of inhaling but only to scent the utensils, these spices and perfumes need no benediction, even when one smells them intentionally.

12. If, however, one entered a store where various spices are sold, or a chemist's shop, and intended to smell them, he should pre-viously say the benediction ם י פ ש י כ נ י א פ ר ו as the spices are there for בthis purpose, for the shopkeeper is glad i f people smell them and purchase thereof. I f one had entered and left the place several times in succession, if when first saying the benediction he had in mind to exempt subsequent visits, he need not repeat the benediction, but if his attention were diverted therefrom or if he had remained a long time outside the shop, he is required to say the benediction whenever he returns there.

13. Scent without any substance, e.g. garments which have been perfumed, or spices which had been placed in a vessel and their scent had evaporated, likewise one who handled Ethrogim (citrons) or other fruit with a fragrant odour which remains on his fingers or garments, in all these cases no benediction is required.

L A W S CONCERNING T H E BENEDICTIONS ו נ י ח ה A ש N D ב י ט מ ה .-הטוב ו

1. On hearing good tidings from a reliable party, who was an eye-witness, one should say the benediction ו נ י ח ה ש . This applies if he had been an eye-witness to the matter in question and in which he alone is interested, but if i t be good for him and others as well, he should 6ay the benediction ב י ט מ ה ב ו ו ט ך . . ה ו ר implying that i ב t is good for himself and that God dispenses good to his fellowmen. I f at the time he beheld that which was good for himself or heard the good tidings he could not say the benediction on account of his physical condition or owing to the locality where he happened to be, he can say the benediction later. This applies also to the benediction ת מ א ן ה י ד .

2. On hearing bad tidings one says the benediction ן י ך . . ד ו ר בת מ א and if many reports reached him at one time, whether good or הevil, one benediction is sufficient and one is bound to bless God also

126

דיני ברבת שהחיינו והטוב והםטיב

לברך נם על הרעה כדעה שלמה ובנפש חפצה, במו שהוא מכדך על

הטובה.

ג, הניע אליו טובה, או ששמע שמועה טובה, אע״פ שהדברים

טראין שטובה זו תגרום לו רעה, כגון שמצא מציאה ואם ישטע הדבר

למלך יקח כל אשר לו, מ״מ מברך הטוה״מ. וכן אם גגעד. אליו רעה, או

שמע שמועה רעה, אע״פ שהדברים מראין שרעה זו גורמת לו טובה כגון

שבא לו שטף על שדהו ומדק תבואתו וכשיעבור השטף טובה היא לו

שהשקה את שדהו, מ״מ מכרך דיין האטת, שאין טכרכין על העתיד להיות,

אלא על מה שאירע אתה.

ב עביד, ט 4 לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעכיד רחטגא ל ף

ך כן. ר ב ה, ילדה אשתו זכר מברך הטוה״מ, וגם האשה ת

ת אביו או אחר משאר קרוביו או אפילו איגו קרובו אלא . מ ן

שהוא אדם כשר, וטכ״ש ת״ח, שהוא טצטער עליו, מברך בא״י אלהיגו מלך

העולם דיין האטת, ועל שאר אדם שאיגו טצטער כ״כ אוםר ברוך דיין

אטת, בלא שם ומלבות.

ה או קגה בית או קגה כלים או םלבושים חשובים אפי׳ היו ג ז, נ

לו כיוצא כאלו תחלה, אלא שאלו לא היו שלו טעולם והוא שטח בהם

טברך שהחיינו, ויש לברך בשעת הקנין או גטר הבגין, אע״פ שעדיין לא

נשתמש בהם, כי אין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שטח בקנייתן.

ח, וכשילבש המלבוש יברך מלביש ערומים, ואף שבבר בירך

שחרית מלביש ערומים, חוזר ומברך כשלובשו, אך אם לבשו שחרית נפטר

בברכה זאת, קנה לו טלית של מצוה אזי לאחר שעשה בו את הציצית

יברך שהחיינו, ואם לא בירך, אז יברך בעיטוף הראשון לאחר שבירך

להתעטף בציצית.

ט, קנה כלימ שנשתמשו בהם הוא ובני ביתו, מברך הטוב והמטיב

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

for the misfortune with perfect confidence and a willing spirit just as he blesses God for the good.

3. One to whom a benefit had occurred or who had heard good tidings, although the good is of such a nature that evil wi l l apparently ensue therefrom, 0 g., if one found an object and the king wi l l confiscate all his possessions if the matter be found out, he should, nevertheless, say the benediction ב י ט מ ה ב ו ו ט ה . Likewise if evil befell him, or if he hear evil reports, although these misfortunes wi l l appar-ently have a good result, e.g, if a flood swept his field and injured its produce and thereafter i t became beneficial because i t watered his field, nevertheless one should say the benediction ת ט א ן ה י since we bless דonly over the occurrences of the present, and not over the events of the future.

4. A man should be wont to say always ד ב י ב ע ט א ל נ ט ה ד ר י ב ע ה ד כל ט( (".Whatever the All-merciful does is for the best ״

5. I f one's wife give birth to a son, both husband and wife should say the benediction ב י ט ט ה ב ו ו ט ה .

6. I f one's father or relative died, or even a non-relative but a pious man, and much more so in the case of a scholar, whose death grieves him sorely, he should say the benediction ך ל ו מ נ י ה ל ' א ה ה ת ך א ו ר בת מ א ; ה י ם ד ל ו ע ה . On the demise of one whose death does not cause him so much grief, one should say the benediction ת מ א ן ה י ך ד ו ר omitting בthe Divine Name and Kingship.

7. I f one had built or bought a house, or if he had purchased vessels or valuable garments, although he had previously acquired similar possessions, so long as he had never owned these previously and he rejoices in their acquisition, he should say the benediction ו נ י ח ה ש . The benediction should be said at the time the purchase is made or upon the completion of the building, although he had not yet made use of the same, as the benediction is on account of his joy of acquisition.

8. I f one wear (for the first time) a new garment he should say the benediction ם י מ ר ש ע י ב ל מ , even if he had already said that benedic-tion in the morning prayers he should repeat the same when putting on the new attire, if, however, he had dressed himself therein in the morning, the benediction of the morning prayer will exempt him from saying a separate benediction over the same. I f he puichased a ת י ל טhe should say tho benediction ו נ י ח ה ת after he has inserted the ש צ י צ , but if he did not say the benediction at that time, he should say i t when first enwraoping himself therein after having said the benediction ת צ י צ ף ב ט ע ת ה ל .

9. On purchasing articles for household use, one should say the benediction ב י ט מ ה ב ו ו ט ה .

127

דיני ברכת שהחיינו והטוב והמטיב

י. אם גתגו לו בטתגה, מברך הטוה״ם שהוא טובה לו, וגם להנותן

טובה, כי אם זה הטקבל הוא עגי הרי הוא טובה להנותן שזכהו הש״יי

ליתן צדקה. ואם המקבל הוא עשיר, שמח הגותן שזה מקבל מטגו םתגה.

. על ספרים חדשים שקגה, איגו מברך שהחייגו משום דמצות א י

לאו ליהגות גתגו.

יב. על דבר שאיגו חשוב כ״כ כנץ חלוק, או מגעלים, ואגפלאות,

אין לברך, ואפילו אם הוא עגי שמח בהם, ועשיר גדול שקגה כלים

חדשים שראוי לביגוגי לשמוח בהם, אלא שהוא לעשרו איגס חשובים אצלו

כ״כ ואינו שמח בהם, ג״כ לא יברך.

יג» נוהגין לומר למי שלבש בגד חדש, חבלה ותחדש, ועל מנעלימ

ת וחיות טמאות ואפילו אם או שאר בגדים שגעשו מעורות אפיי מבהמו

ה ותחדש. ל ב ת הבגד א״א ת ח העורות הם תפורות רק ת

. פרי שהיה מתחדש משגה לשגה בפעם הא׳ שהוא אוכל ד י

בשגה יברך שהחייגו, ואח״כ ברכת הפרי, ואם שכח ובירך תחלה ברכת

הפרי, יבול לברך גם אח״כ שהחייגו ולא הוו הפסק, ואם לא בירך באכילה

הראשוגה שוב איגו מברך, אמ יש לפגיו כמה מיגים חדשים, די בברכה

ת לכולם, ב' מיגים אע״פ שהם דומים קצת כמו קירשען ח שהחייט־ א

ווייגקסל, ואפילו אין חלוקין בשמות אלא בטעם, כמו חאגיס לבגים ותאגים

שחורים אם בירך שהחייגו על מין א׳ כשגזדמן לו אח״כ מין הב׳ מברך

גם עליו שהתייגו, כי שתי שמחות הן.

טו. אם בירך שהחייגו על עגביס, י״א דא״צ לברך עוד שהחייגו

גם על היין החדש משומ דיש בו שמחה יתירה מבעגבים, וע״כ טוב שאם

ה שהחיינו על ל ח בירך שהחייגו על עגבים אזי כששותה יין חדש יברך ת

איזה טין חרש לפטור גם את היין, אבל אם בירך תחלה שהחייגו על היין,

לכ״ע איגו טברך עוד על עגכים, וכל זה דוקא כשהוא שותה את היין

כשהוא תירוש, שהוא ניכר שהוא יין חדש, אבל אם אינו שותהו עד שהוא

LAWS AND CUSTOMS OF I S R A E L

10. I f one were presented therewith he should say the benedic• tion הטוב והמטיב as tho recipient derives benefit from the gift and like• wise this applies to che donor. I f the recipient be a poor man then the donor is found worthy by God, who has enabled him to perform the precept concerning charity, and i f the recipient be a rich man, tho donor is gratified by the former's acceptance of the gift.

11. On purchasing new sacred books one should not say the benediction שהחינו as the things wherewith the precepts are performed are not for sensual enjoyment.

12. On purchasing an article that is of slight value, such as a shirt, shoes or socks, one should not say a benediction, even if he be poor and its acquisition give him joy. I f a rich man purchased new utensils whose acquisition would fill one of the middle class with joy, but which the rich man in comparison to his wealth esteems but lightly not finding joy therein, he should not say a benediction.

13. I t is customary to say to one who puts on new apparel: " Mayest thou wear out this garment and acquire a new one." One should not say this to one who wears shoes or a new garment made of leather from an unclean animal, even i f the leather be sewn beneath cloth.

14. I f one partake for the first time of a fruit, which is repro-duced each year, he should say the benediction שהחינו, and then the benediction appropriate to the f rui t ; if, however, he forgot and first said the benediction over the fruit, he can say the benediction שהחינו thereafter, without i t being considered an interruption. One who omitted the benediction שהחינו when first partaking of a new fruit, should not say it on subsequently partaking of the same. One who has before him several kinds of new fruit, should say the benediction ,over one kind and include all the rest. Two species of fruit שהחינוalthough they slightly resemble each other, such as a cherry and a damson, even if they bear a name in common and differ in taste, such as green figs and dried figs—if one had said the benediction שהחינו over one of them, he is required to repeat i t when subsequently partaking of the other, as the eating of each of these fruits constitutes a separate pleasure.

15. I f one said the benediction שהחינו over grapes, some authori-ties say that i t is not necessary to say the benediction שהחינו when partaking of new wine, because there is an additional pleasure in the latter. Therefore i t is proper that if he had said the benediction over grapes, then if he should partake of new wine he should שהחינוfirst say the benediction שהחינו over some special kind of food and thereby exempt the wine from this benediction. I f one had said the benediction שהחינו over the new wine he is no longer required to repeat i t over grapes, this applies only if i t were new wine (תירוש) which can be recognized as such, but if he did not partake thereof until it was

128

דיני ברכות הראיה

יין אפיי לא בידך שהחיינו על ענבים אינו מברך עליו שהחיינו משום

דאינו ניכר בין חדש לישן,

טז. אין מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות

ענבים, וכן כל פרי אחר נמרו,

ת מפני יז. נוהנין שאין מברכין שהחיינו על ירקות ומיני לפתו

ב עיי שמטמינין אותן בקרקע ובחול ונם הם מצויץ, שהן מתקיימות זמן ר

ונם אין בהם שמחה כ״כ,

יךן. אין םברכין שהחיינו על הריח,

יט. הרואה את חבירו לאחר שלשים יום והוא חביב עליו מאד,

ומכ״ש אדמ שהוא נדול ממנו, כנון אביו, או רבו, ושמת בראייתו, מכרך

שהחיינו, אף ע״פ שבתוך הזמן קבל ממנו מכתב, ואם רואהו לאחר יב״ח,

ך בא״י אמ״ה מחיה המתים, מפני שנשכח מן הלב, אבל אם קבל ר ב מ

ב בתוך הזמן, או ששמע בתוך הזמן משלומו, אינו מברך מחיה ת כ ממנו מ

המתים, אלא שהחיינו, ואין חלוק בין זכרים לנקבות, דאפי' האיש שהוא

ת רואה את אשתו, או אמו, או אחותו, או בתו, וכן האשה שהיא רואה א

בעלה, או אביה, או אחיה, או כנה, מברכין כן,

כ. חברו שלא ראה אותו מעולם, אלא שע״י מכתבים שהריצו מזה

לזה נעשו אוהבים, אם רואהו אחר כך אינו מכרך על ראייתו, דכיץ שלא

התראו מעולם פנים אל פנים, אין האהבה נדולה כ״כ שיהא שמח בראייתו.

דין ברכות הראיה.

, הרואה אילני מאכל שמוציאין פרח, מברך באיי אמיה שלא א

חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם

בני אדם, ואינו מברך אלא פעמ אחת בכל שנה, ואמ איחר מלברך עד

שנדלו הפירות, לא יברך עוד,

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

(fermented) wine (״ן), even if he did not say the benediction שהחינ over grapes, he should not say over it this benediction שהחינו because one cannot distinguish between new and old (wine).

16. We do not say the benediction שהחינו over half-ripe grtpcE unless, the cluster of grapes had become ripe, likewise 'with all fruit unless they are fully grown.

17. The benediction שהחינו should not be said over vegetables or turnips for the reason that they remain well preserved for a long time by being kept in the earth or in sand, and being very plentiful one dees not take joy therein.

18. One should not say the benediction שהחינו over a fragrant odour.

19. One who sees his fellow-man after an interval of thirty days from the time when he last saw him, if he be greatly attached to him, he should say the benediction שהחינו. Especially when he is hie superior, as for instance, his father or teacher, and he rejoices in seeing him, he should say the benediction 6 ,שהחינוven if he had received a letter from him in the interval. On beholding him for the first time in twelve months, he should say the benediction ביאיייא׳מ׳ה' פחיה המתיפ but if he had received a letter from him at that time, or had heard of his welfare, he should not say מחיה המתים but he should say שהחינו. The law is applicable to both male and female, for even if a man see his wife or mother or sister or daughter, or if a woman see her hus-band or brother or son the benediction שהחינו is likewise to be said.

20. One who sees a friend whom he had never met before, but with whom he became friends as a result of having corresponded with one another, need not say a benediction when seeing him, for since they have never seen each other before, the love they mutually bear cannot be so great that he should be overjoyed at seeing him.

BENEDICTIONS CONCERNING SEEING.

1. On seeing fruit trees in blossom one should say the benedic• tion ניא׳י׳א׳מ׳ה׳ שלא הסר בעולמו בלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות -Blessed art Thou, 0 Lord our God, King of the Uni ״) .בהם בני אדםverse, who hast made Thy world lacking in nought, but hast produced therein goodly creatures and goodly trees wherewith to give delight unto the children of men.") This benediction should be said only once a year. If he delayed the recital of this benediction until the fruit grew he must not say it subsequently.

129

דיני ברכות הראיה

ב« על הזיקים, והוא כוכב היורה בחץ באורך השמים ממקום למקום

ונמשך אורו בשבט, ועל הכוכב שיש לו זנב ושבט של אורה, ועל רעידת

ל אחד מאלו, מברך הארץ, ועל רוחות שנשבו בזעף, ועל הברקים, על כ

גא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית, (ואינו מברך על הזיקים כ״א פעם א'

בלילה, אע״פ שראה עוד כוכב אחר רץ, ועל הכוכב שיש לו זנב, כיון

שבירך עליו אינו מברך עוד אלא כשלא ראהו עד לאחר ל׳ יום) ועל

הרעם, אס שמעו לאחר שעבר הברק, מברך בא״י אמ״ה שכחו ונבורתו

ת הרעם ביחד, מברך רק מלא עולם, ואם ראה את הברק ושמע א

ברכה אחת ״עושה מעשה בראשית״, וכן אם בירך על הברק עושה מעשה

בראשית ובתוך כדי דיבור להברק נשמע הרעם, אינו צריך לברך עליו

כי נפטר בברכה שעל הברק, אין מברכין על הברק או על הרעם אלא

תכ״ד, אבל אם הפסיק יותר, שוב לא יברך.

ל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת, נתפזרו ג, כ

העבים, והשמים נזרככו בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור

ת החום, אינם כברקים מ ח ולברך, והברקים שנראים בלא רעם אלא מ

ממש, ואין םברכין עליהם.

ד, הרואה קשת, מברך ברוך אתה אמ״ה זוכר הברית ונאמן

בבריתו וקיים במאמרו.

ת מ ח ה, על הימים ועל ההרים הנבוהים המפורסמים בעולם מ

גבהם, מברך עושה מעב״ר.

ך. הרואה חמה בתקופתה והוא מכ״ח לכ״ח שנה שתקופת ניסן אז

ת ליל ד', מברכין ביום ד' בבוקר כשהיא זורחה, בא״ו אמ״ה עושה ל ח ה ב

מעשה בראשית, וקודם הברכה יש לומר המזמור הללויה הללו את ה' מן

השמים ונו׳ ואח״כ אומרים הברכה ואח״כ אל אדון וכו׳ עד וחיות הקדש,

מזמור השמים מספרים כבוד אל וטי ואח״כ עלינו לשבח וקדיש.

ז. לכתחלה יש לברך בבוקר מיד בהנץ ההםה משום רזריזין

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. On seeing shooting stars which dart across the sky from place to place with a transient light, or a comet or a meteor, or on wit• nessing an earthquake or a hurricane or lightning, one should say the henediction ב׳א׳י׳א׳מ׳ה' עשה מעשה בראשית ( •who hast made the crea . . ״tion"). This benediction should be said over a 8hooting-8tar but onee during the night even if he saw another that night. Over a comet one should say a benediction but once in thir ty days. On hearing thunder after the lightning has passed, one should say the benediction I .("whose strength and might fill the world") שכחו וגבירתו מלא עולם f one saw lightning and heard thunder simultaneously he should say only one benediction עשה מעשה כראשית ("who hast made the creation"). I f one said the benediction עשה מעשה בראשית over the lightning and without any interval the thunder was heard immediately thereafter, i t is not necessary to say a benediction on account thereof, for i t is exempt by the benediction said over the lightning. The benedictions over light, ning and thunder should be said directly they happen, and if an interruption occurred he should not say the benediction.

3. W i t h the benediction which he says once over the lightning or thunder, he exempts the repetition of the same that he may see or hear subsequently so long as the clouds have not passed by, but i f the clouds had disappeared and the sky had cleared up in the interval between one flash of lightning and the other, or between one peal of thuader and another he must repeat the benediction. A simple flash of lightning due to the heat and unaccompanied by thunder is not of the same nature as (storm) lightning and does not require the recital of a benediction.

4. On seeing the rainbow one should say the benediction 'גיא׳י׳א ,who rememberest the covenant") מיה׳ זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרוart faithful to Thy covenant, and keepest Thy promise").

5. A t the sight cf seas, or mountains famous for their great height one should say the benediction עשה מעשה בראשית.

6. On the appearance of the sun at the end of its cycle, i.e., after a period of twenty-eight years, when the vernal equinox of begins at the approach of night-fall on the eve of the fourth day ניסןone should say on the morning of the fourth day when the sun is shining עשה מעשה בראשית . . . ך ברו . Before pronouncing the benediction one should say Psalm cxlviii. after which he should say the benediction, then he should say אל אדון until וחיות הקדש, then Psalm xix. and there-after עלינו לשכה and finally the קדיש should be recited.

7. This benediction should, if possible, be said in the morning immediately at the rising of the sun, for the zealous hasten to obey the commandments and i t is proper to say the benediction in &n assembly of the people, for " In the multitude of the people is the King's honour ". (Prov. xiv. 28) ( i t is therefore proper to make a pub-

130

דיני ברכות הראיה

מקדימין למצות, וטוב אם אפשר לברך באסיפת עם, משום דברוב עם

הדרת מלך (ויש להכריז כיום שלפניו למען ידעו להתאסף), אם א״א

להתאסף תיבף בבוקר, אל יתאחדו בשביל זה, אלא כל אחד יברך מיד

כשרואה זריחת השמש, כי ענין זריזין מקדימין דחי עניו ברוב עם, ובדיעבד

אם לא בירך בבוקר, יכול לברך עד נ׳ שעות על היום, ובשעת הדחק עד

חצות היום, ולבן אם בבוקר יש עננים המכסים אותה, ימתין עד קרוב

לה יברך בלא שם ה ויברך בשם ומלכות, ואם לא נתנ ל נ ת לחצות, אולי ת

ומלכות.

ח. מי שעשה לו הקב״ה נס שלא כדרך הטבע, כשרואה את המקום

שנעשה לו שם הנס, מברך בא״י אמ״ה שעשה לי נס במקום הזה, ונם

בנו ובן בנו אפיי אותם שנולדו קורם שנעשה הנם נם כן מברכין,

כיצד מברכין, בנו מברך שעשה נם לאבי במקום הזה, ואם הם רבים

אומרים לאבינו, בן בנו, אומר לאבותי ואם הם רבים אומרים לאבותינו

ומי שנעשה לו ניםים הרבה, בהניע לאחד מכל המקומות שנעשה לו

נס, צריך להזכיר כל שאר המקומות ויכלול כולם בברכה אחת, ויאמר

שעשה לי נם במקום הזה ובמקום פלוני, וכן בניו מזכירין כל שאר

המקומות.

ל בתורה מישראל, מברך ברוך א״י אמ׳׳ה ת ט. הרואה חכמ נ

שחלק מחכמתו ליראיו, והרואה חכם נדול בחכמת העולם מאו״ה מברך

בא״י אמ״ה שנתן מחכמתו, לבשר ודם.

. הרואה מלך ממלכי אוה״ע, מברך בא״י אמיד, שנתן מכבודו י

לבשר ודם, ואפילו אינו רואה את המלך ממש אלא שהוא רואה בכבודו

ויודע בבירור שהמלך הוא שם, יכול לברך ברכה זו, וסומא יברך בלא

שם ומלכות, ומצוה להשתדל לראות בכבוד מלבים, ואם ראה אותו

פעם א' אל יבטל יותר מלימודו לראותו אלא אם בא אח׳׳כ בחיל יותר

ובכבוד נדול יותר.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

lie announcement of the occasion on the day preceding it, in order that they may assemble). I f it be impossible for them all to assemble in the morning they should not, for that reason, delay, but each one should say the benediction immediately he sees the sun shine. The rule concerning the "zealous who hasten to obey the commandments " takes precedence of the rule " I n the multitude of the people is the King's honour." I f i t happened that one did not say the benediction in the morning, he may say i t at any time t i l l about 9 a.m., and if in the stress of circumstances (he delayed i t ( t i l l later) i t may still be said until noon, consequently if the morning were cloudy so that the sun was obscured he should wait until i t is near noon, as perhaps the sun wi l l make its appearance, so that he may be able to say the benedic-tion mentioning God as King of the Universe (שם ומלכות), but if it did not make its appearance, he should say the benediction and omit thb Divine name and title of King.

8. I f the Holy One, blessed be He, had wrought a miracle on behalf of someone, having helped him in a supernatural manner, on seeing the place where the miracle occurred, he should say the bene-diction ברוך . . שעשה לי נם כמקום הזה ( Blessed . . who hast wrought a ״miracle for me in this place"). His son, his grandson, and even those who were born before the miracle happened, should also say the benediction. How should they say i t 1 His son should say שעשה נס לאבי כמקום הזה, ( who hast wrought a miracle for my father in this place,") and if thert ״be many sons they should say לאבינו (" for our father.") His grandson should say לאבותי (" for my ancestors ") and i f there should be many grandsons they should say לאבותינו ("for our ancestors"). One for whom many miracles were wrought, on arriving at one of the places where one of the miracles happened, should refer to all the other places and include them all in one benediction as follows : שעשה לי נם במקום הזה ) במקום פלוני who hast wrought a miracle for me in this place and in ״that place") mentioning the name of the other place. His sons and also his grandsons should also mention all the other places.

9. On seeing a Jewish scholar distinguished for his knowledge of the Torah, one should say the benediction ברוך . . , שחלק מחכמתו ליראיו ("who hast given of His wisdom to those who fear Him.") On seeing a sage of other nations, distinguished for secular knowledge, one should say the benediction שחלק מחכמתו לבשר ודם . . who hast given of") ברוך .His wisdom to flesh and blood.")

10. On beholding a king or the ruler of a nation, one should 6ay the benediction ,שנתן מכבודו לבשר ודם . who hast given of His") ברוך . .glory to flesh and blood"). Even if the king be invisible, but all the pomp of the royal state indicate his presence the benediction should be said. One who is blind should say the benediction but omit the Divine name and title of King. I t is a duty for one to make an effort to behold the glory of kings. Having seen him once, one need not inter• rupt his study of the Torah in order to see him again, unless he appear this time with greater array and with more glory than previously.

131

דיני ברכת הגומל ועוד קצת ברכות פרטיות

יא. הרואה קכרי ישראל, מכרך בא״י אט״ה אשר יצר אתכם

. ׳ ו כ כדין ו

ל ברכות הראיה הנזכרות, אם חזר וראה אותן הדברים יב. כ

כ היה בין ראיה לראיה ל׳ יום, אבל בעצמם אינו חוזר ומברך אלא אי

; כנון מלך אחר, וקברים אחרים אם רואה דבר אחר כזה שראה א

ם בתוך ל' יום. וכדומה, חוזר ומברך נ

יג. הרואה כושי וניהור דהיינו שהוא אדומ הרבה, והלווקן דהיינו

שהוא לבן הרבה והקפה דהיינו שהוא ארוך ודק, והננס והדרקונה דהיינו

מי שהיא מלא יבלת ופתויי הראש שכל שערותיו דבוקות זו בזו, ואת

הפיל, ואת הקוף, מברך בא״י אמ״ה משנה הבריות, ואינו מברך אלא

כפעם הראשונה שהשנוי עליו נדול מאד.

יד. הרואה את החינד ואת הקטע דהיינו שנקטעו ידיו, ואת

הסוטא, וטוכה שחין ובוהקנין, והוא טי שטנוטר בנקודות לבנות, אם הם

ממעי אמם, טברך בפעם הראשונה שהוא רואה אותם טשנה הבריות,

ואם נשתנו אח״כ והוא מצער עליהם מברך דיין האמת.

טן. הרואה אילנות טובות ובריות נאות ממן אנושי ואפילו בהמה

מברך בא״י אה״מ שככה לו בעולמו, ואין מברך עליהם אלא פעם

ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אלא א״כ היו נאים טהט.

ברכת הגומל ועוד קצת ברכות פרטיות.

. ארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשיניעו למחוז חפצם, א

וכן הולכי מדבריות או בשאר דרך שמוחזק שיש בו סכנה, כשיניעו

למחוז חפצם, ובכלל זה נם מי שהיה בסכנה אחרת וניצול הימנה, כנץ

שנפל עליו כותל, או ננחו שור, או שבאו עליו לסטים בדרך ושורדי לילה,

וניצול מהם וכדומה, ומי שהיה חולה ושיש בו סכנה, ומי שהיה חבוש

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

11. On seeing the graves of Israelites, one says the benediction ן ונוי י ד ם ב כ ת צר א ר י ש . א . ך ו ר ) כ (.who hast formed you in judgment," etc ״

12. The benedictions which one had said on the occasions afore-mentioned should not bo repeated on seeing the same within thir ty days. On seeing different personages, however, i.e., another sage or king, or other graves or the like, one should repeat the benedictio even within thirty days.

13. On seeing an Ethiopian or a red Indian or an Albino or a living freak, e.g., a giant or a dwarf, or one who is wholly ulcerous, or one whose entire hair is matted or an elephant or an ape, one should say ת ו י ר ב ה ה נ ש . מ . . ך ו ר .("who varies the forms of His creatures ") בThis benediction is to be said only on the first occasion of seeing these freaks, for the first impression is very striking.

14. On seeing for the first time a cripple or one without hands or a blind person or one who is afflicted with leprosy or white leprosy (which appears in white scabs), if they be thus afflicted from birth one should say the formula ת ו י ר ב ה ה נ ש on the first occasion, but if מthey were thus afflicted after birth and i t grieves one to behold them, he should say the benediction ת מ א ן ה י (" Blessed be the true judge ") ד .

15. On seeing goodly trees, or beautiful creatures, human or animal, ו מ ל ע ו ב ה ל כ כ . ש . . ך ו ר ) כ (" who hast such as this in His world ״should be said but once on seeing them for the first time, and should not be repeated on seeing again the same or others of that kind, unless the latter be more beautiful than the former.

L A W S CONCERNING T H E BENEDICTION ל מ ו ג ALSO OTHER ה

BENEDICTIONS ON DIVERS OCCASIONS.

1. Four classes of people must thank God for special mercy, such as a person who has crossed the ocean and has reached the desired haven, or on arriving safely at one's destination after having passed through a desert or a dangerous road, or one who was in any peril whatsoever and was saved therefrom, e.g., if a wall fell upon him, or an ox (attempted to) gore him, or robbers attacked him on a journey or bandits by night and he was saved from them, or similar instances or on recovering from a serious illness, or one who was imprisoned and set free, even if his imprisonment were due to money matters, all of the foregoing should say the benediction י נ ל מ ג ת ש ו ב ו ם ט י ב י ח ל ל מ ו ג . ה . ך . ברוכ ו ל ט who bestows benefits upon the undeserving and who has ״ כbestowed upon me all kinds of favours " to which the listeners should respond: . ה ל ב ם ו ל ט ך כ ל מ ג א י ו ב ה ו ל ט ך כ ל מ ג י ש May He who has ״ םbestowed upon thee all favours continue thus to do."

132

דיני ברכות הנופל ועוד קצת ברכות פרטיות

ק על עסקי ממון ויצא, מברך בא״י אלהינו בבית האסורים אפילו ר

מלך העולם הנומל לחייביט טובות שגמלני כל טוב, והשומעים אומרים

ל מוב סלד- מי שגטלך טוב, הוא ינמלך כ

ב. צריך לברך ברכה זאת בפגי עשרה חוץ ממגו, ושגים מהם יהיו

ת״ח שעוסקים בהלכות, ואם איגם גמצאים לו ת״ח, איגו מעכב וגוהגין

לברך כשעולה לתורה לאחר שבירך ברכה אחרונה, ולכחחלה אין לאחרה

יותר משלשה ימים, ולכן אם גיצל ביומ ב׳ יברך מיד בלא ם״ת ולא ימתץ

עד יום הי. אך יברך מעומד בפגי עשרה, ובדיעבד אם איחר יותר

מגי ימים יכול לברך גם אח״כ.

ג. מי שגעשה לו גס יש לו להפריש לצדקה ממון כפי השגת ידו

ויחלק ללומדי תורה, ויאמר הדני נותן מעות לצדקה ויה״ר שיהא

נחשב כאלו הקרבתי תודה, וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר,

ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה׳ ית״ש ולספר את הנס.

ד. הנכנס להקיז דם או יעשה איזה דבר לרפואה יתפלל קודם

חפלה קצרה, ויאמר יהר״מ הי אי״א שיהיה לי עסק זה לרפואה כי רופא

חולים אתה, ואם דבר זה שהוא אוכל או שותה לרפואה צריכין

ך ר ב ׳כ יברך, לאחר שהקיז דם מ ה הפלה זאתואח׳ ל ח לברד עליו, יאמר ת

״בא״י אמ״ה רופא חולים״.

/ ו ח. הטתעטש אומר לו חברו אסותא והוא יאמר לו ברוך תהי

ואח״כ אומר לישועתך קויתי ה׳, דהמתפלל על חברו הוא נענה תחלה.

ו. המתפלל על מה שעבר כנון ששמע קול צוחה בעיר, ואומר

ת שוא כי מה שהיה היה. ל פ ה״ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי, ה״ז ת

ז. הנכנס למוד את נרנו וכיוצא בו, יתפלל ויאמר יהר״מ ה' אלהי

שתשלח ברכה בכרי הזה, התחיל למור, אימר ברוך השולח ברכה בכרי

ת שוא, ל פ הזה (ואומר בלא שם ומלכות) מדד ואח״כ התפלל הרי זו ת

שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

2. The benediction הגומל should be said in the presence of ten (male adults) besides the one saying the benediction. Two of the ten should be scholars who are occupied with the Jewish Law, but the absence of the scholars does not disqualify the procedure. I t is custom• ary to say the benediction הגומל on being called to the Torah after having said the second benediction (כרכה אחרונה). One should not deliberately delay saying the benediction הגומל longer than three days, consequently, one who was preserved from danger on a Monday (after the Torah had been read) should immediately say the benedic-tion הגומל without the Scroll of the Torah and he should not postpone the recital to the following Thursday. He must, however, say i t stand-ing before ten (male adults). Nevertheless, one who had inadvertently delayed the recital longer than three days may say i t also after that time.

3. One to whom a miracle happened ia in duty bound to set aside a certain sum of money for charity, as much as his means wi l l allow, which he should divide amongst those who are occupied in the study of the Torah, and say " Behold, I give this money to charity, and may i t be the Divine wi l l to consider this as if I had brought a Thank Offering." I t is also fitting that he should institute some public im-provement in the city (where he resides) and every year on the anni-versary he should set that day apart to thank God and to recall the miracle.

4. One who is about to undergo any operation or to t ry some-thing as a remedy should first offer a brief prayer as follows, יהי רצון and if מלפניך ה' אלהי ואלהי אכותי שיהיה לי עסק זה לרפואה, כי רופא חולים אתה,the food or beverage, which he is about to partake of medicinally, require the recital of a benediction, he should first offer this prayer and then say the benediction. After the operation (e.g.) bleeding, he should say כ׳א׳י׳ אימיה׳ רופא חולים ( (" who healest the sick ״ .

should be said to one who is ,(" To your good health ") אסותא .5sneezing, whereupon the latter should respond ברוך תהיה " Mayest thou be blessed." Thereafter he should say, 'לישועתך קויתי ה "For Thy help I hope, O Lord " (Gen. xlix. 18); for the one, who prays on behalf of his fellow man, has his prayer answered.

6. One who prays concerning what has already happened, e.g., if one hear a cry in the town and he says : " May i t be Thy wil l that this cry should not be in my house," is offering a vain prayer, for what has happened is a fact.

7. One who is about to measure his crops or the like, should say the following prayer: ״) יהר״מ ה׳ אלהי שתשלח ברכה ככרי הזה to send a blessing on this my heap ") , having begun the measurement he should say ברוך השולח ברבה בכרי הזה "who art sending a blessing on this my heap," omitting the Divine name and title. After he has measured, should he then offer prayer this is a vain petition, because God's blessing is to be sought only in such cases where the result is unknown or invisible.

133

דיני משא ומתן

ה, סי שנעשה בנו בר מצוה, ובנו עולה לתורה, בפעם הראשונה

לאחר שבירך ברכה אחרונה על הס״ת מברך האב ואומר ״כא״י אס״ד.״

אשד פטרני מעונשו של זה, ומצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה

בנו בר מצוה, דהיינו כיום שנכנס לשנת י*ד, ואם הנער דורש, הוי סעודת

מצוד. אפילו אינה כאותו יום.

ט. אם היה עצירת גשמים אפילו במדינותינו שהנשמימ תדיריס

ואינן נעצרין כ״כ, אם אירע שנעצרו כ״כ עד שהיה העולם בצער, אזי

כשירדו הנשמים אם ירדו כ״כ ורבו על הארץ שמעלים אבעבועות מן

ת זה, צריכין לבדך עליהם. ר ק הטטר והולכין זה ל

. מה מברך, אם אין לו שדה, אומד מודים אנחנו לך ה' אלהינו י

על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳ (כמו

שהוא בברכת נשמת) ער מקדישו וימליכו את שמך טלכנו כא״י אל דוב

ההודאות ותשבחות, ואם יש לו שדה בשותפות עם ישראל אחר, מברך

הטוה״מ, ואם אין לו שותף ישראל בשדה, אע״פ שיש לו אשד. ובנים,

מברך שהחיינו, ברכת הטוה״ט וברכת שהחיינו, טברך אף ע״פ שאינו

ת מודים כ ר רואה את הגשמים, אלא שהוא שומע שיורדים נשמים, אבל ב

אנחנו אינו אומר, אלא מי שהוא רואה את הנשמים.

הלכות משא ומתן.

, צריך ליזהר מאד שלא להונות את חברו, בין שהמוכר מאנה א

אה הלוקח כין שהלוקח מאנה את המוכר עוכר בלאו.

ב, כשם שיש איסור אונאה בטו״מ, בך יש איסור אונאה בשכירות,

ובקבלנות, ובחילוף טטבע.

ג, הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה כיצד חפין זה בכך

וכך לקחתיו כך אני רוצה להשתבר בו, אעיפ שהוא נתאנה כלקיתתו,

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

8. One whose son became נר מגוה (i.e. he is thirteen years and 0nt־ day old) should say the benediction שפטרני מעונשו של זה . . ) ברוך . " . . . who has released me from the responsibility for this child") when his son has been called to the Torah for the first time and after he had concluded the נרבה אחרונה over the reading in the Scroll of the Law. I t is a religious duty for one to prepare a feast on the day on which his son became בר מצוה, that is, on the day when he has entered into his fourteenth year. I f the lad deliver a Talmudical discourse on that occasion, i t becomes a religious feast even if celebrated on another day.

9. I f after a drought which caused general distress—although in our land the rain falls in its regular season and droughts are rare— there should be a rain-fall that descends with such force that i t runs off in bubbling streams, i t is necessary to say certain benedictions.

10. What is to be said ? One who is not the owner of a field should say מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא ) שירה כים, וכוי We thank Thee, O Lord our God, for every drop (of ״rain) which Thou hast brought down for us and if our mouths were full of songs as the sea," etc.) as far as ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו, ביאיה׳ ) אל רוב ההודאות ותשבחות and hallow and assign kingship to Thy name, O ״our King. Blessed art Thou, 0 Lord, God of many thanksgivings and praises.") One who owns a field in partnership with another Israelite should say the benediction הטוב והמטיב, but if he have no Jewish partner, although he have a wife and children, he should say the benediction שהחינו. One may say the benedictions הטוב והמטיב and שהחינו even if he should not see the rain but hears that i t is raining, the benediction מודים should be said, however, only by the one who sees the rain descending.

LAWS OP B U Y I N G A N D SELLING.

1. I t is necessary to be most careful not to deceive one's neigh-bour, either in buying or selling, or with reference to hiring, contracts or exchange. In any such case a negative precept would be transgressed (see Lev. xxv. 14.)

2. Just as there is the prohibition of wrong doing (i.e. deception) with reference to buying and selling so also with regard to money changing.

3. I f a buyer or seller be honest in his dealings, and does not apprehend any deception, thus he says, " This article I bought at this price, and this is the amount of profit I wish to make out of i t , " although he had been cheated when buying that article, and since any-one who has been deceived is not permitted to deceive others on

134

דיני משא ומתן

אף דבל המתאנה אינו רשאי להונות אחרימ בשביל זה, מ״מ זה מותר

שהרי זה כמפרש שלא יסמוך על שווי המקח, אלא על הדמים שנתן

הוא בעדו.

ד. מי שיש לו איזה דבר למכור אסור לו ליפותו כדי לרמות

בו, כנון להשקות בהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי

שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כרי שיתראו כחדשים, ובל

כיוצא בזה.

ה. וכן אםור לערב מעט פירות דעימ בהרבה פירות יפימ כדי

למכרם בחזקת יפיס, או לערב טשקה רעה ביפה, ואם היה טעמו ניכר

מותר לערב, כי הלוקח ירניש,

ו. מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרנילם שיקנו

ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו, ואין בני

השוק יכולין לעכב עליו.

ז. המורד או שוקל חסר לחבירו או אפילו לעכו״ם, עובר בלאו.

ח. צריך למדוד ולשקול בעין יפה, שיהיה עודף על המרה שנא׳

איפה שלמה וצדק יהיה לך.

ט. צריך למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל, מקום שנהנו

לנדוש לא ימחוק אפילו ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים, ומקום שנהנו

למחוק, לא ינדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה

על עוות המדות פן תצא תקלה עי״ז, שיראה הרואה שמוררין כך וידמה

לו שכך היא מדת העיר וימרוד כן לאחר שאינו יודע נ״כ את המנהג

ויטעהו.

. חייבים ראשי הקהל להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, י

וכל מי שנמצא אתו מרה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים

קנסו כנראה בעיניהם.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

that account, he is yet permitted to dispose of i t , as (by his declaration) he makes i t clear that the purchaser should not rely on (the price he asks to determine) the value of the article, (as he sells i t ) according to the price he paid for i t .

4. I f one have something to sell, he is forbidden to make i t look better than what i t really is in order to deceive thereby, e.g. to give an animal bran-water which helps to distend its bulk and makes its hair stand erect so that i t seems to be fat and healthy. I t is also forbidden to paint over old utensils so that they appear to be new, and all such devices are prohibited.

5. Likewise i t is forbidden to mix a little bad fruit with plenty of good fruit to sell the same as though they were good, or to mix in-ferior liquor with superior liquor, but if the taste of the former pro-dominate, the mixing is permitted for the purchaser wi l l notice this.

6. A shopkeeper is peimitted to give parched grain and nuts to children in order to accustom them to buy of him. He may also sell cheaper than the market price for the same reason, and the other tradesmen cannot prevent this.

7. He who gives short measure or weight to his companion or even to an idolater transgresses a negative precept of the Divine Law.

8. I t is necessary to measure and to weigh with a generous eye, this means that he should give more than the exact quantity demanded, as i t is said : " A perfect and just measure shalt thou have " (Deut. xxv. 15).

9. I t is necessary to measure according to the laws of the country and no deviation therefrom is permitted. Where i t is the custom to give " heaped " measure, one must not give " level" (or exact) measure even with the consent of the purchaser who pays him less money. Where i t is the custom to give " level" measure, one must not give " heaped " measure even if the seller consent, as the buyer would pay more money, for the Torah has laid down strict rules prohibiting incorrect measures lest a stumbling-block for others arise therefrom, for an onlooker may notice that the measure is in this wi&e and he wil l think that this is the rule of the city, and in like manner wil l he give measure to another person, who is also ignorant of the law of the place, and thereby he deceives him.

10. I t is obligatory upon the communal leaders to appoint supervisors whose duty i t is to inspect the shops and all found to have deficient measures or weights or irregular scales should be punished ah seems proper in their judgment.

135

דיני משא ומתן

. אסיר לאדם להשהות מדד, חםרה בביתו או בחנותו אעיפ א י

שאינו מודד בה, ואם שוהה, עובר בלאו, ואפילו לעשות את חמדה עבימ

למי רנלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה, ואמ יש מנהנ בעיר

שאין מורדין אלא במרה הרשומה ברושם היריע וזו אינה רשומה, מותר

להשהותה.

יב. המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע, בין ממלמלים,

כין מעבו׳׳ם, כין מישראל, וכבר הושוו על הדמים וקודם שנמרו את הקנין

בא אחר וקנאו, או שכרו, נקרא רשע, אבל אמ עדיין לא הושוו על הדמים

אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפהות מותר לאחר לקנותו, ואסור

להשיג נבול רעהו כשכירות בתים וכדומה.

. הגותן מעות לחבירו לקגות לו קרקע או מטלטלין והלך השליח ע

וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו, ה״ז רמאי, ואם קגאו ממעות של

המשלח, מחויב ליתנו לו, אע״פ שקנאו לעצמו.

יד. מי שנתן אפילו דק מקצת דמים על המקח, או שרשם על

המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר רשום מקחך, אע״פ שהוא

ל החוזר בו, בין הלוקח בין המובר לא עשה בענין שלא קנה כזה, מ״מ כ

מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע, דהיינו שאוררין בבית דין ואומרימ

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלנה ומאנשי סדום ועמורה

וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאיני עומד בדיבורו.

טן. וראו לו לארם לעמוד לו בריבירו, שאפי׳ לא נתן עדיין

מעות ולא רשם את הדבר, ולא ננמר הקנין, אם הושוו על המחיר אין

לשום אחד מהמ לחזור, ומי שחוזר, בין הלוקח ובין המוכר, ה״ז ממחוסרי

אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

ה קטנה, שזה סמך טז. וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו איזה טתנ

דעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו, ה״ז ממחוסרי אמנה, אבל

ה מרובה, אין בה חסרון אמנה, שהרי זה לא ססך דעתו על זה, מתנ

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. I t is forbidden to keep in one's house or shop short measures although he does not use the same, even to keep them is to transgress a negative precept. I t is forbidden to use such an article even as a necessary bed-room utensil, lest someone might use i t in ignorance to measure therewith. If, however, i t be the rule of the place that only marked measures (which are well-known) are used, and i f this one be not marked, then i t may be kept.

12. One who seeks to buy or rent certain property, be i t a piece of ground or chattels of a heathen or of an Israelite, if the bar-gain were struck although the sale was not yet completed, and some one else forestalled him and bought or rented i t , the latter is called a wicked person. But if they had not yet agreed upon the price, for the seller asks so much and the buyer offers less, then some one else may buy i t . One is forbidden to " remove his neighbour's landmark," i.e. to encroach upon his rights in the matter of hiring houses and the like.

13. I f one give money to his neighbour to purchase for him ground or chattels and the latter purchased the desired object for him-self with his own money he is an imposter, but if he made the pur-chase with his neighbour's money, even i f he intended i t for himself, i t is his duty to give i t to his neighbour.

14. I f one had made a deposit on a purchase or had marked the article for identification in the seller's presence, or if the seller said to h i m : — " Mark your purchase," even though he did not thereby acquire proprietary rights in that article, nevertheless, be he the buyer or seller, he does not act as becomes an Israelite, and he incurs Divine pun-ishment, i.e., he is accursed of the Beth Din who say :—" He who dealt out retribution to the men of the generation of the flood, and to the men of the generation of the dispersion, and to the men of Sodom and Gomorrah, and to the Egyptians who sank in the sea, may He deal out retribution to the one who does not keep his word."

15. I t is proper to keep one's word even though he neither paid anything on account nor did he put a mark upon the article, nor was the purchase completed but they merely agreed upon a price, neither of them may retract his agreement, and he who retracts, be he the buyer or the seller, is considered to be one of " little faith " (i.e. unreliable) and the spirit of our Sages finds no pleasure in him.

16. Likewise if one promised a small gift to his neighbour, who depended upon it, being sure that he would give i t to him, if he retract his promise and fail to give i t , he is of those who are of " little faith"; if, however, he promised a large gift (and retracted) he is not of those who are of "l i t t le faith," as his neighbour did not depend upon i t ; nevertheless at the time when he said he would give i t to

136

ג דעת הגויות ו מנ דיני אסור להונות בדגרים ו

ומ״מ בשעה שהוא אומר ליתן לו, צ״ל בדעת גמורה, ולא יהא בדעתו

לשנות, וכל זאת לעשיר, אבל האומר ליתן לעני, בין מתגה מועטת בין

/ ואפילו' דו ה מרובה, אינו יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כמו נ מתנ

לא אמר, אלא נמר דק בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו.

יז. הרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים, וכ״א אומר אני אקח

בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אמ היה אחד מהם מיושבי עירו

הב׳ מעיר אחרת, בן עירו קודם, היו שניהם מיושבי עידו, ואחד מהם

שכנו, שכנו קודם, ואם השני הוא חברו הרניל עמו ושכנו אינו רגיל עמו

כלל, חברו קודם, היה א׳ מרט חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, אבל

לשאר כל אדם, קרובו קודם, חוץ מתלמיד חכם שקודם, ואפילו לשכנו

וחברו הרניל אצלו, אבל אם היה אחד מהם בעל המצר, הוא קודם לכולם,

אפילו לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים להלוקח

ולסלק אותו, ואפי׳ הלוקח הוא ת״ח ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא ע״ה

ת הלוקח. ורחוק מן המוכר, המצרן קודם, ומסלק א

דיגי אסור להוגות בדברים ולגנוב דעת הבריות.

א. כשם שאונאה אסורה במקח וממכר, כך אסורה אונאה בדברים,

שנא׳ ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זו אונאת דברים, וגדולה

אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן לחשבון, וזה לא ניתן לחשבון, זה

בממונו, וזה בגופו, והצועק על אונאת דברים נענה מיד, וצריך ליזהר

ביותר מאונאת אשתו שלא לצערה בדברים,

ב. כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר לחברו בבמה אתה רוצה

ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו, היה אחד מבקש לקנות תבואה לא

יאמר לו לך אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור, אם היה חברו בעל

תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם באו יסודים על חברו

ר״ל, לא יאמר לו כדרך שאמרו חברי איוב לאיוב הלא יראתך כסלתך,

L A W S AND C U S T O M S O F I S R A E L

him i t should have heen his genuine intention to do so, and i t should not have been his wish to alter his intention, all this refers to a pro-niise made to a rich man, but if he made the promise to a poor man, be the pronuse of a small gift or a large gift, he is not at liberty to retract his promise for i t is as though he made a vow, thus even if he did not utter the promise but he only determined in his heart that he would give, he must fulfil his intention.

17. I f one desire to sell some ground or a house and two men come to buy, each one saying, " I am willing to pay the price demanded,M

i t devolves upon the seller to know the law of precedence, the follow-ing rules appertain thereto : I f neither be the immediate neighbour (of the seller) and if the one be a fellow townsman and the other man come from another place, the fellow townsman has the preference. If they were both fellow townsmen, the one being his neighbour, then he has the preference. I f the other person were his friend who visited him whereas the neighbour did not, then the friend has the preference. If one were a friend and the other a relative, then tho friend has the preference, but this does not apply with reference to all other people except to a scholar who enjoys a preference, even with regard to one's neighbour or a friend who is on visiting terms. I f one of the two in question happened to be the immediate neighbour (occupying the adjacent property), he takes precedence before all others and even after he had already sold i t to another, the immediate neighbour can refund the money to the buyer and make him relinquish that property, even if this buyer were a learned man or a neighbour or a relation of the seller, whereas the immediate neighbour might be an illiterate person and not related to the seller, nevertheless he enjoys the pre-ference and can make the purchaser relinquish the property.

L A W S P R O H 3 I T I N G V E R B A L OPPRESSION A N D DECEPTION OT ONE'S FELLOW CREATURES.

1. Just as oppression is forbidden with reference to buying and selling, likewise is i t forbidden with regard to words, as i t is said : " Ye shall not wrong one another; but thou shalt fear thy God" (Lev. xxv. 17) this refers to the " oppression through words." More serious is this than the sin of pecuniary imposition, for the latter can be settled by calculation, not so the former. Again the latter refers to one's money but the former to one's person and he who cries to God on account of oppression through words, is answered forthwith. One must be most careful not to wound his wife's feelings through words.

2. What is the meaning of " oppression through words " 1 Thus a man should not say to his neighbour : " A t what price wi l l you sell this article ?" when he has no intention of buying i t . I f he sought to buy produce, one should not direct him to go to a certain person, when he knows he has not got i t to sell him. I f his neighbour were a peni-tent he should not say to h i m : " Remember thy former deeds!" I f afflictions befell his neighbour, he should not speak to him like the

137

דיני שלא לעשות סחורה בדבר האסור

זכר נא מי הוא נקי אבד, אם שאלו מאתו איזה דבר חכמה, לא יאםר

למי שאינו יודע אותה חכמה מה אתה תשיב בדבר הזה, וכן כל כיוצא

נדברים אלו שהם צעד הלב.

ג. מי שיש לו שם כינוי לננאי אע״פ שהוא רגיל באותו כינוי

ואינו מתבייש בו, אם זה כוונתו לביישו אסור לקרותו בכינוו זה משום

אונאת דברימ.

ת הבריות (פי' לרמות בדברים, אע״פ שאין ע ד. אסור ליננוב ר

ת עכו״ם, לכן אסור למכור לו בשד נבלה ע בו חםרון ממון) אפילו ד

בחזקת שחוטה, אם מוכר איזה דבר שיש בו מום, אע״פ שהדבר שוה

ה ליכא כמו שהוא מוכרו לו, מ״מ צריך להודיע לחלוקה את המום, במתנ

נכה דעת, משומ נ

ה. לא יבקש מחבירו שיאכל אצלו כשהוא יודע שלא יאכל, לא

ה כשהוא יודע שלא יקבל, וכן כל כיו״ב שהוא א׳ בפה וא׳ יתן לו מתנ

בלב המראה לחברו שהוא מכבדו ואין כוונתו שלמה אםור, אלא יהא תמיר

ת ורוח נכון ולב טהור. מ ו ולבו שויס, וינהוג בשפת א י •

דיני שלא לעשות סחורה בדבר האפור.

ל דבר שאסור מן התורה באכילה, אף ע״פ שהוא מותר א, כ

בהנאה, אם הוא רבד המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה או להלוות

עליו, ואפי' לקנותו להאכילו לפועלי עכו״ס אסור, אבל דבר שאינו עומד

לאכילה, בנון סוסים וחמורימ, מותר לעשות בהם סחורה, וחלב נ׳׳כ מותר

בסחורה, שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה.

ב. אם נזדמן לאדם באקראי דבר אסור, כנץ שצד דניס ועלה

במצודתו דנ טמא, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטרפה בביתו, מותר

למכרמ, כיון שלא נתכוין לכך, צריך למכרו מיד, ולא ימתין עד שתהא

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

comforters of Job who said, " Is not thy fear (of God) thy confidence f . . . Remember, I pray thee, who ever perished, being innocent 1" (Job iv. 6, 7). I f they asked him regarding some learned discussion, he should not say to one who is ignorant thereof: " What is your opinion 7" Likewise in all such similar forms of speech, which might hurt the person addressed.

3. I f one have an opprobrious nickname, although he be accus• tomed thereto and is not put to shame thereby, i f another person intend to insult him thereby i t is forbidden to call him by the nick-name on account of " oppression through words."

4. I t is forbidden to deceive1 any human being, even an idolater, therefore i t is forbidden to sell meat of an animal which is not ritually slaughtered as though i t had been lawfully killed. I f one sell an article possessing some imperfection, although i t be worth the purchase price, i t is nevertheless obligatory upon him to notify the purchaser of its imperfection. I n the case of a gift no question of deception can arise.

5. One should not ask his neighbour to ctine with him knowing that he wil l not do so, nor should he make a present knowing that he wi l l not accept i t . And in all such similar cases where one says some-thing with the tongue and means something else in the heart, e.g., if one seem to be paying honour to his neighbour, which is far from his real intention, this conduct is forbidden. Ono should always let tho mouth and heart correspond, cultivating truth, uprightness and purity of the heart.

L A W S DEALING W I T H T H E PROHIBITION OF T R A D I N G I N

FORBIDDEN THINGS.

1. Any article the eating whereof the Torah has forbidden while one is permitted to enjoy its use, if i t be an article used solely for food i t is forbidden to deal therein or to lend thereon or even to buy thereof in order to feed heathen labourers therewith. I f i t be some-thing not designed for food, such as horses and asses, i t is permitted to deal in the same. To deal in the fat (of the beast not ritually slaughtered) is allowed, as i t is said concerning the same: " i t may be used for any other service " (Lev. v i i . 24).

2. I f one happened to acquire a forbidden article (of food) e.g., if, when fishing, he caught a ritually unclean fish in his net, or if he had found in his house a beast that died of itself or which was torn of beasts,* he is permitted to sell them, since i t was not his intention to have i t thus, but he should sell them immediately, and he should not wait t i l l they become more valuable for selling, he may also sell them

'L i t . : " to steal the mind," 138

•Cf. Lev. vii. 2*.

דיני רבית

שמגה אצלו, ויבול למכרן גם ע״י שליח, אעיפ שהשליח ירויח כי, אבל

לא שיקנה השליח לחלוטין, דא״כ הוה אצלו סחורה.

ג4 וכן מותר לנכות בחובו דברים טמאים וימכרט טיד דאסיר

להשהותן כדי להשתכר בהמ, אבל מותר להשהותן כרי שלא יפסיד

מן הקרן.

ד. דבר שאין איסורו אלא מדרבנן בנון נכינות של נכרי מותר

לעשות בו סחורה.

הלבות רבית.

. המלוח ברבית עובד כששה לאוין, שנאמר, בנשך נתן, ותרבית א

לקח, וחיה לא יחיה, הלוה עובר בשלשה לאוין, הסופר והעדים וכן

הסבםיר שהיד. ביניהם עיברים כל אחד בלאו אחד, מי שנבשל ולקח

ריבית מחויב להחזירו אפילו לא פסק עמו את הריבית בשעת הלואה אלא

שהלוה לו בחגם עד זמן פלוני, או שמכר לו אחה סחורה בהקפה עד זמן

פלוגי, או שחייב לו בעגין אחר לשלם לו יהיה מאיזה עגין שיהיה, ובהגיע

ת הזמן גם זאת זמן הפרעון פוםק לו איזה דבר בשביל שירחיב לו א

היא רבית.

כ, אפילו אם הלוה גותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא

התנה עמו, ואינו אומר שגותגו לו בשביל רבית, ג״כ אסור.

ג. אפיי אומר לו הלוה בשעת נתינת הריבית שהוא נותנו לו

במתנה ג״ב אסור לקבלו ממנו, אבל אם כבר לקח ממנו רבית והמלוה

עושה תשובה ורוצה להחזירו להלוה והוא מוחל לו מותר.

ת הריבית או לאחר אותו, כיצד היה ראובן ד. אסור להקדים א

ה ופירש לו בשביל רוצה ללוות משמעון מעות ומקדים ושולח לו מתנ

ה מרובה דמםתמא הוי כאלי פירש לו שהיא שילוהו, או שהיה מתנ

בשביל שילוהי, זהו רבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה

ה בשביל טעותיו שהיו בטלות אצלו, זהו רבית מאוחרת. שולח לו טתנ

L A W S A N D C U S T O M S O P E.1RAEL.

through an agent although the latter wi l l profit thereby, but the agent may not buy them on his own behalf as this would be traffio for his own benefit.

3. I t is also permitted to levy on unclean things for one's claim, but he should sell them at once and not wait to derive profit therefrom, he is, however, permitted to keep them sufficiently long in order to pro• tect himself against loss on his capital.

4. I t is permitted to traffic with an article (the consumption of) which is forbidden by the Oral Law only, e.g., the cheese of gentiles.

T H E L A W S CONCERNING INTEREST.

1. He who lends on interest transgresses six negative precepts, as i t is said : " He hath given forth upon usury, and hath taken interest: shall he then live 1 he shall not live " (Ezek. xvi i i . 13). J The borrower transgresses three negative precepts; the scribe, the witnesses, and the broker who negotiated the loan, all these transgress one negative precept. He who has transgressed and has taken interest is bound to return i t , even though at the time of lending the money he did not fix the rate of interest, (as) he lent the money free of charge until a fixed point of time. Likewise if he sold to another person certain wares on credit for a certain time, or if he, in some other way, make another person responsible for the payment of the debt, be i t what i t may, and when the fixed period for payment arrives the debtor stipulates to give to the borrower something for forbearance, this is also interest.

2. Even i f the borrower, of his own free wil l , give to the lender extra payment when the loan becomes due, which had not been arranged and without saying that he gives i t as interest, this is also forbidden.

3. Even i f the borrower, when paying the interest, declare i t to be a gift, i t is still forbidden to accept the same. But if he had accep ted from him the interest and if the lender repented and wished to make restitution but the borrower refused i t , the former is per-mitted to retain i t .

4. I t is forbidden to give interest either in advance or at the expiration of the loan, as for instance, if Reuben desire to borrow money from Simeon. Previous to negotiating the loan he sent to Simeon a present with the explanation that he does this in order that he should make him a loan, or if he made him a handsome present without explanation, i t is quite evident that he did so in order that he should make him a loan, this is " interest in advance," (or) if he bor-rowed from him and repaid the loan and made him a present, as com• pensation for the time during which the money was in his possession, and therefore useless (to the lender), this is " postponed interest." 'See T. B. Baba Meu'a 61b.

139

דיני רבית

ה. אם אחד מלוה מעותיו לחבידו על זמן מה, כדי שיחזור זד.

וילוהו פעם אחר סך יותר לזמן כזה, או םך כזה לזמן אייר יותר, זה

רבית גמור, ואם מלוה לו ע״מ שיייוה לו פעם אחר כך כזה לזמן כזה

יש להחמיר, אך אם לא התגו כן, אלא שהוא מלוה לו ברצוגו פעם

ת שזה ג״כ כבר הלוהו, בזה יש מ ח אחר אע״פ שאיגו עושה כן אלא מ

להקל.

. צריך המלוה ליוהר שלא ליהגות מן הלוה שלא מדעתו כ״ז ן

שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו, שכיון

שגהגה שלא ברשותו, גראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו ימחול

לו, אבל אס גהגה ממגו מדעתו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא

הלוהו, ובלבד שלא יהא דבר של פרהםיא.

ז. אם לא היה הלוה רגיל להקדים להמלוה שלום בפעם אחר

אסור להקדים לו ואסור לכבדו באיזה כובוד בבהכ״ג או במקום אחר

אס לא היה רגיל כן גם בפעם אחר, וכן שאד ריבית דברים בעלמא

אסור, וכן המלוה מוזהר על רבית דברים כגון אם אומר להלוה הודיעני

אס יבא פלוגי ממקום פלוגי אע״פ שאיגו מטריחו אלא באמירה בעלמא

אס לא היה רגיל עמו כזה קי־דס לכן ועתה סומך על הלואתו לצוות

עליו מפגי שהוא גכגע לו, ה״ז רבית.

ח. אפילו טובת הגאה שאיגו ממון אסור להמלוה ליהגות מן

הלוה, כגון שאם המלוה הוא בעל מלאכה והלוה הזה אין דרכו

ת לו ת ת שהלוהו רוצה ל מ ח ליתן לו מלאכה בפעם אחד דק עתה מ

, אסור. מלאכתו

ט. אסור להלוות לא׳ סאה תבואה שיחזור לו אח״כ סאה

תבואה אפילו מין במיגה כי שמא תתייקר ביגתים התבואה וגמצא

זה מחזור יותר ממה שלוה, אך יעשנו דמים, שאם תתייקר

ק הדסים, ואם יש ללוד. אפילו רק טעט ממין התבואה לא יתן לו ר

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. I f one lend his neighbour a certain amount for a certain time, in order that the latter should afterwards reciprocate by lending him for the same period a larger amount or the same amount for a longer time, this is unqualified interest. I f one lend his neighbour a cer-tain amount for a time to cause him to reciprocate that favour, this is to be avoided. But if no agreement had been made to that effect and the former borrower of his own free-will lends the former lender, which is, however, on account of the previous loan, this may be permitted.

6. The lender should be careful not to derive any benefit through the borrower without his knowledge during the entire time of the loan, even i f i t be something that the borrower would have him enjoy even though no loan had been made. I f he derived some benefit without the sanction of the borrower, i t appears as though he relies on the fact that the borrower has his money and therefore he wi l l not mind. However, with the borrower's knowledge, the lender may enjoy that which the borrower would have him enjoy had the loan not been made, provided i t be not of a public nature.

7. I f the borrower had not been accustomed to greet the lender in the past, he must not do so now. He must not show him any special honour in the synagogue or elsewhere if he had not been accustomed to do so, likewise all kinds of attention, even by word of mouth on account of a loan, are forbidden. Likewise the lender must avoid gain-ing any benefit even through mere words, e.g., if he say to the bor-rower : " Let me know if so and so should come from such and such a place." Even though he does not trouble him more than to speak a few words, if he had not been accustomed to request such a favour previously and now he bids him do this or do that on account of the loan and the obligation he is under, such conduct is in the nature of interest and is forbidden.

8. The lender is forbidden to derive any advantage, even though i t be not of a pecuniary nature, from the borrower, e.g., if the lender be a workman and the borrower is not accustomed to give him work, only now because of the loan he desires to do so, this is forbidden.

9. I t is forbidden to lend another a measure of grain on the con-dition of having the loan repaid thereafter with a measure of grain, even if both be of the same kind, for perchance, in the meantime, the price may have advanced and he consequently gives him more than he borrowed. A money valuation should therefore be placed upon i t , so that even if there be an advance in the price of the grain, he must repay him only that amount of money at which i t was originally valued.

no

דיני ריבית

זה מותר ללות אפילו כמה בורין, וכן אם יש לו לאותו םין שער

קבוע כשוק, מותר ללות אע״פ שאין ללוה כלום מזה המין וכ״ז במין

במיגו, אבל מין כשאינו םיגו, כגון להלות םאה חיטין בסאה דוחן, אסור

בכל ענין אע״פ שהן בשער א׳ ויש לו דוחן, ובדבר קטן שאין הדדך

להקפיד ביוקרא וזולא. טותד בכל ענין, ולכן טותדת אשד. להלוות ככר

לחם לחברתה.

י. המלוה מעית על משכין בית או שדה או טקום בבית הכנםת,

ת הפירות מהמשכון, צריך להיות בנכייתא דהיינו שינכה והמלוה יקח א

לו מן החוב דבר קצוב לכל שנה, שזהו יהיה השכירות שנותן הטלוה,

ואפילו השכירות שוה •ותר ממה שקצבו ביניהם מותר אבל לא יחזיר

המלוה וישכירו להלוה עצמו.

יא. דבר שיש לו שער ידוע אסור למכרו ביותר מן השער מפני

שממתין לו את המעות, אבל דבר שאין לו שער ידוע אף, ע״פ שאם היה

ת המעות היה נותנו לו בפחות ובשביל שהוא ממתין את ה א ת נותן לו ע

המעות מוכר לו קצת ביותר מותר, ובלבד שלא יעלהו הרבה עד שניכר

ת המעות הוא מעלהו, ונם אם לא מעלהו הרבה אלא נ ת מ לבל שבשביל ה

שהוא מפרש ואומר ואם תתן לי מיד את המעות הרי לך ב״י, ואם בהקפה

תתן לי י״א, אסיר, וכן אם הקונה קונה את הסחורה ביוקר כדי למכרה

מיד ולהפסיד בשביל שיהיה המעות בידו איזה זמן נ״כ אסור,

יב. טי שיש לו שטר חוב על חברו מותר למכרו לאחר בפחות

ואפי׳ קודם זמן הפרעון, ויכתוב המוכר להלוקח אני מוכר לך שטר זה

וקני לך איהו וכל שעבוריה וצריך שיהא האחריות על הלוקח, דק אחריות

ת הטוכר כגון שהשטר פרוע וכדומה יכול להיות על המוכר ט ח שבא מ

ת השטר לאחד בפחות כמו כן יכול למכרו אתו וכשם שיכול לטכור א

גם להלוה בעצמו.

יג. ובאופן זה יכולין להועיל, כגון ראובן שצריך למעית כגיסן,

זעלך אצל שמעון, ושמעון גוחן לו שטר חוב על עצמו שהוא חייב לפרוע,

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

I f the borrower possess only a small amount of a particular kind he is permitted to borrow many bushels of the same kind, also if a certain kind have a fixed market-price one is permitted to borrow even if he have none of i t ; all this relates to a thing of the same kind, but i t is forbidden under any circumstance to lend a measure of wheat and to receive in return a measure of millet, although they both cost the same price and the lender has some millet. I t is, however, under allcircum-stances permissible to lend a small article, the price of which, whether advancing or decreasing, people do not usually consider; a woman is therefore allowed to lend a loaf of bread to her neighbour.

10. I f one lend money on the mortgage of a house or a field or a beat in a Synagogue, and if the lender have also the usufruct of that mortgage, this income should effect the liquidation of that debt, that moans a fixed amount should be deducted yearly from his debt which should count as the rent paid by the lender, and they are permitted to stipulate the payment of a smaller amount than the actual rental value. The lender, however, should not reverse the arrangement and rent i t to the borrower.

11. One must not sell an article which has a fixed price above its value because i t is sold on credit; but if i t have no standard price, although if bought for cash he would sell i t cheaper, or if he 601d i t on credit i t would cost a little more, this is allowed provided he does not advance the price to such an extent that i t is evident to everybody that this increaso is on account of being sold on credit. Nevertheless i f he should not advance the price very much, but he distinctly says, *' I f you pay me ready cash i t costs ten coins, but if on credit i t costs eleven," this is forbidden. Likewise i t is forbidden for the purchaser to buy the merchandise above the market price in order to sell i t immediately at a loss so as to have ready cash for some time (at his disposal).

12. One is permitted to sell to another person a note which ho holds against his neighbour at less than its value even before the date of payment, and the seller should write to the buyer: " I hereby sell and transfer to you this note and all that i t implies," the note is accep-ted at the risk of the buyer, with the exception of such risk for which the seller is responsible, e.g., if the note were cancelled or the like, whereupon the seller is responsible. Just as one can sell such a note at less than its value to another, likewise can he sell i t to the actual borrower.

13. I n this way one can avoid the peril of taking interest, e.g., Reuben, who requires a loan in Nisan, goes to Simeon who gives him a bond whereby (Simeon) undertakes to pay Reuben 100 gold coins in the month of Tishri, (and in consideration thereof Reuben gave Simon a note to the effect that he holds himself bound to repay 100

141

דיני ריבית

לראובן סאה זהובים בחדש תשרי (וכננד זה נותן נם ראובן שטר חוב

כזה לשמעון שהוא חייב לפרוע לו מאה זהובים בתשרי כדי שיהא שמעץ

ה ת ת השטר חוב שיש לו על שמעץ ללוי ע בטוח) והולך ראובן וטובו־ א

בניסן בעד תשעים זהובים (ומכ״ש שאט יש לשטעון שט״ח על יהודה

אשר זמן הפרעון הוא לאחר זמן, שהוא יכול למכרו לראובן בהקפה עד

הזמן, וראובן יתן לו שט״ח על זאת, ושוב ימכור ראובן את השט״ח הזה

בעד כמה שיוכל) אבל אם ראובן יכתוב שט״ח על עצמו למכרו לשטעץ

אפילו על ידי שליח אסור.

יד. אסור לקנות תבואה או שאר דבר בהקדמת מעות

ושיתן לו את התבואה לאחר זמן, דחיישינן שמא בינתיימ תתייקר

התבואה אח״כ בזמן שיתן לו את התבואה נמצא הלוקח נוטל

ת המעות, אבל אם יותר משיעור מעותיו בשביל שהקדים א

ה כל התבואה שהוא מוכר, אע״פ שלא יתננה להלוקח ת יש להמוכר נם ע

עד לאחר זמן, מותר, כי מה שיש להאדם יכול למכור אפילו בזול הרבה

כרצונו, ואפילו התבואה לא ננמר עדיין לנמרי כראוי אלא שצריכה עוד

מלאכה אחת או שתי מלאכות, נחשב כאלו היא נמורה, ומותר, אכל אמ

מחוסרת עוד שרש מלאכות, אסור.

טך. ואם הוקכע השער לתבואה, יכול לקנות בהקדמת מעות כפי

השער, אע״פ שאין להמוכר כלום, שהרי אפיי תתיקר אח״כ התבואה אין

הלוקח מרויח במה שהקרים את המעות, כיון שהיה יכול לקנות אז תבואה

במעותיו בשער זה, ומאחר שפסק בהיתר אף ע״פ שנתיקרה אח״כ

ת לו את התבואה שפסק עליה ת התבואה בשעת הפרעון ואינו רוצה ל

יכול לשומה על סחורה אחרת שיתן לו, או שיתן לו מעות כשווי של עתה.

טז. מי שיש לו סחורה שנמכרה כאן בזול ובמקוס אחר ביוקר,

ה לי םחורה זאת ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם וא״ל חבירו חנ

ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ואפרענה לך כפי מה שהיה שור, שם

לאחר נכיון ההוצאה שעלה על הסחורה, אך האחריות בהליכה היה על

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

gold coins in Tishri so as to cover Simeon against loss). Reuben may now sell to Levi the note given by Simeon for 90 gold coins. Much moro so may this course be pursued if Simeon have a bond, whereby Judah is responsible to repay him at a fixed period at some future date, which he can sell to Reuben on credit t i l l that period and Reuben can give a bill to this efiect. Then Reuben can sell the afore-mentioned bond for as much as he can get. Reuben is not allowed to write a deed, whereby he becomes responsible, in order to sell i t to Simeon even through au agent.

14. I t is forbidden to buy produce or any other object by paying the money in advance and agreeing for the produce to be delivered at some date thereafter, as we are afraid that in the meanwhile the pi ice of the produce may advance and when later he has to deliver the pro-duce the purchaser wi l l receive more than the value of his money owing to his having paid in advance. If, however, the seller should have all the produce which he is selling (at the time of the sale) although he will not deliver same to the buyer until some time has elapsed, this is permitted ; for what a man has in his possession he can sell, even at a very cheap price as i t pleases him, and even if the produce were not quite in perfect condition as i t ought to be, but i t tjtill requires one or two processes of labour, nevertheless i t is held to be in perfect condition and this sale is permitted, but if i t still require three processes of labour i t is forbidden (to sell i t in that condition).

15. I f the market-price of produce were fixed, one may buy according to this rate by paying in advance, although the seller has none in stock, for even if the produce became dearer thereafter the buyer dues not derive any profit by having paid in advance, since he could buy the produce then with his money at this price. And since he had fixed the bargain under conditions fixed by the law, although thereafter the produce became deirer when i t had to be delivered and the seller does not wish to give i t to him at the fixed price, he can take instead some other meichandise which the seller may ofl'er him or the seller can give him the money value at the present price of the produce.

16. I f one have merchandise which can be sold at a cheap price at one place and at a dearer price at another place, and his companion says to him : " Give i t to me and I wil l take i t to that place (to obtaiii the better pi ice) and I wil l sell i t there and I wil l use the money for my own purpose until such a date when I will refund the same to thee according to its (former) value after we have allowed for the ezpenses incurred in connection with the goods," and if the risk ;n transit were undertaken by the companion, the transaction is prohibited,

142

דעי ריבית

הלוקח, אסור, ואס האחריות על המוכר מותר, והוא שיתן להלוקח איזח

דבר בשביל טרחו.

יז. מותר להלוות לחבירו ק׳ דינרין שיקנה בהם סתירה על השוק

ובשובם לביתם יתן לו הלוה ק״כ דינרין בעדה. ובלבד שיקבל הטלוה

ת הסתירה ויוליבנה לביתו ויהיה אחריות הדרך על המלוה, דהוי כמו א

שיש לו חלק כריוח הסחורה הואיל ומקבל עליו אחריות.

יח. ראובן שהולך למקום שקונים סחורה בזול, יבול שםעץ

לומר לו הבא לי סחורה משם ואני אתן לך דיוח כך וכך, ובלבד שתהא

אחריות הסחורה, על ראובן עד שהוא מוסרה לשמעון.

יט. מותר להרבות שכר הקרקע, כיצד, השכיר לו את החצר

ואמר לו קודם שהחזיק בה אם תתן לי את השכירות מיד הרי הוא לך

ל חדש י״א ב״י זהובים, לשנה ואם תשלם לי בכל חדש תתן לי בעד כ

זהובים מותר, והטעם בזה, משום דמצד הדין שכירות אינה משתלמת אלא

לבםוף, הלכך כאשר לוקח ממנו זהוב בכל חורש דהו״ל י״ב זהובים, אין

ת המעות, שהרי אינו מחויב לשלם לו במוקדם, ומה נ ת מ «את שכד ה

שאמר לו אם תתן לי מיד הרי היא לך בעשרה אז יהיה מוחל לו שני

זהובים לפי שמקדים לו לשלם קורם זמן הפרעון, וזאת מותר.

כ. ודוקא בשכירות קרקע מותר להרבות בענין זה מפני שהקרקע

נקנית לו מיר, אבל להרבות בשכירות פועל אסור בענין זה, דהיינו

שאם שוכר את האדם שיעשה לו מלאכתו לאחר זמן, ומקדים לו שכרו

היום קורם שנכנס למלאכה, ובשביל זה יעשה לו את המלאכה בפחות

מן הראוי, זאת אסור, דכיון דהפועל אינו משתעבד מהשתא, הו״ל כמו

הלואה, אך אם הפועל נכנם למלאכתו מיר, אע״פ שלא ינטור את

המלאכה עד לאחר ימימ הרבה מותר להקדים לו שכרו בשביל שיעשה

בזול, דכיון שיתחיל מיד במלאכה הו״ל שכירות, ולא הלואה.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

but it is permitted if the (owner and) seller take this risk and he can then give the companion some reward for his trouble.

17. One is permitted to lend his fellow 100 Dinars (or coins) to buy goods therewith in the market, and after they have been taken home the lender may give him 120 Dinars for the same, provided the lender received the goods and took them to his home and the risk in transit be undertaken by the lender; for it is as though he had a share in the profit of the transaction and consequently he takes the risk.

18. Simeon can say to Reuben who is going to a place where they sell goods cheaply, "Bring me goods from that place and I will give thee so much profit"; this is permitted provided the risk in connection with the goods be undertaken by Reuben until he has delivered the same to Simeon.

19. I t is permitted to increase the rent of ground. How 1 If one let a court on hire to another saying to him before he took possession : " If thou wilt pay me the rent immediately it will be ten gold coins per annum and if monthly thou wilt pay me one gold coin," this is allowed. The reason is as follows : Because according to strict law rent is only due at the conclusion of the period of tenancy and since he is receiving a gold coin every month, he will receive 12 coins, this is not an extra consideration on account of waiting for the money for the tenant is not obliged to pay in advance, and as regards the proposal: " If thou wilt pay me the rent immediately it will be ten gold coins," he gives him the benefit of two gold coins because he pays in advance before payment falls due, this is allowed.

20. Only in hiring ground is it permitted to increase (and vary) the rent in this manner, because the ground is transferred to the buyer forthwith, but to increase the wages of a workman in this man-ner is forbidden, i.e., if one engage a workman to do some work for him after a certain time and if he gave him his wages in advance the day before he begins his work, and on this account he is willing to do the work at a cheaper rate than is right and proper, this is forbidden since the workman is not employed then and it is as though his labour then is in the nature of a loan, nevertheless if the workman had to begin his work immediately there and then, although he will not com-plete the work until many days have elapsed, it is permitted to pay his wages in advance in order that he may work at a cheaper rate, as it is wages proper since he has commenced his work immediately and it is not in the nature of a loan.

143

דעי ריבית

, ת חתניס, כנין שפסק נדוגיא לכתו י נ מ נ כא. מותר להרבות כ

והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח אצלו את הנדוניא יתן לו כך וכך שכר,

מותר, שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, וכאלו אומר לו, אני נותן לך

ה כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני אני מוסיף מתנ

בת התנאים, דכיץ לך כך וכך דמותר, ודוקא כשהתנו כן מיד בשעת כתי

דעד עחה לא היה עליו שום חיוב א״כ הכל הוא חיוב אחד, אבל אם

בת התנאים נתחייב כסתם סך נרוניא וכשעת החתונה רוצים בשעת כתי

ת לו דבר מה בשביל הרחבת הזמן, אסור. ת להתפשר ל

כב. ישראל שלוה םעכו״ם ברבית וישראל אחר יהיה ערב, אם

הוא בענין שאין העכו״ם יכול לתבוע תחלה אלא את הלוה, ואך כשלא

יהיה אפשר לנבות מן הלוה אז יבול לתבוע מן הערב, מותר, אבל אס

הוא בענין שהעבוים יכול לתבוע תחלה את הערב א״כ הוי כאלו הערב

לוה מן העכו״ם והלוה לישראל ואסור, וכן עכו״ם שלוה מישראל

ברבית, וישראל אחר הוא ערב, אמ הוא כענין שאין המלוה יכול לתבוע

תחלה אלא את העבו״ם הלוה וכאשר לא ימצא אצל העכו׳׳ם הלוה

אז ינכה מן הערב, מותר אבל אם הוא בענין שיכול לתבוע תחילה נם

ת הערב, א״כ הערב הוא כמו לוה, ואסור, ואם הישראל ערב רק בעד א

הקרן ולא בעד הריבית, מותר.

כג. עכו׳׳ם שאמר לישראל לוה בשבילי מעות ברבית מישראל

על משכון זה, או אפילו אינו נותן לו משכון אלא שטיח, והמלוה סומך

א״א רק על המשכון או על השטר של העכו׳׳ם, ועל השליח אין שום

ה מ מ ה אחריות, מותר, ואפילו אם הישראל השליח מביא את הריבית ל

מותר לקבלו, ובלבד שהםלוה ינמיר זאת בדעתו שכל אחריות המשכון

והמעות בין בהבאה בין בחזרה הכל על אחריותו, ועל השליח לא יהיה

שום אחריות.

כד. וכן ישראל שנתן משכון או שטר חוב לישראל חברו שילוד.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

21. I t is permitted to increase the dowry of the bridegroom, thus if one fixed a certain sum for his daughter's dowry and made an arrangement with his son-in-law that he would give him 80 much income yearly as long as he had possession of the dowry, this is per-mitted, for this is merely like an addition to the dowry, and if he say to him : " I will give thee a present of so and so much at such and such a time, and if I fail to do 60 I will add to the dowry 60 and so much," this is permitted. A l l this is valid provided they agreed thereto at the time of writing the marriage settlement, for until that time there was no obligation to pay anything and therefore i t is all accounted as one liability. But if at the time of wilting the marriage setlement he became liable for a certain sum as dowry and later at the wedding ceremony they agree to come to a different settlement, namely, to give the son-in law something in consideration of forbearance (in paying the dowry), this is prohibited.

22. I f an Israelite borrow from a heathen on interest and another Israelite became surety, if i t be of such a nature and circum-stance that the heathen can only claim the debt in the first instance from the borrower and if i t be impossible to obtain the money from him, then he wi l l be able to claim i t from the surety, this case is per-mitted. But if the circumstances be such that the heathen could claim i t in the first instance from the surety 80 that i t would appear as though the surety had been the borrower and then he had lent i t to the other Israelite, this case is forbidden. Likewise if a heathen borrow from one Israelite on interest and another Israelite is surety, if the circumstances be such that the lender can only claim the debt in the first instance from the heathen who is the borrower and then if the money cannot be obtained from him i t can be taken from the surety, such a case is permitted. But if the circumstances be such that the lender could also in the first instance claim the debt from the surety so that the latter is as though he had been the borrower, this case is forbidden. I f the Israelite be surety only as regards the capital and not for the interest, in this case i t is permitted.

23. I f a heathen say to an Israelite: " Borrow money on my behalf on interest from an Israelite on this security," or even if he should not give him any security except a bond (acknowledging the debt) and the lender is satisfied with the security or the bond of the heathen and no risk is attached to the intermediary, such a transaction is allowed. Even if the Israelite who was the intermediary should transmit the interest to the lender, the latter is permitted to accept i t ; provided tho lender had definitely understood that all the risk connected with the security and the money, whether in transmission to the borrower or vice-versa, is his own, and the intermediary incurs no risks of any kind in the transaction.

24. Likewise an Israelite who has given security or a bond to his companion, who is an Israelite, that he should borrow on this for his

144

דיני עיסקא

בשבילו על זה מעות בריבית מעבו״מ, אם העכו״ם אינו בימך רק על

המשכון או על השטר, ועל השלית אין שום אחריות מותר, וכן אמ הישראל

הלוה תחלה לישראל חברו על משכון ואחיכ אמר להמלוה לוה מעות

מעכו״ם בריבית על משכון זה ועלי לשלם הקרן והריבית אם העכוימ

םומך א״ע על המשכון לבד מותר.

כה, ישראל שהלוה לעכו״ם על משכון בריבית כו״כ לחדש, ואח״כ

בא הישראל להכירו שהוא ילוה לו את המעות על משכון זה ושהוא -יטול

את הריבית שיעלו מהיום עד הפדעון מותר, אבל אם הישראל הראשון

כבר זקף את הקרן עם הריבית לכל זמן ההלואה הרי הכל הוא כקרן

של ישראל, ואםור ללוות על משכון זה מישראל חברו בריבית, דהוי

כאלו נתן את הריבית מכיסו.

כן4 מעותיו של ישראל מופקדים ביד עכו״ם, והלוה אותם לישראל

ברבית אם היו באחריות העכו״ם שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם

במעותיו מותר, ואם אינו באחריות העכו״ם אסור.

כז4 שותפין שצריכין ללוות מעות ברבית מעכו״מ, יעשו שאלת

חכם איך לעשות.

כה. מומר אסור ללות ממנו בריבית ונם להלוות לו בריבית יש

להחמור,

הלכות עיסקא.

א, הנותן לחברו מעות שיתעסק בו והריוח יהיה לחצאין, ונם

ההפסד יהיה על שניהם בשוה זהו נקרא עיסקא ואסור, מפני כי ההצי

ממעות זה הוא מלוה כיד המקבל שהרי הוא באחריות שלו והוא נוטל

את הריוח, ונם ההפסד עליו והחצי הוא פקדון אצלו שהרי הוא באחריות

הנותן והוא לוקח את הריוח מחצי זה ונם ההפסד מחצי זה עליו והמקבל

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

use money on interest from a heathen, and if the latter should rely only on the security or bond without making the intermediary in any way responsible, it is permitted. Likewise if the Israelite, who in the first instance lends to another Israelite, his friend, upon the security of a pledge should say to the lender, "Borrow money from a heathen on interest on this pledge and I will be responsible for the payment of the capital and interest," if the heathen be satisfied with the pledge alone as security, this is permitted.

25. An Israelite who lent money on interest to a heathen on a pledge at so and so much a month, and thereafter the Israelite came to his friend so that he might lend him ,money on this pledge and thereby receive the interest which will accrue from that day until repayment, this is permitted. But if the first (mentioned) Israelite had already converted the capital with the interest for the whole period of the loan, then the entire sum forms part of the capital of the Israelite and it is forbidden to borrow on this pledge from a fellow Israelite on interest, for it is as though ho gave the interest from his own pocket.

26. If the money of an Israelite were on deposit with a heathen and the latter lends the same to an Israelite on interest, if the heathen were responsible so that if the debt became a loss he would bfe bound to pay with his own money, this transaction is then per• mitted, but if he accept no responsibility it is not permitted.

27. Partners who require to borrow money on interest from c heathen should consult the Ecclesiastical Authorities how to act

28. It is prohibited to borrow on interest from an apostate, and to lend him money on interest should also be avoided.

RULES CONCERNING BUSINESS PARTNERSHIP.

1. If one advance money to his neighbour to do business there with, provided the profits be shaied and also the loss be shared equally, this is termed עיסקא and is forbidden ; because half the money is like a loan in the hand of the receiver for it is entrusted to him on his own responsibility and he also receives any profit, likewise he is (partly) responsible for any loss, and half (thereof) is (in the nature of) a deposit in his hands for the risk attached thereto is undertaken by the lender, who has the profit arising from this half as well as the loss therefrom, and the receiver who does the business with this half (i.e. the deposit)

145

א ק ס י דיני ע

שהוא מתעסק וטורח בחצי הפקדון שהוא שייך להנותן זהו רק ספני

שניתן לו את החצי בהלואה והוי ריבית ואסור ויש היתר לזה אם הגותן

ר בשביל העמל והטורח שהוא טתעםק בחלקו ויש נותן להטקבל איזה שנ

לקצוכ או שיתן לו טיד בשעת נתינת הטעות שכרו, ודי אפילו בדבר

מועט.

4 יבולין להתנות שלא יהא המקבל נאמן לומר שהפסיד טן הקרן ב

כ״א ע״פ עדים כשרים ועל הריות לא יהא נאמן כ״א בשבועה.

ת ת ג, יבולין להתנות, שהברירה הוא ביר המקבל שאם ירצה ל

להנותן כך וכך בעד החלק הריוח שלו יהא הרשות בידו ובל מותר הריוח

ישאר לו, ודרך זה הוא נכון כי מסתמא המקבל לא ירצה לישבע ויתן

לנותן כפי מה שיקצבו ביניהם, וזהו היתר עיםקא הנהוג בינינו, ואפי׳

אם הפסיד, יכול ליתן להניתן את הקרן עם הריוח שקצבו ביניהם ואין

כאן שום איסור, דכיון שיש עליו חיוב שבועה יבלו לפטור א״ ע בממונו

מן השבועה.

ד, אבל שיקנה המקבל את חלק הריוח של הנותן בכך וכך שיהיה

ת לו אח״ב כו״ב בבל אופן זהו אמור, אלא צריך שיהיה ת מחייב ל

להמקבל הברירה.

, נתן לו עיסקא על זמן ונתעכבו אצלו המעות נם אחר זמן דן

הפדעון, צריך המתעסק ליתן לו ריוח נם בעד הזמן שאח״כ, בי מסתמא

נשאר בידו על תנאי הראשון ום״מ טוב יותר לכתוב תיכף כתוך השטר

עיםקא שאם ישארן המעות אצל המקבל לאחר הזמן יהיה נ״כ בתנאי זה,

. מורה אני ח״מ שקבלתי לידי, מאת א ק ם י ח ע ס ו ר נ ט ך, ש

ר׳ ראובן מאוננוואר סך מאה זהובים אעם״וו בתידת עיסקא לחצי שנה

מיום דלממה, והתחייבתי א״ע שבל סחורה טובה שתהא נראה בעיני שהיא

היותר קרובה להריוח בה מהויב אני לקנות בעד כך הנ״ל. והם קידמין

למעותי ובל הריוח שיתן ה׳ לירי מאותה סתירה יהיה המחצה לי והמחצה

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

which belongs to the lender for this (deposit) is lent on account of the fact that he has lent him the one half as a loan, this transaction is considered to be of the nature of interest and is forbidden. There is a method of legalizing the transaction as follows : if the lender give the receiver some remuneration on account of his work and trouble in connection with his (the lender's) half and this remuneration is stipu-lated or i t is paid at the time when he gives him the money (or loan), then even a small remuneration suffices.

2. They can agree that the receiver should not be entitled to be believed should he say that he has lost part of the capital unless there be trustworthy witnesses, nor is he to be trusted as regards the profit except he take an oath.

3. They can agree that i t is optional for the receiver, should he desire i t , to receive so and 80 much in lieu of the profit due to him and that any surplus should also be his (the receiver's). This method is proper. Indeed i t is to be assumed that the receiver does not wish to take an oath and to give to the lender according to the amount stipulated by them, this is the (so called) " permit to do business (היתר עיסקא) ״ in vogue among us. Even i f there be a loss, he can still give the lender his capital together with the profit agreed upon by them and no prohibition arises here, as owing to the fact that he is liable to take an oath, he can release himself therefrom by paying the money.

4. The receiver is forbidden to purchase the share of the lender's profit at 80 and so much, so that he would be obliged to give that amount in due course, under all circumstances the borrower must have the option (referred to in the previous section).

5. I f one give money to another for business for a certain time and the money was returned after the time limit, then the receiver must give the lender a profit for the extra period. I t is assumed that the money remained in his possession on the terms originally arranged. The best plan is to immediately write in the " business permit" that if the money remain in the hands of the receiver after the time limit, the condition set forth should continue to hold good thereafter.

6. The text of the business permit is as follows: " I , the under• signed, admit that I have received from N.N. the amount of 100 gold coins to do business therewith for half a year from the date mentioned below and I hold myself liable to purchase for so and so much mentioned above all such genuine merchandise as should seem to me to be especially suitable for the purpose of profit. This money takes pre• cedence before my own money as regards all the profit which Provi-dence may give to me in connection with that merchandise, half thereof shall be mine and half shall belong to N.N. and 80 with the loss in equal shares. As soon as the half 3׳ear, from the date below, expires I am bound to return to N .N . aforementioned the capital and half the profit I shall not b6 entitled to be believed if I

146

דיני עיםקא

ו להפסד, הוא חלק כחלק, ומיד לאחר כלות חצי לר' ראובן הנ״ל, וכן חי

שגה מיום דלמטה אגי מחויב להחזיר לד• ראובן הג״ל את הקרן וגם

חצי ריוח שלו, ולא יהא לי גאמגות לומר הפסדתי, אלא ע״פ שגי עדים

כשרים, ועל הריוח לא אהא גאמן רק בשבועה, ואולם תנאי היה ביגיגו

שאם ארצה ליתן לו בעד חלק ריוח שלו י' זהובים אזי אין לו עלי שוס

תביעה כי המותר שייך לי לבד אפיי יבורר שהיה הרבהדיוח, וכל רץ

תורת גאמגות לבעל השמר אף לאחר זמן פרעץ, ובל זמן שלא אחזיר

את המעות הנ״ל, הם כידי בעיםקא באופן הנ״ל, וקבלתי שכר עמלי,

א לפ״ק, שמעון אייזעגשטיין. י ל ר אוגגוואר כ״ח שבט ת

לוי בלוישטיין. בפגיגו עדים:

יהודה הויכבערגער.

ת ו ז. אט השעה דחוקה וא״א להט לכתוב שטר עיסקאיכולין להתנ

בל הדברים הג״ל בע״פ.

ח, אם מקדים מעות על סחורה וכתבו שטר היתר עיםקא בעגין זה;

מודה אגי ח״מ שקבלתי מאת רבי ראובן ווייגשטאק מאוגגוואר

סך מאה זהובים אעם״וו להתעסק במעות זה במאשין שאגי מחזיק

בכפר זאהאן עד ד״ח גיסן הבע׳׳ל והריוח שיעלה לערך מעות זה לאחר

גכיון כל ההוצאות יהיה מחצה שלי ומחצה לד׳ ראובן הג״ל וכן ח״ו

ההפסד יהיה חלק כחלק ומיד בר״ח גיסן הבע״ל אגי מחויב להחזיר

ת הקרן דיוח שלו, ולא אהא גאמן לומר הפסדתי לר' ראובן הג״ל א

אלא בבירור ע״פ שגי עדים כשרים ועל הריוח לא אהא נאמן כ״א

בשבועה, אך זאת הותגה ביגיגו שאם ארצה בר״ח גיםן הבע״ל ליתן

לר' ראובן הנ״ל בעד הקרן וגם בעד חלק וריוח שלו םך חמש מדות

שפיריטוס אזי אין לו עוד שום תביעה יותר, וכל דין תורת נאמנות

לבעל השטר אף לאחר זמן פרעון, וקבלתי שכר עמלי,

אוננוואר י״א תשרי תרל״א לפ״ק, שטעץ בלוטענטהאל,

בפנינו עדים: לוי בלוישטיין, יהודה הלוי מוינ,

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

say I have bad a loss unless it be corroborated by two trustworthy witnesses and as regards the profit I am only entitled to credence on oath. It is moreover on condition that if I desire to give N.N. ten gold coins for his share of the profit, then he can have no further claim against me and the balance of the profits shall belong to me only, even if it be evident that there is considerable profit. All the terms of the agreement in favour of the one on whose behalf it is drawn apply also after the term of the expiry mentioned therein and as long as I have not returned the aforementioned coins they remain in my hand for the purpose of the business in the manner aforementioned. I have received the remuneration for my trouble.

(Signature)

Place and date. Signed in our presence.

(Signatures of witnesses) ״

7. If there be not time to write the," business permit" it is permitted to agree orally to all the aformentioned conditions.

8. If one pay in advance for merchandise, the business permit is to be written in the following manner: " I, the undersigned, acknow-ledge that I have received from N.N. of the sum of 100 gold coins to trade therewith with reference to the goods which I hold in

until the 1st of Nisan next and the profit accruing to the account of the money after deducting all expenses shall be divided, half thereof for me and the other half for N.N., likewise if there be a loss, the same shall be shared. On the 1st of Nisan next I shall be bound to promptly restore to N.N. aforementioned the capital and interest belonging to him. I shall not be entitled to credence if I say I have suffered a loss until it be clearly corroborated by two trust-worthy witnesses and with reference to the profit I shall not be entitled to be believed except on oath. Further this is also herewith agreed between us that if I desire on the 1st of Nisan next to give to N.N. aforementioned in consideration of his capital and his share of interest five measures of spirit, then he shall have no further claim against me. All the terms of the agreement in favour of the one on whose behalf it is drawn apply also after the term of expiry mentioned thererein and I acknowledge having received the remuneration for my labour.

(Signature)

Place and date. Signed in our presence.

(Signatures of witnesses) 147

דיני עיםקא

ט. אם הנותן רוצה שהטקבל יתן לו שטר חוב פשוט ואמיץ, כחק

המדינה, בבדי שאם הטקבל יסרב טלפרוע או יטות, יהא לו נקל לנבות

מעיתיו על ידי ערכאות, אלא שבע״פ הם מתנים שהטעות הזה הוא

בתורת עיסקא, לא טהני, ואפי׳ השטר אינו אלא על הקרן לבד, דכיון

שהנותן יכול לנכות כל המעות בשטר חוב שבידו אפילו אם יהיה הפסד

ברור, אסור, ואפילו אם המקבל מאמין להנוחן והוא אדם חשוב, מ״מ לא

םהני, ואפי׳ אם המקבל נותן להנותן נם שטר עיסקא שכתוב בו כי

הטעות שנכתב בשטיח הוא בתורת עיםקא נ״כ לא טהני דאיכא למיחש

שמא הנותן או יורשיו יעליטו אח״כ את השטר עיסקא וינכו בשט״ח, ואין

היתר לזה אלא שישלישו את השטר עיסקא ביד שליש או שהנותן יחתום

א״ע על השטר עיםקא ויהא מונח ביד המקבל, או שיכתבו על השטר חוב

שהוא על פי אופן הטכואר בשטר עיםקא, או לכל הפחות ייחדו עדים

שהשטר חוב הוא בתורת עיסקא ובכל אופנים אלו אפי׳ אם נכלל בשט״ח

הקרן עם הריוח שפיר דטי.

, שטר עיםקא לא םהני להתיר אלא אם האמת כן הוא שהוא י

נוטל את המעות לעשות בו איזה עסק, אכל אם אינו נוטל את הטעות

לצורך עםק, אלא לפרוע איזה חוב וכדומה, אז לא טהני שטר עיםקא, כיון

שהוא שקר, אבל יכולין לעשות באופן זה, בנון ראובן שהוא צריך למעות,

ויש לו איזה סחורה אפילו במקום אחר, יבול למכרה לשמעון אפיי בזול

נדול, ובתנאי שהברירה ביר ראובן שאם לא ימםרנה לידי שמעון עד יום

פלוני יתן לו בעדה כך ובך (שיהיה לשמעון ריוח כראוי) ושמעון יתן

לראובן את המעות ויעשו קנין סודר לקיום הםקח, דהיינו ששמעון הלוקח

יתן קצת מבנדו לראובן שיתפוס בו ובזה הוא קונה את הסחורה של

ראובן, ואפילו שלא בפני עדים, והסחורה היא באחריותו של שמעון הקונה.

. וכן ראובן שהיה חייב לשמעון מעות, ובהניע זמן הפרעון אין א י

ה לו מעות לראובן והתפשר ששמעון ימתין לו איזה זמן, בזה ג״כ אין תקנ

בשטר עיםקא, אלא שראובן ימכור לשמעון איזה סחורה שיש לו באופן

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

9. I f tho lender desire that the borrower should give him 9 deed of his indebtedness, simple and binding, according to the law of the land in order that i f the receiver declined to pay when the term expires or if he should die, i t would be easy for him to secure repayment of his money (by being recoidcd) in the municipal offices, but they agree orally that this money is subject to the " business permit;" even if the deed refer to the capital only, since the lender can collect all the money by means of the deed of indebtedness which he holds, even if there be a clear loss, such a transaction is forbidden. Even if the receiver be trustworthy to the lender, being a respectable person, nevertheless this is of no avail. Further, if the receiver give the lender also a " business permit" wherein i t is written that the afore-mentioned bill of indebtedness is subject to the " business permit," this likewise is of no avail, for one can be afraid lest tho lender or his heirs should thereafter conceal or annul the " businc53 permit" and collect the money by means of the bill of indebtedness. The only permissible course of action is to triplicate the '־ business permit" and to deposit a copy with a third party (or tiustee) or for the lender to sign this permit and for the borrower to keep the same, and for both of them to write upon the bill of indebtedness that i t is subject to the conditions set forth in the "business permit," or at least they should have witnesses to the effect that the bill of indebtedness is subject to the " business permit." In all these cases i t is immaterial if the capital with the interest be included in the deed of indebtedness.

10. A "business permit" i3 useless as a means of enabling a transaction to take place unless i t is a fact that the boi rower receives the money to do business therewith, but if he take the money merely to pay off a debt or the like than the "business peimit" is useless since i t is not genuine. The transaction can be carried through in this manner: thus A, who needs the money, has certain goods in another locality, he can sell the same to B at a very cheap pi ice on the condition thut the option lies with A that if he had not delivered the goods to B by such and such a date, he can pay him so much instead thereof (so that B will have the usual profit), then B can give the money required to A and they should make a symbolical agreement so as to make the transaction binding, that is to say, B the buyer should offer a portion of his gai ment to A to take hold of the same and by this symbolical act ho purchases tho goods of A, even though no witneeses be piesent and the gcods are at the risk of B the buyer.

11. Likewise A who owes money to B and when the time of re-payment arrives A has no money and he assumes that B wil l vai t a little longer, in this case a '-business permit " i s of no use, but A should Eell to B some goods which he has in the aforementioned circum-stances, and B should restore to him the bill of indebtedness which

143

דיני הלואה

ק יתן ראו ג שהיה לו עליו מכבר, ו הנ״ל, ושמעק יחזור לו את השטר חו

לו שטר על הסחורה אשר קנה מאתו באופן הנ׳׳ל.

/ ו ו י ר ת בהמה לנרלו ושיחלקה אח״כ נ י ב ח יב, ישראל שנותן ל

דינו כמו שנתן לו מעות בעיסקא.

דיני הלואה.

א. מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר ״אם כסף תלוה

ם א ד ת העני עמך* וגוי. ואף ע״נ דכתיב ״אם״, קבלו חז״ל ״ ת עמי א א

זה״ אינו דשות אלא הוב, הכי אמרי׳ במכילתא אם כסף תלוה את עמי

חובה, אתה אוטר חובה או אינו אלא רשות ת״ל העבט תעביטנו, חובה

ולא רשות, עני שהוא קרובו קורס לעניים אחרים ועניי עירו קודטים

לעניי עיר אחרת, ונדולה מצות הלואר. לעני יותר ממצות צדקה לעני,

ל מי שהוא מונה מלהלוות לעני שנאמר ״ורעה עינך והתורה הקפידה ע

באחיך האביון״ וט׳ והמלוה לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז

תקרא והי יענה. אפיי עשיר אם צריך ללות מצור. להלוות לו ולההנותו

ת לו. נ אף ברברים וליעצו עצה ההנ

ב• אסור להלוות בלא עדימ ואפי׳ לתלמיד חכם, אלא אם כן

מלוהו על המשכין, והטלוה בשטר משובח ביותר,

ג. אסור לננוש את הלוה כשיודע שאין לו לפרוע, ואפי׳ לעבור

לפניו, אסור מפני שהוא נכלם בראותו ואין ירו משנת לפרוע, וע״ז נאמר

א תהיה לו כנושה״. וכשס שאסור למלוה לננוש את הלוה כך אסור ל ״

ללוה לכבוש ממון הכירו שבידו ולומר לו לך ושוב כשיש לו, שנאמר ״אל

תאמר לרעך לך ושוב״.

ת ההלואה ולהוציאה שלא לצורך עד שתוכל ד. אסור ללוה ליקח א

ה לנכות, ואפי׳ אם המלוה הוא עשיר גדול, מ להאבד ולא ימצא הטלוה מ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

he formerly held, and A should give him a deed with reference to the goods which B has bought of him in the manner afoi ementioned.

12. I f an Israelite give to his companion a beast to rear on the condition of their subsequently sharing the profit, the rule applies as in the case of lending money by a " business permit."

L A W S CONCERNING LOANS.

1. I t is an affirmative precept to lend to a poor Israelite, as it is fcaid: " I f thou lend money to any of my people with thee that is poor, thou shalt not be to him as a creditor; neither shall ye lay upon him usury " (Ex. xxi i . 25). Although the word " if " is written in the text, our sages, of blessed memory, have the tradition that this " i f " is not to be interpreted as giving one the option to obey or disobey the precept but as being obligatory. Thus they say in the Mekhilta: " ' I f thou lend money to any of my people' this is a duty (to be observed). Dost thou say i t is p. duty, perhaps i t is optional, therefore the verse teaches thee: 'Thou shalt surely lend h i m ' (Deut. xv. 8). I t is obligatory and not optional." A poor man who is a relative takes pre-cedence before other poor people and the poor in one's city take pre-cedence before the poor of another city. The religious act of lending to the poor is greater than the act of giving charity to the poor. The Torah stigmatizes one who refuses to lend to the poor, as i t is said: " And thine eye be evil against thy poor brother " (ibid. 9). Concern-ing the one who lends to the poor in the time of his distress the text says: " Then shalt thou call, and the Lord shall answer" (Is. lv i i i . 9.) Even if a rich man be in need of a loan, i t is a religious duty to lend to him and also to give him pleasure by means of kind speech and to advise him with advantage to his position.

2. I t is forbidden to lend money even to a scholar without having witnesses, unless a pledge be forthcoming. The best course is to have a deed drawn up referring to the loan.

3. I t is forbidden to exact payment from the borrower when i t is known that he is unable to pay, even to confront him is prohibited lest he be p u t to shame since he cannot repay, and with reference to this i t is sa id : " Thou shalt not be to him as a creditor " (Ex. xxi i . 25). Just as the lender is forbidden to oppress the borrower, so is the latter forbidden to withhold his neighbour's money which he has in hand by telling him to come again when he has i t , as i t is said : " Say not to thy neighbour, Go, and come again " l (Prov. i i i . 28).

4. A borrower is forbidden to take the loan and to lay i t out unnecessarily so that i t might be lost whereby the lender may not have anything from which he can exact repayment, «ven i f the lender be very wealthy. He who acts in this manner is called an evil-doer, as

>Tht r a n • continue! : " And to-morrow I will give: when thou h u t i t by thee.'

149

דיני הלואר.

/ וצוו חכמים יהי ם ל ש והעושה כן נקרא רשע, שנא׳ ״לוה רשע ולא ולא י

ממון הברך חביב עליך כשלך, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל

מרה זאת שלא להשניח על ממון אחרים מוטב שלא להלוות לו ממה

שילוהו ויצמרך לננשו אח״כ ויעבור בכל פעם משוס לא תהיה לו כנושה.

ה, המלוה על משכון, צריך ליזהר שלא ישתמש בו, מפני שהוא

כמו הביתי ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה

פחת אלא טעט יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות מהלוח ולנכות ואינו נ

לו דמי השכירות בחובו, דםסתמא ניחה לוה להלוה בכך, ויש מי שאוטר

דרוקא לאחרים יכול להשכירו אבל לא לעצמו, שלא יחשדוהו דמשתמש

בו בחנם דק בשביל ההלואה.

ו, אס רוצה המלוח לקחת משכון מן הלוה שלא בשעת הלואה

אלא אחר כך, לא יעשה כי אם על פי בית דין.

ז, לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הערבות ומן הפקדונות בכל

טח ראפשר. וטי שיש לו שטר חוב על חבירו והשטר בלה והולך להמחק,

יבא לב״ר ויעשו לו קיום. ואסור להשחית שטר פרוע בתוך ביתו, שנא׳

״אל תשכן באהליך עולה".

ח, במו שצריך ליזהר בשמירת פקרון כך צריך ליזהר בשמירת

המשכון ביותר, מפני שהוא כמו שומר שכר על המשכון, וכשם

שהנפקד אינו רשאי למסור את הפקרון לאחר לשמרו, כך אין המלוה

רשאי להפקיר את המשכון ביד אחד או למשכנו שלא מדעת הבעלים.

ט, המלוה את חבירו על המשכון שאם לא יפרענו לזמן פלוני

יהא המשכון חלוט לו, יזהר לומר בשעת הלואה אם לא תפדה אותו עד

זמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו.

, מי שהוא יודע שחייב לחבירו, והכירו אומר לו ודאי לי י

שאינך חייב לי, פטור מלשלם לו שהרי מחל לו.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i t ia said : "The wicked borroweth, and payeth not again " (Ps. xxxvii . 21). The sages have commanded (11s): " Let the money of thy fellow he as precious to thee as thine own" (Aboth i i . 17). And if the lender know that the borrower is a man of this type having no con-sideration for the money of others, i t is better not to lend him money rather than to do so and to be compelled thereafter to exact repayment, and consequently he wil l transgress on each such occasion the precept: " Thou shalt not be to him as a creditor " (Ex. xxi i . 25).

5. He who lends on a pledge must avoid using the same, as it might be considered to be interest, but if he lend to a poor man on the security of a ploughshare or an axe or the like which can be hired out 4t a good price and will only be slightly worn by use, he may let i t out on hire without asking the owner's permission and he can deduct from the debt the proceeds, as i t can be assumed that the borrower would agree to this. Some authorities hold that this applies only with reference to other people hiring the article, but not to the lender of the money lest he be suspected of using the article free of charge merely because of the loan.

6. I f the lender wish to take a pledge from the borrower, not at the time of lending but thereafter, he must not do 80 except with the consent of the Jewish Court of Law (בית דין).

9. One should always avoid as much as possible becoming 8 surety or receiving trusts. I f one have a note of indebtedness against his neighbour, which was becoming worn away and the script thereof was likely to be erased, he should go to the Jewish Court of Law to have i t certified. One must not keep a cancelled note in one's house, as i t is said: " A n d let not unrighteousness dwell in thy tents" (Job xi. 14).

8. Just as i t is necessary to be careful in looking after a deposit 80 also must one be very particular in taking charge of a pledge, since he (the lender) becomes like a paid trustee with reference to the pledge. Just as the one entrusted therewith is not permitted to hand over the deposit to another person to take charge of same, so the lender is permitted neither to deposit the pledge with another nor to pawn it without the consent of the owner.

9. He who lends his neighbour on a pledge with the condition that if he should not repay the loan at a certain time, he shall forfeit the pledge, then the lender must take care to tell the borrower when the loan is made : " I f you do not redeem the pledge by such and such & time, I am entitled thereto fiom the present time.''

10. I f one be aware of his indebtedness to his neighbour, but the latter says to h im: " I am convinced that you do not owe me any-thing " he is exempt thereby from repayment, for the lender forgoes his claim

150

דיני שמיטת בספים יא. לוה שבא לפרוע להמלוה ע״י שליח, מיד כשמסר את המעות

לידי השליח זכה השליח במעות עכור המלוה. ובשהלוה מתחרט ורוצה

לקחתו מיד השליח ושיפרע לו אחר בך אסור, משום דהוי לוה שלא

מדעת, וגם על השליח יש איסור להחזירו להלוה.

דיני שמיטת כספים.

א. הסכמת רוב הפוסקים דשםיטת כספים גוהגת גם בזמן הזה,

ואפילו בחוץ לארץ, והעולם גהגו להקל ובבר הרעישו על זאת גדולי

ישראל ז״ל וקצת םהם מדתו ללמד זכות על המנהג שםומנין על קצת

מקילין אבל מי שרוצה לדקדק במצות בוראי מחוייב לעשות כדעת

רוב הפוסקים זיל ובפרט שיוכל לתקן את הדבר ע״י פרוזבול ולא יבא

לידי פםירא, ושנת השמיטה היתד. בשנת הרל״ח ותהיה איה״ש בשנת

תרע״א.

ב. שביעית משמטת אח כל מלוה, בין מלוה על פה, בין מליח

בשטר, ואפילו יש בו אחריות נכסים, ומי שנתן לחבירו מעות בתורת

עיםקא שהדין הוא שחציו מלוה וחציו פקדון. החצי שהוא טלוה משמטת

והחציו שהוא פקדון אינה משמטח.

ג. הטלוה את חבירו על המשכון אינו טשטיט, ואם הלוהו על

משכון קרקע יש בזה חילוקי דינים.

ד. ערב שפרע למלוה וקודם שפרע לו הלוה להערב הניעו שנת

השמיטה, משמט.

ה. מי שנתחייב לחבירו שבועה על ממון שאלו היה מודה לו

היתד. שביעית משמטת את הממון משמטת נם כן את השבועה.

ו. מי שהיה חייב לחבירו ממון וכפר, ועמדו לדין ונתחייב,

. וכתבו הב״ד פסק דין ונתנוהו לידי המלוה, און השביעית משטטתו

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

11. When a borrower ropays tho lender through a messenger, the latter acquires full title to the money on behalf of the lender immediately it is handed to him, and should the borrower regrot having paid and desire again to borrow the money from the messenger (stipulating) to repay him after a while, he is forbidden to do thia transaction as it is borrowing without the owner's knowledge and the messenger is also forbidden to return the money to the borrower.

L A W S OF RELEASE.

1. The majority of the authorities on Jewish Law agree that the cancellation of cash debts obtains in these days also, even outside Palestine, but the general rule has been to ignore this law and the great teachers in Israel have protested against this, but a few of them have endeavoured to find an excuse for the non-observance of the Law, based on the interpretation of a few authorities who are not stringent in this matter. If, however, anyone should wish to be particular in observing the precepts he is indeed obliged to follow the teaching of the majority of the authorities. I n a particular instance one can evade the difficulty by means of the Prosbul1 document and thereby he wil l escape a monetary loss. The Shemitah (7th) year was in 5635 (1875-6) and again in 5671 (1911-2).

2. The seventh year causes every lender to release his debtor, i t makes no difference whether the loan were arranged orally or by deed or on mortgage. I f one gave to his neighbour money by means of a " business permit" according to which half the money is considered to be a loan and the other half a deposit, the former half which is a loan is released (by the 7th year) and the other half which is a deposit is not released.

3. I f one lend to his neighbour on a pledge, the loan is not released (by the 7th year) and if he lent on the security of a land moi t-gage, a diversity of opinion as to the law obtains in this case.

4. A surety who had paid to the lender but before the borrower had paid the surety the year of release had intervened, then the debt is cancelled.

5. One who has to take an oath concerning the money he owes his neighbour, if he were to admit his liability the year of release would cancel the debt, then i t cancels also the oath.

6. One who owes money to his neighbour and denies his liability and they come to law and he is adjudged gui l ty ; the judges write their judgment and hand i t to the lender, then the year of release does not cancel this debt.

•S•• J«wI1h Encyclopedia, z 219f. 151

דיני שמיטת נספים

ת והתנה עמו שלא תשטיטגי שביעית, א2י׳ י ב ז, המלוה את ח

ה עמי שלא ישמיט הוא חוב זה, אפילו הכי משטיטתו, אבל אם התנ

ב בשטר לשו• ת היתד. זאת בשנת השמטה, אינה טשטטתי, וכן אם כ

פקדון, אינה משממת.

ת לאיזה שנים והניע זמן הפרעון לאחר י ב ח, הםלוה את ה

השמטה אינה משמטתו, כיון שלא היה יכול לתבעו קודם.

ט, המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם נבו לי חובי,

אינו נשמט.

, המוכר איזה דבר לחבירו בהקפה, הו״ל כאלו הלוהו מעות, י

•יטשממ, אבל חניני המובר לאחדים בהקפה ואין דרכו לתבוע עד

שמתקבץ איזה סך, אינו משמט. ואם זקפן עליו במלוה, דהיינו שחשב

הכל ביחד וכתב בפנקסו סך הבולל, אזי הוה בהלואה ומשמט.

יא, שכר שניר איני משפט, ואם זקפי עליו במלור. משמט.

יב, הבא מבח עכו״ם, הרי הוא כעבו״ם ולכן מי שקנה מעבו״ם

שט׳׳ח על ישראל, אינו טשטט שהרי העבו״ם היה נובה בשטרו לעולם,

ובן טי שערב לעכו׳׳ם בעד ישראל ולא פרע הישראל, והוצרך הישראל

הערב לפרוע להעכו״ם, ונטל מן העכו״ם את השטר שעל הלוה. אינו

ת בעל פה שהוצרך י ב ח משמט. אבל אם לא היה שטר, אלא שתובע ל

לפ־וע בעדו לעט׳׳ם, הרי זה פטור.

יג, אין שביעות םשמטת בספים אלא בסופה, לפיכך המלור. את

הכירו בשנת השמיטה עצמה ניבה הוכו כל השנה, וכשתשקע החמה

בערב ראש השגה אבד החיוב.

יד, לוה שבא לפרוע להמלוה חוב שעברה עליו שמטה, ואטד

לו הכלוה משמט אני את ההוב וכבר נפטרת ממני, אם אמר לו הלוה

, מוהר להמלוה לקבלו ממנו, ואל יאמר לו: י אעפ״כ רוצה אני שתתקבלממנ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

7. I f one lend money to his neighbour and make an agreement •with him saying, "The year of release must not release my loan," even so the loan is released, but if he agreed with him that he would not release him with regard to this debt, even if i t happened to be the year of release, i t does not cause the debtor to be released. Likewise if he wiote in a deed the term "deposit," the year of release does not can-eel the transaction.

8. I f one lend money to his neighbour for a period of years and if the time of repayment occur after the year of release the debt is not cancelled thereby, because the lender was unable to claim the same earlier.

9. One who delivers his deeds to the Court of Law saying to the judges : " Collect my debt," the same are not cancelled by the year of release.

10. One who sells to his neighbour on credit, is considered as though he had lent him money and the debt is cancelled by the year of release, but the shopkeeper who sells to other people on credit and i t is not bis custom to claim payment until a certain amount has accu-mulated, the same is not cancelled; but i f he had calculated the interest and entered this with the amounts due as a sum total, that is to say, he reckons all these items together and enters the sum total in his ledger, then he is like a lender and the debt is cancelled by the year of release.

11. The wages of a hired man are not cancelled, but if the same with interest had been entered as a sum total the year of release cancels same.

12. Whatever is derived from a heathen is treated as though i t were identified with the heathen, therefore if one should purchase from a heathen a note of indebtedness due by an Israelite, the year of release does not cancel the note because the heathen can collect the debt of his note under all circumstances. Likewise if one went surety to a heathen on behalf of an Israelite and the latter failed to pay his debt, so that i t becomes necessary for the other Israelite, who was surety, to pay the heathen from whom he takes the note referring to the bor-rower, then the same is not cancelled by the year of release. I f there wei e no deed, but he sues his neighbour and says that the latter is obliged to pay the heathen on his behalf, then this neighbour need not pay.

13. The year of release cancels money debts only at its close, there-fore the one who lends his neighbour in the year of release, may col-lect the debt during the whole of the year, but at sunset on the eve of the (following) New Year the debt is cancelled.

14. A borrower who comes to pay a debt to the lender after a year of release has elapsed (since i t was borrowed) and the lender says to him : " I cancel the debt and you are already released as far as I am concerned." I f the borrower say to him, " Nevertheless, I wish you to accept the money from me " the lender may do so. but the borrower must not say to h im: " I pay you this money on account of

152

דיני מוען ונטען ועדות

הלוה בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותנם לך״

רכול המלוה לעשות השתדלות והתפעלות שיאמר הלוה שהוא נותנם לו

ה ואם אינו יכול לפעול זאת, אל יקחם. במתנ

ט41 פרוזבול אינו משמט. ומהו פרוזבול, המלוה הולך אצל שלשה

י תורה שיהיו בית דין, ואומר אליהם אתם דיינימ, מוסר אני לכם שכל מ

ל זמן שארצה. חוב שיש לי על פלוני ועל פלוני שאנכה אותן חובות כ

א כחדא הוינא, ואתא ת ל והטה כותבים לו פרוזבול בזה הלשון. במותב ת

מלובי המלוה ואומר לפנינו מוםר אני וכוי, ושלשתן חותמין למטה בלשון

דיינים או בלשון עדים, ויכולין לעשות זאת נם בסוף השנה דהיינו בערב

דאש השנה קודם שקיעת החמה וי״א שאינן צריכין דוקא לכתוב את

הפרוזבול אלא די במה שהוא אומר לפניהם, ואפי' אם אין כמקומו ב״ד,

יכול לוטר אני טיסר שטרותי לב״ד שבמקום פלוני.

טז. לא טהני פרוזבול אלא אם יש להלוה קרקע, ואפי׳ כל שהוא

סגי, ואפי׳ אין לו אלא עציץ נקוב םני, ואפילו אין ללוד. כלום אלא שיש

להערב או שיש למי שהוא חייב לו ללוח זה, נם כן מחני, ואם נם לאלו

אין להם כלל, אם יש להמלוה קרקע כ״ש יכול לזכות לו להלוה ואפילו

על ידי אחר ואפי׳ שלא בפניו ומהני לפרוזבול.

דיני טוען ונטען ועדות.

. כשנפל בין שני בני אדם איזה סכםוך, ראוי להם להתפשר א

בטוב, ושיוותר כל אחד ננד חברו כדי להתרחק מזילותא דבי דינא בכל

ה דאפשר. ואם אי אפשר להם להתפשר בטוב ומוכרחים לבא במשפט ס

יבאו לפני ב״ד. ואס היתה ידם תקיפא ובעל דינו נבר אלם, יתבענו

לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא, נוטל רשות מב״ד, ומציל

בדיניהם.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

my debt" but he should say: " The money is mine and I giro you the same as a gift." The lender may even make an effort to persuade the borrower to say that he is giving the money as a gift, and if this can not be done he must not accept the same.

15. The document called Prosbul relieves one from granting ft release (in the seventh year). A Prosbul is obtained as follows, a man goes to three men, learned in the Torah, who form themselves into a Jew. ish Court of Law. He says to them: " Yc are judges, I deliver over to you all claims that I have against so and so, 80 that I can collect them when I so desire," they then write for him a Prosbul as follows : "In a ses-sion of three judges (where) we were together, so and so the lender came and said in our presence, I hand over, etc." The three of them sign at the foot of the document in the capacity of judges or as witnesses. They can do this also at the close of the year, that is to say on the day before the (ensuing) New Year before sunset. Some authorities say that it is not even necessary to write the Prosbul, but it suffices by reason of what he has stated in their presence. If there be no Jewish Court 01 Law in his town he can say " I hand over my deede to a Beth Din which is in such and such a place."

16. The Prosbul is of no avail unless the borrower has a piect of ground, be it ever so small it will suffice, even if he have only a flower pot which is perforated and even if the borrower have nothing at all except some one to be surety for him or someone who is indebted to him (the borrower), this is also sufficient, but if these lat-ter persons have nothing and the lender have a piece of ground, be it ever 80 little, he can transfer it to the borrower even through a third party and even in his absence and this is sufficient to make the Prosbul valid.

L A W CONCERNING A. C L A I M A N T A N D RESPONDENT

ALSO REGARDING TESTIMONY.

1. When something has occurred between two persons to oppose one against the other, they should agree peacefully to compromise, each making the other some allowance in order to avoid as much as possible the humiliation of a legal process, but if it be impossible for them to agree to compromise, and they are forced to go to law, they should have recourse to a Jewish tribunal (Beth Din). In case of force majeure or if the respondent be hard and unyielding, the claimant should first summon him to appear before a Jewish tribunal and on his refusal to comply with the summons, the claimant should obtain the consent of the Beth Bin and protect himself by a civil process in a public Court of Ltw.

153

ק ונטען ועדות ו דיני ט

ב, מי שתובעימ אותו ממץ שהוא מוחזק בוי, אסור לו לבקש

צדדימ להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על

השאר, ואם עבר ועשה כן, אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו.

ג, אסור לבעל דין לספר ענין המשפט לפני הדיין שלא בפני

ת, ת. ולא יקדום את עצמו לבוא לפני הדיין קודם לחבי בעל דין חבי

שלא יהא נחשד שמקרים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו.

4 כשם שהדיין הלוקח שותד אפילו לזכות את הזכאי עובר בלא ד

ת השוחד, עובר בלא תעשה דלפני עור לא תתן תעשה, כך הנותן א

מכשול.

ה. אסור לטעון שקר בבל ענין, אפילו אס יורע בעצמו שהוא

זכאי ואם יטעון האטת יתחייב בדין מ״מ לא יטעון שקר, הכי איתא

ת) טנה שלא יאמר ת (פ׳ שהלוה לחבי י ב ח בנטרא ת״ר טנין לנישה ב

יב לי שבועה ואגלנל עליו אטעננו במאתים כדי שיורה לי בטנה רתחי

ת מנה י ב ח שבועה ממקים אחר ת״ל מדבר שקר תרהק, מנין לנושה ב

וטענו מאתים שלא יאמר הלוה אכפרנו בב״ד ואורה לו חוץ לב״ד כדי

שלא אתחייב לו שבועה ולא ינלנל עלי שבועה ממקום אחר ת״ל מדבר

שקר תרחק, מנין לשלשה שנושין מנה באחר שלא יהא אחד בעל דין

ושנים עדים כדי שיוציאו המנה ויחלקו ת״ל מדבר שקר תרחק.

ך, לפעמים הכעלי הדינים בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם

בצירוף הב״ד או שלא בב״ד ודבר זה הגון הוא, שכל אחד הוא מצדד

בזכותי זה אשר בחרו, ויצא הפשר כראוי. ודוקא לצדד בדרך הישר,

אבל חלילה לו לעוות את הפשר, שכשם שמוזהרץ שלא להטות את

הדין, כך מוזהרין שלא להמות את הפשר.

ז. בני העיר שמעמידין להמ ב״ד צריבין לידע שיש ככל אחד

ת בתורה. ענוה. יראה. שנאת ממון אפילו מ כ מהם שבעה דברים אלו: ח

שלהם. אהבת האטת. אהבת הבריות להם. בעלי שם טוב במעשיהם. וכל

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. One who is sued for money, which he has in his possession, is forbidden to seek underhand means to escape from the demands of the claimant., thus forcing the latter to agree to a compromise whereby a part of the claim wil l be remitted. I f he transgressed the command-ment and did this, he has not fulfilled his obligation before heaven, until he gives the claimant what is due to him.

3. I t is f01 bidden for one of the litigants to present his case before the judge in the absence of his fellow litigant, for that reason he should not precede his fellow-litigant in appearing before the judge, in order that he should not be suspected of hastening to present his case in the absence of his opponent.

4. Just as the judge who takes a bribe, even to acquit the inno-cent, transgresses a negative precept, likewise he who gives the bribo transgresses also a negative precept, for "thou shalt not put a stumbling-block before the blind " (Lev. xix. 14).

5. One is also forbidden (under any circumstance) to put in a ia1se plea even though he knows that although he is innocent, yet if he plead truthfully, judgment wi l l be given against him, despite that, l e must not plead falsely. Thus i t is stated in thd Talmud: "Our Rabbis have taught us: Whence do wo know that he who is entitled 10 demand one Man eh1 from his neighbour, should not say I will claim two so that if he admit owing the one Maneh he wil l be obliged to take an oath (with regard to the matter in dispute) and I wi l l compel him to take the oath with regard to some other matter ?—therefore the verse says: "Keep thee far from a false matter" (Ex. xxi i i . 7). Whence do we know that he who is entitled to demand ono Maneh from his neighbour and he demands two, then the borrower should not say, I wi l l deny the entile transaction in the Court of Law, but outside the same I wi l l admit to him (that I owe him one Maneh) so as to avoid the nectssity of taking an oath and theieby he will be unablo to cake me swear with reference to some other matter 1—therefore the verse says: "Keep thee far from a false matter" (ibid.) Whence do wc know that if tluee people be entitled to demand one Maneh from one person, that one of them must not be prosecutor and the other two AS witnesses in order to obtain the Maneh and divide among them-selves?—therefore the verse says: , Keep thee far from a false mat-t c r " (.T.B. Shebu'oth 31a) (ibid) ׳

6. Occasionally the litigants choose men to arbitrate between them jointly with the Beth Din (Court of Law) or apart from the Beth D i n ; tnis is a proper course to pursue, for each one advocates the merits of the one who had selected him and the compromise wil l be properly effected, provided the arbitration be conducted in a just manner, but heaven foi bid that the compromise should be effected in a perverse way 1 For just as they are warned not to wrest a judgment so are they warned not to wrest a compromise.

7. When the men of a town appoint a Beth Din for themselves, they must know whether each one (composing the tribunal) possesses

151 1One hundred common Shekels,

דיני טוען ונטען ועדות

המעמיד דיין שאינו הגץ, עובר בלא תעשה שנא׳ לא תכירו פנים כמשפט,

כלומר לא תכירו פני האיש לומר פלוני עשיר הוא קרובי הוא אושיבני

בדין, וכל דיין שנתמנה בשביל כסף וזהב אסור לעמוד לפניו או לכבדו

בשאר כבוד, ועליו דרשו דז״ל ״אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״,

ח. עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, ממנים הטובים

והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר והם ידונו, אע״פ שאינם ראויים לדיינים,

כדי שלא ילכו לפני ערכאות של עכו״ם וכיון שמקבלים עליהם בני העיר

אין אחר יכול לפוסלן, וכל מעשיהם יהיו לשם שמיס,

ט. כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעירו ויש להכירו תועלת

בעדותו •והוא תובעו שיעוד לו בפני כ״ ד, חייב להעיר לו כין שיש עוד

עד אחר עמו בין שהוא לבדו ואס כבש עדותו חייב בדיני שמים, ואםור

לאדם להעיד בדבר שאיני יודע אע״פ שאמר לו אדם שיודע בו שאינו

משקר, ואפי׳ אמר לו הבעל דין בוא ועמוד עם ע״א שיש לו ולא העיר

רק שיפחד כעל חובו ויסבור שיש לי ב׳ עדים ויורה לי, לא ישמע לו,

שנא׳ ״מדבר שקד תרחק״.

. הא דעד אחד מעיד זהוא דוקא בדבר שבממון דםהני נם א״ע י

לעני; שבועה, וכן בדבר איסור אם עדיין לא נעשה האיסור יעיד כדי

לאפרושו מאיםורא. אבל אם כבר נעשת האיסור לא יעיד ע״א, דכיון

דע״א אינו נאמן, אינו אלא כמוציא שם רע על חבירו.

. הנוטל שכר להעיר, עדותו, בטלה ודוקא כשככר ראה המעשה א י

ת הענין שיהיה אח״כ ער דמחוייב להעיד בחנם, אבל לילך לראות א

בדבר מותר לו ליקח שכר, אבל רק שכר הראוי לפי הטירחא שלו ולא

ת לפני הב״ר יכול ליקה שכר טירחא כ ל יותר, וכן אם יש לו טירחא ל

כפי הראוי כעד טירחו זו ולא יותר. כל עדות שיש לאדם הנאה בה ואיזה

צד נניעה אפילו בדרך רחוקה פסול להעיד.

ה ת בכל ט יב, לעולם ירחיק אדם את עצמו אפילו משבועת אמ

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

the following seven qualifications:—wisdom in the Torah, humility, reverence, tne hate of money even of their own, the love of truth, their fellow-creature's love towards them, the possession of a good reputation because of their conduct. Whosoever appoints a judge unfit for his position transgresses a negative precspt, as it is said : יי Ye shall not respect persons in judgment" (Deut. i. 17), meaning " Ye shall not favour anyone " by saying " so and so is so wealthy, he is my relative, I will cause him to sit on the bench." It is forbidden to stand up in the presence of any judge who is appointed by means of silver and gold and it is likewise prohibited to show him any mark of respect and with reference to such a person the Rabbis apply the text: " Y e shall not make with me judges of silver nor judges of gold" (Ex. xx. 23).

8. In towns where there are no wise men fit to be judges, they appoint the best and wisest of the townsmen in the opinion of the latter and they shall act as judges (although they are not properly qualified to act as judges) in order that the people should not appear before the tribunals of the heathens. As soon as the townsmen have accepted them (as judges) they cannot be removed from office and all their deeds should be done for the glory of heaven.

9. One who can testify on behalf of his neighbour, if it be proper to testify on his behalf and his neighbour would derive some benefit from his testimony, if the latter summon him to testify on his behalf at the Beth Din he is obliged to testify for him, whether there be another witness besides or whether he bo alone, and if he suppress hie testimony he is guilty according to the Divine laws. One is for-bidden to testify concerning a matter unknown to him, although a reliable person should say to him that he would not lie by testifying in this manner, and even if the litigant said unto him, " Come and stand near the one witness whom I have and do not testify, only (do this in order) that my opponent (lit. debtor) shall be frightened, thereby imagining that I have two witnesses and he will admit his obligation to me * ; he must not hearken unto him, as it is said :—" Keep thee far from a false matter " (ibid, xxiii. 7).

10. A witness cannot testify alone, except when a money tran-saction is involved, when his single testimony is available in a matter requiring the administration of an oath. He can also testify regarding a forbidden matter with the object of preventing the violation of that prohibition, if it were not already violated, but if his neighbour had already violated the prohibition, one witness should not testify, for his single evidence is not believed and it is only as though he spread an evil report concerning his neighbour.

11. The testimony of one who is rewarded to testify is null and void, this, however, relates only to one who had already witnessed the facts in evidence, upon whom it, therefore, devolves to testify gra-tuitously. One is, however, permitted to take a compensation which should be no more than proportionate to the trouble involved in going

155

דיני טוען ונטען ועדות

דאפשר, ומי שחבירו נתחייב לו שבועה ורואה בו שהוא רוצה לישבע

בשקר ח״ו, יתפשר עמו כפי האפשרי, ולא יניחנו לישבע לשקר, שנאמר

״שבועת ה׳ תהיה בין שניהם* ודרשינן מלמד שהשבועה חלה על שניהם.

, ישראל היודע עדות לעובד כוכבים שיש לו דין עם ישראל ע

בערכאותיהם אם ינרום בעדותו לחייב את הישראל יותר ממה שהיה חייב

בדיני ישראל אסור להעיד לו ואם לאו מותר להעיד לו, ואם מתחלה

יחדו העובד כוכבים להישראל שיהיה לו עד הואיל ויהיה חילול השם

אם לא יעיד לו, יעיד לו בכל ענין.

יד4 כל זמן שהאדם זוכר, יכול להעיד לעולם, ואינו חושש שמא

מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו, אפילו אינו נזכר עדותו

אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזברון דברים ושבח את

הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד, ורוקא שבאשר ראה את

הכתב נזכר וכן אם נזכר ע׳׳י אחר שהזכירו לו יכול להעיד אפילו היה המזכיר

העד השני, אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד, אך יכול

הבעל דין למסור את הדברים לאחר והוא יזכירו דהו״ל נזכר ע״י אחר,

טו. עד שהוא קרוב לאחד מבעלי הדינים או לאחד מהדיינים

או שהעדים קרובים זה לזה ואפילו קרובים על ירי נשותיהם לפעמים

פסולים להעיד, ואפילו קרובים רק להערב ולא להלוה נ״כ פסולים להעיר

להלוה, וזה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שחזקתם אוהבים זה

את זה שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין לחבתו אלא נזרת הבהוב

הוא ואפילו משה ואהרן לא היו כשרים להעיד זה לזה, לכן כל עד שהוא

אזה קרוב לאחד מן הנזכרים או שהיה קרוב ונתרחק והדיינים אינם

יודעים צריך להודיע להם והם ינידו לו ע״פ התורה אם יש בקורבה זו

כדי לפסלו או לא.

טז, שני עדים שאחד יודע בחבירו שהוא רשע ופסול לעדות מה״ת

ואין הדיינים מכירם ברשעו אסור לו להעיד, אע״פ שהוא עדות אמת,

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

to witness a transaction regarding which he wil l subsequently be re-quired to testify. Also if i t b3 a trouble for him to go before the Beth Din he can take a proper compensation for the trouble he has, but no more. Any witness who derives any benefit or who has any interest, no matter how remotely, in the affair of his testimony is unfit to testify.

12. One should be most careful not to take an oath, even a true one, under any circumstance. I f one's neighbour be obliged to testify on oath on his behalf, but he knows that he wil l swear falsely', he should come to terms in the best way possible, so as not to let him swear falsely, as i t is said : " The oath of the Lord shall be between them both" (ibid. xxi i . 11), and weinferfrom the text t i n t the oath applies to both of them.

13. An Israelite who knows evidence concerning a heathen who has a law suit with another Israelite before the heathen tribunal, if the former by his evidence wil l cause his fellow Israelite to become liable more than would be the case according to strict Jewish law, then he may not testify, but if this result wi l l not ensue he may give evidence. I f the heathen had agreed originally with the Israelite that the latter should testify on his behalf, and if he should not do so the name of God would be desecrated (by the Israelite breaking faith) in failing to testify, under any circumstance he must give his evidence.

14. A person can testify as long as he remembers the facts and need have no fear that because i t happened long ago his recollection thereof wil l not be clear, even if he cannot recollect his evidence unless he refers to the record (which they wil l hand him) and which he wrote in his own book to remind himself concerning the affair (which he might forget and which he would only recall by reference to the record). Likewise if he recall (the facts) by being reminded thereof through another person he can testify, even if the person be the second witness; but if the litigant remind him and he can recollect the facts he must not give evidence. The litigant can lay the facts before another person who in turn can remind the other party (who had forgotten the facts) for this would be a case of being reminded by another person (and the evidence is allowed to be ghen).

15. A witness who is related to one of the litigants or to one of the judges, or if the witnesses be related to one another even though the relationship be on the wife's side, they are on certain occasions unfit to testify, and even i i they be related only to the surety and not to the borrower, they are also unfit to bear witness on behalf of the borrower. The fact that the Torah has decreed that the testimony of relations shall not be valid, is not because of the love they bear to each other, for whether they testify to the innocence or the guilt of their relative, they are still unfit, i t is simply a decree of the Torah, so that i t were not proper even for Moses and Aaron to testify one for the other, therefore any witness who is related to any of the other parties or witnesses, or even if the relationship were dissolved, the judges n t being aware of that fact, he must inform them thereof, and they \\ i l l

156

דיני עיבה ונזילה

שגא' אל השת ירך עם רשע להיות עד חמס, וגזירת הכתוב הוא שכל

העדות בטלה אפילו הם רבים אם אחד ביגיהם פסול, ואיזהו רשע

שפםיל לעדות טן התורה כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהוא

עבירה והוא דבר שבלא תעשה מה״ת ועבר בזדון ולא עשה תשובה, אבל

אם יש לתלות שעשה בשגגה או בטעות שלא ידע את האיסור, לא גפסל

לערות.

דיני גניבה וגזלה.

4 אפור לגזול או לגגוב אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מגכרי, א

אם הוא דבר טועט כל כך שאין מי שיקפיד עליו כלל כגון ליטול

מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיגיו מותר, ומדת חסידות למגוע גם מזה,

אפילו לגגוב על דעת להחזיר, אלא שרוצה לצערו קצת, או בדרך שחוק,

ג״כ אסור. ואסור לעשוק את הכירו אפילו כל שהוא שגאמר לא תעשוק

את רעך, ואיזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון שיש

לו בידו הלואה או שכירות ואיגו רוצה לשלם לו או שמדחהו כלך ושוב,

לך ושוב.

ב. כל החומד ביתו או כליו של הכירו או כל דבר שאין בדעת

חבירו למכרו והוא הרבה עליו רועים או שהפציר בו בעצמו עד שמכרו

לו, הרי זה עובר בלא תחמוד, ומשעה שנפתח בלבו לחשב איך יקנה

חפץ זה עבר בלא תתאוה, כי אין האוד. אלא בלב בלבד, והתאוה מביאה

׳ לאוין ולבך נאמר ב לידי חימוד, והקונה את הדבר שהתאוה לו עובר ב

«לא תחמוד ולא תתאיה".

ג. מ״ע על הנוזל להחזיר את הנזילה עצמה אם היא בעינה ולא

נשתנית שנאמר ״והשיב את הגזלה אשר נזל", וה״ה לננב, ואינו יוצא

ידי חובתו בנתינת דמים אפיי אם כבר נתייאשו הבעלים, אבל אם אבדה

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

tell him according to the Torah, whether i t be right for him to testify• nr not.

16. I f there be two witnesses, one of whom knows that the other is wicked and unfit to give evidence according to the Laws of the Torah and the Judges are not aware of his wickedness, he is forbidden to testify with him, although the testimony is true, as i t is said: "Pu t not thine hand with the wicked to be an unrighteous witness " (thai. xxi i i . 1). as i t is an implication of the text that the testimony of s!l is invalid even if the witnesses be many and one among them is unlit to testify. Who is considered by the Torah to be an evil-doer, who is unfit to testify ? Anyone who transgresses in a matter which is recognized in Israel as a transgression and which is a negative precept of the Torah, provided he transgressed intentionally and did not repent. I f i t can be assumed that he acted unintentionally and in ignorance, not being aware of the piohibition, he is not disqualified as a witness.

L A W S CONCERNING T H E F T A N D KOBBERT.

1. I t is forbidden to rob or steal even a trifle from an Israelite 3r from a Gentile. I f i t be a thing of such little value that no one would bother about it, e.g., a chip from a bundle for a tooth-pick, i t is permitted. I t is pious conduct to avoid doing even this. I t is also forbidden to steal from one's neighbour even with the intention of returning it, i t being done merely to annoy him somewhat or by way of a joke. I t is also forbidden to oppress one's neighbour in the slightest degree, as i t is said: " Thou shalt not oppress thy neighbour " (Lev. xix. 13). Who is an oppressor 1 One who has come into pos-session of his neighbour's money with the consent of the latter, e.g., he has in his possession a loan or rent and does not wish to refund i t or he puts him off by saying, " Come again."

2. I f one covet his neighbour's house or utensils or any article which the latter has no intention of selling and he uses the influence of many friends or by his own insistence urges him to sell i t to him, he transgresses the precept " Thou shalt not desire " (Deut. v. 21) from the very moment that his heart was enticed, and he thought by what means he could buy i t , for "desire " is only of the heart. Desire leads to covetousness. The one who buys the things which he has desired transgresses both negative precepts, i t is therefore said: " Thou shalt not covet" and " Thou shalt not desire."

3. I t is a positive precept for the robber to return the very thing that was stolen, if i t be in its original state and had not been altered, as i t is said, " He shall restore that which he took by robbery " (Lev. vi. 4). The same law applies to a thief, he does not do his duty by making restitution in money, even if the owner had given up hope of recovering his property. I f the article, which had been stolen, were lost or altered in such a way that i t cannot be restored to its original

157

דעי עיבה ונזילה

ן שיהיה לו י מ או שנשתנית בשינוי שאינו חוזר לברייתי או ששקעה ב

נת דמים במו שהיתר. שוד. ן יוצא י״ת בנתי י מ הפסד נדול לסתור את ה

ת המעות בשעת הנזילה, ואם הננזל הוא בטקים אחר אינו צריך לשלוח א

ת הננזל יחזיר ליורשיו. למקומו אלא כ־דיעו שיבא וישלם לו, אם מ

ד. הנוזל את הרבים בנון שהיה חנוני ומרד במרה חסרה או

ששקל במשקל חסד וכדומה, או שהיה ממונה בקהל והקיל על קרוביו

והנכיד על אחרים, וכן מי שנטל ריבית מרבים תשובתו קשה ל5יבך

יעשה צרכי רבים שנם הננזלים יהני מהם ומ׳׳מ אותן שהיא יורע שנזל

מהם םחוייב להחזיר להם ואינו יוצא י״ח במה שעשה צרכי רכים.

ב או מהנזלן את החפץ שגנב נזל, ואין נ ה, אבור לקנות מהנ

חילוק בין שהוא ישראל או נכרי בי נם הנכרי נצטוה על איםור נניבה

ל ת ת והוא משבע טצות שנצטיו עליהם. ועץ נ י ב ונזילה אפיי מנכרי ח

ב או מן הנזלן שהרי הוא החזיק ירי עוברי עבירה ע הוא לקנות מן ה

ב שונא נפשו". ונורם לנגב שיגנוב עוד נם נ ועל זה נאמר ״חילק עם נ

גנבות אחרות, ואם לא ימצא לוקח לא יננוב, ועא״פ שאפשר לו להוליך

את הנניבה למקום שאין מכירין אותו אין זאת מצוי לו כל כך, ואם

הקונה מתכוין לטיבת הבעלים להחזיר להם כשיהזירו לו מעותיו מותר,

ודוקא כשלא היה באפשרי להבעלים בעצמם להציל, וכן אסור לקבל

בפקדון דבר שנראה שהוא נניב אי נזיל.

J אפיי ליהנות שום הנאה מן הנניבה או מן הנזילה כל זמן שהוא

נכ או הנזלן אסור, ואפי' הננכה מועטת שנם בעליה לא היו ביד הנ

מקפידים עליה בנון חילוף מטבעית בשוין אסור במעות ננוב או נזול,

וכן ליכנס בבית נזול בחמה מפני החמה ובנשטים מפני הנשמים או

נב או נזלן מפורסם שאין לו לעבור בשדה נזילה, אסור. ולבן םי שהיא נ

מלאכה אחרת אלא זאת וכל ממונו כהזקת נניב או נזול אסור ליהנות

ממנו. ואסיר לעני לקהת ממנו צדקה וכן אם אחד רוצה למכור אי;ה

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

state, or i f i t were sunk in a building and can only be recovered by tearing down the building which would be a great loss to him, he does his duty by refunding an amount of money equivalent to the value of the stolen article at the time of the rohbeiy. I f the victim of the robbery be in another town, he should notify him to come and he wil l pay him, but he need not send the money to him in his town, but i f the one who had been robbed had died, he should make restitution to his heirs.

4. One who robs the public, e.g., a shopkeeper who measured with a short measure or weighed with short weight or if a public functionary were lenient towards his relatives and exacting towards othe:s, also one who took usury from the public, for any of these i t is a difficult matter to repent effectively, therefore he should supply a public need in order that those whom he robbed should also enjoy thereof. If , however, the identity of the robbed ones be known to him, he is obliged to make restitution to them, as his duty is notaccom-plished by supplying a public need.

5. I t is forbidden to buy from a thief or a robber the article which has been robbed, this applies to Jew and Gentile, for the latter is bound by the commandment prohibiting theft and robbery. This applies also to one's neighbour who is a Gentile, since this command-ment is one of the seven precepts given to the sons of Noah. I t is a serious transgression to buy from the thief or robber for this only encourages the wrong-doer and with reference thereto i t is said: "Whoso is partner with a thief hateth his own soul" (Prov. xxix. 24), causing the thief to steal again, for he wil l desist if he find no purchaser. Although the thief could take the stolen article to a place where he would not be known, still this course is not a likely one. I f the pur-chaser act in order to benefit those robbed by restoring their property to them on payment of his outlay, then the purchase may be permitted. This is only permitted i f the people robbed could not possibly protect themselves. I t is forbidden to accept in trust a thing which has apparently been stolen or robbed.

6. I t is forbidden to deiive even the slightest benefit from the property that was stolen or robbed as long as i t remains in the hands of the thief or robber, even if the theft be insignificant so that the owner would not be concerned at his loss, e.g., to change currency for the money that was stolen or robbed, i t is forbidden to do this, i t is also forbidden to enter a house, on account of the heat or rain or to pass through a field, which was acquired by robbery. The poor are forbidden to accept a thief's money as charity. I f one offer to sell an

158

דץ גניבה ונזילה

חפץ שנראה שהוא גנוב כנץ שומרי פירות שמוכרים פירות במקום צנוע

או מוכר אחד שנושא איזה דבר בהצנע למכרו או שאומר להקונה הטמן

אסור לקנות ואפי׳ לקנות מאשה איזה דבר שיש להוש שהיא מוכרת שלא מדעת

ת מאיש דבר מתכשימי האשד. ומלבושיה שיש לחוש שהוא ט ק כעלה, או ל

מוכרם שלא מדעת אשתו אסור.

ז. מי שנתחלפו לו כליו בבית המשתה וכדומה הדי זה לא ישתמש

נכלים אלו שבאו לידו ואינם שלו, וכשיבא בעל החפץ צריך להחזירו לו

ואף על פי שהחפץ שלו נאבד, וכן כובסת המכבסת לרבים והביאה לו

חלוק שאינו שלו אסור ללבשו אלא צריך להחזירו לבעליו ואף ע״פ ששלו

נאבד אך אם מונח אצלו ימים רבים עד שאי אפשר שלא חקרו הבעלים

בינתים אחר שלהם. אז מותר לו ללבשו כי מסתמא סלקא הכובסת את

בעליו ושלמה בעד החלוק הזה.

ח. אסור ליהנות משום דבר של הכירו שלא מדעתו, אע״פ שברור

לו שכשיודע לבעליו ישמחו וינילו מפני אהבתם אותו מ״מ אסור, לפיכך

הגכגס לפרדס או לגינת הכירו אסור לו ללקוט פירות שלא מרעת

הבעלים אע״פ שבעל הפרדס ובעל הגיגה אוהבו ורעו אשר כגפשו,

ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שגהגה זה מפירותיו, מ״מ ביון שעכשיו

איגו יודע מזה הרי הוא גהגה באיסור, וצריך להזהיר לרבים שגכשלין בזה

ט מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעגי מי ת חסרון ידיעה. ו מ ח מ

או לבגו של אוהבו של בעה״ב שלא מדעתו, לפי שכך גהגו בעלי הבתים,

ואין זה גקרא שלא מדעת הבעלים כיון שכך גהגו, והבעלים יודעין מזה

המגהג, וטטעם זה מותר לקבל צדקה טן הגשים דבר טועט שלא מדעת

בעלים, הואיל ודרכן בכך דודעין הבעלים שדרכן בכך, וכן בפרדס אם

הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר, וכן כל כיוצא בזה

ת אילן שהוא גומה על הדרך, ח ת בדרך ת ח י ט. המוציא פ

אם הם פירות שדרבן ליפול מן האילן ובגפילתן הן גמאסות, או אפיי

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

article, and i t is apparent that that article was stolen by him, i t is for-bidden to buy of aim. E g., fruit watchmen who sell fruit in a seclu-ded spot or a seller who carries secretly the thing to be sold or he says to the buyer, " Hide i t , " in all these cases one must not buy. I t is even forbidden to buy of a woman an article which, i t may be appre-hended, she is selling without the knowledge of her husband. I t is like-wise forbiiiden to buy of a man any of a woman's ornaments or apparel which, i t may be apprehended, he is selling without the know-leuge of his wife.

7. I f one's vessels were exchanged at a feast or the like for those of another person, he should not make use of the property which is not his, and when the owner of the property applies for i t he must restore i t to him even if his own were lost. I f an article that does not belong to him were returned to him from the laundry, he must not make use of i t but restore i t to its owner, although his own property were lost, if, however, the article remained in his possession for a long time, 80 that i t would be impossible for the owner in the meantime not to have inquired after his own property, then he can make use of i t . for he may assume that the laundry proprietor had settled with the owner and paid him for this article.

8. I t is forbidden to derive enjoyment from anything belonging to one's neighbour without his knowledge, even if he be definitely aware of the fact that when the neighbour learns thereof, the latter wi l l rejoice and be glad becauso of the love he bears towards him, still even in this case the prohibition holds good. I f one enter the orchard or garden of a neighbour, i t is forbidden to gather fruit without the owner's knowledge, even though the latter loved and esteemed him as himself, and even though he would undoubtedly rejoice and be glad when he learns that the former had enjoyed his fruit, nevertheless since at the moment he is not aware of the circumstance, the former would bo deriving benefit in an unlawful manner. I t is necessary to warn the people generally who err in this manner owing to the lack of knowledge. Nevertheless i t is lawful for a member of a person's household to give a piece of bread to the poor or to some of the friends of the master of the house without his cognizance, for thus is the cus-torn of householders, and to do this is not considered as an action which is done without the cognizance of the owner, since i t is a custom so to do, and the owners are aware thereof. For this reason i t is permitted to accept charity from women, if i t be a small amount, even without their husbands' knowledge, owing to the fact that i t is customary for them (to give charity) and the husbands are aware of this custom. Likewise if one be accustomed to eat fruit in the garden of another with the owner's cognizance, i t is permitted to do so on any occasion. This rule applies to any similar case.

9 I f one find fruit on the road which fell from a tree which pro jects above the road, if they be fruits that usually fall, and become spoiled by falling, or even i f they be not spoiled and most of those

159

דיני נזקי ממון

אונן נמאסית אלא שרוב העוברים שמה המה עכו״ם, או שהן פירות

שדרך הבהמות לאכול אותן והן עוברות דרך שם הרי הבעלימ כבר

נתיאשו מהן ומתרות, אבל אם הן פירות שאינן נםאסות בנפילתן ורוב

העוברים שמה המה ישראלים אסורים משום נזל, ואם הן של יתומים

קטנים אסורים בכל ענין, כי הקטנים אין היאוש ומחילה שלהם כלום,

י4 דינא דטלכותא דינא.

דיני נזקי ממון

4 אסור להזיק ממון הכירו אפי׳ על דעת לשלם, כמו שאסור א

לננוב ולנזול ע״ד לשלם, ואפי' לנרום נזק לחבירו בין במעשה בין

כדיבור אסור, בנון ראובן שמוכר סחורה לעכו״ם ובא שמעון ואמר לו

שאינה שוד. כ״כ אע״פ שהאמת כן אסור שהרי אונאתו מותרת, וכל

הגורם נזק להכירו אפי׳ בענין שפטיר מדיני אדם, חייב כדיני שמים עד

שיפייס את חבירו.

ב. אפי׳ טי שבא איזה גזק עליו אסור לסלקו טעליו אם עי״ז

יגרום שיבא על חבירו, כי אסור להציל את עצטו אפי׳ בגרם גזק טטון

חבירו, אבל קודם שבא הגזק עליו מותר לדחותו שלא יבא עליו

אע״פ שעל ידי זה יבא על חבירו כגון אמת המים שבא לשטוף שדהו,

עד שלא נכנסה לשדהו טותר לגדור בפגיה אף על פי שעי״ז היא שוטפת

שדה הכירו, אבל טשנכנםה לשדהו אסור להוציאה בענין שתניע לשרה

חבירו שכיון שהנזק טוטל עליו אינו רשאי לםלקו מעליו ולהטילו על

חבירו. וכן חיל מלך שבא לעיר ובני העיר םחוייבים ליתן להם אכסניא

אסור לאחר ליתן שכר לשר החיל לפטרו כי עי״ז ינרומ נזק לישראל

אחר, וכן בכל שאר עניני טסים אסור להשתדל אצל השר לפוטרו אם

א טסור. קי עי״ז יכביר על אחריט, והעושה כן נ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

who pass that place are heathens, or if the cattle usually eat (the fruit) while passing by, so that the owner has given up his rights thereto, then (anyone who finds them) may eat thereof. But if they be fruits which do not get spoiled by falling and if most of those who pass by are Israelites, i t is forbidden to take them became of the law concer-ning robbery, and if the fruit, etc., be the property of little orphans i t is forbidden to take thereof under any circumstances, for as regards orphans their waiving of rights is of no avail at all.

10. The law of the land is equally binding on the Jew.

L A W S CONCERNING F I N A N C I A L DAMAGES.

1. I t is forbidden to injure one's neighbour financially, even with the intention of making reparation, just as i t is forbidden to steal and to rob even with the intention 'of making restitution. One is even forbidden, either by action or speech, to cause his neighbour to sustain damage. Thus if Reuben sold goods to a heathen and Simeon in-formed the latter that they are not worth the price paid, even if this be a fact, still i t is forbidden for Simeon to act thus since i t is allowed to take advantageous profit in this case. He who causes his neighbour to sustain damage, although according to human laws he is exempt from punishment, yet is he guilty according to Divine law until he conciliates him.

2. One who incurred an injury may not r id himself thereof, i f by so doing he should cause his neighbour to incur the same, for i t is for-bidden to save oneself by causing even financial injury to his neighbour. But before the harm happened to him i t is permitted to escape there-from, even though by this course harm wil l befall his fellowman, e.g., a bucket of water which is about to be thrown across his field, prior to the same entering his land, i t is permitted to take steps to prevent this happening, even though this should involve the water falling on the field of his neighbour. As soon, however, as i t had come into his field i t is forbidden to get rid of i t in such a manner as to touch his neighbour's field, because now that the damage has befallen him, he is not allowed to rid himself thereof at his neighbour's hurt. Again i f the king's army should come to a town and the townsmen are obliged to billet the soldiers, i t is forbidden for one of the townsmen to bribe the captain to exempt him for thereby he is causing damage to another Israelite townsman. So also in all cases of taxes i t is forbidden to influence the officer so as to exempt him, i f by 80 doing, he makes the burden heavier for others and one who acts in this manner is called .(traitor) מסור

160

דיני נזקי הגוף

ג. אסור לישראל להלשין או לנלוח מצפוניו וכל המוסר אין לו

חלק לעולס הבא, ואפי' רשע ובעל עכירות אסור למוסרו לא גופו ולא

ממונו ואפי׳ הוא מצר לו ומצערו תמיד בדברים אבל אם חבירו מוסר

ת עצמו אלא ע״י שימסור אותו מותר. אסור אותו ואי אפשר לו להציל א

לכנוס לתוך שדה ניר של חבירו מפני שהיא דש נידו ומקלקלו.

ד, אסור לעמוד על שדה חכירו להסתכל בה בשעה שהיא עומדת

בקמותיה שלא יזיקנה בעין הרע, ומכ״ש שאסור להסתכל בהכירו בענין

שיש לחוש שיזיקו בעין הרע. ואפילו בעסקיו ובמעשיו שאין בהם חשש

היזק עין הרע אם עושה בביתו וברשותו אסור לראות שלא מרעתו כי

שמא אינו חפץ שידעו אחרימ ממעשיו ועסקיו. ודרך ארץ הוא כשאחד

. יברכהו ויאמר לו תצלח במעשיך. רואה שחבירו עוסק במלאכתו

4 אפילו לעשות ברשות שלו דבר שהוא מזיק לשכנו אסור. לא ז

יניח בחצרו סמוך לכותל של הכירו כל דבר שיש בו חמימות ומוציא

הבל ומזיק את החומה כגון זבל וכדומה אא״כ הרחיק ג׳ מפחים. וכן

צריך להרחיק שלא לשפוך מימ סמוך לכותל חבירו. ולכן צנור המקלח

מן הגג צריך להרחיקו מכותל חבירו ג׳ טפחים ומכ״ש שלא לשפוך עביט

של מי רגלים כסמוך לכותל חבירו.

הלכות נזקי הגוף.

. אסיר לאדם להכות את חבירו, ואם הכהו עובר בל״ת שגאמר א

ם בן הכות הרשע״ וגי׳ ארבעים יכגו לא יוסיף פן יוסיף וגו׳ אם הקפידה א ״

תורה בהכאת הרשע שלא להכותו יותר על רשעו ק״ו בהכאת צדיק. וכל

המרים יד על חבירו להכותו אע״פ שלא הכהו גקרא רשע שגא׳ ״ויאמר

רשע למה תכה רעך, למה הכית לא גאמר אלא למה תכה אע״פ שעדיין

, וכל מי שהכה את חבירו היה מוחרמ בחרם ע ש לא הכהו גקרא ר

הקדמוגימ ולא צרפוהו למגין עשרה לכל דבר שבקדושה עד שהתירו לו

LAWS AND CUSTOMS OF I S R A E L

3. An Israelite is forbidden to slander or betray secrets and whoever acts as an informer wil l have no portion in the world to come. I t IB even forbidden to lay information against an evildoer who trans-grosses the religions law, i t matters not whether he wil l suffer in his person or in his wealth, and even if he were his enemy who constantly annoyed him by his words. But i f one had been betrayed, and there is no possibility of escape unless he lay information against the betrayer, this course is permitted.

4. One must not stand in a neighbour's field to look at i t when the crops are at their best to prevent harm because of the belief in the "evi l eye." I t is forbidden to gaze at one's neighbour in such a manner as to lead one to suppose that he wishes him harm, even with regard to his business and occupation where there is no thought at all of the influence of the " evil eye," if he be working in his own house and on his own property, i t is nevertheless forbidden to stare at him without his consent, for i t may be that he does not wish other people to know his business. I t is a sign of good manners when one sees his fellow man engaged at his work to bless him by saying, " prosper in thy task."

5 One is forbidden to do anything, even on his own premises, whereby his neighbour wi l l sustain damage, for that reason one must not place in his court near his neighbour's wall anything possessing warmth and emitting heat, such as manure and the like, thus damaging the wall, except at a distance of three hand-breadths, likewise the water that he pours out and also the drain-pipe that carries off the water from the roof must be at a distance of three hand-breadths from his neighbour's wall. Under no circumstance may one pour out the contents of a chamber in the vicinity of the wall of one's neighbour.

T H B L A W S CONCERNING PHYSICAL INJURY.

1. One is forbidden to smite his fellow man, and if he did so he has transgressed a negative precept, as i t is said : " I f the wicked man be worthy to be beaten . . . forty stripes he may give him, and not exceed," (Deut. xxv. 2, 3). Since the Torah is particular with refer-ence to the beating of the wicked, ordaining that he is not to be beaten for his fault beyond the limit laid down, how much more does this apply to the beating of the righteous. The one who raises his hand against his neighbour to smite him, even if he did not strike him, is called " wrong-doer," as i t is said : " And he said to the wrong-doer, wherefore wilt thou smite thy fellow ?" (Ex. i i . 13). " Wherefore hast thou smitten " is not the reading in the verse, but " wherefore wil t thou smite," although he has not yet struck his fellow he is called " wrong-doer." Anyone who smites his fellow is excommunicated by the ban of the ancients, debarring him from participation in the public performance of any sacred duty until the Beth Din release him

161

דיגי גזקי הגוף

ב״ד אח החרם כשקבל עליו לשמוע דינם. ואם אחד הכה אותו אי לישראל

אחר ואי אפשר להציל א״ע או את חבירו מיד מכהו אלא ע״י שיכה

איתו מותר להכיתו. אפילו משרתו שאינו שומע בקילו אסור להכותו, אכל

מותר להכות בניו הקטנים או יתום שהוא מנדל בתוך ביתו כדי להדריכם

בדרך ישרה ש והו טובתם.

ב. צריך ליזהר שלא להשליך שברי כלי זכוכית וכרוטה במקום

ל וקול ההכאה טזיק לו לא י שיוכלו להזיק. אמ יש לשכנו תילי הראש ד

יכתוש אפי׳ בביתו דברים שקול הבאתם מניע בבית שכנו ומזיק לו,

£ יש עוד הרבה דברים בענין נזקי שכנים או לבני רשות הרבים.

והכלל הוא שאסור לעשות שוס דבר אפילו ברשותו ומכל שכן ברה״ר

דבר שיכול להניע ממנו איזה היזק לשכנו או להעוברים בדה״ר. אס לא

בדבר שפשט המנהג שעושה כן כל מי שרוצה. שה״ז כאלו מחלו כל

ל א׳ לעשות כן כשיצטרך לזה הוא או בנו אנשי העיר כרי שיוכל כ

אחריו.

ד, המבעית את חבירו בנון שצעק עליו מאחריו, או שנראה לו

באפילה וכיוצא בזה, חייב בדיני שמים.

ה. החובל בחבירו, אע״פ שנתן את הממון להנחבל מה שנתחייב

ב או נזלן אע׳׳פ שהחזירו או שלמו, מ״מ אין נ לו עבור החבלה וכן נ

מתכפר להם עד שיבקשו מחילה מאת הנחבל או הנגזל או הנננב על

הצער שהיה להם והם ימחלו ולא יהיו אכזרים.

. הרואה את חבירו בצרה ר״ל ויכול להצילו הוא בעצמו או ן

לשכור אחרים להצילו חייב לטרוח ולשכור ולהצילו וחוזר ונפרע ממנו אם

יש לו, ואם אין לו מ״מ לא יטנע כשביל זה ויצילו בממון שלו, ואם

נמנע, עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן אם שמע מאיזה רשעים

מחשביט רעה על חבירו או טומנין לו פח ולא נילה אזנו להודיעו או

שיכול לפייסם בממון בגלל הכירו ולהסיר מה שבלבבם ולא פייסס וכיוצא

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

therefrom when he is willing to accept their decision. I f someone strike him or another Israelite, and i t is impossible for him to save himself or his neighbour from the hands of the striker except by striking him back, then it is permitted to do so. I t is forbidden to strike even a servant who refuses to obey. I t is, however, permissible for one to chastise his small children or an orphan whom he is bringing up in his house, in order to lead them in the upright way, as that is for their own benefit.

2. One must take care not to throw pieces of broken glass or the like in any place where they can cause harm to anybody. I f one's neighbour have, for instance, a head ache which would be aggravated by the noise of hammering, then it is forbidden even in one's own house to knock anything wheieby the noise of hammering wil l reach his neighbour's house and annoy him.

3. There are many other things relating to damages to one's neighbour or to the general public, but the general rule is this, i t is f01 bidden to do anything, even on one's own premises and especially on a public thoroughfare, that may cause any damage to one's neigh• bour or to the wayfarer on the public highway, unless i t be a thing that has become a general custom, and anyone is at liberty to do i t , which is equal to anyone being excused (for so doing) by all the in-habitants of the city, so that each of them is priviliged to do that cer-tain thing whenever he or his son after him should find i t necessary so to do.

4. One who frightens his neighbour, e.g., by screaming at him when behind him, or appearing before him in the dark or the like, is guilty according to Divine law.

5. The one who injures his neighbour, even though he give him the money due to him as compensation for the injury done, so also a thief or robber, even though the thing stolen had been returned or paid for, nevertheless those wrong-doers cannot obtain forgiveness unti l they ask pardon of the injured party or the one whose property was stolen on account of the pain caused. The latter should be ready to forgive and must not be cruel in this respect.

6. When one sees his neighbour in distress and i t is in his power to save him or he can employ others to save him, i t is his own duty to make strenuous efforts or to employ others in order to save him, and, if the latter can afford i t he must refund him his money, as he can demand i t from him, but if he cannot afford to do so, he should not shirk his duty on that account, but he should save him at his own ex-pense. I f he refrain from doing so he transgresses the precept: " Thou shalt not stand against the blood of thy neighbour" (Lev. xix. 16). Likewise when one overhears the wicked hatching a plot against one's neighbour or setting a trap for him, and he has not revealed i t to him, or if he could satisfy them through money for the sake of saving his neighbour and thereby prevent their intention being realized, and he failed to do so, or by any similar means in a like case, he transgresses

1 •J

דיני שאלה ושכירות

ל דס רעך. וכל המקיים נפש אחת ל לא תעמוד ע בדברימ אלו, עובר ע

מישראל כאלו קיים עולם מלא (ועי יו״ד סי׳ קנ״ח).

. מי שעוסק בזיופים, ויש לחוש שיסכן בזה רבים, דינו כמו רודף, ן

ת ולומר ומתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משנית, מותר למסרו למלכו

שאין אחר מתעסק בזה אלא פלוני לבדו. וכן יחיד שמעלילים עליו בנללו

יכול לומר להם אני איני עושה אלא פלוני לבדו.

ת ח. היו נוהנין שז׳ טובי העיר רנין דיני קנסות, בנון על חבלו

וחירופים ובדומה, ואין להם לעשות דבר בלי ב״ד, כי יש בענינים אלו

הרבה חילוקי דינים, ואין לעשות יותר מן הראוי ע״פ הדת, ואל יהי קל

בעיניהם כבור הבריות.

ל זמן שהעובד בתוך מעיה, ט. מעוברת שהיא מקשה לילד, כ

מוחרין לחתכו בין בסס בין ביד, שכל שלא יצא לאויד העולמ אין שם

נפש עליו, ובשביל להציל את האם מותרין לחתכו משוס דהו״ל כמו רודף

אחר חבירו להרני אבל כשהוציא ראשו אין נונעין בו שאין דוחין נפש

מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

הלכות שאלה ושכירות.

א. השואל או השוכר בהמה או מטלטלין םחבירו אינו דשאי לא

להשאילמ ולא להשכירם לאחר שלא מדעת בעלימ. אפי׳ ספרים שיש

מצוה בהשאלתן אין אומרים מן הסתם ניחא לבעלימ שתעשה םצוה

בממונם, כי שמא אין רצונם שיהא דבר שלהם ביד אחר שאינו נאמן

בעיניהם, אבל מותר להשואל ספד להניח לאחר ללמוד בו בתוך ביתו,

ובלבד שלא ילםוד רק יחידי ולא שניהם ביחד. ואס ידוע שדרכן של

הבעלימ להאמין לזה השני בדברים כאלו, מותר השואל להשאיל לו

והשוכר להשכיר לו.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

the precept: " Thou shall not stand against the blood of thy neigh• hour" (ibid.) for he who preserves life in Israel is as though he had maintained the entire world.

7. One who counterfeits, and it is feared that thereby he will involve many in danger, is like a persecutor, and he must be warned not to continue his practices. If, however, he heed not, it is permissible to denounce him to the government with the declaration that no one else is implicated in that crime. If an individual be falsely accused of being an accomplice, he may likewise assert! his innocence by saying: " I did not participate in that crime, he is the sole criminal."

8. According to the custom the seven elders of the community judge in the adjudication of fines, e.g., with reference to injuries, insults and the like, but they must not act independently of the Beth Din, since there are many varieties of legal points and it is not per-mitted to inflict a penalty more than the law requires, so that the honour of one's fellow creatures should not be treated as a trivial matter.

9. When a woman is in parturition with great travail, tho doctor is permitted (in a critical case) prior to the birth to extract the embryo in a severed state, for if it had not come forth it is not accounted as a living soul and it is permissible to save the mother by sacrificing the embyro, for it is a matter of self-preservation. But if it protrude its head then one living soul must not be sacrificed for another, and this is the way of nature.

L A W S CONCERNING BORROWING A N D H I R I N G .

1. One who borrows or hires from his neighbour an animal or moveables may neither lend nor hire out the same without the owner's consent. Even in the case of books where it is a religious duty to lend them, we do not say that we can take it for granted that tho owner would approve of a religious duty being done at his expensb, for may be he would not wish his property to be in the possession of a certain person whom he considered to be untrustworthy. It is, how• ever, permitted for the borrower of a book to allow in his own house another person to study therein, on the condition that he studies alone, but not two people together. If it be known that it is the custom of tha owner to trust the second party in such matters, then the bor-rower may lend to this party and the one who hires may hire out in turn to the same party.

163

דיני שאלה ושכירותת שכד פעולת שכיר בזמני, ואם איחר, עובר בל״ת, ת ב. מצוד. ל

ת שכר ת שנא׳ ״כיומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש״. וכמו כן מצוה ל

בהמה או כלי בזמני, ואס איחרו, עובר בלאי שנאי לא תעשוק שכיר עני

ה המלאכה ביומ, זמנו ת ל ואביון ונו׳ ביומו תתן שכרו. ואיזהו זמנו אם כ

כל היום, ואם עבר היום ולא נתן לו, עובר על ״כיומו תתן שכרו ולא

ה המלאכה לאחר שיצא היום ונכנס הלילה, ת ל א עליו השמש״. ואם כ ב ת

זמנו כל הלילה. עבר הלילה ולא נתן, עובר על לא תלין פעולת שכיר

אתך עד בוקר. ובן שכיר שבוע, שכיר חדש, שכיר שנה. יצא ממלאכתו

ל הלילה ביום, יש לו זמן כל היום. יצא ממלאכתו בלילה, יש לו זמן כ

ות והביא לו ביום, יש ה בקבלנ ולא יותר. ובן אם נתן מליתו לאומן לתקנ

לו זמן כל היומ בלבד. הביא לו בלילה, יש לו כל זמן כל הלילה בלבד.

אכל כל זמן שהטלית ביד האומן אע״פ שנגמרה וכלתה מלאכתו אין

א אצל האומן כמה ימים וא£י׳ הודיעו שיביא לו הכעה״ב עובר אפיי ת

מעות וימול את שלו, מ״מ איגו עובר.

ג. איגו עובר משום בל תלין ולא תבא עליו השמש אא״כ תבעו

השביר ויש לו מעות ליתן לו, אבל אס לא תבעו השכיר, או שתובעו

ואין לו מעות, אינו עובר. ומ״ט מדת חסידות היא ללות ולפרוע לשכיר

בזטנו, כי הוא עגי ואליו הוא גושא את גפשו. ואותן שדרכן שלא לפרוע

להפועלים עד לאחר החשבון אפי׳ תבעו טטנו דבר טועט שבודאי מגיע

להם ט״ט אינו עובר שכיון שידוע שדרכם כן וע״ד כן נשכרו אצלם.

ד. שביר שעשה מלאכה לבעה״ב והפסידה אפילו בפשיעה באופן

שעל פי הדין הוא חייב בתשלומין. מצוה על בעה״ב להכנס לפנים משורת

א הדין ולמחול לו, שנאי ״לטען תלך בדרך טובים״. ואם השכיר עני ת

ואין לו טה לאכל, מצוה ליתן לו שכרו שנאטר ״וארהות צדיקיט תשמור״.

וזו היא אירח צדיקים לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה וטשפט לפנים טשה״ד.

ה. בדרך שבעל הכית מוזהר שלא לנזול שכר העני ולא לאחרו.

כך העני מוזהר שלא יבטל ממלאכת כעה״ב וחייב לעבוד בכל כתו כמו

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. I t is a religious duty to pay the wages of a hired workman at the proper time and if one delay the same he transgresses a negative precept, as i t is said: " A t his day thou shalt give him h i : hir6, neither shall the sun go down upon i t " (Deut. xxiv. 15). Likewise i t is a religious duty to pay for the hiie of an animal or of utensils at the proper time and if one delay' the same he transgresses a. negative pre-cept, as i t is said: "Thou shall not oppress an hired servant that is poor and needy . . . at his day thou shall give him his hire " (ibid. 1 it.) What is the proper time 1 I f he finished the work during the day, his time for payment is all the day, and if the day had passed without paying the wages the (master) has transgressed the law, " A t his day thou shalt give him his hire, neither shall the sun go down on i t " (ibid.) I f he finished the work after the end of the day and night had com-menced, his time for payment is all night, and if the night had passed without paying the wages the (master) has transgressed the law: " The wages of him that is hired shall not abide with thee all night until the morning " (Lev. xix. 13). So also with one hired by the week, month or year. I f one had finished his work during the day, the payment of his wages is valid during the whole day; if he had finished his work during the night, the payment of his wages is valid during the whole night but not later. I f one gave a garment to a tailor to repair for a sum agreed by contract and the latter brings i t to him during the day, he can pay any time during that day only, and if he bought i t at night, he can pay any time during that night only ; but as long as the garment is in the hands of the tailor although the work has been done, the owner doe3 not transgress the law (by not paying), even if i t be with the tailor for several days, and even if the latter had notified him that he should bring the money and fetch his property.

3. There is no transgression of the laws quoted (Lev. xix. 13 and Deut xxiv. 14-15) unless the one who was hired asked for his wages and he had the money to pay same. I f the wages were not demanded, or if the one hired had asked for his wages but the master had no money, then there is no violation of the law. Nevertheless, i t is pious conduct to borrow so as to pay the wages at the right time, for the workman is poor and sets his heart upon his pay. I n such eases where the masters are accustomed not to pay the workmen until the complete account (for all work to be done) has been delivered, even if they asked for a small sum, which they had undoubtedly earned, neverthe-less (if this be refused) there is no violation of the law since the cus-torn is known and on this condition the workmen were engaged.

4. A hired workman who had done some work for the master and had spoiled i t , even by his own negligence, in such a manner that he is legally bound to make i t good, i t is a religious duty for the mas-ter to waive his legal right and forgive him, as i t is said : " That thou mayest walk in the way of good men " (Prov. i i . 20). I f the workman be poor and without food, i t is a duty to give him his hire, as i t is

164

דיני שאלה ושיירות

י בכל כחי עבדתי את אביכן״. לפיכך אין הפועל כ שאמר יעקב אבינו ע״ה ,

רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום (שכבר נחלש מהלילה)

וכן אינו דשאי לעשות מלאכה בבהמתו בלילה ולהשכירה ביום ואץ

הפועל רשאי להרעיב ולסנף עצטו, שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות

מלאכת בעה״ב כראוי. וכן הוא דין המלמד.

הלכות לא תחסום•

א. בל המונע את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה, לוקה, שנאמר

ל מיני בהמה וחיה, בין ״לא תחסום שור בדישו״. אחד שור, וא׳ כ

ממאיס, בין טהורים, ואחד הדישה, ואחד כל שאר מלאכות של נידולי

קרקע. ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה ואפילו חסמה בקול, דהיינו.

שצעק עליה ועל ידי זה לא תאכל, חייב מלקות. ישראל הרש אפי׳ בפרתו

של עכו״ם עובר משוס לו תחסום. אם הבהמה אינה יכולה לאכול מפני

שהיא צמאה צריך להשקותה. בהמה שהיא עושה בדבר שהוא רע לבני

מעיה מותר לחסמה שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית.

הלכות אבירה ומציאה.

א. הרואה אבירת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה,

שנא׳ ״השב תשיבם״. וכן כל ממון של חבירו שאדם יכול להציל שלא

יאבד, חייב להציל והוא בכלל השבת אבידה. אע״פ שמן הדין במקום

שרוב עובדי כוכבים מצויים אפי׳ נתן בה ישראל סימן אין חייב להחזיר

טשום דטםתטא כבר נתייאש היטנה ט״ט טוב וישר לעשות לפנים משורת

הדין להחזיר לישראל שנתן בה סיטן וכופין על זה ואם הטוצא הוא עני

ובעל האבידה הוא עשיר אינו צריך לעשות לפנים טשורת הדין. ובטקוס

שיש דינא דםלכותא להחזיר אבידה חייב בכל ענין להחזיר.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

said: " A n d keep the path of the righteous" (ibid.) WThich is the "path of the righteous 1" To keep the way of the Lord, to practke charity and justice even more strictly than the actual law demands.

5. Just as the master is exhorted neither to rob the wages of the hired servant nor to delay the payment, likewise the poor (one who is hired) is warned not to neglect the work of the master and he is bound to work with all his might, as our father Jacob (peace be unto him)said : "For with all my power have 1 served your father" (Gen. xxxi . 6). Therefore a workman is not permitted to work all night and to hire himself out by day (for he is unfit 0\\ ing to the night work); likewise he is not allowed to work his animal by night and to hire i t out by day. The workman is also forbidden to starve himself or to stint himself with regard to his food for thereby he weakens his strength and he wil l not be able to do the work for his master in a proper manner. This law applies also to a teacher.

L A V S R E L A T I N G TO THE COMMANDMENT " T H O U SHALT NOT M U Z Z L E . "

1. Whosoever prevents a domestic animal from bating when working is punished, as i t is said : " Thou shalt not muzzle the ox when he treadeth out the corn " (Deut xxv. 4). This applies to an ox or to any animal or beast whether i t be unclean or clean, whether i t be engaged in treading out the corn or in any other work of the field, and only by way of example does the Torah say, " the ox when he treadeth out the corn." Included in this prohibition is even one who " muzzled the beast by his voice," that is to say, he shouted at i t and i t therefore did not eat, and he incurs punishment. I f an Israelite thresh corn even with the cow of a heathen (when muzzled) he trans-grosses the law: "Thou shalt not muzzle." I f the beast cannot eat through being thirsty, he must give i t to drink. I f the beast were at work on a field, the product whereof would be injurious to its system, i t is permissible to muzzle the beast, for the Torah insists on its obtaining only that which i t can enjoy, whereas in this case i t would have no enjoyment.

L A W S CONCERNING A LOST T H I N G A N D T H E F I N D I N G THEREOF.

1. I f one see a thing that an Israelite had lost, he is bound to attend thereto and to restore i t to its owner, as i t is said : " Thou shalt surely bring them again " (ibid. xxi i . 1). Likewise when he can save his neighbour from loss of money i t is his duty to do so, as this is also included in the law of restoring a lost thing, although legally (if i t were found) in a place where the majority of the inhabitants are heathens and even if the Israelite had put a special mark thereon, there is no obligation to restore i t , since there is the presumption that its owner had despaired of its recovery, i t is good and right, neverthe-less, to do more than the law requires and to return i t to the Israelite upon identification of the article which he had marked, and he can be forced to restore i t in this case. I f the finder of the lost article be

165

דיני פקדץל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אס ב. כ

מצאה דרך הגהה, כגון מלית וקרדום בצד הגדר ואפי׳ יש להסתפק אם

הגיחם שם בבווגה או אבדם שם אסיר ליגע כריס.

ג. מי שהוא זקן מבובד ומצא אבירה והוא דבר מבוזה, שאפי׳ היה

שלו לא היה נוטלו להביאו לביתו משום דהו״ל בזיון, איגו חייב ליטפל

ם יש לו לעשות לפנים משורת הדין וליטפל בה אע״פ שאיגה מי בה. ו

לפי כבודו.

ד. מצא מציאה ואינו יודע מי אבדה, בין שיש בה סימן או אין

בה סימן יש בענינימ אלו הרבה חילוקי דיניס ויעשה שאלת חבס

איך יעשה.

הלכות פקדון.

. המפקיד מעות אצל חבירו. עתה בזמן הזה שבל עסקינו במשא א

ומתן והבל צריכין למעות מן הסתם נתרצה המפקיד שהנפקר יציאס

כשיצטרך, ולבן מותר לו להוציאם, והרי הן אצלו במו מלוה. אא״ב נילה

המפקיד דעתו שאין רצונו בכך בנון שחתטם, או קשרן בקשר טשונה, אז

אין הנפקד רשאי להוציאן.

ב< המפקיר שאר חפץ אצל הכירו, אסור להנפקד להשתמש בחפץ

זה לצרכו, ואע״פ שאין החפץ מתקלקל כלל בתשמיש זה מ״מ הוי שואל

שלא מדעת, ושואל שלא מדעת נזלן הוא. ואם ידוע בבירור שאין המפקיד

מקפיד עליו מותר, ויש איםרין נם בזה משום דפקדון אפי׳ בדבר שאין

דרך ב״א להקפיד אסור, משום דהוי שולח יד בפקרון נם בכה״נ ויש

להחמיר.

ג, הייב לשטור את הפקדון באופן היותר טוב כפי הדרך לשמור

חפצים כאלו. ואפי׳ אם הוא אינו מדקדק כ״כ בשמירת חפצים שלו

LAWS AND C U S T 0 A 1 S OF l iSiiAEL

poor and the owner be rich, the former need not do more than the law requires, but where one is required by the law of the land to restoie a lost thing, he is obliged under all circumstances to restore it .

2. Any one who finds a lost thing, whether the thing be marked (or not) is immaterial, after i t had been put theie temporarily (by the owner), e.g, a garment or an axe by the side of the fence, and even if there be a doubt whether the owner had left the article there inten-tionally or whether he had lost i t , then i t is forbidden in such a caso to touch the same. "

3. I f a man, who is aged and respected, found a thing which had been lost and that thing was a common article, i.e., of such a nature that even were i t his own he would not take i t up and bring i t to his house because i t would be undignified for him to do so, he is not bound to attend thereto, he should, nevertheless, do more than the law requires and concern himself therewith even if i t be beneath his dignity.

4. I f one found an article and he does not know who lost it,, whether i t be marked or not is immaterial, as there are many different laws concerning the same, he should consult the ecclesiastical authorities before acting in this matter.

L A W S CONCERNING DEPOSITS.

1. He who deposits money with his neighbour, in these times when we are all engaged in commercial affairs and money is in demand, we must take i t for granted that the depositor tacitly consents to the use of that money by the receiver in the requiiements of his business, the latter is therefore allowed thus to use it, and that (money) assumes the character of a loan, if, however, the money consigned be sealed up, or tied up with a peculiar knot, i t is an indication of the depositor's objection to the use of that money by the receiver and the latter is not permitted to use it.

2. One to whom a neighbour had consigned any article is for• bidden to make personal use of i t , even to put i t to such uses wheieby the article is in nowise spoiled, he is nevertheless as one who bonows without the owner's knowledge, and ho is classed as a robber. I f i t be well known that the depositor would not interpose any objection to his use thereof, i t is permitted to use i t . Some authorities forbid this on account of i t being a deposit, and also in the case of a thing which people do not trouble about. The prohibition is due to the fact that the receiver is also in this manner making use of a trust or deposit and i t is best to follow the stricter opinion and not to use the deposit.

3. I t is the duty of the receiver to guard the article deposited with him in the best manner possible for such an article to be kept, even if the depositor did not usually take pains in guarding his own propei ty, he must nevertheless be particularly vigilant in the keeping

166

הלכות פריקה וטעינה

ת הפקדון כיד בפקדון חייב לדקדק יותר. אין הנפקד דשאי להפקיד א

אחרים אפיי כשרים ונאמנים יותר ממנו אא״כ המפקיד נ״כ דניל להפקיד

. כשבא להחזיר את הפקדץ לא יחזירו לאחד מכני דברים כאלו אצלם

ביתו של המפקיד שלא מדעתי. וכן כשבא להחזיר לו איזה חפץ שהשאיל

לו או לפרוע חובו. אבל יכול להחזיר לאשתו כי מן הסתם היא נושאת

ל אשר לו בידה. י מפקיד כ הבעל ותנת בתוך הבית ו נ ו

הלכות פריקה וטעינה.

ת משאה, בין שהיה ח . מי שפנע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת ת א

עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממה שראוי לה הרי זה

מצוד. לסייעו לפרוק מעליה, שנאמר ,עזוב תעזוב עמו״. ולאחר שפרק

לא יניח את חבירו בצער וילך לו, אלא יעזור לו לחזור ולטעון עליו,

שנאטר ״הקם תקים״. ואם הניח את חבירו ולא פרק ולא טען, ביטל

א תראה את חמור ל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאטר ,

אחיך״ ונוי. פרק וטען, וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת,

ואפי׳ טאה פעטיס, שנאי ״עזוב תעזוב הקם תקים עטו״ לפיכך צריך

לילך עמו עד פרסה שמא יצטרך לו, אא״כ אומר לו בעל הטשא איני

צריך לך. וטצות פריקה צריך לעשות בחנם. אבל למעון אינו מחויב אלא

בשכר, וכן בער מה שהולך עמו מחויב לשלם לו.

4 בני חבורה שאירע •לאחד מהם שרנלי חמורו רעועות אין בני ב

חבורה רשאים ליפרד עמ חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך, אבל אם נפל

חמורו ואינו יכול עוד לילך כלל רשאימ ליפרד ממנו ואין צריכין

להתעכב בשבילו יותר מדאי. וכן בני חבורה שנוםעין בענלות ואירע

לאחד טהט איזה קלקול שצריך לשהות טעט לתקן אין חביריו רשאים

ו אלא א״כ צריך להתעכב הרבה יותר טדאי. ליפרד מטנ

L A W S A N D C U S T O M S O F I R R A E L .

of property deposited with him, and he is forbidden to deliver an article deposited with him into the hands of others, even if they be proper people and of greater integrity than himself, unkss the deposi-tor is accustomed to deposit such property with them. On returning an article which was deposited with him ht, should not return i t to any of the members of thb depositor's household without the latter'8 knowledge, this law also applies when returning a thing that he had borrowed, or when repaying a debt he may, however, return i t to tho depositor's wife, as i t may be assumed, by virtue of her being the manageress of the house, he (the husband) consigns all he has into her charge.

L A W S CONCERNING U N L O A D I N G A N D LOADING.

1. I f one meet his neighbour on the road with his beast lying beneath its load, i t is immatorid whether i t be a fit and proper load or one too heavy to carry, he is required to assist him un-loading the animal, as i t is said : " Thou shalt surely help with him " (Ex. xxi i i . 5), and after he had raised the load he should not depart, leaving his neighbour in distress, but he must help him to replace the load upon it , as i t is said : " Thou shalt surely help him to lif t them up again " (Deut. xxi i . 4). I f he left his neighbour neither helping to unload nor to reload, he has neglected an affirmative precept and transgressed a negative precept, as i t is said, " Thou shalt not see thy brother's ass or his ox fallen down by the way, and hide thyself from them" (ibid.) I f after he had unloaded and reloaded, i t fell offagain, he is obliged to assist him again in unloading and reloading, even a hundred times, as i t is said : " Thou shalt surely help with him " (Ex. xxii i . 5), " Thou shalt surely help him to lift them up again " (Deut. xxi i . 4) and for that reason he must accompany him the distance of a parasang,1 as he may perhaps need him, unless the owner of the load tell him, " I do not need you." The commandment of unloading is to be don© gratuitously, but one is not obliged to load otherwise than for compensation, he should also be paid for accompanying him.

2. I f a party travel together and an accident occurred to one of the party's asses through breaking its leg, the companions are not permitted to sep irate with their asses from him and to leave him alone on the road, but • i the accident that occurred to the ass be of a serious nature and one that wi l l prevent i t from continuing the journey, they need not, for his sake, tarry any longer than a reasonable time and can separate from him. Likewise in a company who are travelling together in vehicles, and if an accident happened to one of the latter 80 that i t is necessary to delay a little to repair the damage, the com• panions are not permitted to separate unless the delay be prolonged beyond a reasonable time.

•The Parasanj = 4 mil3=the distance walked by the average pedestrian in 1 boar 12 mlnutoi.

>67

דיני שטירת ועוף ואיסור צביח

הלכות שמירת הגוף ובל תשחית.

א# מ״ע לעשות מעקה לגגו שגא' ועשית מעקה לגגך. גיבה המעקה

אין פחות מי׳ טפחים גבוה. ותהא חזקה נדי שישען אדם עליה ולא הפול.

גגין שלגו שאין משתמשין עליהט פמורין ואםגם לא הגג בלבד חייב

במעקה, אלא כל דבר שיש בו סכגה שיבשל בו ארמ וימית, הייב במעקה

ותיקין. וכל הטניחו בלי טעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה

שנאמר ״ולא תשום דםים בביתך״. כגון טי שיש לו בור בתוך חצירו

ה עשרה מפחים או לעשות לו כיסוי שלא יפול ט חייב לעשות לו הוליא נ

ה להסירו ולהשטר ש ע ת ו צ ת נפשות ט בו אדם. וכן כל מכשול שיש בו סכנ

ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמד לך ושמור נפשך מאד. ואם הניח

ולא הסיר את המבשולית המביאים לירי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר

בלא תשים דמים בנון אם םילם רעוע עומד בביתו וחצרו וכן המנרל

ב רע. ל ב

ב. כשם שצריך להאדם ליזהר בנופו שלא לאבדו ושלא לקלקלו

ושלא להזיקו במו שנא׳ השמד לך ושמור נפשך מאד, כך צריך ליזהר

בפםינו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא להדקו. ובל המשבר כלי, או

קורע בנד, או מאבד מאכל או משקה, או ממאםמ, או זורק מעות לאיבוד,

ל דבר שהיה ראוי שיהנו בו בני אדם עובר בלא וכן המקלקל שאר כ

ת עצה" ונוי. תעשה שנאי ״לא תשחית א

איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס.

א. אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל

בעל חי מצער אפילו של הפקר ואפי׳ של נכרי, אך אם הם מצערין

לאדם או שצריך האדמ להמ לרפואת או לשאר דבר, מותר אפי׳ להרנן

ואין תוששין לצערן שהרי התורה התירה שחישוב

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S R E L A T I N G TO PHYSICAL PRESERVATION A N D TO T H E

PRECEPT " N O T TO DESTROY."

1. I t is a positive commandment for one to make a battlement for his roof, as i t is said: " And thou shalt make a battlement for thy roof" (ibid. 8). The height of the battlement should not be less than ten hand-breadths and i t should be strongly constructed, in order that i t may not give way when one leans upon i t . The roofs of our houses are exempt from this precept because we do not use them as in the East. Hie precept applies not only to the roof, i f used, but also to any place where danger might arise through a person meeting with an accident there and entailing a possibility of fatal consequences. Proper safeguards are required in all such cases and anyone who neglects this precaution violates an affirmative precept and transgresses a negative precept, as i t is said : " Thou shalt not bring blood upon thine house " (ibid.) E.g., if one have a wall in his court, he is obliged to put around i t an entrenchment ten hand-breadths high or to cover i t to prevent anyone falling therein. So also with regard to any stumbling-block which might prove a danger to life, i t is a religious duty to remove i t or to beware thereof and to warn others in a kind manner, as i t is said: " Take heed to thyself, and keep thy life diligently" (ibid. iv. 9). I f one left these dangerous obstacles thereby not removing them, he has violated an affirmative precept and transgressed the law, " Thou shalt not b /ng blood upon thine house " (ibid. xxi i . 8). E.g, i f a broken ladder stand in his house or in his court, or if one bring up a vicious dog (it is his duty to remove the same).

2. Just as a man must guard his body against all injury or harm, as i t is said: " Take heed to thyself, and keep thy life diligently (ibid. iv. 9), likewise has he been enjoined to guard his money against all loss, therefore one who breaks any utensil, or who tears a garment, or destroys food or drink, or befouls them, or who throws away money or spoils anything that is proper for man's enjoyment, transgresses a negative precept, as i t is said: " Thou shalt not destroy the trees thereof" (ibid. xx. 19).

L A W S CONCERNING CRUELTY TO A N I M A L S A N D CASTRATION.

1. I t is forbidden, according to the Torah, to hurt any living creature. I t ie, on the contrary, one's duty to save any living creatures from pain, i t is immaterial whether the creature be ownerless or if i t belong to a non-Jew. Nevertheless if they be injurious to man or i f they be required for medicinial purposes or for any other human need, i t is permitted to k i l l them and we do not hesitate to cause them pain thereby (of course, only the minimum pain) since the Torah has per-mitted Shechitah (ritual slaughter).

168

דיני נדרים ושבועות

ב. סוסים המושכים כעגלה והגיעו למקום מקולקל או להר גביה

י על ואיגן יכולין למשוך בלי עזר, מצוה לעזור אף לגכרי משוס צער נ

ה רבה למשוך יותר מאשר בכחם. כ חיים שלא יכה אותמ הגכרי מ

, חיה ועוף בעגין שיהיה להם צער. ה מ ה ג. אסור לקשור רגלי נ

ד. אסור להושיב עוף על ניצים משאיגו מיגו משום צער

י חיים. על נ

, חיה ועוף, אחד טמאים ה מ ה ה. אסור לסרס נין אדם, ונין נ

ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ, וכל המסרס חייב

מלקות. ואפילו להשקות כוס של עקרין לאיש או לשאר בעלי חיים

הזכרים אסור.

ו. אסור לומר לעכו״ס לסרס בהמה שלגו. וי״א דאפילו למכרה

לעכו״ם או ליתגה לו למחצית שכר אם ידוע דיסרםה אסור, משום דעכו״ס

נ״כ מצווה על איסור סירוס, וא״כ הישראל עובר על פגי עור, ומיהו אס

ק גותן לעכו״ם אחר לסרס לכ״ע שרי אין העכו״ם הקונה מסרס כעצמו ר

דאז הוי לפני דלפני ומותר,

דיני נדרים ושבועות.

4 אל תהי רניל בנדרים, כל הנודר כאלו בונה במה בשעת א

איסור הבמות, והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן שחייב משום שחוטי

חוץ, והני מילי בשאר נדרימ אבל נדרי הקדש, מצוה לקיימן ולא ישאל

עליהם אלא בשעת הדחק.

ב. וכן יתרחק מן השבועה, אבל אס עבר ונשבע על איזה דבר

לא ישאל עליו, אלא יעמוד בשבועתו אע״פ שהוא מצטער, ואין נשאלין

על השבועה אלא בשעת הדחק.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. When horses which are drawing a cart come to a rough place or to a high hill and they cannot draw the cart without help, i t is a religious duty to help even the 110rse3 of a non-Jew, because of the precept forbidding cruelty to animals, lest the owner smite them to make them draw more than their strength permits.

3. I t is forbidden to bind together the feet of a beast, animal or bird in any way that might cause them to suffer pain.

4. I t is forbidden to make a bird sit on eggs which are not of her own species, for this is cruelty to the creatures.

5. I t is forbidden to castrate either a man, beast, an animal or a bird, clean or unclean, in Palestine or elsewhere. Anyone who trans-gresses deserves punishment by stripes. I t is also forbidden to give a man or any other male living being anything to cause sterility.

6. I t is forbidden to tell a heathen to castrate one of our animals. Some authorities say that i t is forbidden even to sell i t to a heathen or to give i t to him on terms of half the profits if one be aware that he wi l l castrate i t , because tho heathen is also forbidden to castrate. Therefore, in acting thus the Israelite would cause the heathen to transgress the law. If, however, the heathen who is the buyer would not himself castrate, but would give i t to another heathen to castrate, this procedure is, according to all authorities, permitted, since the possible indirect cause of transgression is not operative in this caso.

LAWS REGARDING Vows A N D OATIIS.

1. One should not become accustomed to making vows. Every one who makc3 a vow is as though he had built a high place when i t is forbidden to do so; and any one who fulfils such a vow is as though he had offered an offering upon the high place and thereby incurred guilt for offering a sacrifice outside the Temple. This applies to ordinary vows, but one is commanded to keep vows of consecration and one should not consult the wise concerning them, except in a case of necessity.

2. One should likewise keep aloof from taking an oath, but if one had transgressed and did take an oath concerning any matter, he should not consult the wise regarding its annulment as he is obliged to fulfil it, even if i t cause him distress. One should not consult the VTise regarding the annulment of an oath except in case of necessity.

169

דיני נדרימ ושבועות

חד ג. צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אי; טוב לי

אלא אם יש לו כידו מה שהוא רוצה ליתן יתן מיד, ואם אין לו, ימתין

עד שיהיה לו ויתן בלא נדר, ואם פוסקים צדקה וצריך לפםוק עמהס

יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר, וכן כשמזבירין נשמות שנודרין

לצדקה יש לומר כלי נדר, אם הוא בעת צרה מותר לו לנדור.

ע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה, ט ק ד. אם דעתו ל

והוא ירא פן יתרשל אח״כ או שהוא מתירא פן יסיתהו היצר לעשות

איזה איסור או למנעו מלעשות איזה מצוה, מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר

ה אלא בדיבור ע ט או בשבועה, ואפילו אם לא אמר בלשון נדר או ש

בעלמא, הוי נדר ומחוייב לקיים, ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר

שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר בלי נדר. וטוב שירגיל הארס א״ע כן

אפי׳ באםרו לעשות דבר רשות, כדי שלא יבשל ח״ו בעין נדרימ.

ה. מי שנודר נדרים כדי לתקן מדותיו, הרי זה זריז ומשובח,

כיצד, הרי שהיה זולל, ונדר שלא יאבל בשר איזה זמן, או שהיה שונה

ביין ואסר עליו את היין ושאר משקין המשכרין, וכן מי שהיה משנאה

ביפיו וקבל עליו גזירות וכיוצא בזה, נדרים כאלו המה עבודת השם ית׳׳ש

ומ״מ נם בנדרים כאלו אין לו לארם להרגיל את עצמי, אלא יש להתגבר

על יצרו נס בלא נדרים.

4 אין הנדר חל אלא אם היה פיו ולבו שוים, אבל אם נדר ן

ט %דר ולא ל בטעות שלא היה דעתו כמו שהוציא בשפתיו או שהרהר ב

הוציא בשפתיו, אין זה נדר.

J מי שנהנ איזו חומרא בדברים המותרים מרינא מחמת םיינ וגדר

ופרישות בנון תעניות שבימי הסליחות או שלא לאכול בשר ושלא לשתות

יין מי״ז בתמוז ואילך, וכיו״ב אפילו לא גהג כן רק פעם אחת אלא

שהיה בדעתו לנהונ כן לעולם או שנהנ כן נ״פ אף ע״פ שלא היה

בדעתו לגהוג כן לעולם ולא התגר. שיהא בלי נדר ורוצה לחזור מפני

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. I t is necessary to avoid making a vow with regard to any matter. I t is not good to vow, even for charity, but if one d°sire to .give something which he has in his possession, he should give i t forth-with, otherwise he should wait until he has i t and then he should give i t without any vow. I f a call be made for charity and one is obliged t o contribute in common with others, he should, when offering, ex-;pressly stipulate that he is not making a vow. A t a memorial service, where i t is usual to make charitable offerings, one should say, " I am not making any vow." When one is in distress he is permitted to make a vow.

4. I f one resolve to fix a certain time for the study of the Torah or to observe a certain commandment and he is afraid that he wil l thereafter relax in his exertions in this matter, or if he fear lest, incited by passion, he might do something which is forbidden or he might be prevented thereby from observing one of the commandments he is permitted to fortify his soul by making a vow or taking an oath. Even if, when making a resolution, one merely make a simple declar-ation not in the formula of a vow or an oath, i t is nevertheless a vow, «nd he is obliged to keep i t . One should therefore take care, when he resolves to do a good deed or to adopt a certain good practice, to say that he does so without makiDg a vow. This is likewise a good rule for a person to observe even when saying that he will do something which is optional, so as to obviate transgressing the sin of violating one's vow.

5. One who made a vow in order to improve his conduct is zealous and praiseworthy, e.g., if one be a glutton, and he vows that he wil l not eat meat for a certain time, or if he be intemperate and declares that he wil l not touch wine or other intoxicating spirits, like-wise one who allowed himself to be conceited and proud on account of his good looks and to correct this folly he takes upon himself to be a Nazarite or the like, in all these cases these vows are for the worship of God. Nevertheless one should not accustom oneself to take even tuch vows, but one must strive to conquer one's passion even without a vow.

6. A vow is not effective unless the hps and heart (of the speaker) are in harmony, but if one made a vow in error, that is, he uttered with his lips a vow that he had no intention of making, or he thought of making a vow but he did not utter i t with his hps, i t is not accoun-ted a vow.

7. I f one had accustomed himself to strictly observe certain practices, from which he is exempt by law, but which he has volun-tarily assumed that they should serve him as a barrier and a fence for self control, e.g., fasting during the Ten days of Penitence, or abstain-ing from meat and wine from the 17th day of Tammuz to the 9th of Ab, and practices similar to these, even i f he thus conducted him-self but once, but he had i t in his mind to make a rule thereof, or if he had thus conducted himself three times, although he did not

170

דיני נדרים ושבועות

שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן

לשם גדר. לכן טי שהיא רוצה לנהונ באיזה חוטרות לסייג ופרישות,

יאמר בתחלה שאיגו מקבל עליו כן בגדר, וגס יאמר שאין בדעתו לנהוג

כן, אלא בפעם ההיא או בפעמים שירצה ולא לעולם.

ח, כיצד מתירין את הגדר או השבועה. הולך אצל שלשה אגשים

בגי תורה ואחד מהם יהיה בקי כהלכות גדרים שידע איזה גדר יכולין

להתיר ואיזה מהן איגם יכולימ להתיר ואיך מתירין, והם יתירו לו, ומי

שגדר בחלום טוב, יתירו לו עשרה בגי תורה.

ט, אע׳׳פ שלעגין כל הטצות שבתורה אין הבן געשה גדול עד

שיהיו לו שלש עשרה שגה והביא שערות והבת איגה גדולה עד שיהיו

לה שתים עשרה שנה והביאה סימנים, אבל לעגין גדר ושבועה יש להם

ת קדימה שנה אחת. שהקטן בן שתים עשרה שנה ויום א׳ והקטנה ב

אחת עשרה שנה ויום אחד אפילו לא הביאי סימנים אם מבינים לשם מי

נדרו ונשבעו, נדריהם נדר, ושבועתם שמעה, אבל פחותים מזמן זה, אפי׳

מבינים, אין דבריהם כלום. ומ״ם נוערין בהם שלא ירנילו לשונם בנדרים

א דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש, נוזרין עליהם ו ם ה א ושבועית ו

שיקיימוהו.

. האב מפיר נדרי בתו עד שתתבנד, דהיינו, שיהיו לה י״ב שנה י

וששה חדשים והוא שלא נשאת. והבעל מפיר נדרי אשתו. כיצד מפירין,

אומר נ״פ מופר או בטל או שאר לשון המורה שהוא עוקד את הנדר

ה לא ר ת מעיקרו בין שאומר כן בפניה או שלא בפניה. אבל לשון ה

מהני באב ובבעל, ונס אין יכולין להפר רק ביום שמעם, דהיינו אם שמעו

ל הלילה וכל היום שלאחריו, ואם שמעו כיום ת הלילה מפירין כ ל ח ת ב

סמוך לצאת הכוכבים אין םפירין רק עד צאת הכוכבים. ויותר אינם

יכולין להפר. בשבת לא יאמר לה מופר ליכי כמו בחול אלא טבטל

ה ל ח בלבו ואומר לה מלי אכלי וכיוצא בזה. ואס האב או הבעל אמרו ת

L A W S AND C U S T O M S O F I S R A E L

resolve to make a rule thereof, if he had not stipulated that he was doing 80 without making a vow, and he desires to change his custom owing to his ill-health, he requires absolution of his vow, and he should make the opening remark (to those who wi l l absolve him) by declbring that he regrets that he had acted as though he had made a vow; therefore one who desires to adopt a very strict observance of some law, that should serve him as a fence for self-control he should first say that he does not adopt i t by a row, he should furthermore 6ay that i t is only for this occasion or for any other time when he wil l desire thus to act and that he has no intention of making a regular practice thereof.

8. How are vows or oaths to be annulled ? The one, who had made the vow or had taken the oath, goes to threo men who are learned in the Torah, and (at least) one of them is to be an expert in the laws concerning vows in order that he may know what kind of a vow may be annulled and what kind may not and in what manner they may be annulled, these three absolve him. One who makes a vow in a dream should be absolved thereof, preferably by a body of ten men who aro learned in the Torah.

9. Although with reference to all the precepts in the Torah a son is not considered of age (and liable to perform same) until he is 13 years old and shows signs of puberty, and with regard to a daughter the age is 12 years, but with reference to a vow or an oath they both become responsible a year earlier (than the aforementioned ages). Thus a son who had reached the age of twelve years and one day and a daughter of eleven years and one day, even though they lack the signs of puberty, and who furthermore understood in whose Name they made the vow or took the oath, their vows are of no account. They should, nevertheless, be reprimanded, and taught not to accustom themselves to make vows or to take oaths. But if the vow be of a trivial nature, not entailing (by its fulfilment) any physical suffering, they should be compelled to keep i t .

10. The father may annul the vows of his daughter until sho arrives at the age of twelve years and six months if she be unmarried. The husband may annul the vows of his wife. How are the vows annulled 1 He says three times " I t is invalid (מופר) ״ or " nul and void" or he uses some other expression which indicates that he has entirely abrogated the vow, i t being immaterial whether he said so in her presence or not. But the expression (התרה) i.e., declaring that to be permitted (which the one who took the oath had stated to be for-bidden) does not apply to a father or a husband ; moreover they can only declare the vow void during the day they heard i t declared. Thus if they heard the vow pronounced at the beginning of the night they can declare i t void during the whole night as well as the day following. I f they heard i t by day just before the time when the stars become visible, they can declare i t void only until the appearance of the stars, thereafter they cannot annul the vow. On Sabbath he must not say

171

דיני תפלת הדרך

שהוא מרוצה על הנדר אע״פ שלא אמר בפירוש אלא שאמר לשון שהוא

מודה שהוא מרוצח ואפי׳ אם רק בלבו תושב שהיא מרוצה בנדרה שוב

אינו יכול להפר.

, איזה נדרים יכולין האב או הבעל להפר דוקא דברים שיש א י

בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט, כיחול ופרכוס, וביוצא בזה. והבעל

יכול להפר נם דברים שאין בהם עינוי נפש אס הם מן הדברים שבין

איש לאשתו ונורמים איבה ביניהם אבל אלו אינם מותרים אלא כל זמן

שהיא יושבת תחתיו. ולאחר שנתאלמנה או נתנרשה אסורה בהן.

דין תפלת הדרך ושאר דברים שצריבין ליזהר בדרך.

. היוצא לדרך בין מביתו כין ממקום שהיה לן כדרך וכן בחזרתו א

לביתו לאחר שיצא מעיבורה של העיר דהיינו שבעים אמה ושני שלישי

ת הדרך. יהר״מ ה׳ או״א ל פ אמה לאחר שכלו כל הבתים, מתפלל ת

שתוליכנו לשלום וכוי. אומדה בל׳ רבים רק ותתנני לחן אומר בלשון

יחיד. ויותר טוב לאומרה לאחר שיצא מיל מעיבורה של עיר וכשהוא

ככר בדרך ולן באיזה עיר יכול לאמרה בבוקר נם קודם שיצא.

ת לכל הפחות פרסה. כ ל ב, אין להתפלל אותה אא״כ יש לו ל

ל ולכתחלה יש לו להתפלל בתוך פרסה הראשונה. ואס שבח יכול להתפל

כל זמן שהוא בדרך ובלבד שעדיין לא הניע לתוך פרסה הסמוכה לעיר

שהוא רוצה ללון בה.

ת הדרך צריכין לאמרה סמוך לברכה אחרת ולכן אם יוצא ל פ ג4 ת

בבוקר ואומר בדרך ברכת השחר או שהיה לן בדרך באיזה עיר (שאז

ת הדרך נם קודם שיצא) ואומר אפילו קודם שיצא, בברכת ל פ יכול לומר ת

השחר יאמרה אחר ברכת הנומל חסדים טובים לעמו ישראל ואס הולך

לאחר התפלה מביתו יאכל או ישתה איזה דבר על הדרך ויברך ברכה

ת הדרך. ל פ אחרונה וסמוך לה יאמר ת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

to her (סו6ר) " i t is invalid for thee " as on week days, but he should annul i t in his heart and say to her: " Take, eat" or similar expres-sions. I f the father or the husband first say that he is satisfied with reference to the vow, although he had not explicitly said this but he uses such language which indicated that he was satisfied, or even if he only thought that he was satisfied with her vow, he cannot then annul the same.

11. What vows can the father or husband annul % Only such as involve physical suffering, e.g, to abstain from washing or toilet (perfume) or cosmetics or rouge and such like. The husband can annul even such vows which do not involve physical suffering if they refer to private matters between husband and wife and might provoke jealousy between them. These vows can only be disallowed as long as she live3 with him, but if she became a widow or divorced she is bound by the VOWB.

T H E L A W REGARDING T H E PRAYER FOR A JOURNEY A N D OTHER

MATTERS TO BE NOTED W H E N TRAVELLING.

1. One who goes on a journey, whether from his house or from the place where he lodged over night on his journey, as soon as he has gone beyond the outskirts of the city, i.e. 70§ cubits beyond the last house, should say the prayer for a journey, namely, יהו׳״ט הי

The prayer is said in the plural except iu tho אויש שתוליכנו לשלום וכוי.1phrase ותתנני לחן. I t is proper to say the prayer after one had tra-veiled 2,000 cubits (i.e., a mil) beyond the outskirts of the city and when he is travelling and has lodged over night in any place he can say i t in the morning before he 1 esumes his journey.

2. The prayer is to be said if he travel at least a parasang (4 mils) and one should take care to say i t during the first parasang, if 11c should forget to do this, he can say i t as long as he is travelling pro-vided he had not yet reached the last parasang on his road to the city where he intends to spend the night.

3. This prayer should be recittd immediately after a benediction. Therefore if one go forth on a journey in the morning and he says on the road the morning prayers or if he had lodged over night when on his journey in a certain place, he can say this prayer before he resumes the journey. In the morning prayers he should say i t after the bene-diction גומל תסריט טובים לעמו ישראל 4. I f he set foith from his house after he had said his morning prayer, he should eat or drink something on the road and say the concluding benediction (or Grace) and then say the piayer for the journey.

1See Authorised Daily Prayer Book, p 310. 172

*Ibid p. 7.

דיני תפלת הדרך

ד, יש לאמרה כעטידה. ואם הוא רוכב או הולך כעגלה אם

אפשר להעמיד הבהמה יעמידה משוס דרכוב כמהלך דמי ואמ לאו

אומרה כך.

ה. א״א אותה אלא פ״א בכל יום שהוא הולך, אבל אס חגה

באיזה עיר על דעת ללון שם ואח״כ גמלך ויצא ממגד. לעבור חוצה לה

או לשוב לביתו, אומרה פעם שגית. אם הולך ביום ובלילה או שהיה לן

שלא במקום ישוב, פעם ראשוגה אומרה בחתימה ובשאר הימים אומרה

ל זמן שלא לן כמקים ישוב גחשב הבל כדרך אחר. בלא חתימה כי כ

. טרם צאתו לדרך יש לו ליתן צדקה ויש ליטול רשות מהגדולימ ן

שבעיר, שיברכו אותו שיצלית כדרכו ויש להשתדל שילוו אותו איזה

ת הכירו כשהוא פורש ממגו צריך לעמוד במקוטו עד אגשים והמלוה א

שההולך יתעלם מעיגיו. המברכים לההולך בדרך לא יאמרו לו לך כשלום

אלא לך לשלום, כשהוא בדרך יעסוק בתורה שגא׳ ״ובלכתך בדרך", ויאמר

ת עמו בכל יום איזה מזמורי תהלים בכוונה והכגעה ויזהר שיהא לו פ

אפי׳ הולך במקום קרוב נם יש לו ליקח עמו ציצית שמא הפסל ציצה

ולא ישינ אחרת ויתבמל מטצוה. לעולם יכנם אדם בכי טוב ויצא בבי

טוב פי' כשיכנס ערבית לבית המלון יכנס בעוד החמה זורחת, ולמחר

ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו. לא יאכל הרבה כשהוא בדרך.

J באכםניא שהוא אוכל שמה צריר לדקדק אם הבעה״ב ואנשי

ביתו המה כשרים ונאמנים. ואם רוצה לאכול בשר במקים שאינו ידוע

לו צריך לחקור ולדרוש היטב מי הוא השוחט ומי הוא הרב והמשגיח עליו,

ת שחרית בדרך יזהר להתעטף בטלית ל פ ל ת ל פ ת ח. כשהוא ט

ל בבית־הכנםת כי הטלית קטן רחוק שיהיה ל פ ת ה כטו שהוא ט ל מ נ

כשיעור, אם הולך ברנליו אזי כשאוטר הפסוק שטע ישראל וכו׳ ובשבמל״ו

בתפלת צריך לעטור שיכוין לבו היטב ואם רוכב או יושב בענלה מותר. ו

שמ״ע יעמוד. ואם הוא נחוץ לדרכו, אם יכול לעטור לכל הפחות כשלש

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

4. I t should he said whilst standing, if he be riding or travelling in a conveyance and if i t be possible to let the animal drawing the same stand still he should do so, because one riding an animal is con-sidered to be like one who walks. I f i t be not possible to let the ani-mal stand still, he should say i t whilst travelling in the conveyance.

5. I t should be said only once daily whilst travelling, but i f he rest in a certain place for the purpose of staying there overnight and then he changed his mind and went away thence to reach another place or to return to his home, he should say i t again. I f he travel by day and by night or i f he spent the night in an un-inhabited place, on the first occasion he should say the prayer to the end, but on the other occasions he should say i t without the concluding benediction (כרוך . . . שומע תפלה) for as long as he does not spend the night in an inhabited place, his journey is reckoned as one uninterrupted way.

6. Before going on a journey one should give charity and also bid farewell to the leaders of the community so that they may bless him, wishing him a prosperous journey and if possible he should get some of them to accompany him a little way. One who accompanies his companion must stand still when the latter departs from him until he disappears from his view. The people who bless a person going on a journey should not say to h im: " Go in peace," but " Go towards peace." When travelling he should meditate on the Torah, as i t is said : " And when thou walkest by the way " (Deut. v i . 7). He should say devoutly and humbly a few psalms daily. He must be careful to take bread with him even if he be going to a place in his vicinity, hb should also take fringes (ציצת) lest one of his fringes become unfit for use and then he would be unable to obtain another and he would be interrupted in the performance of a religious duty. A per-son should always enter a place whilst i t is still day 1 and also go forth during day time, i.e., when he wishes to come to an inn for the night, he should go in whilst the sun is still shining and on the morrow he should wait for sunrise and then set out on his journey which wi l l be prosperous. He should not eat much whilst travelling.

7. I t may be necessary to make inquiries concerning his lodging to ascertain if the owner and his staff be trustworthy. I f he desire to eat meat in a place which is unknown to him, i t is necessary to investigate carefully the reputation of the slaughterer and to inquire concerning the ecclesiastical authority and the one who superintends the Shechitah (ritual slaughter).

8. When saying the morning prayers whilst on a journey he must enwrap himself in a large Tallis just as he would do when pray-ing in the Synagogue, for the Arba' Kanfos lacks the proper size of a Tallis. I f he were walking when he says the verse שמע "Hear, 0 Israel," etc., (ibid, i) and the words בשבמל״ו, he must stand still in

1 Ct T. B. Peaachim 2a. The expression means l i t . " that It wa» good," gee Gen. L 4. 173

דיני תפלת מנחה

ברכות ראשונות ובשלש ברבות אחרונות מוטב. ואס לאו, יתפלל מיושב

בענלה ויעשה הכריעות מיושב. ואטנס טוב יותר שיתפלל אפי׳ מיד

בעלות השחר ונם מנחה אפי׳ מיד חצי שעה אחר חצות היום כדי שיוכל

להתפלל מעומד וכראוי.

ט. אם אכל בדרך כשהוא מהלך מיתר לברך ברהמ״ן נ״כ כשהוא

מהלך מפני שאין דעתו מיושבת עליו אם יצמרך להתעכב, אבל אם

ת המזין צריך לברך מיושב. ב ר אכל מיושבת גס ב

י. קצת גוהגין שבהיותם בדרך ואוכלים בבית עכי״ם אין מברכין

בזימון משום דלא הוי קביעות. ומ״מ אמ קבעו עצמן שם לאכול ביחד

איגו גכון לבטל הזימון ויאמרו הרחמן הוא ישלח לגו ברכה מרובה

במקים הליכתגו ובטקיס ישיבתגו עד עולם. ואם אוכלים טשל א' יכולין

ת בעה״ב הזה וקאי על בעל הסעודה. ואם לאו לומר הרחמן הוא יברך א

יאמר הרחמן הוא יברך אותגו.

. מדינא אסור לילך בע״ש יותר מן שלש פרסאות בין לביתו א י

בין למקים אחר כדי שיוכלו להכין צרכי סעודות שבת כראוי ובמדינות

ל אלו אין נזהרין בזה מפני שרוב כני אדם מכינים בריוח. ומ״מ צריך כ

ארם ליזהר מאד שיכנס לאושפיזא בעוד היום נדול כי הרבה חילול שבת

בא על ידי מה שמתאחרים.

יב. מי שהוא ביום שבת קודש בדרך במלון, ויש לו מעות. אם

ק בכיסו שהרי הם מוקצה. ואם י יכול להפקירן או להצניען אסור להחז

טתירא שמא יננבום ממנו יתפרם ע״ש בבגדו וישב בבית ולא יצא בהם

ל ת זה שאינו יוצא כ מ ח במקום שאין עירוב, אך אם יש לחוש שמא מ

היום מביתו ירנישו שיש לו מעות וינזלם ממנו מותר לצאת בהם כשהם

תפורים בבגדו. אבל אם הם בכיסו ככל ענין אסור.

דיני תפלת מנחה.

. עיקר זמנה הוא בט׳ שעות ומחצה ולמעלה והיא נקראת מנחה א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

order to pray with devotion. I f he ride or sit in a vehicle he can say this prayer as he is situated. He must stand still to say the Shemoneli 'Esreh. I f he be pressed for time to complete his journey, he should, if possible, stand still at least for the recital of the first three benedic-tions and the last three benedictions I f not, he should pray •whilst sitting in the conveyance and thus perform the customary rights of bowing Nevertheless i t would be preferable to say the Sliemoneh 'Esreh immediately after dawn and to say the afternoon prayer directly after 12.30 p m , in order to pray standing and in the proper manner.

9. I f one ate whilst walking on a journey he may say Grace after meals whilst continuing the journey because he would feel uneasy if he wero compelled to delay (to say the Grace whilst sitting down). I f he ate whilst silting then he must say the Grace in a like position.

10. The custom obtains among a few people that if they eat in the house of a heathen whilst travelling they do not unite to say the Grace after the meal, since they had not made an appointment here for this purpose. If, however, they had agreed to unite to eat together there, i t would not be right to ignore the duty of uniting for saying Grace. They should say the following extra הרחמן הוא ישלח לנו : הרחמן I .ברכה מרובה במקום הליכתנו וכמקום ישיבתנו עד עולם f they partake of the food of an individual they can say the special הרחמן הוא יברך את : הרחמן הרחמן referring to their host, otherwise they should say ,בעהיב הזה

הוא יברך אותנו.11. According to the strict interpretation of the law, i t is for-

bidden to go on Friday more than three parasangs either to his house or to any other place, so that his household can prepare the Sabbath meals as is proper. I n these lands we are not particular in this matter because the majority of people prepare in ease. Nevertheless i t i3 necessary for everybody to enter his home whilst i t is day, for fre-<juently the Sabbath is desecrated by people delaying in this matter.

12. I f one were in a lodging whilst on a journey on the Sabbath and he had money with him, if he can deposit i t or put i t away in safety i t is well, as he must not keep i t in his pocket for the money is i.e. that which is forbidden to be handled or used on Sabbath or) מוקצהHolyday). I f he fear that the money wil l be stolen from him, he may sew i t in his garment on Friday and he should remain indoors and not go out on the Sabbath wearing this garment in a place where there is no 'Erub (i.e the symbolical act whereby the legal fiction of com• munity or continuity is established).1 But i f there be cause to fear that by reason of his refraining from s׳oing out the entire day, the people wil l imagine that he has money and that they might rob him, he can then go out with the money sewed in his garment but he may not go out under any circumstance i f the money be in his pocket.

T H E L A W S CONCERNING T H E AFTERNOON SERVICE (מנחה). 1. The right time for the Afternoon Service is at 9£ hours of

the day and that is called the short period for Minchah (small Minchah.) 1Sac Jaatrow, Tarjam Dictionary, p. 1075 b.

174

דיני תפלת סנחד,

קטנה. ובשעת הדחק. בגין שהוא צריך לצאת לדרך או שהוא צריך

חה לאכול, יכול להתפלל מיד לאחר שש שעות וטחצה והיא נקראת סנ

נדולה. והטשך זטנה הוא לכתחלה עד שעה ורביעית שעה קורט הלילה

ולא יותר. וזה נקרא פלג המנחה. כי משעת טנחה קטנה עד הלילה הוא

שתי שעות ומחצה. והחצי מזה היא שעה ורביעית ובדיעבד או בשעת

ל עד צאת הכוכביט. וכן נוהנין עתה כרוב הקהלות ל פ ת ה הדחק יכול ל

שמתפללין מנחה ממוך ללילד, ושעות אדו הטה שעות זטניות, דהיינו,

ק היום לי״ב חלקימ ואס ל ח ת לפי ערך היום מזריחת החמה עד שקיעתה ט

היומ נדול י״ח שעות אזי שעה ומחצה נחשבת לשעה.

ב, אסור להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה קמנה,

וסטוך, היינו חצי שעה קודם. ואם אינו קובע עצטו לסעודה אלא שאוכל

או שותה דרך ארעי פירות או תבשיל אפילו טחטשת טיני דנן יש

ם בזה. וכן אסור ליכנס לטדחין או להסתפר מתידין. אכל יש להחמיר נ

סמוך למנחה קמנה. וסעודה נדולה, כנון סעודת נישואין או ברית מילה

וכדומה, אסור להתחיל אפילו סמוך למנחה נדולה, דהיינו מחצות היום

אסור אלא ימתינו עד זמן מנחה נדולה ויתפללו קודם הסעודה ובמקים

שקורץ לבהב״י יהוא רניל לילך לבהכ״נ להתפלל בציבור מותר להתחיל

סעודה קטנה סמוך לטנחה קטנה ונם אח״כ ובלבד שמיד שקורץ לבהכ״נ

יפסיק טטה שהוא עוסק, להתפלל, וסעודה נדולה סטוך לטנחה קטנה אסור

להתחיל אפילו כטקום שקורין לבהכ״נ.

ת שחרית ל פ ת ת מנחה צריכין נ״כ נמ״י עד הפרק כמו ל ל פ ת ג, ל

ת מעריב אם הפסיק בין מנחה וכן למוסף אם הפסיק בץ ל פ ת וכן ל

שחרית צריך ליטול ידיו.

ד, אין לומר אשרי שקידם מנחה עד שיהא מנין בכהכ״נ כדי

שהש׳״׳ן יאמר הקדיש על מה שאמרו ב״י. ואם אמרו אשרי בלא מנין

ואח״ב נשלם המנץ יאמרו איזה מזמור ואח״כ יאמר הש״׳ן קדיש רש

להש״ץ להתעטף בטלית קודם אשרי שלא להפסיק בין אשרי לקדיש ואם

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i n a case of emergency, o.g., i f he had to go on a journey or to take a meal he can say the afternoon service immediately after hours of the day (=12.30 p.m.) and this is called (the beginning of) the "large Minchah." Actually its l imit is extended to one hour and a quarter before night but not later. This is called פלג המנחה (half of the small Minchah, but i f the day be exactly 12 hours long, this point of time is at 4.45 p.m ), for two hours and a half intervene between the begin-ning of the small Minchah and nightfall, and half of this period is one hour and a quarter. I f there were no option or in a case of necessity one can say the afternoon service until the stars appear. Likewise we are now accustomed in many congregations to say this service shortly before night. The hours referred to are proportionate to the length of the day from 8unri3e to sunset divided by twelve, and if the day be long containing 18 hours then every "hour" is really one hour and a half.

2. I t is forbidden to begin even a little meal shortly before the "small Minchah." The term "shortly before" means half an hour. I f he did not resolve to take a regular meal, but he was only eating or drinking momentarily, e.g., he partook of fruit or a dish of even one of the five special kinds of corn, to do so is permitted by some authorities. Others are stringent and forbid even this. I t is also forbidden to begin even shortly before the " large Minchah," i.e. at noon, an elaborate banquet, such as a wedding banquet or a feaet to celebrate a circumcision or the like, but he should wait until half an hour after noon had elapsed, and they should then say the afternoon prayer before the feast. In a place where people are summoned to attend Synagogue and if he be accustomed to go there to say his ,orayers with the congregation, he is permitted to begin a little meal shortly before the " small Minchah " and also thereafter, provided he wil l cease eating immediately when they call him to Synagogue to pray. I t is forbidden to begin an elaborate banquet shortly before the "small Minchah," even in a place where they summon people to come to Synagogue.

3. Prior to beginning the Afternoon Service i t is necessary to wash the hands up to the wrists as at the Morning Service. I f on concluding the Afternoon Service he made an interruption before saying the Evening Service, or if upon terminating the Morning Ser-vice he made an interruption before saying the Additional Service, the ablution must be repeated.

which inaugurates the Afternoon Service (.Ps. cxlv) אשרי .4should not be said before there are ten male adults in the Synagogue in order that the Reader can say Kaddish after this psalm has been said in the presence of the Minyan. But if אשרי were said with less than a Minyan present, and in the meantime ten adults had assembled, another psalm should be said after which the Reader should say קדיש. The Reader should enwrap himself in the Tallis before reciting אשרי in order to avoid an interruption between אשרי and קדיש,

175

דיני תפלת םנחה

לא היה טלית עד לאחר שאטר אשרי יתעטף ויאמר איזר פסוקימ

שעליהם יאטר קדיש.

ה. אם השעה דחוקה וקרוב ללילה טתחיל הש׳״ן טיד אחר קדיש

הש״ע בקול רם והצבור לא יתפללו אלא שומעים ועונים עד שאטר האל

הקדוש אז עונימ אמן ומתפללים בלחש ואם השעה דחוקה ביותר ויש

לחוש שאם ימתינו על הש״ץ עד לאחר שיאמר האל הקדוש לא יסיימו

ם בעוד יום. יכולין להתפלל מיד עם הש״ץ בלחש מלה במלה ער ת ל פ ת

האל הקדוש. וטוב אם אפשר שיהא לכה״פ אחד שיענה על ברכות

הש״ץ אמן.

, מי שבא לבהכ״נ ומצא צבור מתפללין ש״ע, מתפלל עטהם ן

ש״ע, ויאמר אשרי לאחר הש״ע, ואם לא יוכל לנמור ש״ע קודמ שיבא

הש״ץ לקדושה. ואם ימתין עד לאחר שינמוד הש׳״ן כל הש״ע עם הקדיש

יעבור זמן תפלה, ימתין מתפלל בלחש עם הש״ץ בחזרת התפלה מלה

במלה ויאמר עמו כל נוסח הקדושה ונם לדור ודור וכו׳ כמו שהוא אומר

ויסיים עמו בשוה ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה. ונס מודים

ית צבור לא יאמר עם יאמר בשוד. כדי שישהה עם הצבור רק ביום תענ

ה כמו שאר יחיד. וכן אם רוצה ל פ הש״ץ ענגו אלא אוטרו כשומע ת

להתפלל מעריב עם הצבור, ואם ימתין עד אחר חזרת הש׳׳ץ, את התפלה

יצטרך להתפלל ערבית ביחידית. יתפלל מנחה עם חזרת הש״ץ. ואם בא

םטוך לקדושה יטתין עד לאחר שיאטר הש״ץ האל הקדוש ויענה אטן ואז

ה ונט טורים (שהם ל פ יתפלל. ואף שיפסיד עניית אטן שלאחר שוטע ת

ת ערבית עם הצבור וםכ״ש ל פ חיובים) מ״מ הכי עדיף טפי טלהפםיד ת

אם השעה עוברת מזמן מנחה.

ת המנחה עד הלילה לא יאמרו תחנון כי אין ל פ ז. אם נמשכה ת

אומרים תחנון כלילה. וצריכין ליזהר ולהשניח שלא תמשך ער הלילה

ל על התפלה שהתפללו ביום כיון ב ק ת ממש כי אז אין אומרים קדיש ת

שהלילה שייך ליום המחרת.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

but if he only obtained a Tallis after he had already said אשיי, ho should enwrap himself therein and say some verses of the Psalms, after which he should say קדיש.

5. I f the time proper for Minchah be limited and night be approaching, immediately after the Kaddish the Reader should say the Shemoneh 'Esreh aloud whilst the Congregation should only listen and make the responses until the Reader has said האל הקדוש ("the Holy God") to which they should respond אמן, and then they should silently say their prayer, if, however, they be very much pressed for time, and i t is to be feared that by waiting until the conclusion of they would be unable to conclude their (by the Reader) האל הקדושprayer while i t is yet day, they can immediately pray with the Reader saying silently word by word with him unti l האל הקדוש, i t is neverthe-less proper that there be at least one who can respond אמן to the Reader's benediitions.

6. One who arrives at the Synagogue whilst the Congregation say the Shemoneh 'Esreh should also say i t with them and on con-eluding the same he can say אשרי. If , however, he wi l l be unable to conclude the Shemoneh 'Esreh in time to say the Keddushah in the Reader's repetition and if he wait until the Reader has concluded the entire Shemoneh 'Esreh with the Kaddish, when the time proper for saying Minchah wil l then be passed, he should wait for the Reader's repetition and say with him silently word by word, he should even say the Reader's version of the Keddushah including לדור ודור וכוי, and terminate the benedictions האל הקדוש and שומע תפלה with tho Reader, he should also say מודים together with the Reader in order that he may then bow with the Congregation. On a fast day, however, ho should not say עננו together with the Reader, but he should insert i t in as is proper for a private worshipper. Likewise if he desire שומע חפלהto say the Evening Service with the congregation and if he should post-pone saying the Minchah prayer unti l the conclusion of the Reader's repetition of the Shemoneh 'Esreh, he would be compelled to say tbo Evening Prayer privately, he should say the Minchah Shemoneh 'Esreh when i t is repeated by the Reader. I f he came into the Synagogue just before the Keddushah he should wait until the Reader has con-eluded the words האל הקדוש and then after responding אמן he should say the Shemoneh 'Esreh. And although he will miss the response We ") מודים and also the response שומע תפלה after the benediction אמ!give thanks ") which are obligatory, nevertheless i t is better to miss these responses rather than to lose the opportunity of saying the Evening prayer with the Congregation. Much more so is this the case if the time for saying Minchah be on the point of passing by.

7. I f the Minchah Service were prolonged until night Tachanun should not be said for this prayer of supplication may not be said at night. The utmost care should be taken not to delay the Minchah service until i t is actually night, as then קדיש תתקבל cannot be said after prayers which were recited during the previous day, since the night belongs to the following day.

176

דיני תפלת מעריב

ח. מי שבא בע״ש למנחה בבהב״נ והקהל כבר קבלו שבת או

יו״מ, דהיינו בשבת אמרו מזמור שיר ליום השבת וביו״ט אמרו ברבו, לא

יתפלל מנחה בבהכ״נ הזה, אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל. ואס

שומע שהש״ץ אומר ברכו לא יענה עם הצבור שאם יענה ברכו, שוב

ת של חול (ואם טעה וענה יתפלל ערבית ל פ אינו רשאי להתפלל אח״כ ת

שתים). ואם בא םטוך לקבלת שכת ויו״ט. אע*פ שלא יוכל לנטור הש״ע

קודם שיקבלו שבת או יו״ט יכול להתפלל כיון שמתחיל בהיתר.

דיני תפלת מעריב.

, זמן קריאת שמע של הפלה של ערבית הוא משנראין נ' א

ם קטנים, וביום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו, ועכשיו נוהנין י כ ב מ

להתפלל בצבור מעריב תיכף אחר מנהר. אע״פ שעדיין אינו לילה ספני

טירה הצבור. שהוא טורח לאסוף הצבור שנית. ובלבד שלא יהא קורם

פלנ המנחה, כי אז אפילו בדיעבד אינם יוצאין, ואשרי לטי שמתפלל

ר בלילה ובין מנחה למעריב עוסק בתורה לחבר הלילה עם מ צ ת ב מ ר ע

ר קודם מ צ היום בתורה. ועב״פ ראוי לבל ירא שסים שאם התפלל ב

הלילה לא יאבל קודם הלילה אלא ימתין. ומיד לאחר צאת הכוכבים

ל בצבור אסור לו להתפלל ל פ ת יקרא ג' פרשיות של ק״ש ומי שאינו מ

ת ערבית קודם צאת הכוכבים. ד פ ת

ם ואסור ב, לכתחלה צריך להתפלל ערבית מיד בצאת המכבי

להתחיל לאכול או לעשות שום דבר ואפילו ללמוד חצי שעה קודם צאת

הכוכבים כמו סמוך למנחה קטנה ואם אין לו פנאי, בנון שהוא לומר

ברבים עכ׳׳פ לא יאחר יותר מחצות הלילה, ובדיעבד אפילו אחר חצות

עד שלא עלה עמוד השחר יצא.

ת ערבית ומצא שהצבור עומרין להתפלל ל פ ת ג, מי שבא לבהב״נ ל

ש׳׳ע אפילו עדיין אינו לילה אלא מפלנ המנחה ולמעלה מתפלל עמהמ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

8. One who came to the Synagogue on a Friday afternoon and found that the Congregation had already inaugurated the Sabbath or Festival, that is to say on Sabbath they had said מוטור שיד ליום השבת or on the Eve of a Festival they had said ברכו, then he should not say the Minchah Service in that Synagogue, but he should withdraw and say his prayer. I f he hear the Reader say ברכו he should not respond with the Congregation, for by responding to ברכו he forfeits his right to say the Minchah prayer of a week-day and if he made a mistake by doing so, he should say the Shemoneh 'Esreh of the Evening Service twice. If , however, he arrived at the Synagogue shortly before the Sabbath or Festival had been inaugurated and although he could not complete the Minchah prayer before the Congregation had inaugurated the Sabbath or Festival, he may conclude the same in the Syna• gogue as h6 began i t there when i t was permissible for him to do 80.

L A W S CONCERNING THE E V E N I N G SERVICE.

1. The time for reading the Shema' of the Evening Service is when three small stars are visible. On the day when the sky is over-cast with clouds one should wait and not pray until he knows beyond a doubt that i t is night. Nevertheless, the God-fearing man who had participated in the congregational Evening Service before night, should wait and not partake of any meal before night set in. Immediately after the stars are visible he should read the first three sections of the Shema.' One who does not join in the Synagogue service is not allowed to say the Evening Service before the stars have appeared.

2. The proper time for holding Evening Service is exactly when the stars appear. I t is forbidden to begin a meal or to engage in any work or even to study (the Torah) half an hour before the stars appear, just as applies shortly before the " small Minchah." If, however, one had no spare time, e.g., he was engaged in public teaching he should at least not delay the recital of the Evening Service longer than midnight, although i f one had inadvertently allowed that time to elapse without praying, he is permitted to say the prayers until dawn.

3. I f one came to the Synagogue for Evening Service and found the congregation saying the Shemoneh 'Esreh, he should say i t with them even if i t 6hould not be night, although i t is less than one hour and a quarter before night. Later when night had set in he should

177

ה ל י ל י םדר ה נ י ד

ש״ע. ואח״כ כשיהיה לילה אומר הק״ש עם הברכות, ־י«ם הצבור עומדין

ה ש״ע ל פ ת יגיעו ל באמצע ק״ש וברכותיה, ויש לו שהות לומר קורם ו

ק״ש עם הברכות עד שומר עמו ישראל לעד, יעש:ה כן. וידלג ברוך ה'

ל ל פ ת לעולם וכו׳ ואיגו צריך לאומרו אח״כ לאהר דהפלה, ואם היא לא ה

ת ש״ע מנחה בשעה שהצבור אומרים ק׳׳ש עם ל פ עדיין מגחה יתפלל ת

הברכות וישהה מעט לכה״פ כדי הילוך ד׳ אמות ויתפלל אח״כ ש״ע עם

הצבור למעריב ואח״כ כשיהי׳ לילה יאמר ק״ש עם הברכו',

ד. מן ברוך ה׳ לעולם עד יראו עיגיגו, יש לומר כישיבה. ואפור

ת והוא רחים עד לאחר הש״ע. ומה שהשמש מכריז יעלה ל ח להפסיק מן ה

ויבא, טל ומטר, לא הוי הפסק, משום דהוי צורך התפלה.

ל טעריב בבהב״ג בלילה חייב ל פ ת ה4 אם גשאר אדם יתידי מ

ל מחשבתו. ואס ב ל ב ת ת להמתין עד שיסיים תפלתו כדי שלא ת ב ה

התחיל להתפלל כשעה שלא יובל לסייס תפלתו עם הצבור איגו חייב

להמתין עליו שהרי מוכחא מילתא דאדעתא דהכי גכגס שאיגו מפחד.

פדר הלילה.

. ראוי לארם ביגוגי הבריא למעט בסעודת הלילה ותהא קלה א

כסעודת היום. ודי לאדם הבריא לישן שש שעות. ויזהר שלא לישן בחדר

יחידי. ולא לישן במקום חם ביותר, ולא במקום קר ביותר.

ב. ראוי לכל ירא שמים שקורם הליכתו לישן יפשפש במעשיו

שעשה כל היום, ואם ימצא שעשה עבירה, יתהרט ויתורה עליה ויקבל על

עצמו בלב שלט שלא לעשותה עוד.

ג. אם לא קרא שלש פרשיות של ק״ש כשהיה לילה. אזי יאמר

בל הגי פרשיות כק״ש שעל המטה. אבל אם אמרם בלילה איגו צריך

לומר כק״ש שעל הממה כ״א פרשה הראשונה בלבד. ומ״מ למצוה מן

L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

read the Shema' with its proper benedictions. If the Congregation were reading the middle of the Shema' with its benedictions and he will have time to read the Shema' with its benedictions as far as עומר before the Congregation say the Shemoneh 'Esreh, he עטו י׳שראל לעיshould do so and omit כרוך ה' לעולפ וכוי and he need not say this prayer after the Shemoneh 'Esreh. If, (when he found the Congregation saying the Shema') he had not yet said the Minchah Shemoneh 'Esreh he should say this prayer whilst the Congregation say the Shema' with its benedictions, after which he should wait for a short time, at least as long as it would take to walk four cubits, and he should then say the Shemoneh 'Esreh of the Evening Service with the Congregation, and after nightfall he can read the Shema' with its benedictions.

4. One should say the prayer, כרוך ה׳ לעולם up to יראו עינינו whilst sitting.1 One is forbidden to interrupt oneself when saying the pray-ers from והוא רחום until after the Shemoneh 'Esreh, but the announce-ment by the beadle of יעלה ויבא or טל ומטר is not considered an inter-ruption, inasmuch as it appertains to the requirements of the service.

5. If one would be left by himself whilst praying in Synagogue at night his companion is obliged to wait (for him) until he has completed his prayer 80 that his mind should not b6 disturbed. If, however, he began to say his prayers at such a time when he could not finish with the Congregation, the companion is not obliged to wait for him, for truly in this case it is evident that if one come thus (late), he will not be afraid (to conclude his prayers alone.)

RULES FOR T H E N I G H T .

1. It is proper for a man of average health to take a frugal sup• per at night and it should be lighter than the meals of the day. It is sufficient for a healthy man to sleep six hours. One should neither eleep alone in a room nor in a place excessively hot or cold.

2. Every one who fears God will examine his deeds of the past day before he goes to sleep. If he find that he has transgressed he will feel remorse and repent and resolve with a perfect heart not to repeat this sin.

3. If one had not read the three sections of the Shema' when it was night, he should say them when he says the Shema' before retiring to rest at night. If he had said the three sections when it was night, he need not repeat them when saying his pray ers in bed, he should say only the first section of the Shema.' Nevertheless the most desirable way of discharging this duty is to say the three sections. Then he

>80m• authorltie• »ay thatthia prayer malt be recited whilit itandiag. 178

דיני כבוד אב ואם

ל השלש פרשיות. ואח״כ אומרים מזמורי ופסוקי דרחמי המובחר יאמר כ

כמו שנדפס בסידורים. ואולם ברוב הסידורים נדפם ברכת המפיל קודם

ק״ש ויותר טוב לומר ברכת המפיל בסוף שתהא הברכה סמוכה לשינה.

ברכת הטפיל . ו ויאמר קריאת שמע עם המזמורים קודם שהולך לטטתו

ת המפיל לא יאכל ולא כ ר יאמר כשהוא על מטתו ולאחר שאמר ב

ישתה ולא ידבר עד שיישן.

. יפשיט מלבושיו מעליו ולא יישן במלבושיו. כשחולץ מנעליו ף

ת ח ופושט בנדיו חולץ ופושט של שטאל תחלה. ולא יניח טלבושיו ת

ת עצטו לשכב על צדו, ואיסור מראשותיו וצריך ליזהר מאד להרניל א

נדול לשכב פרקדן, דהיינו נבו למטה ופניו למעלה. או בהיפוך פניי

למטה ונבו למעלה, אלא דוקא על צדו.

דיני כבוד אב ואם.

ת אביך ואת אמך, וכתיב כבד את ה׳ מהונך, א. כתיב כבד א

כתיב איש אמו ואביו תיראו, וכתיב את ה' אלהיך תירא, הרי כדרך

שצוה על כבוד שמו הנדול ומוראו, כן צוה על כבודם ומוראם. שלשה

שותפין יש באדם, הקב״ה, אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת

אמו, אמר הקכ״ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני.

ב. איזהו מורא. לא יעמוד במקומו המיוחד לו לפי כבודו, או

, ולא ישב במקום המיוחד לו, להסב בביתו, מקום המיוחד לו להתפלל

ת דבריו, ולא יכריע את דבריו בפניו, אפילו לאמר נראין ולא יסתיר א

דברי אבא. עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל,

ובאו אביו או אמו וקרעו את בנדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו, לא

יכלים אותם ולא יצער בפניהם, ולא יכעום כננדם. ישתוק ויירא מן ממ״ה

הקב״ה שצוה, אבל יכול לתבוע אותם לדין על ההפסד.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

should say psalms and Biblical verses referring to God's mercy, such as we find in the Prayer Books.1 But in the majority of Prayer Books the benediction המפיל (" who makest to fall") is printed before the Shema', it would be better to say this benediction at the end of the prayers so that it should immediately preceed sleep. One should therefore read the Shema' and the psalms before getting into bed, and when in bed one should say the benediction המפיל and thereafter one should neither eat nor drink nor speak.

I. One must take off one's clothes and not sleep therein. When taking off the shoes and garments one should remove those on the left first. One must not place the clothes under the pillow and one must take great care to accustom oneself to sleep on one's side. I t is strictly prohibited to sleep on one's back or in the reverse position.

L A W S CONCERNING HONOUR DUE TO PARENTS.

1. It is written, *' Honour thy father and thy mother " (Ex. xx. 12) also "Honour the Lord with thy substance" (Prov. iii. 9). Again it is written, " Ye shall fear every man his mother, and his father " (Lev. xix. 3) also " Thou shalt fear the Lord thy God " (Deut. vi. 13). We thus see that in the same manner in which He commanded us to honour His great Name and to fear Him, He also commands us to honour and to fear our parents. Three partners have a share in man's creation, namely, the Holy One, blessed be He, one's father and mother.* WThen a man honours his father and his mother, the Holy One, blessed be He, says, " I regard them as though I dwelt among them and they honoured Me."

2. What is the fear due to parents ? One must neither stand in the place appointed for one's father according to his rank, nor in the place reserved for him to pray. One should not sit in the place of one's father's seat in his house. One must neither contradict one's father nor corroborate his words in his presence even by saying, " It is obvious that father is right." To what degree shall parents be feared ? If the son were attired in costly dress and presided over a meeting when his parents came and rent his garments, and struck his bead, and spat in his face, he should neither insult them nor feel aggrieved in their presence, nor display anger towards them, but he should remain silent and fear the King who is the King of kings, the Holy One, blessed be He, who had thus decreed. He may, however, beek legal redress for the damage they have caused him.

>See Authorised Daily Prayer Book, pp 294 ff. 179

•See T. B Kiddushin. 30 U.

דיני כבוד אב ואם

ג# איזהו כבוד. מאכילו משקהו, מלבוש ומכסה, מנגיס ומוציא,

ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו פטומות, והראה לו פנים

זועפות, נענש עליו. היו אביו או אמו ישנים, לא יקיצס, אפילו אם יפסיד

ריוח הרבה על ירי שנתם, אבל אם יניע לאביו איזה דיות, אם יקיצו,

ואם לא יקיצו, יצמער על מניעת הריוח, מצוה להקיצו, כיון שישמח בזה,

ת לבית הכנסת, או לשאר דבר מצוה, מפני שכולם כ ל וכן מצור. להקיצו, ל

חייבים בכבוד המקים.

ד, היה צריך לאיזה דבר בעיר, ויודע שישלימו חפצו בשביל

אביו, אף על פי שיודע, שנם בשבילו יעשוהו לו, לא יאמר, עשו לי

ת הכבוד באביו. בשבילי, אלא יאמר, עשו לי בשביל אבא, כדי לתלו

אמדה לו אמו, עשה זאת, ועשה, ואחר כך שאלו אביו, מי אמר לך

לעשות זאת, והוא מרניש, שאם יאמר שאמו אמרה לו, יכעום אברו על

אמו, אל יאמר לו, אע״פ שעל ידי כן יכעום אביו עליו.

ה. חייב לעמוד בפני אביו ובפני אמו כמלא קומתו אם המה

כשרים, ואפילו אם הם רשעים ובעלי עבירות, ראוי שיכבדם, ויירא

מפניהם, וכל שכן שאסור לצערם. ראה לאביו שעובר על דברי תורה,

לא יאמר לו, עברת על דברי הורה, אלא יאמר לו, אבא כתיב כתורה

כך וכך, כאלו הוא שיאל ממנו, ולא כמזהירו, והאב יבין מעצמו, ולא

יתבייש, ובל המבזה אביו או אמו, אפילו כדברים, ואפילו ברמיזה, הרי

זה בכלל ארור מפי הגבורה. שנאמר ״ארור מקלה אביו ואמו".

, אחד האיש ואחד האשה חייבים בכבוד אב ואם, אלא שהאשה ן

הנשואה לבעל, כיון שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה מכבוד

ל דבר שאפשר לה. כ אב ואם, אך אם אין בעלה מקפיד עליה, מחויבת ב

ז. אפור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם על כבודו,

שלא יביאם לידי מכשול, אלא יעלים עיניו מהם, וימחול להם, שהאב

שמחל על כבודו, כבודו מחול. ואסיר להכות את בנו, בזמן שיש לחוש

LAWS A N D CUSTOMS OF ISEAEL

3. What is the honour due to parents? To provide them with food and drink, with garments and clothing. He should bring them home and take them out. He should give them with a cheerful coun-tenance, for even if one should feed them with crammed birds but show them an angry face, he incurs thereby Divine punishment. I f his father or mother should be asleep, he should not arouse them, even if through their sleep he wi l l lose much profit, but if the father would profit by being aroused, and if he should not be awakened he would be grieved for the loss of the profit, i t is a duty to arouse him as that wi l l make him happy. I t is also a duty to awaken one's father to call him to go to synagogue or for the performance of any other command-ment, as all are equally bound to honour the Omnipresent.

4. I f the son were in need of something which his fellow-towns-men could do for him, and he knows that they would gratify his desire for his father's sake, even though he also knows they would do i t for his own sake as well, he should not say : " Do this for my sake " but rather let him say : " Do i t for the sake of my father," in order that i t should redound to his father's honour. I f his mother told him to do a certain thing which he did, and his father subsequently asked him, " Who told you to do this 1" I f he perceive that by telling him that his mother asked him to do so, his father's anger would be kindled against his mother, he should not tell him, even if he himself thereby incur his father's wrath.

5. A son is bound to stand at his full height in the presence of his father and his mother if they be virtuous, and even if they be wicked and sinners i t is proper for him, nevertheless, to honour and to fear them. Naturally i t is forbidden to cause them pain. I f he saw his father transgressing any of the commandments of the Torah, he should not say to him, " Thou hast transgressed the commands of the Torah," but he should rather say, " Father, is i t not written thus and thus in the Torah?" as though asking for information, and not as though he admonished him, the father wi l l thus take the hint without being put to shame. Whoever puts his father or mother to shame, even if only by words or only by a hint, is included among those whom the Almighty has cursed, as i t is said, " Cursed be he that setteth light by his father or by his mother " (Deut. xxvii . 16).

6. To honour one's parents is the duty of both man and woman, with the exception of a married woman, who by virtue of her marriage is responsible to her husband. Therefore she is exempt from the duty of honouring her parents. Yet i t is incumbent on her to do all she can towards fulfilling that commandment if her husband be not particular with her in this matter.

7. One is forbidden to place a heavy yoke upon his children and to be too exacting with them in matters relating to his honour, so that he should not thereby cause them to stumble. He should rather over-look their shortcomings and forgive them, as a father can allow his son to neglect the acts of honour due to him, and the son may avail him•

180

דיני בבוד אב ואם

שיתרום כנגדו בדיבור אי במעשה אלא יוכיחו בדברים, וכל המכה את

בגו גדול, עובר על לפגי עור לא תתן מכשול.

ה4 ואלו הן שהאדם חייב בכבודם: אבי אביו, אחיו הגדול ממנו,

בין שהוא אחיו מן האב, בין מן האמ, חמיו, חמותו, אשת אביו, אפילו

ל זמן שאמו קיימת, ודבר ל זמן שאביו קיים, בעל אמו, כ איגו אמו, כ

הגון לכבד אשת אביו, ובעל אמו, אפילו מתו אביו ואמו.

ט, חייב לכבד אביו ואמו גם לאחר מותם, ואם מזכירם אומר או

כיתב, זכרונו לברכה, ומי שהוא רוצה באמת לכבד אביו או אמו, יעסוק

בתורה ובמעשים מוכים, שזהו כבור גדול להוריו, שאומרים הבריות, אשרי

לאב ואם שגדלו בן כזה. אבל אם אין הבן הולך בדרך הישר, הרי

אבותיו ישאו חרפה עליו, והוא מבייש אותם בבושה שאין גדולה הימנה.

ו וכן האב, המרחם על בגיו, הולך בדרך טובה וישרה, ובגיו ילמדו ממנ

ויתככרו בו, אבל מי שיעקם הישרה ובוחר ברע, גם זרעו ימשכו אחריו,

ובוחרים בדרך רשע, ומתים בעץ אבותם, בדכתיב, ״פוקד עון אבות על

בגים״, ואין אכזריות גדולה מזאת.

. אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין על מצות עשה, בין י

על מצות לא תעשה, בין על מצוד. בדרבגן, לא ישמע לו, אמר לו אביו

שלא ידבר עם פלוני, ושלא ימחול לו, והבן רוצה להתפייס, אין לו להוש

לפקודת אביו, כי אסור לשגוא שום אדם, אם לא כשרואהו עובר עבירה,

או ידוע שהוא רשע, שאסור להתחבר לו, וכן אם הבן רוצה לילך ללמוד

/ ראו חורה, או לישא אשה, ואביו או אמו מעכבין אותו בלי טעם הגון ו

אין הבן חייב לשמוע להן.

. גר אםור לקלל, או לבזות אביו האיגו יהודי, אלא גוהג בו א י

מקצת כבוד.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

self of this permission.1 One is forbidden to chastise his son when he has reason to apprehend that the latter wi l l defend himself by opposing him either in speech or action, but he should rebuke him in words. He who beats his grown up son transgresses the commandment, " Thou shalt not put a stumbling-block before the blind " (Lev. xix. 14).

8. I t is incumbent upon a man to honour the following persons : his grand-father, his elder brother whether from his father's or mother's side, his father-in-law, his mother-in-law, his step-mother during his father's life-time, his step-father during his mother's life time. I t is highly proper to honour his step-mother or step-father, even after the death of his own parents.

9. I t is one's duty to honour his parents also after their death, thus if he mentioned their name, either in speech or in writing, he should add " may his (or her) memory be a blessing." He who truly desires to honour his father or mother, should occupy himself with the study of the Torah and with good deeds, for this is a great honour to his parents, of whom people wil l say: *' Happy are the parents who brought up such a son," but i f the son go not in the right way his parents bear a reproach on his account, and he disgraces them in the most infamous manner possible. Likewise a father who is compassion-ate wil l go in a good upright way for his children to learn from him, and they also are honoured through him. But the offspring of one who perverts uprightness and chooses evil wi l l take after him and wi l l also choose the evil way, and wil l die in the sins of their fathers, as i t is written, " visiting the iniquity of the fathers upon the children ״

(Ex. xx. 5). There is no cruelty more atrocious than this.

10. One should not hearken unto his father when he tells him to transgress a commandment of the Torah, whether i t be a positive or a negative commandment or a Rabbinic injunction. Thus, i f his father tell him that he should neither speak to, nor forgive a certain person to whom the son wishes to be reconciled, he should not pay heed to his father's command, as i t is forbidden to hate any human being, unless he saw him transgressing a commandment, or if he be one who is notoriously wicked, in which case i t is forbidden to associate with him. Likewise, if the son desire to go and study the Torah or to marry, and his father or mother oppose him doing so without giving good and sufficient reasons, then the son is not bound to obey them.

11. A proselyte is forbidden to curse or to despise his non-Jewish father, but he should treat him with some degree of respect

1 U l . ; " bli honour it remitted," see T.B. Kiddushin, 32 a.

181

דיני כבוד רבו, וזקן, ות״ח, ובהן

דיני כבוד רבו, וזקן, ותלמיד הכם, וכהן.

, כתיב מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ופירשו חכמינו ז״ל, א

שמצוה לקום מפני ת״ח מופלנ בתורה, אפילו אינו זקן בשנים, ואינו רבו.

וכן מצוד. לקים מפני שיבה, דהיינו בן שכעים שנה, אפילו הוא עם

הארץ, ובלבד שלא יהא רשע, ואפילו זקן משאר האומות, מהדרין אותו

כדברים, ונותנים לו יר לםימכו.

ב, חייב אדם בכבוד רבו ויראתי, יותר מבשל אביו, ועון נדול

היא לבזות תלמידי חכמים, או לשנאותן, ואםור להשתמש במי ששונה

הלכות, וכל זה בתלמיד חכם, שהולך בדרכי התורה והיראה, אבל אם

הוא מזלזל במצות, הרי הוא כקל שבציבור.

ג. שלשה שהיו מהלכימ בדרך, הרב באמצע, והשנים לאחוריו, וכל

אחד מצדד עצמו לצדרין, הגדול לימין והקטן לשמאל.

ת הכהן, להיות ראשון לקריאת ד. מ״ע מן התורה להקדים א

התורה, ולהיות ראש המדברים בכל קיבוץ עם, לדבר ולדרוש תחלה, וכן

בםעורה, הוא קידם, לברך המוציא וברכת המזון. ובמקום שאין כהן, טוב

להקדים הלוי לישראל, בכל אלו.

4 אסור להשתמש בכהן, ואם הוא מוחל על ככידו, מותר ומכש״כ ה

שיכול לחלוק כבוד לישראל, להקדימו כדברים הנאמרים לעיל,

תנאים שצריך להזהר בכל מצוה.

א הטצוה לידו ויקיימה, ירוץ וירדוף ט א, ימתין ויצפה מתי ח

ל כ אחר המצוה, יעשה המצוד. בשמחה ובאהבה עזה, וירקרק לעשותה ב

פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר לעשותה כהכורה, יעשנה בחבורה, כדכתיב

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S CONCERNING T H E HONOUR D U E TO ONE'S TEACHER,

TO T H E AGED, TO A SCHOLAR, A N D TO A PRIEST.

1. I t is written, "Thou shalt rise up before the hoary head, ami honour the face of the old man " (Lev. xix 32). This has been explained by our Sages, of blessed memory, as implying that one is commanded to rise up before the hoary head, i.e., a septuagenarian, even if he be an ignoramus as long as he is not wicked. One should honour an old man, even if he be of any nationality, by speaking politely to him and giving him a hand for support.

2. The honour and reverence due to one's teacher is more obligatory than that due to one's father. I t is a great sin to despise or to hate the scholars. I t is forbidden to make servile use of a student of Halakhoth (Rabbinic Law). A l l the above applies only to a scholar who follows the ways of the Torah and Religion, but if he slight the commandments he is like the most worthless fellow in the congregation.

3. When three go together on the way and one of them is a Rabbi, he should walk in the centre whilst the other two should each fall back and walk on each side of him, the elder on his right, and the younger (or the less important person) on his left.

4. I t is one of the positive precepts of the Torah to give a Priest the prerogative of being the first called to the reading of the Torah, also to be the first speaker at every public gathering. A t a feast he should also be the first to say the benediction over the bread and to say Grace after the meal. I n the absence of a Priest, a Levite should have the precedence over an Israelite in all the aforementioned cases.

5. I t is forbidden to make servile use of a Priest, i t is, however, permitted if he does not stand on his dignity, and the latter may, at any rate, bestow honour upon an Israelite, by giving him the prece-dence in all things aforementioned.

CONDITIONS TO BE OBSERVED FOR THE F U L F I L M E N T

OF EVERY COMMANDMENT.

1. One should be eager and anxious for an opportunity of fulfilling a commandment, he should eagerly desire to observe i t with rejoicing and with intense love, and he should exercise the utmost care to do i t in all its details; if possible, he should perform i t with the congregation, as i t is written, " I n the multitude of people

1S2

דיני מילה

״ברב עם הדרת מלך״, ומצוות צריכות כונה, שימין לצאת במצוד. זו, שצונו

די, והמתחיל במצוה, אומרים לו נמוד כולה, ומצור. בו, יותר מבשלוחו.

ב, זריזין מקדימין למצוד., דבר שמצותו ביום, ישכימ בבוקר

ת הלילה, ומצור. הבאה ל ה ת לעשותו, וכן דבר שםצותו בלילה, יקדים ב

בעבירה, פסולה.

ג, אין עושין ב׳ מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשתיהן,

והעוסק וטורח במצוה, פטור מלמורח אחר מצוד. אחרת, ומצור. הבאה

לידו תחלה, יעשנה, ולא יניחנה, טפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת,

ואח״כ יעשה זאת, וכל שכן להניחה לנטרי, כדי לעשות אחרת, בידאי

אסור. יכ״שכ שאסור להחמיצה בחנם ולעשותה אח״כ. בד״א, כשאפשר מ

ת ח ת מהן, אז אם א ח לעשות שתיהן, אבל אם אינו יבול לקיים רק א

ת תדירה ואחת אינה ח חמורה ואחת קלה ממנה, יעשה החמורה, ואם א

תדירה, יעשה התדירה, ואם אחת עוברת ואחת אינה עוברת, יעשה

העוברת, ויזהר תמיד בעשיית המצוה, שלא יעשנה בקלות ראש, ודרך

בזוי, ויכבד את המצוד. יותר מנופו, ואסור ליהנות מן המצוה כל זמן

מצותה.

ד, כתיב זה אלי ואנוהו, לכן צריך בכל מצוד. לעשותה שתהיה

נאה ומהודרת, וחכמינו אמרו, הדור במצוה, עד שליש במצוד..

דיני מילה.

, או שיעשה שליח ו . מצות עשה על האב למול את בנ א

לישראל אחר, היודע דיני המילה, וזהיר וזריז במצוד. זאת ובאומנתה,

ואם האב אינו יודע למול, ויש כאן מוהל, שאינו רוצה למול בחנם,

ד לנעור כמוהל זה, והאב יניח בעצמו את בנו על אלא בשכר, יש לבי

ברכי הסנדק, ויושיט את האיזמל להמוהל, ויעמוד אצלו בשעת המילה,

להראות שהוא שלוחו.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

is the King's glory " (Prov. xiv. 28). The fulfilment of the precepts requires the intention (of complying with the law), so that one should resolve to discharge his duty with regard to the commandment one is performing, which God has commanded us. He who begins to observe a precept should fulfil i t in its entirety. I t is better for one to accom-plish a precept himself than to have i t done through his agent.

2. The zealous hasten to fulfil the precepts, hence, one should rise early to perform a precept which must be accomplished during the day, and likewise one should begin early in the evening to fulfil that precept which is to be observed at night. To perform one precept by transgressing another is invalid.

3. One should not perform two precepts simultaneously lest he wil l not be aLie to give the necessary attention to both, therefore, one who is engaged in the performance of one precept is exempt (then) from the fulfilment of another. The precept which comes first to one's hand should be observed at once, and i t should not be postponed on account of another precept which he desires to perform, even if he intend to carry out the former precept immediately thereafter. Much more 80 is i t forbidden to neglect one precept for the sake of fulfilling another. One is forbidden to be needlessly dilatory in observing a precept, (intending) to fulfil i t later on. A l l the aforementioned tules are applicable when i t is possible to fulfil both precepts, but if only one of them can be fulfilled, then if one be more important, and the other less important, he should rather fulfil the former. I f the observance of one of the precepts be of frequent recurrence whilst the other is fulfilled on rare occasions, he should preferably perform the former. I f the time appointed for the observance of one of the precepts be passing by, whilst the other has no fixed time for its fulfilment, he should preferably perform the former. One should beware never to

Eerform any precept in a spirit of levity or in a contemptuous manner, [e should show more honour to the precepts than to his own personal

honour. I t is forbidden to derive any material benefit through the fulfilment of a precept during the time set for its observance.

4. I t is written: " This is my God and I wi l l glorify Him " (Ex . xv. 2), i t is therefore necessary in the performance of every precept to do i t so that i t becomes glorious and beautiful. Our sages say : " One should spend for the sake of beautifying a precept as much as one third more of the cost required for its ordinary fulfilment."

L A W S OF CIRCUMCISION.

1. I t is a positive precept for a father to circumcise his son or to appoint another Israelite to act as his agent who knows the Laws of Circumcision, and is careful and zealous in the performance of this precept and qualified for performing the act of circumcision. If the father be incompetent to circumcise, and if the operator in atten-dance refuse to circumcise gratuitously, but only for remuneration, such a person should be censured by the ecclesiastical authorities. The

183

דיני מילה

ב, אין מלין עד שתנץ ההםה ביום השמיני ללידתו, וכל היום

כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוה, ומלין מיד בבוקר, ואפילו

מילה שלא בזמנה, אינה אלא ביום.

, א״ק ב״ו על המילה, ולא ך מ י ח ג, המל מברך מעומד, קודם ה

ימול ער שנמר כל הברכה, ודלא כיש מוהלים המראים חריפותם, שהיכף

כשבתחילין לכרך, חותכין, זהו מעשי בורים, ואבי הבן מברך מעומד,

בין חתיכת הערלה להפריעה, א״ק ב״ו להכניסו בבריתו של אברהם

אנינו, ואח״כ עונין הקהל אמן, כשם שנכנס לברית בן יכנס לתורה

ולחופה ולמעשים מובים, ואמ אין אבי הבן אצל המילה, או שאינו יודע

לברך, יברך הסנדק מיושב, ברכת להכניסו.

ד, יש לאדמ להדר שיהיה המוהל והסנדק היותר סוב וחשוב,

ונוהגין שאין נותנין סנדקאות לאיש אשר היה אצלו סנדק בבן אחר,

ת הראשון, ואם הבטיח למוהל שימול את בנו, אפור לחזור בו אא״כ מ

ך הלך זה המוהל מן העיר, ולבכר לאחר, ואם הבטית לאהד, ובתיך כ

וחשב האב שלא יביא לזמן הטילה, וקרא לאחר, ובתוך כך בא הראשון.

ימהלנו הראשון.

ה, נוהנין שכל העם שאצל המילה עומדים, לבד הסנדק שתופס

התינוק, הוא יושב, ונוהנין לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית,

וכשמניחו יאמר כפירוש, זה הכסא של אליהו, ואבי הבן והעומדים שם,

יאמרו קודם הטילה, ״אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך״, והיכי דאפשר,

, והיכי דלא אפשר, עבדינן ם מישראל י ל ת מהדרין שיהיו עשרה נ

בפחות מעשרה.

לה. אם אביו ואמו של תינוק / מברבין על הכום, אחר המי ,

קיימים, אומרים בנוסח הברכה, או״א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו,

ת אביו, אומרים לאמו, ומרלנין לאביו, ואם מתה אמו, אומרים ואמ מ

לאביו, ומדלגין לאמו, ואמ מתי שניהם, אומרים קיים את הילד הזה

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

father should place his S O D upon the knees of the God-father1 and hand the knife to the operator and stand near him during the circumcision to indicate that the former is his agent.

2. The circumcision shall not be performed until sunrise of the eighth day after his birth, that entire day being the proper time for its performance, but the zealous hasten to fulfil the precepts, wherefore the circumcision is to be performed forthwith in the morning. The circumcision, which (for certain reasons) is not performed at the ap-pointed time (on the eighth day), can only be performed in the day-time.

3. The operator before performing the circumcision should stand and say the benediction א״ק ב׳׳ו על המילה and he should not circumcise before he had concluded the benediction, unlike the operators who, eager to display their skill, perform the circumcision immediately they begin the benediction, whereby they betray their ignorance. The father of the child whilst standing should say, in the interval between the circumcision of the foreskin and its uncovering, the benediction: אמן those present should respond ,א״ק ב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינוI .כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טוביפ f the father be not present at the circumcision, or know not how to say the benediction, the God-father, who may remain seated, can say the benediction .להכניסו, ובג'

4. One should be particular in his choice of an operator and a God-father who should be the best and most righteous men possible to select. I t is customary for a father not to select as God-father one who had already officiated as such at the circumcision of another of his sons, unless this son had died. One who gave his word to an operator that he should circumcise his son, is forbidden to retract his word and bestow the honour upon another. I f the one, to whom the assurance w;!s given, had in the meantime left the city, whereupon the father, thinking that he would not be in attendance at the time of the circum-cision, appointed another, and in the meantime the former returned, then the former should perfoi m the circumcision.

5. I t is customary for those present at the circumcision to remain standing with the exception of the Gcd father who holds the child, and ther. fore he icmains seated. I t is also customary to prepare a seat for Elijah, who is called tho "Angel of the covenant,"8and when he places the child upon the seat, he should say plainly זה הכסא של The father of the child and those present should say previous .אליהוto the performance of the circumcision, אשרי תנתר ותקרב, ישכון חצריך (Ps. lxv. 4). The ceremony should be performed, if possible, in the presence of ten adult male Israelites, but where that is impossible the circumcision may be performed when less than ten are present.

6. After the circumcision is accomplished, a benediction should be said over a cup of wine ; if the child's parents be alive the bene-diction should be said as follows : או׳׳א קים את הילד הזה לאביו ולאמו, if the

>c»11ed םנדק• 184

'See Plrke de Rabbi Eliezer, xx z.

ה ל י דיני מ ויקרא שמו, ואם התינוק הוא ממזר, אע״ג רכל הברכות אומרים עליי

ל או״א קיים כוי, א״א, וכן א״א כשם שנכנס לברית ב כבישראל כשר, א

כן יכנס כוי, רק עונין אמן, ומפרסמים בשעת המילה שהוא ממזר.

ז. קטן שנולד כשהוא מהול, וא׳׳צ רק להטפת דם ברית. א־ן

ק אומרים או״א קיים כוי, ואס יש שני תינוקות םברכין שום ברכה, ד

למול, אף כשהם תאומים, מביאין אותן, בזה אחד זה לבית המילה,

ס לברית. ת לכל אחד והנולד קודם, הוא קודם לכנ ל הברכו ומברכין כ

ח. המברך או הסנדק ישתה מכוס של כרכה, לכל הפחית מלא

לונמיו, ובתעניות, ואפילו בת״ב, נותנין לתינוקות לשתות מכוס של כרכה,

אבל ביום הכפורים אין טתנין לתינוקות, דק נותנין לרך הנימול, חוץ

ממה שנותנין לו, כשאומרים בדמיך חיי.

ט. אחר המילה אומרים עלינו לשבח, ואס מלין בביהכינ, אין

חולצין התפילין עד אחר המילה, משום ששניהם אותות, ונוהנין לעשות

םעודה ביומ המילה, ואם נמצאו שמה בני אדם מחוננים, ומזמנין לו, אסור

לו לסרב, ומי שיש בידו לעשות סעודה כראוי, והוא מקמץ לצאת חובתו

במיני מזונות, לא יפה היא עושה, וראוי להוכיתו על פניו.

. החובה על המוהל לחקור קודם המילה, על הילד, אם אין לו י

ת נפשות דוחה את הכל, שאפשר למול אחר זמנו, נ חשש חולי, כי סכ

ואיא להחזיר נפש אחת מישראל. ואם היה התינוק חולה, והבריא, ישאל

לחכם, מתי ימולו אותו, ותיכף שיניע זמן הטילה של התינוק, הן בזמנו,

ת הטצוה, טאיזה טעם, להרבות שמחה והן שלא בזטנו, אסור לעכב א

ת המילה ליום הראשון, עתידין ליתן דין וחשבון וכדומה, המאחרים א

ל מעשיהם. ע

ת מילה, שנראה כי המילה התישה מ ח 4 אשד. שמתו שני בניה מ א י

ת השלישי עד שיגדל מתחזק כחו, וכן אם שני בנים ת כחם, אין מלין א א

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

father were dead, the mother alone is mentioned (לאמו) and the reference to the father (לאביו) omitted. I f the mothtr were dead, the father alone is mentioned and the reference to the mother is omitted, and if both were dead, the following should be said: קיס את הילד הזה I .ויקרא ובו' f the child be illegitimate, although all the benedictions said at the circumcision of a lawfully born Israelite are also said at his circumcision, yet the following benediction should be omitted : קים את only ,כשם שנכנס לברית וכוי:as well as the following response ,הילד הזה, וכויshould be responded, and i אמן t should be publicly announced at the circumcision that the child is illegitimate.

7. I f a child were born circumcised and requires only to undergo the operation causing a few drops of the " blood of the covenant " to flow, no benediction should be said but only the following: אויא קים וכוי• I f two children have to be circumcised, even if they be twins, yet they should be brought one after another to the place where the circum-cision is to take place and all the benedictions should be said for each child separately, and the one born first should be the first to enter into the covenant.

8. The one who says the benediction or the Godfather should drink at least a mouthful of the cup of benediction, but i f the circum• cision take place on a fast day, even on the 9th of Ab, the cup of benediction may be drunk by the children, but on the Day of Atono-ment children should not be given to drink thereof, but i t should be given to " the tender infant who is circumcised" in addition to that which is given to him when saying בדמיך וכוי (Ezek. xvi . 6). 1

9. A t the conclusion of the circumcision !עלינו לשבו is said, if the circumcision took place in the Synagogue the Tephillin should not be taken off until after the circumcision, as they are both signs (of acknowledgment of the sovereignty of God). I t is customary to pre• pare a banquet on the day of circumcision-, and one who is invited is forbidden to refuse to attend, when the people who are present are respectable. He who can afford to prepare a proper banquet, but fulfils the duty in a niggardly manner by merely providing cakes, is acting wrongly and deserves censure.

10. I t is the duty of the operator to thoroughly examine the infant previous to the circumcision to ascertain i f he be ailing, as the fulfilment of all precepts must be postponed if there be danger to life. Moreover the circumcision can be performed later than the time appointed by the Law, but the soul of an Israelite once sacrificed can-not be restored. An infant who had been ailing but became conva-lescent, should not be circumcised before the doctor has been consulted as to when i t is proper to perform the circumcision. Immediately the time for the child's circumcision has arrived, whether i t be the appoin-ted time or not, i t is forbidden to delay the performance of this pre-cept for any reason, e.g., to gain time for providing for the circum-cision-feast, or the like. Therefore those who postpone the circum-cision to celebrate i t on Sunday are destined to render an account for their deeds.

'Hut. 135

•/ttd.

הלכות פדיון הבן

ת מילה, אזי נמ שאר האחיות לא ימולו את בניהם מ ח לשני אחיות, מתו מ

עד שינדלו ויתחזקו.

יב, תינוק שנולד בין השמשות, או קודם לו ישאל לחכם, מתי

ימולו אותו.

. תינוק שמת קודם שנימול. מלין אותו אצל קברו בצור או ע

, ואין מברכין על המילה, אבל קודאין לו שם בקנה, שלא יקבר בערלתו

לזכר. ואם שכתו וקברו אותו בערלתו, אמ נזכרו בעוד שעדיין אין לחוש

ת קברו ולמולו, ואם יש לחוש שנתנוול, שנתנוול בקברו, צריכין לפתוח א

אין לפתוח את הקבר.

יד, הבעל בדית יהדר לעלות לתורה ביומ המילה. ואס אפשר,

יעלו לתורה נם הסנדק והמוהל, ובבית הכנסת שמתפלל אחד מהם, אין

אומרים תחנון.

הלכות פדיון הבן.

ל איש מישראל, שיפדה מכהן את בנו, שהוא . מצות עשה על כ א

בכור לאמו, בה׳ םלעים, היינו שיתן להכהן, כסף או זהב, או חפץ שהיא

שוד. כמו ה׳ לויט ושליש כסף צרוף, והאב נם הכהן ינמרו כדעתם,

ה נ ת מ להחליט הכסף ביד הכהן. בפדיץ בנו, ואם הכהן יתן אח״כ ב

להאב, הכסף או החפצים, מותר לו לקבל.

ת הבכור עד יום ל״א ללידתו, ואם חל יום ל״א ב. אין פורץ א

בשבת או ביו״ט, אי שא״א לפדות את בנו ביום ל״א, מפני איזה אונס,

טותד לו לעשות הפדיון הבן בלילה שלאחריו.

ג. אס הבטיח לכהן אחד שמטנו יפדה את בנו, אסור לחזור בו,

ואם חזר ופדה אותו מכהן אחר, הרי פדוי.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

11. I f a woman lost two sons presumably from the effects of circumcision, as i t was apparent that their constitutions were so weak that the circumcision had caused their exhaustion, her third son should not be circumcised until he had grown up and his constitution became strong. Likewise if the sons of two sisters had both died from the effects of circumcision, they should not ciicumcise the sons of the other sisters until they are grown up and have a strong constitution.

12. An infant born in the twilight or immediately preceding it, should not be circumcised before the ecclesiastical authorities have been consulted.

13. An infant who had died previous to his circumcision, should be circumcised at the grave with a flint-stone or a reed, so that he be not buried with the foreskin attached but no benediction should be said on this occasion. Eut a name should be given to perpetuate his memory. I f through forgetfulness he was buried uncircumcised and they became aware thereof at a time when i t would not be apprehen-ded that the body had decomposed, his grave must be opened and he must be circumcised, if, however, i t be surmised that decomposition had already set in, the grave should not be opened.

14. The one who causes the infant to enter into the covenant should make an effort to be called to the Torah upon the day of the circumcision, likew ise the God-father and the operator should also be called to the Torah if possible.

L A W S CONCERNING THE REDEMPTION OF T H E FIRST-BORN.

1. I t is a positive precept devolving upon every Israelite to redeem his son, who is the mother's first-born, from the Priest by giving him five Sela'im or their equivalent in silver or gold, or any other article, the value of which 6hould equal two and two-thirds ounces of refined silver,1 the father as well as the priest being fully agreed upon the latter's absolute right and title to that money as the price of his son's redemption, and if the priest should subsequently return that money or property as a gift to the father, the latter is permitted to accept it.

2. The first born should not be redeemed before the S.lst day after his birth, but i f that day fall upon a Sabbath or Holyday, or if it be impossible for him to redeem his son on the 31st day through some hindrance, he is permitted to postpone the redemption to the day following.

3. If he had promised a certain friend that he should officiate at the redemption ceremony, he is forbidden to retract, nevertheless, i f he had changed his mind and another priest had redeemed his son, the redemption is valid.

'Fifteen shilling•. 186

דיני צורות האסורות

ת בנו מבהן, ד. אם אין האב במקום הילד, יכול נם כן לפדות א

באשר הוא שם, ואומר לכהן, יש לי בן בכור לפדותו, והכהן אומר לו,

במאי בעית טפי כוי. ומי שהוא בכור לאמו, ונודע לו שלא נפדה, מחויב

לפדות א״ע כשינדיל, ומברך אקב״ו על פדיון בכיר ושהחיינו.

ת לוי ת כהן או ב ה, כהנים ולויס פטורימ מפדיון הבן, ואפילו ב

שנשאת לישראל, בנה פטור מפדיון.

. אשה שהפילה, ואח״כ ילדה בן קייטא, ישאלו לחכם. ן

ז. נוהנין לעשות סעידה לפדיון הבן, וכל מי שמקיים מצות בוראו

ב ושמו את שמי ב מרוב כל, מתברך מפי הגבורה, ככתו ב בשטחה בטוב ל

על בגי ישראל ואגי אברכם.

דיני צורות האסורות.

. אסור לצייר צורות פגי שור, ארם, אריה וגשר כולם ביחד, וכן א

אסיר לצייר צורות חטה ולבנה וכוכבים, ואפילו איגט בולטות אסור

לעשותן, ואפילו בשביל אינו יהודי, אבל להשהותן בבית, אם אינן בולטות

ח שאסור לישראל ק שלא יאטר להאינו יהודי לעשותן, שכל ט —מותרים, ר

לעשותן, אסור לאמר לאינו יהודי לעשותן.

י אםור לעשות פסל אדם, ואפילו דק פרצוף בני אדם, אם הוא ב

בולט אסור לעשותה, ואפילו להשהותה אסור, עד שיקלקל אותה קצת,

ודוקא בצורה שליטה, בשתי עינים וחומם שלום, אבל אם הצורה אינה

עשויה כשלימות, אינו אסור. ואסור להסתכל בפסל אדם, ועובר על

ו אל האלילים״, אכל בצורות שעל הטטבעות, כיון ב ״אל תפנ הכתו

שרגילין בה — מותר. (עיין בתום' בעיז נ׳ ע״א ד״ה ה״נ).

ת היכל, כשיעור נכהו ארכו ורחבי, י ג. לא יעשה בית כתכנ

ית השולחן שהיה ת עזרה, שולחן תבנ י ת אולם, חצר תבנ י אכסדרא תבנ

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

4. A father who is not with his child may, nevertheless wherever he may he, redeem his son through a priest by saying to the latter, " I have a first-born son to redeem," whereupon the priest inquires, " Which wouldst thou rather, etc." The first-born of his mother, who became aware that he had not been redeemed, is obliged to have him-self redeemed as soon as he is grown up, at which time he should say the benediction ן נ ן ה ו י ד ו על פ י כ ק ו also א נ י ח ה ש .

5. Priests and Levites are exempt from the redemption of their first-born sons. Even the daughter of a priest or Levite married to an Israelite is also exempt from the redemption of the first-born son.

6. I n the case of a woman who had miscarried and subsequently gav6 birth to a healthy son, the ecclesiastical authorities should be consulted (regarding his redemption).

7. I t is customary to hold a feast in honour of the redemption of the first-born son, and he who performs the commands of his Creator with joyfulness and gladness of heart on account of the abundance of all things is blessed by the Almighty, as i t is written "and they shall put my name upon the children of Israel, and I wi l l bless them " (Num. vi. 27).

L A W S CONCERNING FORBIDDEN IMAGES.

1. I t is forbidden to draw pictures,1 representing the faces of an ox, a man, a lion, and an eagle in one group. I t is also f01 bidden to draw pictures of the sun, moon, and the stars, even if the figures be not in relief. I t is likewise forbidden to draw them for the sake of a heathen. I f the figures are not in relief one is permitted to keep them in the house. One should not, however, ask a non-Jew to draw them for him, for whatever an Israelite is forbidden to make, i t is likewise forbidden to ask a heathen to make the same.

2. I t is forbidden to make the graven image of a man or to make in relief even the mere outlines of a man's face, moreover one is for-bidden to keep i t in the house, unless he had slightly disfigured i t . The foregoing prohibition applies only to the image of a full face, having the complete features of two eyes and a nose, but if the image be incomplete, i t is not forbidden. One is forbidden to gaze at the graven image of a person as by doing so he transgresses the precept, " Turn ye not unto idols " (Lev. xix. 4). One is, however, permitted to gaze at the images on coins, since we are accustomed to see them continually. (See Tosaphoth to 'Abodah Zarah 50a).

3. One should not make a house after the pattern of the Temple, commensurate with its height, length and breadth, nor a gallery similar to the porch (of the Temple), nor a court similar to the court of the Temple, nor a table similar to the table which stood in the

'Far idolatisus purpojei, 6e• Ex. xx. 23 and ct Ezek. L 10.

187

דיני פירות ערלה

ת המנורה שהיחד. במקדש, אבל עושה של חמשה י נ במקדש, מנורה תב

קנים, או של ששה, או של שמנה, אבל של שבעה לא יעשה, אפילו

של שאר מיני מתכיות, ואפילו בלא נביעים וכפתורים ופרחים, ואפילו

אינה נבוה ייח טפחימ משוס שכל אלו הדברים נם במנורה שבמקדש

לא היו מעכבין, ואותן המנורות העשויות בבתי כנסיות, אם הן של

שבעה קנים אפור, אפילו עשאן ששה בעינול ואי באמצע,

דיני פירות ערלה.

ל עץ מאכל, בין של ישראל, בין של אינו ישראל, ואפילו « כ א

גדל בעציץ שאינו נקיב, ג׳ שנים הראשונים מנטיעתו, הפירות והנרעינין

והקליפות, הכל אסור בהנאה. ונ׳ שנים אלו אין מונים מיום ליום, אלא

אס נטע קודם ט״ז בחדש אב, כיוון שיש מ״ד יום עד ד״ח, היינו י״ד

ירם הטה יטי קליטה, ואח״כ לם״ד יום כשנה, נחשב שנה, ואח״כ טונה

ב' שנים מתשרי, אבל אם נטע טיום ט׳׳ז באב ואילך, לא נחשב שנה

זאת לכלומ, ומונה מתשרי נ׳ שנים.

ב. אחד הנוטע נרעין, או ענף, או שעקר אילן ונטעו במקום

אחר, חייבים בערלה, אבל המרכיב ענף כאילן אחר, וכן המבריך (דהיינו

, ומשפיל אחד מענפי האילן, ומטמין אמצעיתו ץ ר א שעושה נומא ב

בארץ, וראשו יוצא מצד האחר), אף שחתכו מעיקר האילן, בםוץ לארץ

אין בו משומ ערלה.

ג. אילן שנקצץ, אס נשאר נובה מהארץ טפח, אזי מה שגדל

אח״כ אינו חייב בערלה, אבל אם לא נשאר מפח, חייב בערלה, ומונים

השנים משעת הקציצה. ואילן שנעקר ונשאר משדשיו מחובר אפילו רק

דבר מועט, אם נשאר מחובר כ״כ, שיכול לחיות בלי הוספת עפר,

פטור טערלה.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Temple, nor a lampstaDd similar to that which stood in the Temple, but he should make i t of five or six or eight branches, and not of seren branches, even i f he make it of any metal other than gold, and even if he make it without bowls, knops and flowers, and even if i t be not eighteen handbreadths high, inasmuch as all of the foregoing were not indispensable adjuncts to the lampstand of the Temple. The lampstands which are made for the Synagogue must not be made with seven branches ; i t is forbidden even to make them with six branches in a circle and one in the centre.

L A W S CONCERNING F R U I T W H I C H I S COUNTED AS ONCIRCUMCISION.

1. The enjoyment of the fruit, seeds and skins of all kinds of trees (planted) for food, whether they belong to a Jew or to a heathen, even if they grow in pots without an orihce, during the first three years from the time they were planted, is entirely forbidden. These three years are not reckoned in full from one date to the other, but if one had planted the seed before the 16th day of Ab, inasmuch as there are yet 44 days to ץאש השגה (New Year) of which 14 days are the period in which the plant takes root, and the 30 days that remain of that year are counted as a full year, so that two years are subsequently counted from תשרי. I f , however, one planted at any time on or after the 16th day of Ab that (part of the) year is not counted at all, and he must count three years from Tishri.

2. One who had planted a seed, or branch, or who had trans-planted a tree, is obliged to count the fruit of all these as uncircum-cision. I f one grafted a branch upon a different tree, likewise one who had bent the branch of a tree and had inserted i t in a hollow in the earth (which he had prepared for i t ) in such a manner that the middle of the branch is buried in the ground while its end protrudes from the opposite side, even if he had severed i t from the trunk of the tree, the laws concerning fruits counted as uncircumcision are not applicable thereto in countries apart from the Holy Land.

3. A tree which was cut down unti l its stump remained, being a handbreadth from the ground in height, i f that stump should subse-quently grow, one is not obliged to count its fruit as uncircumcision, but if the stump were less than a handbreadth high, he is obliged to count whatever grows subsequently as uncircumcision, and its years should be counted from the time the tree was cut down. A tree which was uprooted and had some of its roots left in the ground, no matter how few, if there be enough left to sustain their life without requiring additional earth, their produce is exempt from being counted as uncircumcision.

188

דיני אסור היא ובלאי בהמה

דיני אסור הרכבת אילן. א, אפור להרכיב אילן באילן מץ בשאינו מינו, בנץ ענף של

תפוח באילן אתרונ, או אתרונ בתפוח, ואפילו מינים הדומים זה לזה,

. ה ז ח יערי וכיוצא, כיץ שהם ב׳ מינים, אסורים זה ב כנון תפוח כתפו

ואסור לישראל להניח לאינו ישראל שירכיב לו אילנו כלאים, ואפור

לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי הנדל ממנו מותר, ומותר ליקח ענף מן

המורכב ולנטעו כמקום אחר.

ב. כלאי הכרם וכלאי זרעים אינם אסורים בחוץ לארץ, אא״ב זרע

ב׳ מיני תבואה, או ב׳ מיני ירק עם זרע הכרם ביחד.

דיני כלאי בהמה.

א. אסור להרכיב זכר על נקבה מב׳ מינים, בין בבהמות, בץ

רכט אסור. בחיות, בין כעופות, ואפילו לגרום שי

ב. אםור לעשות מלאכה בכי מיגים, כנץ לחרוש בהם, או שימשכו

את הקרון, ואפילו להגהיגם בקול בלבד, שהוא צועק עליהם אסור, אם

הס קשורים יחד, ולכן עגלה של איגו יהודי, שכלאים מושכים אותה

ומשא של ישראל על העגלה. אסור לישראל שילך סמוך להעגלה,

דהיישיגן שמא יצעק עליהם שילכו מהר, וזה אסור משום מגהיג בכלאים.

ג» ענלה שהכלאים מושבים אותה, אסור לישב כה, אפילו אינו

טגהיג. עגלה שמושכים אותו מין אחר, לא יקשור מין אחר, לא בצדה

ק משום שמירה ולא לאחריה, ואפור לקשור ב׳ מינים יחד, אפילו ר

שלא יברחו.

ד. פרד הוא הגולד מן הסום והחמור, ויש בו ב׳ מיגים, יש

שאביו סוס ואמו חמורה, ויש שאמו פוסיא ואביו חמור, והם כלאים זה

בזה, ולכן הבא לקשור ב' פרידות, בודק בסימני אזנימ וזנב וקול, אם

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S FORBIDDING T H E GRAFTING OF DIVERSE K I N D S .

1. I t is forbidden to graft1 a tree of one kind upon that of another kind, e.g., to graft the branch of an apple-tree upon :in Ethrog-tree or vice-versa, or even if the species be similar, such as the branch of an (ordinary) apple-tree upon an apple-tree that grows in the woods or the like, inasmuch as they are two different kinds i t is forbidden to graft them. An Israelite must not allow a heathen to graft for him two diverse kinds of trees. I t is forbidden to preserve a tree that is grafted with a diverse kind, but i t is permitted to enjoy the fruit thereof. I t is permitted to transplant the branch of a tree grafted with a diverse kind.

2. The mingled seeds of the vineyard and the mingled seeds of grain are not forbidden in countries outside the Holy Land, unless one had sown two kinds of grain or two kinds of vegetables together with the seed of the vineyard.

L A W S CONCERNING DIVERSE K I N D S OF CATTLE.

1. I t is forbidden to let one's cattle gender with a diverse kind. This also applies to beast and fowl, as i t is forbidden even to cause them to gender together.

2. I t is forbidden to have work done by animals of diverse kinds, e.g., to plough with them or to let them draw a vehicle. I t is forbidden even to lead them by one's voice by calling to them when they are harnessed together. Therefore i t is forbidden for an Israelite to walk at the side of the cart of a heathen drawn by hetero-geneous animals and having the load of the Israelite therein, as i t may be feared that the Israelite wil l cry after them to hasten their pace, and that is forbidden on account of leading heterogeneous animals.

3. One is forbidden to sit in a vehicle drawn by heterogeneous animals even if he should not drive them. One should not attach to a vehicle drawn by beasts of one kind, a beast of a diverse kind, neither at the side of the vehicle, nor behind it . One is forbidden to tie together two heterogeneous animals, even for the purpose of guarding them so that they should not run away.

4• A mule is bred by a horse and an ass, and consists of two species. One species is bred by a horse and a she ass, and the other by a mare and an ass. They are considered as heterogeneous beasts, therefore one who wishes to tie two mules together should first examine their characteristic features, such as the ear, tail and voice, if there be a

1See L6T. xix. 19; and Deut. x x i i 8.

189

דיני כלאי בגדים

הימין זה לזה, בידוע שאמו ממין אחד ומותרים, ויש אומרים שאפילו

£רד אחד, הוי כלאימ משומ שבא מבי מינים, ואמור לעשות בו מלאכה

או לרכוב עליו.

דיני כלאי בגדים.

א. צמר רחלים ואילים עם פשתן, אסור משום כלאים, בין שתפר

בנד צמר עם בנד פשתן, אפילו בחוטי משי, או בחוטי קנבוס, בין שתפר

כנד צמר בחוט פשתן או בהיפך, בין שקשר חוטי פשתן עם חוטי צמר,

או שקלען יחד כל אלו אסורים משום כלאים. התוכף תכיפה אחת וקשרו,

או שתכף שתי תכיפות, אף שלא קשר, הוי חיבור לכלאים, ולכן אסור

ר פשתן אפילו על ידי טחט בלא חוט. לחבר בנד צטר בכנ

ב. עורות הכבשים שעושים טהס כנרים מותר לתפרן בחוטי

פשתן, ואין חוששים לניטות של הצטר, שלפעטים יתחברו כחוט הפשתן,

טשוט דאלו הניטות של הצטר אינן חוטים ולא תשיבי ובטלי.

ב זה, וכלאים מלמטה, אסור לישב ג. אפילו עשר םצעות זה על נ

על העליון, בגד נדול שהכלאים בקצה אחד ממנו, אפור לכסות עצמו

בו, אפילו בקצה השני, אף שהכלאים מונח על הארץ.

ד. התופר כפות כלאים בשביל אינו יהודי, תופרו כדרכו, אף

שהכמות מונח על ארכבותיו, ובלבד שלא יטין להנות ממה שמונח עליו,

וכן מוכרי כפית שנושאין אותן על כתפיהם למכרן מותר, ובלבד שלא

יכוונו שינינו עליהם מפני הצינה או מפני הגשמים.

ת שםקנהים בהם אחר הרחיצה, ה. ממפהות הידים, וכן םתפחו

ומטפחת השולחן שאיכלין עליו, וכיוצא בהם, וכן המטפחת שקוראים עליו

בס״ת על השולחן בכיהכנ״ם, אם יש בהם כלאים אסירים, וכן ווילון

אסור לעשות מכלאים, אבל פרוכת שלפני ארון הקדש מותר.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

similarity in these, i t is obvious that the female parent of both belongs to the same species, and i t is permissible to tie them together. Some authorities are of tho opinion that the use of even one mule as being ** of a diverse kind," having been bred by heterogeneous species, is forbiddun for the purpose of doing any work with i t or for riding thereon.1

L A W S CONCERNING GARMENTS MADE OF L I N E N A N D WOOL.

1. I t is forbidden to mix the wool of lambs and goats with linen because of the precept forbidding (the mixture of) " two thiugs of diverse kinds."* WThether the woollen garment were sewn to the linen garment, even if i t were sewn with silk thread or hemp thread or whether the woollen garment were sewn with linen thread or vice-versa, or whether linen thread were tied to woollen thread or braided together, all of the above are forbidden because of the precept for• bidding " Kilayim." I f one fastened two pieces (of material) with only one stitch and tied i t or fastened the same with two stitches without ty ing them, both cases are considered to be connected (or woven) as far as Kilayim is concerned, therefore i t is forbidden to connect a woollen and a linen garment even with a needle without thread.

2. I t is permitted to sew garments made of lambs' skins with linen thread and there is no occasion to apprehend the possible connection of the woollen hairs with the linen thread, as these woollen hairs, not being threads, are of no account and are ignored.

3. Even if ten mattresses lie one upon another and the bottom one be a mixture of wool and linen (i.e. Kilayim) one is forbidden to si t on the top mattress. I f a garment contain Kilayim at one end, i t is forbidden to cover one's self with the other end, even i f the former be resting upon the ground.

4. One who is sewing for a heathen, a garment made of Kilayim may sew i t in the regular way, even if the garment rest upon his knees, he should not, however, intentionally derive pleasure from the garment being upon his knees. Likewise sellers of clothes who carry the clothiDg upon their shoulders in order to sell them, are permitted to do so, they should not, however, intentionally cover themselves therewith in order to protect themselves from the cold or rain.

5. Handkerchiefs, towels, table-cloths, and the like, also the cover• ing of the reading desk in the Synagogue upon which the scroll of the Torah is read, if they contain Kilayim their ust> is forbidden, i t is also forbidden to make a curtain of Kilayim but the curtain before the Holy A r k may be made thereof.

*S**T0MphU KJUytiB, T .A. *See Lev. lot. cii. and Dent xxii U . 190

דיגי איסור קעקע ואיפור גילוח

. ת איפור כתיבת קעקע וקריחח על ס

בת קעקע, ו בכם״. מהו כחו א. כתיב בתורה ״וכתובת קעקע לא תתנ

ב המחוקה ושקיע שאינו נמחק לעולם. זהו השורט על בשרו וממלא ת כ

ס מקים השריטה בכחול או בדיו או בשאר צבעונים הרושמים. וכן א

צובע תחלה בצבע ואח״ב שירט במקום הצבע עובר בלאו. ומ״מ מותר

ס ליתן אפר ושאר דברים על המכה לרפואה אע״פ ש־שאר הרושם כי נ

בת קעקע. ממכתו ישאר רושם ומוכיח עליו שלא עשה משום כתו

* ל ו בבשרכם״ וכתיב לא ״תתנודדו ו ב ״ושרט לנפש לא תתנ ב. כתי

י תשיטו קרחה בין עיניכט לטת״ ונדידה ושריטה אחת הן ואםורין בין בפנ

ת בין שלא בפני המת. ואפי׳ להכות בידו על בשרו עד שרט יוצא מ ה

אסור ואפילו עיל צער אחר אסור.

ת ואפילו בשערה אחתי ג. קרחה הוא שתולש משער ראשו על מ

איכא איםורא ונם הנשים מוזהרות בבל יקרחו ומכ״ש בכל ישרטו,

איסור גילוח פיאות הראש והזקן.

ת ל א. פיאות הראש הס שתים בסוף הראש והוא מקים חיבורו ל

ר דהיינר ע מימין ומשמאל אצל האוזן ואפילו לנלחם במספרים כעין ת

סמוך לבשר ולא משייר כלומ מן השערות סמוך לבשר יש אוסרין. ולכן

אם צריך לנלחם לרפואה יזהר שלא לנלחם סמוך לבשר ממש. ושיעור

הפאר. מבננד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי

ן יוצא ומתפרד שם. התחתו

ב. פיאות הזקן לא אסרה תורה להשחית אלא בתער. והפאות הן

ל זקנו חמש ורבו בהן הדעות. לפיכך ירא שמיס לא יעביר תער על כ

ר לאבן ע ל ואפי׳ על השפה העליונה או אחת הנרון. ואין חילוק בין ת ל כ

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

T H B PROHIBITION OF TATTOOING A N D M A K I N G B A L D FOR THE D E A D

1. I t is written in the Torah: "Ye shall not print any marks upon you " (Lev. x i x 28). What is the meaning of 1 כתובת קעקע A mark which is etched in and submerged in the skin 80 that i t can never be erased. One who scratches his skin and inserts in the incision stibium or ink or any other colouring matter which leaves a mark, likewise one• who first dyes his skin and then scratches i t there, transgresses a nega-tive precept. Nevertheless i t is permitted to put ashes and other things upon a wound for medical purposes even if a mark remain; for thia would also ensue as a result of the wound and this would show that i t was not done for the sake of tattooing.

2. I t is written : " Ye shall not make any cuttings in your flesh for the dead " (ibid.) and i t is also writ ten: " Ye shall not cut your selves, nor make any baldness between your eyes for the dead " (Deut xiv. 1). Scraping and incision are alike prohibited whether on account of the dead or not. Even to smite one's flesh with the hand so that blood flows is prohibited and any other form of self-mutiliation is also prohibited.

2. Baldness due to the plucking out of the hair of the head on account of the dead, even (the plucking out of) a single hair, is pro-hibited. Women likewise are to be cautioned against transgressing the precept, " Ye shall not make any baldness " (ibid.) and much more so with regard to, " Ye shall not make any cuttings" (Lev, xix. 28).

L A W S FORBIDDING THE SHAVING OF T H E H A I R OF THE

TEMPLES A N D T H E BEARD.

1. I t is forbidden to shave off the hair of the temples on both sides of the head at their juncture with the hairs upon both cheeks and before the ears, or to cut the same even with scissors like a razor very close to the skin so that no hairs remain. Therefore if i t be-necessary to shave off the " corners " for the sake of health (e.g. in the case of an operation) one must take care not to shave them off quite close to the skin. The length of the hair of the temples is estimated to be from the hair of the forehead as far as the hair below the ear where i t is divided by the chin.

2. The Torah has forbidden the shaving of the " corners " of th* beard with a razor only. There are five " corners " of the beard and one's constitution increases with their growth, therefore, one who fears God should not use a razor on any part of his beard, even on his upper lip or under the chin. There is no difference (in the law) between a razor and a sharp stone which cuts the hair, e.g., pumice*

191

דיני איםור גילוח פיאות הראש והזקן

חד שחותך את השערות כגון פיגמאנט אי פימםענשטיין שאסור ג*כ,

ואותן שםםירין שער הזקן ע״י משיחה כסיד עם אוירעם. יש להם ליזהר

שלא לגרור את המשיחה בסכין שמא יחתוך שער, רק יגררו בקיסם•

וכדומה (גוב״י תגינא סי׳ פ״א.

דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשה

א, אסור לאיש ללבוש אפי׳ מלביש אחד של אשד. אע״פ שהו*

גיבר בשאר מלבושיו שהוא איש. וכן אסור לאשה ללבוש אפיי מלבוש

ל כ ל תכשיט ו אחד של איש. ולא לבד םלבישים אסורים אלא אפילו כ

תיקון גוי ויופי המיוחד לאשה לפי מגהג המקום אסור לאיש שיחקש»

ויתיפה בו וכן כל מה שמיוחד לאנשים אסור לאשה.

דיני החולה והרופא ובמה מתרפאץ.

א, אברו רבותיגו ז״ל לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם

חלה אומרים לו הבא זכות והפטר, ועור אמרו, חש בראשו יהי דוםת•

בעיגיו כמו שגתגוהו בקולר, עלה למטה וגפל למשכב, יהי דומה בעיגיר

כמו שהעלוהו לגרדים לירון, שכל העולם לגרדימ גרמה, אמ יש לר

פרקליטין גדולים גיצול, ואם לאו איגו גיצול, ואלו הן פרקליטץ של אדם,

תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשע, מלמדים עליו

חובה, וא׳ מלמד עליו זבות, ניצול, שנאמר ״אם יש עליו מלאך מליץ אחד

מני אלף, להגיד לאדם ישרו, ויחגגו ויאמר פדעהו מרדת שחת״ כוי.

/ ת י ל מי שיש לו חולה בתוך ב ב, דרש רבי פיגחס בר חמא, כ

ת מלך מלאכי מות, ואיש מ ח ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שגאמר ,

ה ל פ ת צדקה לעניים בעד החולה, כי תשובה, ה ת חכם יבפרנה״, ונוהגים ל

ת רוע הגזרה, גם גוהגים לברך את החולה בביהכג״ם, וצדקה, מעבירין א

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

utone, they are both forbidden. A l l who remove their beard by meanu of a lapideous salve should be careful not to scrape off the salve with a knife which might cut the hair but they should use instead a piece of wood.

PROHIBITION OF A M A L E P U T T I N G ON A WOMAN'S GARMENT. 1

1. A man is forbidden to put on even a single garment of a woman even though he would be recognised as a male by his other garments. A woman is likewise forbidden to put on a single garment •of a man. Not only are the garments forbidden, but also the orna-ments and the various toilet utensils used by women for adorning themselves in that locality are forbidden to be used by a man in a similar manner and for a similar purpose. Likewise what is specifically intended for men must not be used by a woman.

L A W S CONCERNING ONE WHO IS SICK, T H E DOCTOR, A N D REMEDIES.

1. Our Sages of blessed memory have said, " One should always entreat God to preserve him from sickness. I f he fall sick, he is told to produce his meritorious deeds and obtain relief.'' They have also said, " I f he have headache, i t should seem to him as if he were put in chains. I f he became so i l l that he had to be in bed, i t should seem to him as if he were brought up to a scaffold to be punished. One who •ascends the scaffold, if he have advocates to plead his cause may be saved, but if he have none he cannot escape." What do we mean by the advocates of a man ? Repentance and good deeds. Even if nino hundred and ninety-nine (accusers) show up his faults, and one (advo-•cate) shows his merits, he is saved, as i t is 6aid: " I f there be with him a messenger, an interpreter, one among a thousand, to show unto man his uprightness; then He is gracious unto him, and saith, Deliver him from going down to the pit, . . . " (Job xxxii i . 23, 24).*

2. Rabbi Phineas, the son of Chama, preached saying: " Whoever has anyone sick in his house should go to a wise man and ask him to plead for mercy on his behalf, as i t is said : " The wrath of a King is as messengers of death, but a wise man wil l pacify i t " (Prov. xvi . 14). I t is customary to give alms to the poor on behalf of the sick person for " Repentance, Prayer, and Charity avert the evil decree." I t is also •customary to bless the sick person in the Synagogue, and if he be

'See Dent, xxii. 5. Tho rest 0( the context op to Ten* 30 ihonld be rwc 192

דיני החולה והרופא ובמד׳ מתרפאין

ת ואם הוא מסיכן מברכים אותו אפילו בשבת ויו״מ, ולפעמים משנים א

שם החולה, כי גם שינוי השם קורע נזר דינו.

ה רשות לרופא לרפאות, שנאמר ורפא ירפא, ולכן תנ ג. התורה נ

אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהנ בדרך העולם, לקרות

לרופא שירפאהו, ומי שמונע א״ע מלקרות לרופא, שתים דעות הנוע

עושה, האחת שאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ועוד רועי

יוהרא וניאות, שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך נס, ויש לו לקרות

ת א להרופא היותר מומחה, ובכל זאת יהא לבו לשמים, ויבקש רחמיס מ

זזרופא הנאמן ית׳׳ש, ואך בד׳ יבטח לבו.

בכלל פקוח נפש הוא, ד. מצוה הוא על הרופא הבקי לרפאות, ו

ואם מונע א״ע הרי הוא שופך דמים, ואפילו יש להחולה רופא אחר, כי

לא מכל ארם זוכה להתרפאות, ואולי הוא מן השמים שיתרפא על ידו,

ל לא יתעסק ברפואות, אא״כ הוא בקי, ואין שם נדול ממנו, שאל״כ ב א

הרי זה שופך דמים, מי שיש לו סממנים וחבירו חולה וצריך להם, אסור

לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי.

ה. חולה שאין בו סבנה, אם יוכל להתרפאות בדבר היתר, אף

שצריכין לשהות קצת עד שישינהו, אין מתירין לו שום דבר איסור, ואם

צריך דוקא לדבר איסור, אמ צריך לאיבלו, כמו שהוא הדרך לאכול

נה, אבל שלא כדרך הנאתו, דבר זה, אסיר לו לאכול כיון שאין בו סנ

בנון שמערב בו דבר מר, וכן לעשות ממנו דמיה, וכדומה, מותר, אפילו

הוא דבר האסור בהנאה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שאסורים

אפילו שלא כדרך הנאתם, במקום שאין סכנה, בד״א בדבר האםור מן

התורה, אבל דבר האסור מדרבנן, מותר להתרפאות בו, אפילו חולה

ת שאין בו סכנה, ואפילו כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאבל ולא ישתה א

האיסור.

4 חולה שיש בו סכנה, מתרפא בכל האיםורין, שאין לך דבר ו

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

dangerously i l l , he is blessed even on a Sabbath and a Holyday. A t times the name of the sick person is changed, as this may avert the judgment decreed against him.

3. The Torah has granted the doctor the privilege of healing, as i t is said " and he shall cause him to be thoroughly healed " (Ex. xx i . 19). Therefore the sick person should not rely upon a miracle, but he is in duty bound to act according to the custom of the world and call in a doctor to heal him. He who avoids calling in the doctor is guilty of two evils : in the first instance of transgressing the rule forbidding one who is in danger to rely upon a miracle, the other evil is that he manifests presumption and pride in depending upon his righteousness to cause him to be healed in a miraculous manner. One should call in the most competent doctor and in spite of this, his heart should hope for the help of heaven and he should plead for the mercy of the Faithful Healer, blessed be His name, and his heart should trust in God only.

4. I t is a religious duty for the competent doctor to heal. This duty is included in the general rule of saving a life in danger, and if he avoid doing so he is guilty of bloodshed, even if the sick person have another doctor : for the sick person docs not enjoy the merit of being cured by every body, perchance he is the oue appointed by Heaven to effect the cure. One should not, however, practice medicine unless he be competent to do 80, and if there be nobody there more competent than he, otherwise he is guilty of bloodshed. One who has medicines, and his neighbour is sick and requires them, is forbidden to advance their price above their proper value.

5. One who is not seriously i l l , whose cure might be effected by means of an article permitted to be used even if there be some delay in obtaining the same, should not be permitted to use a forbidden aiticle, but if he especially require an article whereof i t is f01 bidden 10 eat in the way in vhich the article is usually eaten, he is forbidden to eat thereof, because he is not seriously i l l . He is, however, per-mitted to partake of i t in such a manner so that i t does not give him pleasure, for instance by mingling a bitter substance therewith, or to make a plaster thereof, or the like, even if i t be an article whereof the enjoyment is forbidden, with the exception of the mixed seeds (Kilayim) in the vineyard, and meat cooked in milk, the use of which is forbidden even in such a manner 80 as not to give him pleasure, so long as the illness is not serious. A l l the foregoing applies only when the article is forbidden by the Torah, but if the article be forbidden by the laws of the Rabbis, one may cure himself therewith, also a person who is not dangerously i l l is permitted to partake thereof, even i f taken in a manner so that pleasure is derived therefrom, but he should not eat or drink that which is forbidden.

6 One who is seriously i l l may use for his cure any article that is forbidden, as nothing (forbidden by ritual law) must be insisted upon

193

דיני בקור חולים

העומד בפני פקיח נפש, חוץ מע״ז גלוי עריות ושפיכת דמיה, שהם

ביהרנ ואל יעבור, ואין להתרפא בהם.

ז, מותר לרופא לעסוק במלאכת רפואה לאשה, ואפילו היא אשת

איש כיון שאיננו עושה בדרך תאוה וחבה. רק במלאכתו הוא עוסק,

ובאשתו נרה אם אין סכנה בדבר, ויש שם רופא אחר בקי כמוהו, אז

יש להחמיר.

דיני בקור הולים.

. טצוה לבקר את החולים, הקרובים והחברים נכנסים מיד, א

והרחוקים אינם נכנסים עד אחר נ׳ ימים, שלא ליתרע מזליה, להטיל

עליו שם חולה, ואם קפץ עליו החולי, אפילו הרחוקים נכנסים מיד, ואפילו

הנדול ילך לבקר את הקטן ממנו, ואפילו כמה פעמים ביום, וכל המוסיף

הרי זה משובח, ובלבד שלא יהיו לטורח על החולה.

ב. עיקר מצות בקור חולים, הוא לעיין בצרכי החולה, מה הוא

חת רוח עם חבירו, ונם שיתן דעתו ויבקש צריך לעשות לטובתו, ושימצא נ

רחמים עליו. ואם בקר ולא בקש רחמים עליו, לא קיים את המצוה, ולכן

ל חולה מיקל אין מבקרין בנ׳ שעות הראשונות של היום, מפני שאז כ

עליו חליו, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בני שעות האחרונות של

היום, שאז מכביר עליו חליו, ויתיאש מלבקש עליו רחמים.

ג. השונא לא יבקר בחליו, ולא ינחמו באבלו, שלא יחשב ששמח

לאידו, ואינו אלא לצער לו, אבל ללותו מותר, דזה סוף כל האדם, ומיהו

הכל לפי השונאים והשנאה. החולה לא יעמוד, אפילו לפני חכם נדול,

ואם רוצה לעמוד, אין אומרים לו שב, או שבב.

ד. כשהחולה שובב על הארץ, לא ישב המבקר על נבי כסא, או

ספסל נכוה טטנו, אבל כשהחולה שוכב בטטה, מותר להמבקר לישב על

כסא או ספסל.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

in a case of saving a life in danger with the exception of idolatry, immorality and murder, concerning which one must give up his hfe rather than transgress any of them, consequently one should not cure himself by transgressing any of these three sins.1

7. A doctor may practise in the case of a woman, even a married woman, inasmuch as he does not do so in a sensual and an immoral spirit, but he is merely following his profession. I n the case of his wife during menstruation, if she be not seriously i l l and i f there be mother doctor available, who is as competent as he is, he must avoid attending her case.

L A W S CONCERNING V I S I T I N G THE SICK.

1. I t is a religious duty to visit the sick. Relatives and friends should visit immediately, but strangers should not call until three days (of the illness) have elapsed, in order not to spoil his chance of recovery by casting upon him the designation of an invalid. If, however, one became suddenly seriously i l l , even strangers should visit him imme-diately, and even a great man should visit a less important person than he is, and visit him even many times a day. He who visits the sick frequently is praiseworthy, but his calls must not trouble the invalid.

2. The essential feature in the religious duty of visiting the sick Is to pay attention to the needs of the invalid, to see what is necessary to be done for his benefit, and to give him the pleasure of one's com-pany, also to consider his condition and to pray for mercy on his behalf. I f one visited a sick person and did not pray for mercy for him, he did not do his religious duty, therefore one should not visit a sick person during the first three hours of the day, since the sickness then assumes a milder form, the visitor wi l l not be sufficiently im-pressed to pray for mercy for the sick person, nor should one visit him during the three closing hours of the day, as the sickness then takes a turn for the worse, and the visitor wil l despair of his recovery and wil l not pray for mercy on his behalf.

3. One should not visit an enemy in his sickness, nor comfort him when mourning, that the latter may not think that he is rejoicing on account of his misfortune, and that he came only to vex him. He is, however permitted to follow the dead to the giave, as that is the end of man. In the foregoing one must consider what sort of men the enemies are and what is the nature of the enmity that exists between them. The sick person should not rise up even in the presence of a great sage, but should he desire to do so, he should not be told to sit down or to lie down.

4. I f the sick person lie upon the ground, the visitor should not sit upon a chair or a bench higher than the former, if, however, the sick person be in bed, the visitor is permitted to sit on a chair or bench.

'8»e T. B. Sjrahedrln 67b. 194

דיני בקור חולים

ד!• כשמבקש רחמים על החולה, אם יבקש כפני החולה, יכול

לבקש בכל לשון שירצה, אבל כשמבקש רחמים שלא בפני החולה, יבקש

בלשון הקורש, ויכלול אותו תוך כל חולי ישראל, שמתיך שכוללו עם

האחרים, תפלתו נשמעת יותר, בזכותן של רבים, ויאפר ״המקום ירחם

עליך בתוך כל חולי ישראל״. ובשבת יאמר ״שבת היא מלזעוק ורפואה

קרובה לבוא, ורחמיו מרובים, ושבתו בשלום״.

, המבקרים ידברו אתו בהשבל ודעת, ויאמרו לו, לא דברים ן

מחיים ולא דברים ממיתימ, ויאמרו לו שיתן דעתו על עניניו, אם הלוה

או הפקיד אצל אחרים או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמוח.

J אין מבקרין לא לחולי מעיים, משום כסיפא, ולא לחולי העין,

ל חולה דתקיף ליה עלמא, וקשה ליה רבורא, אין ולא לחולי הראש, וכן כ

מבקרים אותו בפניו, אלא נכנסים בבית החיצון, ושואלין ודורשין בו, אם

צריך לאיזה דבר, ושומעים צערו, ומבקשים עליו רחמים,

ח. מי שיש לפניו שתי מצות, בקור חולים וניחום אבלימ, אם

אפשר לו לקיים שניהם, בקיר חולים קודם, כדי לבקש רחמים עליו, ואם

«י אפשר לו לקיים שניהם, ניחום אבלים קודם, שהוא נטילת חסד עם

החיים ועם המתים.

ט. כל הנותן נכסיו לאחריו, והניח היורשים, אף על פי שאין

היורשים נוהנים בו כשורה, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואעפ״כ זכו

. ומרת חסידות, שלא להעיד בצוואה ם ה האחרים בכל מה שנתן ל

שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מהבן שאינו נוהנ כשורה. ואם ירצה

להקדיש מנכסיו לשמים, ישאל לחכם.

. אם יש לו בנים קשנים, או קטנים וגדולים, או שאשתו מעוברה, י

ימנה אפוטרופוס, שיתעסק בשביל הקטנים עד שינרלו. וחולה שמבקש

ו אפילו בשבת. ובן אם ת קנץ, לחזק את הצוואה, קונץ מכנ ל ב לעשות ק

מבקש לשלוח לקרוא את קרוביו, מותר לשכור אינו יהודי בשבת ולשלחו.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

5. One who prays for the sick may say his prayers in any language he desires in his presence, if, however, he pray in the absence of the sick person, he should do so in Hebrew, and include him amongst all the sick of Israel, for by thus including him with the others, his prayer wi l l be more readily heard for the sake of the many. The visitor should say to the sick person, המקוש ירחש עליך בתוך כל חולי ישדאל, t.ad on Sabbath he should add שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ורחמיו

מרובים, ושבתו בשלום.

6. A l l who visit the sick person should speak to him with judgment and tact, they should speak in such a manner so as neither to revive him (with false hopes) nor to depress him (by words of des-pair), but they should tell him to concern himself with his affairs, indicating that if he had granted a loan to others, or had deposited anything with others or others with him (he should mention the fact). The sick person should not fear on this account that he wil l die.

7. One should visit neither a person who is suffering from abdo-men troubles so as not to put him to shame, nor one who is troubled with his eyes, nor one who has headache, nor any person who is very i l l and to whom conversation is difficult; one should not visit any of the foregoing, but should call at the door of the house to make inquir-ies regarding his condition, and to ascertain if he be in need of any-thing; he should also pay heed to his distress and pray for mercy on his behalf.

8. One who can discharge two religious duties, namely, visiting the sick and comforting the mourners, and i t is possible for him to fulfil both, he should first visit the sick in order that he may pray for mercy on his behalf. But if he find i t impossible to fulfil both duties h*> should rather fulfil that of comforting the mourners, as this is an act of loving service towards the living and the dead.

9. The spirit of the Sages takes no delight in one who bequeathes his property to strangers and disinherits his natural heirs, although the latter do not act properly towards him. Nevertheless the strangers are entitled to receive all that was bequeathed to them. The pious will refuse to witness a wi l l in which the natural heirs are disinherited, even in the case of a son who does not act prop-erly. I f one desire to consecrate some of his possessions to religious purposes, he should consult the ecclesiastical authorities.

10. I f one have young children, or both young and grown up chil-dren, or if his wife be pregnant, he should appoint a guardian to act on behalf of the little children until they grow up. A sick person who desires to make a transfer of his property by the symbolical ceremony of acquiring possession (קבלת קנין) in order to confirm his will, may do so even on the Sabbath; likewise if he desire to send for his relatives, he may hire a heathen on the Sabbath and send him.

195

דיגי הגוסס בחייו ובמותו

יא. חולה שמת לו מת, אץ מודיעין לו, שלא תטדוף דעתו עליו,

ואפילו גודע לו, אין אומרימ לו לקרוע, שמא תגדל דאגתו. ואין בוכין,

ת אחר, אף שאיגו קרובו, פן , בין על מ ואין מספירין בפניו, בין על מתו

יפחד שנם הוא ימות. ומשתיקץ את המנחמים בפניו.

יב. כתבו נדולי המורים, שראוי להנהינ בכל עיר. כשאדם חולה

ביום נ' לחליו, ילכו אליו נבאי הח״ק, או שאר אנשים, ויאמרו לו, אתה

•ידעת שכן הוא המנהג אצל כל החולים, להזכירם לצוות ולכתוב רצונם,

ולכן הצוה ונכתוב, מה שאתה חייב, ומה שאחרים חייבימ לך. ועוד

אומרים לו התודה, כי כל המתודה על חטאיו, מוחלין לו. במד״א במקום

ה ידוע לבל, אבל במקומ שאין מנהנ זאת, אין שכבר תיקנו זאת, בתקנ

אומרים לו כן, שמא ידאנ על מיתות, שכן דרך המון עם, לדאונ כשאומרימ

לו התורה, וטבל טקום כשרואיט הטבקרים, שנטה למות, מסבבים עמו

ת ולא מתו, ו ת .בדברים ואומרים לו התודה, ואל תדאנ מזה, כי הרבה ה

ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא.

ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו, ואם אינו יודע להתודות,

ל עונותי״. ואין אומרים לו — אמור: ״יהי רצץ שתהא מיתתי כפרה על כ

איטרים כל אלו הדברים בפני עמי הארץ ולא בפני נשים וקטנים. שמא

יכבו וישכרו לב החולה, אלא מוציאין אותן לחוץ נם יזכירו לו שיבקש

מחילה לכל טי שחטא ננדו, בין בממון בין בדברימ.

יג. כדר הוידוי בקצרה: ״מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי,

שרפואתי בירך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך, שתרפאני רפואה שלמה,

ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים, שחטאתי

ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בנן ערן, וזכני לעוה״ב הצפון לצדיקים״.

ואם רוצה להאריך, כוידוי יום הכפורים, הרשות בית.

דיגי הגוסס בחייו ובמותו.. הנופס הרי הוא כחי לכל דבריו, ואסור לינע בו, שכל הנונע א

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. I f a member of the family of the invalid had died he Bhould not be informed thereof that i t may not worry him, and even if hej became aware thereof he should not be told to rend his garment, lest i t increase his distress. One should neither weep nor mourn in the presence of the sick person, whether the dead be a member of the sick person's family or a stranger, lest he fear that he also wil l die. A l l who comfort mourners in the presence of the sick person should be compelled to remain silent.

12. The great exponents of the Law have written, that i t is proper to institute in any city whenever one is sick the custom for the Treasurer of the Holy Association (חברה קרישה) or other people to visit him on the third day of his illness and to say to him : '׳ Thou art aware that i t is customary to remind all sick people to write their wills as they desire, therefore tell us and we will write your will , mentioning what you owe and what others owe you." He is furthermore told to confess his sins, for whosoever confesses his sins are forgiven. This course is to be followed only where this is the usual custom familiar to all, where, however, this custom does not obtain, the sick person should not be spoken to in that manner, lest he become anxious that he is about to die, for i t is characteristic cf the people generally to be veiy nervous when told to confess. Nevertheless if the visitors per. ceive that he is dying they should tactfully turn the conversation so that they are led to tell him to confess and they should add : " Do not fear that evil wil l ensue, for many have confessed and did not die. On the contrary, as a reward for having confessed, thy life wil l be pro• longed. Moreover all who confess have a share in the world to come." I f he be unable to confess verbally, he should make a mental confession, and if he know not how to confess he should be told to say יהי רצון ) שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי (".May my death atone for ail my sins ״These words should be spoken neither in the presence of ignorant people nor before women and children for i t may cause them to cry and thus make the sick person broken hearted but they should be excluded from the room. The sick person should also be reminded to ask the pardon of all against whom he had sinned, whether in money or by words.

13. A brief form of confession is as follows : " I acknowledge unto Thee, O Lord, my God and the God of my fathers, that my healing and my dying are in Thy hands. May i t be Thy wil l to heal me with a perfect healing, and if I should die, may my death be an atonement for all the sins, iniquities and transgressions which I have sinned and perversely committed and transgressed before Thee, and grant my portion in Paradise and cause me to merit the life of the world to come, which i t stored up for the righteous." I f he desire to prolong the confession in a similar manner to the confession on the Day of Atone-ment, he is permitted to do 60.

L A W S CONCERNING O N E W H O IS D Y I N G . 1. One who is dying is to be considered as a living being1 in all

,See Semschotb L 196

דיני הנוסם בחייו ובמותו

בו הרי הוא כשופך דמים. למה הדכר דומה לנר שיכלה הבערתו, שכיון

ל ל!ו ת שינע בו אדמ מיד נכבה. ואף שהוא נוםס זמן ארוך, רש צער נ

ולקרוביו, מ״מ אפור לנרום, בין בפגולה שלא כדרך הטבע, בין איזד׳

ענין טבעי, שימות מהרה, אבל אם יש שם איזה דבר שנורם לעכב הנפש

מלצאת, בנון שיש שם קול דופק, מותר להסירו, דאין בזה מעשה, אלא

ת המונע ואין נוגע בי. ואף שאסור לינע בנוסם, מ״מ אם נפלןה שמסיר א

דליקה בבית, אין מניחין אותו בבית, אלא מוציאין אותו, והוא קוחם

להצלת ספרי קודש.

ב. כיון שנמר. אדם למות, אין שוס אדם רשאי להפרד ממנו, שלא

תצא נפשו והוא ביחידי. ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת הנפש,

וראוי לקבץ עשרה, שיהיו בשעת יציאת נשמה. ולא יעסקי בדברים

ת ובקשות, כמפ־דר בספר בטלים, אלא יעסקו בתורה ובתהלים, ובתפלו

ה ישגיח/ מ מעבר יבק. ונוהנים להדליק נרות בפני הנוםס, והעומדים ע

שלא יוציא שום אבר לחוץ למטה, ולכן יעמידו כסאות אצל המטה, שלא

יוציא יד או רנל, ומ״ם אם לא עשו כן והוציא, אפור ליגע בו להחזירו,

ג, אין להבין שום דבר הצריך למת, קודם יציאת הנפש, כגון

להביא ארון או תכדיכין, או לחצוב קבר. ואפור לחצוב קבר ולהניחו

ח עד למחר. ואין קורעין, ולא מספידין קודם יציאת נפש. פתו

ד4 לאחר יציאת נשמה ממתינין מינוטען אחרים, ואח״כ מניחין

אצל חוטמו נוצה, ואס אינה מתנענעת, בידוע שמת. ואז 5יתחין חלונות

הבית, והאבלים אומרים צדוק הדין, וכשמגיעים לברוך דין ד.אמת׳ א־םרים

בשם ומלכות וקורעין, כדין המבואר בסימן שאחר זה, וכל העומרים בשעת

יציאת נשמה, חייבים לקרוע, הא למה זה דומה לם״ת שנשרף, שאין ריק

בישראל שאין בו תורה ומצות, ואפילו עלקמן שלמד מקרא, או על אשה,

ת לפעמים עושה עבירה לתיאבון מ חייבים לקרוע, ואפילו היה זד, ה

ק חייבים לקרוע עליו, אבל אם היה רגיל לעשות ;ובירות, אפילו ר

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

matters, and i t is forbidden to touch him (for fear of accelerating the end) for anyone who touches him is like one who sheds blood. Wi th what is this comparable t With the lamp's flickering flame, which becomes extinguished as soon as a person touches i t . Likewise if he be a long time in a dying condition, and i t causes great distress to himself and his rolatives, i t is, nevertheless, forbidden to hasten his end either by natural means or otherwise, still if there be a cause that prevents the flight of the soul, such as the noise of knocking, i t is per-mitted to remove that cause, inasmuch as that is not a direct deed, which hastens the end, but the mere removal of an obstacle whereby no one touches the dying person. Although i t is forbidden to touch & dying person, nevertheless if the house caught fire, he should not be allowed to remain there, but should be carried out of the house, i n which case he takes precedence over the preservation of sacred books.

2. From the moment that one is in the grip of death, i t is for-bidden to leave him. in order that his soul may not leave him while he is all alone. I t is a religious duty to stand near the person at the time his soul is about to depart from him. I t is indeed proper to gather ten persons (male adults) who should be present at the departure of the soul, these should not engage in frivolous conveisation, but they should occupy themselves in words of the Torah and Psalms, also in prayers and supplications, as arranged in the book called מעבר ינק. I t is customary to kindle lamps (or candles) in the presence of the dying. Those present should be careful to see that 110 part of his body (usually-covered) projects out of the bed, they should therefore place chairs at the side of the bed in order that he should be unable to stretch a hand or foot outside thereof, nevertheless, if this were not done and he did project one of his limbs, i t is forbidden to touch him for the purpose! of placing the same back in the bed.

3. One should not prepare anything necessary for the dead before the soul has departed, such as bringing a coffin or shrouds, or digging a giave. I t is forbidden to dig a grave and let i t remain, open until the following day. One should neither rend the garments nor lament before the soul has departed.

4. After the soul had departed those present should wait a few• minutes and then place a feather near his nostrils, if i t should not move i t is a clear indication of his death, whereupon the windows of that house should be opened, and the mourners should say צדוק הדין and when the benediction ברוך דין האמת is about to be said by them, they add the Divine Name and title of King, they should then rend their garments in the manner described in the following section. A l l who are present during the departure of the soul are required to rend their garments. Wi th what isdeath comparable ? With the burning of a Scroll of the Torah, as there is none so worthless in Israel who neither possessed fome degree of knowledge, nor had fulfilled some of its com-mandmcnts. The garments must be rent also at the death of a child who had learned the Bible, likewise at the death of a woman. Even i f

197

דיני קריעה

לתיאבון, הרי זה בכלל הפורשים מדרכי הציבור, שאין קורעים עליהם,

ת שאץ מתאבלין עליו, אלא שקורעין מפני שעומדים מ וקריעה זאת שעל ה

בשעת יציאת נשמה, םגי בקריעה מועטת, ואפילו מן הצר, או בשולי

הבגד מגי.

[J מעצימין עיגיו של מת, ומי שיש לו בגים יעשה בגו זאת, ואס

יש בבור יעשה הוא, וכשגישאימ המת ממטתו להשכיבו על הארץ, ישגיחו

ל מה שגוהג בחי משום צגיעות, גוהג גם במת. שיהא מכוסה, כי כ

ל המים שאובים שבשכוגת המת, הייגו ג׳ בתים , המנהג לשפוך כ ן

ת ת ילד בתוך ל׳ ללידתו, ואפילו מ עם הבית אשר שם המת, ואפילו מ

ת ישראל בשבת, יש אינו יהודי בחצרו, יש להחמיר לשפוך המים. ואם מ

לשפיך במוצאי שכת.

ת ל פ ת מ ז. המשמר את המת, אף שאינו מתו, פטיר כקריאה שמע ו

. ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים. זה משמר וזה קורא ומתפלל

ואסור לברך שום ברכה בחדר שהמת שם.

דיני קריעה.

י שהוא חייב להתאבל עליו, כנץ אביו, אמו. , ת ת לו מ . אם מ א

או בנו, בתו, אחיו, אחותו, שמתו אחר שלשים יום ללידתן (אבל כיוס

שלשים לא), בין שהאחור. מן האב או מן האם, ואפילו פסולים [אך

ל שאינם באים מנכריה], ואפילו היתה אחותו נשואה לאיש, האיש ע

אשתו, האשד. על בעלה, חייב לקרוע במעומד, ואם קרע מיושב, צריך

ת מ לחזור ולקרוע מעומד. ולכתחילה צריך לקרוע קורם שיסתום פני ה

ת בקבר, בעוד חמום צערו, ועל הקרובים המבוארים צריך לקרוע בכי

הצואר לפניו, וצריך לקרוע מן השפה ולמטה, ולא לרוחב הבנד, וצריך

לקרוע במקום שהבנד שלם מתחלתו ולא במקום החפר.

L A W S A N D C U S T O M S O F I R R A E L

the dead person had sometimes committed a transgression when mis-led by passion, still the garment must be rent for him, but if he were an habitual sinner, even if he only sinned through passion, he is yet reckoned among those who depart from the ways of the congregation, at whose death the garment should not be rent. The rending of the garments of those who are required to do so merely because they were present during the departure of the soul, but who are not mourn-ers, may be discharged by rending the garment slightly, even at its side or hem.

5. The eyes of the dead person should be closed. I f one had left sons i t is the duty of one of the sons to do this, and if there be a first born son he should do it . In bearing the dead person from his bed in order to place him on the ground, care should be taken to keep him covered, as the laws of decency, which must not be infringed by the living, apply also to the dead.

6. I t is customary to pour out all water contained in vessels in the vicinity of the dead, which means, the three houses including the one in which the dead lies ; even if a child had died within thirty days of its birth, and even if a heathen had died within one's court, one must h°. careful to pour out the water. I f an Israelite died on a Sabbath, the water must be poured out at the termination of Sabbath.

7. One who watches the dead, even if there be no kinship between them, is exempt from the reading of the Shema' and the Shemoneh 'Esreh and from the observance of all the precepts of the Torah. If, however, there be two watchers, one watches while the other reads the Shema' and recites his prayers. I t is forbidden to pronounce any benediction in the room where the dead is lying.

L A W S CONCERNING T H E RENDING OF GARMENTS FOR THE D E A D .

1. One who had lost a relative for whom he is required to mourn, e.g., his father, mother, also his son, daughter, brother or sister, being older than thirty days, for if the death occur on the 30th day the mourning need not he observed ; i t is immaterial whether the relationship be on the fathers's or the mother's side, even if they be dis-qualified by birth, but are not the issue of a non-Jewess and even if his sister had been married, and the husband mourns for his wife or the wife for her husband, all the aforementioned mourners are required whilst standing to rend their garments for their dead. I f they were rent whilst sitting they must be rent again when standing. I f possible one must rend his garments before the coffin is closed, when one's sorrow is still intense. For the dead enumerated above the relative must rend his garment near his neck in the front thereof. I t must be rent lengthwise and not crosswise, also in the cloth of the garment and not at its seam.

198

ה ע י ר י ק נ די

. חילוקים רבים יש בדיני הקריעה, שעל אב או על אם, לקריעה ב

שעל שאר הקרובים; על כל הקרובים קורע מפח בבגד העליון ודיו, ואין

ל לקרוע יותר, משום בל תשחית, ועל אביו או אמו, צריך לקרוע כ

נת שאינו קורע. וכן הבנד שהוא הבגדים עד כננד לבי, חוץ מן הכתי

ם לובש רק לפרקים למעלה מכל הבגדים, ולפעמים הוא יוצא לשוק נ

ל בלערו (אווער־קאוט), בגד זה ג״ב איגו צריך לקרוע, ואם לא קרע כ

ה ל ח בגדיו, שהוא צריך לקרוע, לא יצא. והאשה, משום צגיעות, תקרע ת

ת את הבגד התחתון לפניה, ותחזיר את הקרע לצדרין, ואח״כ תקרע א

לה לבה, ואף שהיא לבושה בחלוק, מ״מ איכא הבגד העליון, שלא תתג

משום פריצות. וגוהגין שעל שאר הקרובים קורעים מצד ימין, ועל אב

או אס מצד שמאל, ובדיעבד אין זה מעכב. על כל המתים יכול לקרוע

כצנעא, ועל אביו או אמו צריך קריעה בפרהסיא.

ג. על כל הקרובים, רצה קורע ביד, רצה קורע בכלי, על אביו

או אמו דוקא ביד. והמגהג שאחד מהחברה קדושה חותך קצת בסכין,

והאבל תופס במקים החתך וקירע, וישגיחו שיקרע לאורך הבגד ולא

לרחבו. ואם עדיין לא ברך בא״י אמ״ה דין האמת, יברך בשעת קריעות

ד. על כל המתים, אם מחליף בגדים כתוך שבעה, איגו צריך

לקרוע באלו שהוא לובש עתה, ועל אב או אם, אם הוא מחליף בגדיו

בימי החול שבתוך שבעה, צריך לקרוע בהם. אך לכבוד שבת יחליף

בגדיו, ולא יהא לכוש בבגד הקרוע, ואם אין לו בגדים אחרים להחליף,

יחזיר את הקרע לאחוריו. והא דםחליף בשבת, היינו שילבוש בגרי חול

אחרים, אבל לא בגדי שבת.

ך;, על כל המתים לא יחבר כלל ראשי הקריעה, עד אחר

ל ל שלשים, ואח״כ מותר לתפור הקרע כראוי, ועל אב או אם לא יחבר כ

ע כראוי (היינו תפירה י ק ראשי הקריעה עד אחר שלשים, ולא יתפור ה

ך כפולה, באופן שלא יתראה התפר לחוץ) לעולם, ואפילו אם ירצה לחתו

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

2. The mode of rending the garments for one's father or mother differs in many respects from the mode obtaining for other relatives. For the latter i t is sufficient to rend the external garment only a hand-breadth, and i t must not be rent more than that, in order not to transgress the precept " Thou shalt not destroy" (Deut. xx. 19) but lor a father or mother one must rend all one's garments opposite one's heart, with the exception of his shirt, and one need not rend the upper garment that one wears only occasionally', i.e. the overcoat. I f one did not rend all the garments that he is required to rend, he did not fulfil his religious obligation. A woman should first rend her undergarment privately in accordance with the dictates of modesty, and place the torn part on one side, she should then rend her external garment, so as not to expose herself, for even if she were covered by her underlinen i t would still be a breach of modesty to expose herself even thus. I t is customary to rend the right side of the garment for all relatives other than one's father or mother, for whom the left side of the garment must be rent, nevertheless, if this were overlooked, i t does not invalidate the fulfilment of the duty. For all other relatives one may rend his garment privately, but for one's father and mother they must be rent publicly.

3 For all relatives one may either rend his garment with his hand or with an instrument, but for one's father or mother i t is with the hand only that one must rend i t . I t is customary for one of the brotherhood (חברה קריעה) to cut the garment slightly with a knife, whereupon the mourner takes hold of the garment where i t was cut and rends it , those present must see to i t that he makes the rent length-wise and not crosswise. I f he had not yet recited the benediction he should say i ("Blessed . . . the true Judge") באיי אםיה דין האטת t whilst rending his garment.

4. In the seven days of mourning for all relatives, one who changes his garments need not rend those he is putting on, if, however one who mourns for a father or mother, change his garments on a week-day during the seven days, he must rend them. But in honour of the Sabbath one should change one's garments, and not wear torn gar-ments on the Sabbath day, if he have no other garments to chaDge, be should hide the rent part of the garment. Changing one's gar-ments for the Sabbath in this connection means putting on other gar-ments which one wears on the week-days, and not such as are worn on the Sabbath.

5. Garments rent for all relatives should not be repaired at all by connecting the torn parts until after thirty days, after which period i t is permitted to sew the torn parts together in a proper manner, but one should not connect the torn parts of garments rent for one's father or mother until after thirty days and one should never sew them together properly, (i.e. in such a manner that the seam should not be visible). One is forbidden, should he desire to do so, to mend the

199

דיני קריעה

סביבית הקרע ולשים שם חתיכת בגד אהד ולתפרו, אמיר. ואשד• מיתרת

להבר ראשי הקרע לאלתר, מפני הצניעות. וכל הקרעים שאסור לתפרן,

אפילו מכר הבגד לאחר, אסור הלוקח לתפדו, ולכן צריך המוכר להודיע

להלוקח, ואם מכרן סתם, אסור להלוקח להפרן לעולם, כי שמא הוא על

אב ואש, ואסיר למכור בגד כזה לאינו יהודי, והשואל בנר מחבירו בסתם,

אסור לקי־וע בו, דהוי גזל, ואם קרע לא יצא

ך. על כל המתים, אם לא שמע עד אחר שלשים אינו קורע, אבל

על אב או אם, קורע לעולם, בגרים שהם עליו בשעת שמועה, אך הבגדים

שהוא מחליף אח״ב, א״צ לקרוע.

ז. הרגל מבטל גזירת שלשים גם לרין קיייעה, ולכן אם פגע הרגל

תוך ל׳ בשאר קרובים, יכול לתפור לגמרי בערב הרגל אחר מנחה, ועל

אב או אם יכול להבר ראשי הקריעה.

ת אחר, מרחיק כמו ג׳ ת לו מ ה. קרע על מת, ובתיך שבעה מ

אצבעות מי הקי־ע הראשין וקורע טפח, או שמוסיף על הק־ע הראשץ

ל טפח, אבל לאהד שבעה, כל זמן שדבגד הקרוע עליו, מוסיף עליו כ

שהוא ודיו, אך אם הראשון הי׳ משאר הרךובים, והשני הוא אביו או אמו,

אזי אפילו לאחר שבעה צריך להרחיק נ' אצבעות ולקרוע כרינא, שאין

אביו ואמו בתוספת, והוא הרין במת אביו תחלה, ואחייב אמי, או בהיפך,

צריך קריעה חרשה.

ט, מתו לו אביו ואמו כאהד, או ששמע בפעם אחת, שמתי אביו

ואמו, או שני קרובים אחרים, קירע קרע אחד לשניהם, אבל אביר אי אמו

עם אהד משאי־ הקרובים, קירע תהלה על אביו או אמו, ואחייב מרחיק

ג׳ אצבעות וקורע על האחר מפח.

. חולה שמת לו מת, אם דעתו צלולה, אלא שאינו יבול לקרוע י

ך ה שהוא מסוכן בהליו, פטור אה״ב מלקרוע, אא״כ הוא עדיין בתו מ ח מ

שבעה, דחשיב שעת חימום, אבל אם לא יכול לקרוע, מחמת שלא היתה

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

torn part with another piece of cloth, but a woman out of modesty ia permitted immediately to connect the edges of the torn parts. A l l the rent garments which one is forbidden to sew together, should not be mended even by one to whom they were sold. I t is therefore necessary for the one who sells them, to inform the buyer thereof. I f one sold them without giving this information with full particulars, then the one who bought them, not knowing for whom they had been rent, is forbidden ever to sew them, for perchance they were rent for a father or mother. I t is forbidden to sell such a garment to a heathen. One is forbidden to rend a garment that he had borrowed unconditionally, as that is equal to robbery, and if he rend that garment, he did not fulfil his duty.

6. For all relatives, if one did not hear of their death until after thirty days, he need not rend his garments, but for a father or mother one must rend the garment he is wearing at the time when he hears of their death. He need not, however, rend the garment which he may change thereafter.

7. The intervention of a Holyday cancels the customs obligatory during the (first) thirty days (of mourning), also the rule concerning the rending of garments. If, therefore, after the death of any relative a Holyday occurred during the thirty days, one may sew the garment together completely on the eve of the Holyday after the afternoon service, and after the death of a father or mother one may then con• nect the edges of the rent.

8. I f one had rent his garment for a dead relative and another death had occurred with the first seven days of mourning, he should either rend his garment anew, beginning at a distance of three fingers from the first tent, and rending i t the length of a hand-breadth, or he should rend the original rent another hand-breadth, but if the second death occurred after the seven days, so long as he is wearing the rent garment, he may tear i t asunder a little more and his duty is fulfilled. If, however, one had rent his garment for any other relative and his father or mother died thereafter, he must leave a space of three fingers' breadth from the first rent, and he must rend his garment anew in accordance with the rule, even if the death of his parent took place after the seven days of the first mourning, as the loss of a parent is not considered merely as an additional sorrow. The same law applies in the case of one who had first lost his father and then his mother, or vice versa, when he is required to rend his garments anew.

9. One whose father and mother had both died at the same time, or one who had simultaneously heard of the death of both, or of the death of two other relatives, should rend his garments once for his double loss. But for his father or mother and another relative (under like circumstances) he should first rend his garments for his father or mother, then leave a space of three fiDgers' breadth, and rend his gar-ment the length of a hand-breadth for the other relative.

200

דיני אונן

דעתו צלולה, אזי כשתכא לו דעה צלולה, הוי אז שעת חימום שלו, וחייג

אז לקרוע, אם הוא תוך שלשים לשאר קרובים, ועל אביו או אמו לעולם.

יא. קטן שמת לו מת, אפילו לא הגיע להיניך, םקרעין לו קריעה

קצת, משום עגמת גפש, להרבות האבל. ואם הגיע לחיגיך, מצוה לקרוע

כמו גדולים.

יב. בחוה״מ אין קורעין, כ״א על אב או אם, בין ביום הקבורה,

בין ביום השמועה, ואפילו בשמועה רחוקה, אך אס מתו אביו או אמו

ל ביום טוב, הואיל וגדחה הקריעה, לא יקרע בחוה״ם, עד לאחר הרג

כשמתחיל האבלות, ועל שאר קרובים אין קורעין בחוה״מ עד לאחר הרגל.

אכן אם שמע בחיה״מ שטועה קרובה, שלאחר יום טוב תהא החוקר,

בכה״ג יקרע בחוה״מ.

דיני אונן.

א. מי שמת לו אחד מקרוביו המבוארים לעיל, הרי זה אוגן עד

לאחר הקבורה, שלא יגהוג קלות ראש, ויתראה לכל שהוא טרוד וגבהל,

על מיתתו וקבורתו. לא יאכל בהחדר שהמת בו, אלא בחדר אחר, ואם

אין לו חרר אחר, יאכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו, יעשה

מחיצה (שתהיה גבוה עשרה טפחים, ולא תהיה פתוח תחתיה ג׳ טפחים,

ותהא ראויה לעמוד בפגי הרוח), ואם אינו יכול לעשות מחיצה, מחזיר

פניו ואוכל, ואפילו הוא בעיר אחרת, אינו אוכל דדך קביעות אלא דרך

עראי, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין.

ב. אונן פטור מכל המצות, ואפילו אינו צריך לעסוק בצרכי המת,

כגון שיש לו אחרים העוסקים בשבילו, ואף אם רוצה להחמיר עיע אינו

רשאי, מפגי כבוד המת. ואיגו מברך שום ברכה, ואפילו אם אחרים

ת מברכים, איגו עוגה אמן. ואיגו מצמדף לא לזמון ולא לעשרה, אבל מ

שהוא מצות לא תעשה, אפילו מדרבנן, אסור גם לו. ולכן אמ רוצה

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

10. I f a sick person had lost a relative, and he is unable to rend his garment owing to the serious nature of his sickness, but his mind is clear (so as to realize his loss), he is afterwards (when he ha״ re-covered) exempt from rending his garment, unless his recovery took place within the seven days of mourning, when i t is natural for his grief to be intense. If, however, he could not rend his garments because his mind was not clear, he should rend his garments as soon as he regains his mental composure, for i t is only when he realizes his loss that his sorrow is intense, he is therefore required to rend his garments for relatives if i t be within the first thirty days of mourn• ing, but for his father or mother there is no time limit.

11. I f a child, under the age when he has to be trained in the precepts, had lost a relative, his garment should be slightly rent for him to manifest his grief and to mark his mourning. But if he had arrived at the age for training, i t is a duty that he should rend his garment in the manner prescribed for an adult.

12. On one of the Intermediate days of a Festival, whether the burial had occurred thereon, or whether one had learned of the death at that time, the garments should not be rent, except for a father or mother, for the latter one must rend his garments even i f he were not informed thereof until thirty days after the day of death had elapsed. But if one's father or mother had died on a Holyday, inasmuch as rending the garment must be postponed, he should not rend i t during the Intermediate days of the Festival, but should wait until the Festi-val is over when his mourning begins. For other relatives the gar-ments should not be rent during the Intermediate days of a Festival, unless one be informed of the death during the thirty days, and if by waiting until after the Holyday, the delay wil l cause that time to pass, he should rend his garment during the Intermediate days.

L A W S OF A MOURNER. 1

1. One who had lost by death one of the relatives aforementioned Is termed אונן (Onan) until after the interment; he must avoid levity and indicate by his conduct that he realizes his loss and that he is pre-occupied in attending to the interment. He should not eat in the room where the dead is lying, but in another room, and if he have no other room, he should eat at a friend's house, and if he have no friend at whose house he can eat, he should erect a partition (or screen) which should be ten hand-breadths high, without a space of three hand breadths below, and of sufficient solidarity to resist the wind. I f he cannot make a partition, he should turn his face aside and eat. Even if he be in another city (at such a time) he should not partake of an elaborate meal, but only of a simple meal. He should neither eat meat nor drink wine.

2. An Onan is exempt from the observance of all the precepts, even if he himself be not required to attend to the dead, having others who attend thereto in his stead. Even if he desire to be scrupulous

4Lit: ,*One who feela grieved.'* 201

דיני אונן

ל פת. צריך לטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים. וכן בנטילת ידים ו כ א ל •

שחרית, נוטל ידיו שלשה פעטים כדת, ואינו מברך.

ל כ ע ת ג. אס אכל קודמ שנקבר המת, ולאחר שנקבר עדיין לא נ

המזון, יברך ברכת המזון.

ת יש נ״כ קרובים מ ד. אם האונן הוא בעיר אחרת, ובמקים ה

שחייבים להתאבל. אזי על זה שהוא במקום אחר. אין עליו דין אונן. אבל

אס אין קרובים במקום המת, חל על זה דין אונן.

ל ה. לאחר שהקרובים נתפשרו עם החברה קדושה. עפ״י דין אין ע

הקרובים דין אונן, וחייבים בק״ש ובתפלה ובבל המצות, אך נוהנים שאין

האוננין מתפללים עד לאחר הקבורה, ומ״מ קדיש יכול לאמד, אם אינו

מםינ נבול שאר אבלים,

4 כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעליו, ומותר לצאת ן

מביתו, אבל אסור ברחיצה, ושמחה, ושאילת שלום, ות״ת, ואסור במלאכה,

אפילו ע״י אחרים, ואפילו בדבר האבד, ובהפסד נדול ישאל לחכם.

ת עבר מ «. מי שהוא אונן בשעת קיש והפלה, ולאחר שנקבר ה

רביעית היום (שהוא זמן ק״ש) מ״מ אומר נם ק״ש וברכותיה (בלא

תפילין) עד שליש היום, אבל אם עבר נם שליש היום, אומר ק״ש בלא

ת שמנה עשרה מותר להתפלל עד חצות היום, ומוסף ראש תפל הברכות, ו

חרש, זמנה כל היום, ומברכת השחר לא יאמר רק שלשה: שלא עשני

גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, וגם ברכת ההורה יאמר, מפני

שאלו זמנם כל היום, ואם נקבר המת קידם שליש היום וביתו רחוק

ממקום הקברות, שבעוד שיגיע לביתי, יעבור שליש היום, טוב יותר

להתפלל בזמן שיכנוס לאיזה בית סמוך לבית הקברות, לקרוא ק״ש ו

ל הראוי, או אפילו בחוץ, במקום נקי. ומיד כשמתחילין להשליך עפר ע

המת, יכול לקרות ק״ש ולהתפלל, אף שהאבלות עדיין אינו חל,

LAWS AND CUSTOMS OF I S R A E L

(and fulfil the precepts) he must not do so, because of the honour due to the dead. He should not say any benediction, nor even respond after the benedictions said by others, nor should he be included אםןamong those who make an appointment to say Grace, nor to a Minyan of ten male adults. Also a negative precept, even according to the Rabbis, is applicable to him, thus, if he desire to partake of bread, he must wash his hands, but he should not say the benediction ל נטילת& likewise on arising in the morning he should wash each hand ,ידיםthree times according to the law, but he should not say the benediction.

3. I f he had eaten prior to the burial of the dead, and after the interment the food was not yet digested, he should say the Grace after meals.

4. I f the Onan be in another city and there are also relatives in the place where the dead lies who are required to mourn, the former is exempt from the obligations devolving upon an Onan. But if there be no relatives at the place where the dead lies, he is subject to all the laws relating to an Onan.

5. After the relatives had come to terms with the Holy Broth-erhood they are not legally subject to the laws of an Onan and are obliged to observe the duty of reading the Shema' and saying the She-moneh ,Esreh and all the other precepts, still i t is customary for au Onan not to pray until after the interment, nevertheless he may say Kaddish if he does not encroach thereby upon the rights of other mourners.

6. As long as the dead is not buried the mourner should not take off his boots, for he may leave his house, but to bathe, or to par-ticipate in a joyous celebration, friendly greeting, and the study of the Torah all are prohibited. He is also forbidden to work, or even to allow others to work for him, even where a loss is entailed, but where the loss would be very great, he should consult the ecclesiastical author-ities.

7. One who is an Onan at the time when the Shema' and She-moneh 'Esreh should be read, and when the interment was over a quarter of the day had passed, (which was the time for reading the Shema') he should, nevertheless, read i t and its benedictions (without wearing Tephillin) until the third of the day, but if a third of the day had passed, he should read the Shema' without the benedictions. Unt i l the hour of noon i t is still permissible to say the Shemoneh 'Esreh and the additional service (Musaph) for New Moon can be said all day. Of the benedictions in the early morning service only the following three 6hould be said : שלא עשנג וי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה also the benediction of the Torah, as the entire day is the proper time for saying the same, if, however, the interment took place before a third of the day had passed, and if he should wait until he returns home, he would delay later than that time, his house being far from the cemetery, i t is best for him to enter a house near the cemetery to read the Shema' and to pray at the proper time or even to do so in the open air where the

202

דיני אונן

ח, אונן שנמשך האנינות עד לאחר זמן התפלה, אינו צריך

תשלומין להתפלל בתפלה שאחריה שתים. ואם נעשה אונן לאחר שבכר

הניע זמן התפלה, ועבר זמן התפלה באנינות, ישאל לחכם אם צריך

להשלים.

ט. בשבת כיון שאסיר לקברו באותו יום, לא יחול עליו אנינות,

ומותר בבשר ויין, וחייב בכל המצות, חוץ מתשמיש המטה שאסור לו,

זנס אסור בת״ת ואם הוא ש״ץ, אם יש אחר להתפלל, לא יתפלל הוא,

ואי ליכא אחר יתפלל הוא.

. בשבת סמוך לערב, יקרא ק״ש בלא ברכות, ולא יתפלל ערבית״ י

ולא יבדיל במוצ״ש, ומותר לו לאכול בלא הבדלה, ולאחר שנקבר המת^

יבדיל על הכיס, ואפילו לא נקבר עד למחר, יכול להבדיל על הכוס,

[ולא על הנר ולא על הבשמים], דמותר להבדיל עד יום נ׳ בשבת,

ל כשלא עבר זמנה, אינו אומר ״אתה ל פ ת בתפלת שחרית שהוא מ ו

ד י חוננתנו״. ואם צריך בשבת לעת ערב להשתדל בצרכי הקבורה, אזי כ

ת ולעסוק בצרכי המת, חל עליו אנינות. כ ל כשהתחיל ל

ת בע״ש אחר חצות, בענין שאי אפשר לקברו קודם שבת,, . מ א י

ל נם מנחה בע״ש. מתפל

ת ביום ראשון של יום טוב, אם רוצה לקברו היום על ידי יב, מ

אינו יהודי, חל עליו ענינות מיד, ומכש״כ ביום שני של יום טוב, שיכול

לקברו נם בעצמו, דחל עליו אנינות מיד, ואפילו הוא אינו רוצת לקברו

היום, אבל בלילי יום טוב יקדש ויתפלל הכל, ואין בו דין אונן.

ל ב יג. מי שהיה אונן במוצאי יום טוב, יבדיל ביום שלאחריו, א

לא אח״ב, כי הבדלה של יום טוב, אין זמנה אלא עד סוף היום.

ת קודם שיצאו מ יד״ אונן שיש לו בן למול, אם אפשר לקבר את ה

מבית הכנסת שחרית, אזי יתפללו הח״ק תחלה, ויקברו את המת, וימולו

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

place is clean. As soon as they have begun to throw earth over the dead, he is permitted to read the Shema' and to say the Shemoneh 'Esreh although his period of mourning had not commenced then.

8. An Onan who continued in that condition of mourning unt i l the proper 'time for praying had passed, need not make amends by saying the Shemoneh 'Esreh twice in the next service. If, however, he became an Onan after the time for prayer had begun, and he con-tinued in that state of mourning until that time had passed, he should consult the ecclesiastical authorities.

9. I f the dead were not buried because of the Sabbath, the mourner is not subject to the laws of an Onan. He is permitted t o partake of meat and wine, he is also obliged to observe all the pre-cepts, but cohabitation is prohibited, he is also forbidden to study the Torah. I f he be a Reader in a Synagogue, and if there be another person to read the service he should not officiate, but if there be no other person he may officiate.

10. On the Sabbath, shortly before evening, he should read the Shema' without the benedictions, he should neither read the Evening Service nor perform the Habdallah ceremony at the termination of the Sabbath, and he is permitted to eat without having performed the Habdallah. After the interment he should perform the Habdallah over a cup (of wine). Even if the burial should take place on tho morrow he can perform the Habdallah over a cup (of wine) [without candle and the spices] as he is permitted to perform the Habdallah until Tuesday. I f he say the morning prayer before the time for (the Habdalah) had passed he should not say אתה חוננוזנו. I f i t be necessary for him to attend to matters concerning the funeral on Sabbath towards evening, he becomes an Onan as soon as he begins to attend to the arrangements for the burial of the dead.

11. I f one died on Friday afternoon at such a time as to make i t impossible to bury before Sabbath, the mourner is permitted to say the Afternoon Service on that day.

12. I f one died on the first day of a Festival, and the mourner desires to have the burial carried out on that day by a gjantile, he is immediately subject to the laws relating to an Onan. This is more especially the case on the second day of a Festival when he is permitted to bury the dead on that day. And even if he should not desire to bury the dead on that day, nevertheless on the nights of tho Festival, he should say the Sanctification (Kiddush) and all prayers, and he is not subject to the laws of an Onan.

13. One who had been an Onan at the termination of a Festival, should perform the Habdallah on the following day but not thereafter, as the proper time for Habdallah after a Festival, is only until the end of that day (following the Festival).

14. An Onan who has a son to be circumcised, if i t be possible for him to bury the dead before the worshippers leave the Synagogue in the morning, the Holy Brotherhood should pray first and then bur/

203

דיני הטהרד• והתכריכץ

ת התינוק, ואם א״א, מ״מ ימולו את התיניק שחרית, ונם תאונן מותר א

להיות בבית המילה רק לא יברך, והסנדק יברך ברכת להכניסו, משום

דמת ומילה, מילה קודמת.

ת החמין, וכל חטירא טן, אינן באור לי״ד, יעשה שליח לבדוק א

וכוי יאמר בעצמו.

טז. בליל ספירת העומר, יספור ביום בלא ברכה, ושאר ימימ

בברכה. ואם היה אונן ביום ובלילה, מונה שאר ימים בלא ברכה.

יז. אונן בליל פורים ישמע קריאת המגילה מאחר, ולא יאבל בשר,

ולא ישתה יין, כי בלילה אינו חייב במשתה, וביום לאחר יציאה מבית

ת ואח״כ יתפלל ויקרא את המגילה או ישמע מ הכגםת קוברין את ה

, גכון שיחזור ויקרא מאחר, ואמ שמע קריאת המגילה קורם הקטרה

בלא ברכות, ותפילין לא יגיח אפילו אחר הקבורה, כיון שהוא יומ ראשון

לאבלו, ואונן בפורים ביום, מותר בבשר ויין.

ת ועדיין לא התפלל, והוא אינו יודע, אם אין יח, מי שמת לו מ

מי שיתעסק בו, צריכימ להניד לו מיד, אבל אם יש מתעסקים אחרים,

ת (אחד מקרוביה), ת לה מ אין להגיד לא עד שיתפלל, ומי שאשתו מ

והיא איגד. יודעת, יש לו להבעל להתמיד, שלא לשמש עמה.

יט4 מי שמת לו מת, ומפגי איזה סבה מוכרחים להמשך איזה

ימים בין מיתה לקבורה, אזי ישאלו לחכם איך להתנהג בדין אגיגות.

דיני הטהרה והתכריבין ואיסור הנאה במת.

ל גופו וראשו, וםגקים . סדר הטהרה: מרחיצים במים חמים כ א

היטב בין אצבעות ידיו ורגליו, ובבל מקום, וחופפים את ראשו, וםגקץ

ת על פגיו, שהוא דרך בזיון, מ צפורגי ידיו ורגליו. ולא יהפכו את ה

אלא יטו אותו על צדו, ואח״כ על צדו השני, ולאחר שגקו אותו היטב,.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

the dead, and thereafter the child should be circumcised. If that be impossible, the circumcision should, nevertheless, take place in the morning, and it is permissible for the Onan to be present at the cir-cumcision but he should not pronounce any benediction, but the God-father should say the benediction להכניסו inasmuch as where both duties, the interment of the dead and a circumcision have to be performed, the circumcision takes precedence.

15. On the eve of the 14th of Nisan, an Onan should employ an agent to search for the unleavened bread, but he should say .כל חםירא

16. During the counting of the 'Omer (one who was an Onan at night) should count the 'Omer 011 the following day without a bene-diction, but the rest of the nights he can say a benediction on counting the 'Omer. If he were an Onan by day and by night, he should count the rest of the 'Omer nights without reciting the benediction.

17. On the night of Puiim an Onan should hear the Megillah (Book of Esther) read by another, and he should neither eat meat nor drink wine as he is not obliged to paitake of a Feast (in honour of Purim) in the evening, and the interment should take place during the day after the worshippers had left the Synagogue. After the burial he should read the piayers and recite the Megillah or hear it read by another. If he had heard the reading of the Megillah before the inter-ment, it is proper for him to read it again (after the interment) with-out the benediction, but he should not put on Tephillin even after the interment had taken place, inasmuch as it is the first day of his mourn-ing. On Purim day an Onan is allowed to partake of meat and wine.

18. One, who had not yet prayed, in whose family a death had CCCUrred, if be be unaware of the death and there is no one else to attend to the burial, it is necessary that he should be informed at once, but if there be other people who are attending to the funeral arrange-ments, he should not be told until he had said his prayers. If a wife had lost a relative, out she is not aware of her loss, then her husband must abstain from cohabitation.

19. One who had lost a relative whose interment is unavoidably postponed for several days, should consult the ecclesiastical authorities as to the proper course to pursue regaiding the laws relating to an Onan (in his case).

L A W S RELATING TO PURIFICATION ( T A H A R A H ) A N D THE SHROUDS ALSO T H E PROHIBITION TO ENJOY A N Y T H I N G BELONGING

TO THE D E A D .

1. The purification is as follows: The entire body, including the head, should be washed with warm water. The fingers and toes 6hould be thoroughly' cleansed, also everywhere else, and the (hair of the) head should be combed, the nails of the hands and feet should be cleaned, the body should not be placed face downwards, as that is a degrading posture, but it should be inclined, first on one side and then

204

דיני המתרה וההנדינץ

שיפבים עליו תשעה קבים מים, דהיינו שמעמידים את המת על הקרקע,

ת המים על ראשו, שירדו על כל נופו. /או על נכי קש, ושופכים א

ב, שעור ט׳ קבים הוא, שצריכים ליקה ערך ביד קווארט, ואין

צריכים שיהיו דוקא מכלי אחד, אלא נם מב׳ בלים או מנ׳ כלים

ה, בעוד שלא הפסיקו י , רק שיתחילו לצוק מהבלי השנ ם מצטרפי

מהראשונה, וכן מהשלישי, כעוד שלא הפסיקו מהשניה, ונם אם מערה

מכלי אחר, לא יפסוק הקילוח, ומתוך ד' כלים, אפילו שופכים בפעם

אחת, אין מצטרפים.

ג, אה״כ טורפין ביצה בקליפתה עם יין ביחד, ומרחיצין בו ראשו,

, ת מ ת אצבעות ידיו, ולאחד שטהדו את ה מ וצריכין להשגיח שלא יקטין ה

לא יניחו אותו כאותו מקים שטהרוהו, אלא ישכיכוהו כננד הפתח, לפניפ

ת הדף שטהרוהו עליו, כי יש סכנה ברבר. מן הבית, ואין מהפבין א

ת ילדיו שמתו, כי סכנה יש בדבר זה, ד, לא ינשק אדם א

ומבש״כ שלא יאחז בידו של מת, ויאמר שיוליכוהו עמו. וכשמוציאים

ת המת מן הבית, יש ליזהר שלא יצא ארם ראשון, אך המתעסקים א

שצריכים לילך מן הבית ראשונים, בדי לנושאו, אין קפידא.

ה, מהדרין אחרי בנדי פשתן לבנים ונאים לתכריבין, אבל לא

יהיו יקרים יותר מדאי, והחוטין שתופרים בהם, יהיו ג״כ של פשתן

ת בתכריכין לא אימרא ולא שום קשר, הן בחיטין דוקא. ואין לעעו

שתופרים נהם, הן בלבישה. קיברים האיש בטלית של צמר שיש בו

ציצית, אך שפוסלים ציצה אחת, והיותר נכון, שכשםונח בקבר, אז יכניסו

ם. אם היה לו מלית נאה, שהתפלל בו י ציצה אחת בכנף הכנר בפנ

בחייו. אין ראוי להחליפו לאחר מותו, בטלית אחר שאינו נאה, כי נייחא

ת מ ליה להאדם להקבר בטלית שהתפלל בו בחייו. כשמלבישים את ה

יכוונו, שכשם שהם םלבישיס את הנוף, כך תתלבש נשטתו במלבושים

רוחנים בג״ע, ויזהרו שלא לשנות בלבישת המתים מן הנהונ, ואם שכחו

ת איזה דבר מבנריו, יניחו אותו על הארון. מ ת ה להלביש א

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

on the other. After the body has been thoroughly cleansed, i t should be washed with nine Kabbin (measures) of water1, this should be done as follows : the corpse should be placed in a standing position on the ground or upon straw, and the water should be poured over the head and i t should run down over the entire body.

2. The capacity of nine Kabbin (measures) is about twenty-four quarts, and i t is not necessary for i t to be poured out of one vessel, as two or even three vessels may be combined to make up that quantity, they should however, begin to pour out of the second vessel before they had finished pouring out the contents of the first vessel, also from the third vessel before they had finished with the second vessel, even when pouring all out of one vessel the flow of water should be uninterrupted; four vessels, however, cannot be combined to count as one, even i f the water be poured out simultaneously.

3. Then they beat an egg in its shell with some wine, and wash the head of the dead therewith. Care must be taken that the fingers of the dead man's hands are not shut. After being cleansed, the corpse should not be allowed to remain in the place where the riles of purifi-cation took place, he should be placed towards the door, inside t l e house. The board upon which he was placed during the purification, should not be turned over, as i t is improper so to do.

4. One must not kiss one's children who died as i t is unhealthy to do so, and one is warned not to grasp the hand of the dead saying that the dead should take him along. When th׳j dead is being carried from the house nobody should go out before the body. The bearers, however, who are obliged to leave the house first in order to carry the body, need not be particular in this matter.

5. We must be careful that the shrouds should be prepared fr >m fine white linen, but they should not be too costlj', they should a so be sewed with linen thread only. Neither a hem nor a knot of any sort should be made in the shrouds, neither in the thread with which i t is sewed, nor when dressing (the dead) therein. A dead male should be wrapped in a woollen Tallis with fringes, one of which, however, should be made unfit for religious use, but i t would be more proper when the body is in the grave to put one fringe in the corner of the Tallis. I f the deceasedhad abeautiful Tallis in which he had prayed during his life, i t is not proper to wrap him, at his death, in an inferior Tallis instead, as i t is becoming for one to be buried in the Tallis in which he had prayed during his life. When dressing the dead, they should devoutly think that just as they are dressing his body so may his soul be adorned in spiritual garments in the Gaiden of Eden. They should be careful not to alter the prevalent custom in the manner of dressing the dead. I f they had forgotten to put on anything belonging to the shrouds, they should place i t upon the coffin.

• S M uzt pvtgrtph. 205

דיני הוצאות המת והלויתן־

מת מיד, אם גפצע גופו ויצא ממנו דם, אין . מי שגפ ל מאליו ו

ממהרין איתי, אלא קוברים אותו בבגדיו ובמגעליו, רק למעלה מבגדיו

כורבין אותו בםדין שקוראים סובב, וגוהגים לחפור בקרקע שנפל שם,

ת כל העפר שיש בו דם, אם יש שם דם, וכן כקרוב לו, וקוברין עמו א

ודוקא בגדיו שהיה לבוש בהם קיברים עמו. אבל אם גטף מן הדם על

שאר בגדים שאיגו מלובש בהם, וכן אם הגיחוהו על כדים וכסתות,

ועדיין ד^ם יוצא, איגם צריכים קבורה, אלא יכבםוס היטב עד שלא

ישאר בהם רושם דם, והמים ישפכו לתוך קברו, ואם לא יצא ממגו דם,

פושטין בגדיו וטטהרין אותו, ומלבישים אותו תכריכין כשאר מתים. וכן

מי שגטבע במים, דיגו כשאר םתים.

, ופשטו את בגדיו, ק ס ו דם, אלא שכבר פ ז. אף אם יצא מטנ

וחי אח״ז איזה ימים, ואת״כ מת, טטהרין אותו, ועושים לו תכריכין, ואף

שהוא מלוכלך טרט שיצא טטגו, אפ״ה טטהרין אותו, כי אין לחוש לדם

שיצא ממגו בחייו, אלא לדם שיצא ממגו בשעת מיתה.

ח. הגהרג על ידי רוצחים, אף שלא יצא ממגו דם, קיברין אותו

ת לידה, ישאלו לחכם. והגידון במלכות מ ח במו שנמצא, ויולדת שמתה מ

ת, ג״כ ישאלו לחכם. למו

ט. המת, בין איגו ישראל, בין ישראל, ותכריכיו, אסורים בהגאה,

וכן גוי המת המחוברים בגיפי, כגץ פאה גכרית (פאריק), וכן אם היה

לו שן תותבת, יקבר עמו, אבל גוי שאיגו מחובר לגופו מותר בהגאה,

וכן נוי שאינו כגופי, כגץ התבשימין והבגדים, מותרים בבל עגין,

דיני הוצאות המת ולויתו, וצדוק הדין.

ת בעיר, כל בגי העיר אסורים במלאכה, ואם יש חברה א. מ

, אלו שאיגם צריכים להתעסק בו, ת מ ה כעיר, הממגים מתעסקים ל

מורדים במלאכה.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

6. One who fell and died instantly, if his hody were bruised and blood flowed from the wound, he should not be cleansed, but they should inter him in his garments and boots, but above his garments they should wrap a sheet which is called סובב. I t is customary to dig the earth at the spot where he fell, i f blood be there or near by, and all that earth upon which there is blood should be buried with him. He should be buried in those garments only which he wore when ho fell, but if there were blood-stains on other garments which he was not wearing, likewise if he were placed upon pillows and sheets whilst the blood was flowing these need not be buried, but they should be thoroughly washed unti l no trace of blood remains, and the water should be poured into his grave. If, however, the one who fell and died did not bleed, they should remove his garments and cleanse him, and dress him in shrouds, as in the case of other dead people. He who was drowned should (if his corpse were recovered) also be treated like other dead people.

7. Even if blood flowed from his body but i t had ceased, and they had undressed him, after which he revived and hved for a few days and then died, whereupon he should be cleansed and shrouds should be prepared for him, although he be stained by his blood still he should be cleansed, for the blood which he had lost in his life-time does not matter as we are only concerned with the blood which one loses at death.

8. One who was assassinated, although he did not bleed, should be buried in the clothes which he then wore. I n the case of a woman who died while giving birth to a child, the ecclesiastical authorities should be consulted, this also applies in the caso of one who had been executed by the government authorities.

9. I t is forbidden to enjoy anything belonging to the dead, whether he be a Jew or non-Jew, neither his shrouds nor such things which are attached to his body, e g., his wig or artificial teeth, these should be buried with him. But such articles which are not attached to his body one is permitted to use, i.e., such things which are not reckoned as part of the body, such as ornaments and garments.

L A W S CONCERNING T H E REMOVAL or T H E D E A D , T H E FUNERAL,

A N D T H E B U R I A L SERVICE.

1. I f there be a death in the city, all the inhabitants are forbid-den to work, if, however, the city have a society who appoint atten-dants for the funeral, then all those whose services are not required are permitted to work.

206

דיני הוצאות המת והלויתו

ב. בכפר קטן, אם יש שם מת, אין שואלים בשלום זה לזה,

ת, כשיש שם מת, אפילו ומבש״כ שאין שואלים בשלום בבית הקברו

, שואלים ברחוק ד׳ אמית ת בעיר גדולה. אבל בביה״ק כשאין שם מ

מן הקברים.

ג. כתיב ״כי קבור תקברגו ביום ההוא, לא תלין״ וגו׳, מזה למדן

רבותיגו, שאסור להלין את המת, אבל אם מליגו משום כבודו, להביא

לו ארון ותבריכין, או שיבואו קרוביו, או ספדגים, מותר, דלא אסרה

תורה אלא דרך בזיון, וכן אמ גמצא מת, ולא גורע בבירור מי הוא,

מותר להליגו עד שיבואו עדים, או אשתו להכירו.

ל המתים הממהר להוציאם למגוחחם, הרי זה משובח, אבל ד. כ

באביו או באמו הממהר להוציאם, הרי זה מגוגה, אא״ב היה ערב שבת

או ערב יומ טיב, או שהיו גשמים מזלפין על המטה.

ה. מתו ב׳ אגשים, זה שמת תחלה מוציאין אותו תחלה, ולאחר

שקברו את הראשון, אין עומדין עליו בשורה, כדי שלא לעכב קבורת

השגי. אם רוצה להלין את הראשון מפגי כבודו, אין מעכבץ את השגי

בשביל זה, אלא קוברין אותו מיד.

. אם אחד ת״ח ואי ע״ה, מוציאין את הת״ח תחלה, אפילו אם ן

, איש ואשה, מוציאין את האשד. תחלה, אפילו אם ה ל ח ת ת הע״ה מ

ת תחלה, האיש מ

ל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב״ה סופרן ומגיחן . כ ן

בבית גגזיו, ויש בזה זכות גדול, שלא ימותו בגיו הקטנים.

ת ואין מלוה אותו, עובר הוא עבירה גדולה, מ ה. הרואה את ה

ולפחות ילוהו ארבע אמות, ואף מי שאיגו יכול ללות המת, משום איזה

אוגס, מ״מ מחויב לעמוד, כשהוא רואה גושאי המת עוברים לפגיו, כי

תמיד כשרואה האדם עוברים לפניו אנשים העוסקים במצוה, צריך לעמוד

בפגיהם,

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. I f there he a death in a small village there should he no greeting between the inhabitants, this is especially to be avoided on a cemetery if the dead be there, even if i t be in a large city, but when there is no dead person (awaiting burial) on the cemetery, one may greet other people at a distance of four paces from the graves.

3. I t is written : " His body shall not remain all night . . . but thou shalt i n any wise bury him that day " (Deut. xxi . 23), hence our Rabbis have inferred that i t is forbidden to let the body of the dead remain (unburied) over night. If, however, one let the body remain over night for the sake of honouring the dead, e.g. to procure a coffin, shrouds, or to await the arrival of relatives or others who wil l deliver the funeral orations, in these circumstances i t is permitted, as the Torah forbade only that delay in burial which leads to contempt of the dead. I f a dead man were found whose identity is not established, i t is permitted to let him remain unburied all night until witnesses can make their appearance to identify the corpse or until his wife can come to identify him.

4. As far as dead relatives are concerned one who hastens to have them brought to their rest is praiseworthy, but when one's parents are dead, he who hastens to have them buried is despicable, unless i t were on the Eve of Sabbath or a Holy-day, or if the rain descended upon the bier.

5. I f two individuals died, he who died first should betaken out first |(for burial). After the interment of the first deceased, those present at the burial should not stand by the grave in a line, so as not to delay the burial of the second deceased. I f they desire to let the first deceased remain (unburied) over night in order to honour him, they should not delay the burial of the second deceased on that account, but they should bury him at once.

6. I f one of them were a learned man and the other an ignorant person, the former should be taken out first, even if the latter had died first. I f one of them be a man and the other a woman, the woman should be taken out first, even if the man had died first.

7. I f one weep on account of the death of a virtuous man, the Holy One, blessed be He, counts those tears and stores them up in His treasury. The merit of such conduct is great, for the children of this person wil l not die young.

8. He who beholds a funeral and does not accompany i t is guilty of a great transgression, he should accompany the dead at least the distance of four cubits. Although he be prevented by some accident from accompanying the dead, he is nevertheless obliged to stand when he sees those who carry the dead pass by, for whenever a man sees others passing by who are engaged in the performance of a precept, he must stand up before them.

207

דיני הקבורה ובית הקברות

ל איש מישראל למד מקרא ומשנה, ולבן ט. בזמן הזה מסתמא כ

בשמת, מבטלין אפילו ת״ת, כדי ללות אותו, אך לאשה, או תנוק,

נוהגים להקל, שלא לבטל תלמיד תורה בשביל הלויתם, ותנוקות של

בית רבן, לעולם אין מבםלין כלל.

/ צריכים לחזהו* מאד, לבל יתראו הנשים עם האנשים, כשהולכין

לביה״ק, ומכש״כ בחזירתן,

ת לכה״פ לערך שלשים אמות מן הקבר, מ יא. כשםניעים עמ ה

יעמדו עמו כל ד׳ אמות כדי שיעמדו ז' פעמים, ובכל עמידה ישהו

טעט. וביום שא״א בו תתנון, א״צ לעמוד.

יב• כשבאים לביה״ק, מי שלא ראה את הקברים שלשים יום

צריך לברך אשר יצר אתכם בדין בו׳ ואחר כך אומרים אתה נבור כו׳

עד להחיות מתים.

. כשנסתם הקבר אומרים צדוק הדין, הצור תמים פעלו כוי, ע

ואחד מן האבלים מתחיל, ואם אין שם אבל, הנרול שבהם מתחיל.

ובימים שא״א תחנון, א״א צדוק הדין, לכן א״א בע״ש לאחר חצות

היום, וכן בערב יום טוב, אבל בערב ר״ח וערב הנובה וערב פורים,

אומרים גם לאחד חצות היום, ועל ת״ח אומרים גם בל״ג בעומר,

ובימים שלאחר ר״ח סיון עד שבועות ובט״ב ובער״ה קודם חצות היום.

בלילה א״א צדוק הדין ולא קריש בביה״ק. על תיגוק פחות משלשים יום,

אין אומרים צדוק הדין.

דיני הקבורה ובית הקברות.

ת בקרקע מ . קבורה האמורה בתורה, הוא שיגגוו את גוף ה א

ת בארון העשוי מנסרים, מ ת גוף ה ממש, ובהרבה מקומות גותגין לחגית א

וכך קיכרין אותו, דאי אפשר שלא יהיו גקכים בארון וםגי בהכי, והיראים

LAWS A N D CUSTOMS OF ISKAEL

9. In onr days i t is assumed that every Israelite has studied the Bible and the Mishnah, therefore if one die, even the study of the Torah should be discontinued, in order to follow his funeral. For the sake, however, of a woman or a child this custom is not so strictly en-forced, therefore one need not interrupt his study of the Torah in order to follow them. Children who attend school should at no time be forced to interrupt their studies.

10. On the way to the cemetery and also on returning there-from, the men should keep apart from the women.

11. When those who accompany the dead have arrived within thirty paces from the grave, they should halt with the dead every four cubits, so that they wil l halt seven times. They should tarry awhile each time. On a day when Prayers of Supphcations (Tachanun) are not said they need not halt.

12. On reaching the cemetery, one who had not seen any graves for thirty days is required to say the benediction 'אשי יצר אתנמ כדין, ופז then אתה גמר up to להחיות מתים.

13. When the grave is filled צדוק הדין i.e.,הצור תמיפ פעלו is said. This prayer should be commenced by one of the n-ourners, but i f no mourner be present, the most important among those present should recite same. On the days when Tachanun is not said צדוק הדין should not be said, therefore i t should not be said on Friday afternoon, nor on the eve of a Festival, but on the eve of a New Moon, and on the eve of Chanukah, and on the eve of Purim, i t should be said even in the afternoon. I f tbe deceased were a learned man i t should be said even on ל*ג כעומד. On tbe days after the New Moon of Sivan until Pentecost, on the Ninth of Ab, and on the Eve of New Year, i t should be said before noon. A t night neither צדוק הדין nor קריש should be said at the cemetery; צדוק הדין should not be said for a deceased infant less than 30 days old.

L A W S CONCERNING T H E I N T E R M E N T A N D THE CEMETERY.

1. The burial mentioned in the Torah is the interment of the body of the dead in the earth itself. I n many places, however, i t is customary to place the dead in a coffin made of boards and to inter him thus, and as i t is unlikely that there should not be a hole in the coffin, this suffices. The pious bore holes in the coffin. I n some

208

דיני הקבורה ובית הקברות

עושים נקבים בא־ון. ויש מקומות שקוברין בלא ארון, אלא מגיחין אותו

על הקרקע ממש, בלא דף תחתיו, אלא מן הצדדים נותנים שני דפים,

ם, ועל אלו נותנים עוד דף אחד, או שורה של אבנים, י או שורות אבנ

כרי שלא הפול העפר על נוף המת, שזהו בזיק לו. ויש טקיטות עוד,

שקוברין שאר מתים כך בלא ארון, ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים

עושין ארון. כשעושים ארון, יש ליזהר בשיורי הנסרים, שלא לעשות מהם

ת הכלי שמחממים את המים למהרה. ח איזה תשמיש, ורק להסיק בהם ת

טובי לבב שהאכילו עניים על שולחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן,

כט״ש ״והלך לפניך צדקך״.

ת על נביו ופניו לטעלה, כאדם שהוא ישן. מ ב. מניחין את ניף ה

ומי שיש לו עפר מארץ ישראל, מפזרין מהמ קצת תחתיו וקצת עליו,

ת על הברית קרש, ונם על פיו, ועל ת ע״ש ״יכפר אדמתו עמו״, והעיקר ל

עיניו ועל כפיו,

ג. אין עושים את הקברימ סמוכים זה לזה, אא״כ היה הדופן

המפסיק ביניהם, לפחות ששה אצבעות, ואס אפשר יש לההמיר, שיהיו

ששה טפחים בין זה לזה, אבל האיש או האשה נקברים עם בנם ובתם,

ת בנם ובתם. זה הכלל כל קטן שישן עמו בחייו, נקבר או עם בן או כ

ת נדולה עם אמה, אינם עמו במותו, אבל בן נדול עם אביו, או ב

ת אחת, אבל אם ב נקבי־ים יחד, ואפילו בקטנים, דוקא לקבור שניהם ב

ככר נקבר אחר, אםור לקבר אצלו את האחר.

. תינוק שמת, מלין אותו אצל קברו, וקוראים לו שם. וכן ד

לתינוקת נ״כ צריכים לקרות לה שם.

ה. אין נותנים ב' ארונות זה על זה, אלא אם יש ביניהם עפר

ששה טפחים.

ו. אין קיברים רשע אצל צדיק, שנאטר ״אל תאסוף עם חטאים

נפשי״, ואפילו רשע חטור אצל רשע קל אין קוברין. וכן אין קוברין צדיק

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

places the dead are buried without a coffin, the corpse being placed in the ground without any board underneath, only one board on each side, or instead thereof, two rows of stones, and above these another board is placed or a heap of stones to prevent the earth falling down upon the dead body which would be a degradation. I n other places the dead are generally buried in this way without being placed in a coffin, but the priests (נהנים) and the first-born, who are esteemed, are placed in coffins. One should be careful not to use the remnants of the wood whereof the coffin was made, they may be used only as fuel to heat the water to be used for the purification of the corpse. The generous people who had fed the poor at their table should be buried in a coffin made of the boards of that table, as i t is said " And thy charity shall go before thee " (Is. lv i i i . 8).

2. The corpse is laid upon its back, with face upward, like one who is asleep. He who has earth from Palestine, should have some of i t spread under him, and some of i t upon him, as i t is said : " And his land wil l atone for his people " (Deut. xxxi i . 43). I t is right to place some of i t where the holy covenant is marked, also on his mouth, eyes and hands.

3. The graves should not be made close to each other, but they must be separated by a partition of at least six fingers' width, and if possible care must be taken of having a space of six hand• breadths between them. A man or woman, however, may be buried together with their son or daughter, or with their grandson or grand• daughter. As a rule, a child who had slept with the deceased in life, may be buried with the deceased at death, but an adult son should not be buried with his father, nor an adult daughter with her mother. Even the burial of children with their parents is only per-mitted when they are both buried at the same time, but if one had already been buried, i t is forbidden to inter the other in the same grave.

4. I f a male uncircumcised infant died, he should be circumcised at his grave, and a name given to h i m ; a female infant should also be given a name.

5. One coffin should not be placed upon another unless six hand-breadths of earth intervene between them.

6. A wicked man should not be buried next to a righteous man, for. i t is said, " Gather not thy soul with sinners "(Ps. xxvi . 9). One should not even inter an extremely wicked man next to one who was less wicked nor should a righteous man and more especially a man

209

דיני הקבורה ובית הקברות

וכש״כ בימני ובשר אצל חסיד מופלג. שנים שהיו שונאים זה לזה אין

לקברם יחד.

ז. יש להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חבירו בשעת

ת בקבר, מ הקבורה, אלא זה מגיחו וזה גומלו, ולאחר שהגיתו את ה

מהפבין את המטה נ״פ, וביום שא״א תחגון, א״צ לעשות זאת.

ח. כשחוזרין משדה הקברות, הולשין עשבימ ומשליכין אחר גום

ת המתים, שגאמר ״ויציצו ואומרים ״זכור כי עפר אנחנו״, וגם היא רמז לתחי

מעיר כעשב הארץ״, ויכולים לעשות כן אף בחוה״מ, ורוחצים ידיהם, ודוקא

בכלי. ואין ליטול את הכלי מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה נוטלו,

) ואוסרים ויהי נועט כוי, ונם ואח״כ יושבים ז' או ג״פ (לפי הטנהנ

ך כטו בחול. וגוהגין להקפיד שלא יבגוס כשגקבר המת ביוט טוב ישב כ

אדם לבית קודם שרחץ ידיו וישב.

ת מעיר שיש בה קכרות לעיר אחרת, אלא מ ט. אין מוליכין את ה

מחו״ל לאריי, או שמוליבין אותו למקום קברות אבותיו. וכן אם הוא צוה

להוליכו ממקים למקימ, מותר.

. אסור לפתוח קבר לאחר שנסתם הגולל, דהיינו שכבר נתנו י

ל זמן שלא נתנו עפר, מותר לפתוח את עפר על כסוי הארון, אבל כ

ת איזה הכרח צריכין לפתות את הקבר, מ ח הארון משום איזה דבר. ואם מ

ת המת מקברו ישאלו לרב מובהק. או לפנות א

יא. אם הפרו קבר, לא יניחהו פתוח בלילה, כי יש מכנה בדבר,

ת עד למחר ימלאו את הקכר בעפר. מ ת ה ואם אין יבולים לקבור א

יב. אסור לדרוך על נכי קברים, ומ״ט אם צריך לאיזה דבר ואין

לו דרך אא״כ ידרוך על נכי קברים, מותר,

יג. לא ילך בבה״ק או בתוך ד׳ אמות של מת, ובן בבל החרד

שהמת הוא שם, כשתפילין בראשו או ציצית בבנדו, ואם הם מבוכים

מותר. וכן לא יתפלל שם, אבל מותר לאםר מזמורי תהלים לכבוד המת,

LAWS AND CUSTOMS OF ISItAEL

of average piety be buried next to a man who was esteemed tor his piety. Two who were enemies, should not be buried next to one another.

7. One should be careful not to take a hoe or pick-axe from the hand of one's neighbour at a burial, but one should lay i t down and the other should take i t up. After the deceased had been placed in the grave, the bier should be turned over three times, but this need not be done on a day when Tachanun is not said.

8. When about to return from the cemetery they should pluck up some grass and throw i t behind their back saying, "Heremem-bereth that we are dust" (ibid. ciii. 14). This custom is symbolical of the resurrection of the dead, as i t is said, " And they of the city shall flourish like grass of the earth " (ibid. Ixxi i . 16). This is also per-mitted during the Intermediate days of a Festival. They should then wash their hands, for this ablution the use of a vessel is required. One should not take the vessel from one who had washed his hands, but the latter should put i t down and then the former should take it . They should then sit down seven or three times (according to the custom) and say 1.ויהי נועם וכו׳ Likewise if the burial took place on a Holyday they should sit down in the same manner as on a week day. I t is usual to insist on the observance of the customs of washing the hands and sitting down in the case of a person (who had been with the dead) prior to entering the house.

9. The dead should not be removed (for burial) from a city where there is a cemetery to another city, unless i t be from any country to Palestine, or if he had to be removed to the burial ground of his fathers, likewise if he had commanded that his remains should be conveyed from one place to another, i t is permitted.

10. I t is forbidden to open a grave after i t had been closed, that is after the earth had been heaped upon the lid of the coffin, but as long as the earth had not been piled thereon, i t is permitted to open the coffin, if there were occasion for i t . If, because of a very urgent reason, a grave be required to be opened or the body of the dead to be removed therefrom, an eminent Rabbi should be consulted.

11. A grave that was dug should not be left open over night, as i t is a dangerous practice, and if the dead could not be buried until the following day, the grave should be filled up w ith earth.

12. I t is forbidden to tread upon the graves, nevertheless i f one have occasion to visit a certain grave, and he had no other way of reaching i t except by treading upon the graves, he is permitted to do 80.

13. One should neither visit a cemetery nor go within four cubits of the dead, nor in a room where the dead is lying, when wearing ת£לין upon his head or having the ציצת on his garment. If, however, they were covered, he may wear them. One should not pray there, but he may say the Psalms in honour of the dead.

1See Authorised Daily Prayer Book, pp. 120, 23f.

210

דיני הקבורה ביויפ

, ולא ילקוט ממנו ה ת ש יד. בשדה הקברות לא יאבל ולא י

עשבים, אבל אילנות הנטועים בשדה הקברות ואינן על הקברים, מותר

ללקט פירותיהן,

טו. יש טקיטות נוהניט שאין טעטידין טצבה עד לאחר י״ב חדש,

ויש מקיטות שאין טדקדקין בזה.

דיני הקבורה ביום טוב.

ת ביום הראשון של יום טוב לא יתעסקו בו ישראל, ואם . ט א

אפשר שהאינו יהודי יעשה את הקבר ויחתכו את הדפין של עץ, או יעשו

ארון ונם יתפרו את התבריכין אם צריכים, אז טוהר לישראל להלבישו

ולחמט טיס ולטהרו ולהוציאו ולשוטו בקבר, והבסוי בעפר יעשו נ״כ ע״י

אינו יהודי, ואם אפשר, יש להזהר לטהרו בלא בנר, שלא יביאו לידי

ת ביום טוב ראשון ויכולין להשהותו עד לטחר סחיטה. אכן אם הוא מ

ולא יסריח, יותר טוב להשהותו עד יום השני של יו״ט.

ב. ביום שני של יום טוב ואפילו של ר״ה אם א5שר לעשות

בלי שיהיו ע״י א״י, דברים הנזכרים לעיל יעשו ע׳׳י א״י ושאר הדברים

יעשו ישראלים, כטו שכתוב לעיל, ויכולים לטהרו נם ע״י בנדים וסדינים,

רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים, ואם א״א על ידי א״י יתעסקו בו

ת כחול ישראל לכל טה שצריך, כדרכם בחול, כי יו״ט שני לנבי ט

שוינהו רבנן. ואם אפשר לטצוא תכריבין תפורים, יותר טוב שלא יצטרכו

לתפור. והא דטותרים להתעסק בו, דוקא כשרוצין לקברו בו ביום, אבל

אם אין רוצים לקברו בו ביום, אין עושים לו שום דבר, ואפילו

בטלט־ל אסור.

ג. אסור לקצוב ביום טוב דטי הטקח של התבריכין, אם לא

כשא״א כאופן אחר, והקברנים אסורים ליקת שכר קברנות ביוט טוב, ואם

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

14. One should neither eat nor drink in a cemetery nor should one gather the vegetation that grows there. I t is permitted, however, to pick the fruits from trees, which, although planted in the cemetery, do not grow over the graves.

15. I t is the custom in some places not to erect a tombstone unti l twelve months after death, hut there are other places where the people are not particular in this matter.

L A W S CONCERNING B U R I A L ON A FESTIVAL.

1. On the first day of a Festival1 an Israelite should not be engaged in the burial of the dead, but if i t be possible for a non-Jew to dig the grave and cut the boards, or make a coffin, and also sew the shrouds if necessary, then an Israelite is permitted to dress the body, also pa warm water and cleanse the body, also to carry i t out and place i t in the grave, but filling in the grave with earth should be done by a non-Jew. I f possible care should be taken to cleanse the dead without the use of a garment, in order that they should not violate the law by wringing the water out of the garment. If , however, one died on the first day of a Festival and i t is possible to keep the body until the following day without injury to health, i t is far preferable to let i t remain unburied until the second day of the Festival.

2. On the second day of a Festival or even of Rosh Hashanah if i t be possible to have all the aforementioned duties performed by a non-Jew without causing any delay, a non-Jew should carry out the same, while all the other preparations aforementioned can be performed by Israelites. I t is also permitted to use garments and sheets in per-forming the purification, care should, however, be taken not to wring out the water with the hands. I f i t be impossible to have the aforementioned duties done by a non-Jew, an Israelite is permitted to make all the preparations for the burial, as though i t were a week-day, inasmuch as the Rabbis have compared the second day of a Festival with a week-day in the matter of preparing the dead for burial. If, however, i t be possible to obtain ready-made shrouds, i t is preferable (to use them) in order to avoid the necessity of sewing the same. I t is permissible to attend to all matters relating to the dead only if the burial take place that day, but if not, i t is forbidden to make the slightest preparation for the burial. I t is even forbidden to handle the body.

3. On a Festival i t is forbidden to fix the price of the shrouds, unless i t be impossible to obtain them otherwise. Grave-diggers are forbidden to take any remuneration for their work on a Festival, but if they refuse to work without pay, they should be paid, but they wil l

1The text might be rendered: " An Israelite •hould not be engaged with one who died on the Dnt day cf a Festival."

211

דיני הקבורה ביו״ט

אינם רוצים לעשות בחנם, יתנו להם שנדם, והם עתידין ליתן את הדין.

והחברה קדושה לא יקהו מעות, רק משכנות בלי קציצת דמים.

ד. במקום שאין שם קברות ישראל, אף שיכולים לקבור שם וה

המת, מ״מ מותר להוליכו ביום מוב ראשון עיי אינו יהודי, וביו״מ שני

ם ע״י ישראל, לקברו בקברות ישראל, אבל אם לא יקברוהו היום, נ

אסור לישראל להוליכו ביו״ט לקברו לאחר יו״ט.

ה. מלוי המת ביום טוב ראשין אסורים לילך חוץ לתחום, אכל

ביום טוב שני מותר ללות חוץ לתחום, ומותרים נ״כ לחזור לביתם בו

ת ביום טוב, אפילו מ .ביום, אבל אסור לרכוב על נכי בהמה, כדי ללות ה

ביום מוב שני ואפילו האבלים. אבל הקברנים אס אי אפשר להם לילך

ברנליהס, מותרים לרכוב ביום טיב ב', ומ״מ לא ירכבו בתוך העיר.

ת ביו״ט, משכימים עשרה בני אדם וקוברים ה אם מקברים מ

איתו בשעה שהחזן אוטר פיוטים, ואם הוא אדם חשוב, שרבים צריכין

לליתי, קוברים אותו לאחר התפלה קודם האכילה, ואם אי אפשר להכין

ל צרכי הקבורה עד הזמן ההיא, קוברין אותו לאהד האכילה. כ

ז. ילד בן שלשים יום, דינו כשאר מת, אך אם הוא זכר ומחמת

איזה סבה לא נטול עדיין, אז אע״ג דאשתהי, אין קיברין אותו ביום טוב

ראשון, משוס שצריכים להסיר ערלתו, ואין לעשות זאת על ידי אינו

יהודי, אלא משהינן ליה עד יום טוב בי, וביו״צ ב׳ מסירין ערלתו

וקוברים אותי.

4 ילד קודם שלשים יום שמת, אי לא אשתהי אין קוברים אותו ח

ביו״ט א' אפילו ע״י אינו יהודי, ומשהינן ליה עד יו״ט ב׳ וקוברים אותו

ע״י א״י ולא עיי ישראל, ואי אשתהי, קוברים אותו ביום טוב ראשון ע״י

ת כיו״ט בי, קוברים אותו עיי א״י בו ביום, ולא ע״י ישראל. א״י, ואם מ

אם הוא זכר ועדיין לא נמול אפילו אשתהי אין קוברים אותו אפילו ביו״ט

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

have to render an account of their conduct in the future. The Holy Brotherhood should not take any money, hut they can accept pledges without stipulating any amount.

4. Where there is no Jewish cemetery, although there is a place where that dead person may be buried, i t is nevertheless permitted to convey him on the first day of a Festival, through a non-Jew, and on the second day of a Festival even through a Jew, to a place where he can be buried in a Jewish cemetery, but i f i t were not intended to bury him that day, an Israelite is forbidden to convey the body on a Festival in order to have i t buried after tho Festival.

5. On the first day of a Festival all who attend the funeral are forbidden to go beyond the Techum1 but on the second day of a Festival they are permitted to go even beyond the Techum, they may also return to their homes on the same day. But i t is forbidden to ride on an animal in order to accompany the dead on a Festival, even on the second day of a Festival. This rule also applies to the mourn-ers. The gravediggers, however, are permitted to ride on the second day of a Festival, if i t be impossible for them to walk, nevertheless they should not ride in the city.

6. I f one is to be buried on a Festival, ten men should rise at an early hour and bury him whilst the Reader is reciting the (פיוטים) hymns, but if the deceased were a distinguished man 80 that a multitude would follow his funeral, he should be buried after the ser-vice is concluded but before the meal is eaten. I f i t be impossible to make all the necessary preparations for the burial by that time, he should be buried after the meal had been taken.

7. Wi th regard to a dead child of thirty days old the same laws apply as to any other dead person, but if i t be a male child whose circumcision had for some reason been postponed, he should not be buried on the first day of a Festival, even in spite of the decay, for i t is necessary to remove his foreskin, which should not be done by a non-Jew, the body should therefore be kept until the second day of a Festival, when his foreskin should be removed and he should be buried.

8. A child who died before i t was thirty days old should not be buried on the first day of a Festival even by a non-Jew, but should be kept until the second day of the Festival when i t should bo buried by a non-Jew but not by an Israelite, the foregoing applies if the body were not decaying, but otherwise i t should be buried by a non-Jew on the first day of the Festival. I f the child died on the second day of the Festival, i t should be buried that very day by a non-Jew but not by an Israelite, but if i t were a male child not yet circumcised, in spite of decay setting in he should not be buried even

1!,e. Two thousand cublu beyond the xnarked-off area around the town or place.

212

דיני המאבד עצמו לדעת

ב׳ על ידי א״י, אלא משהינן ליה עד לאחר יום טוב, וםסירין ערלתו

וקוברים אותו.

ת כלל אפילו ע״י א״י. מ ט. בשבת וביוהכ״פ לא יתעסקו ב

ת לבית הקברות, עד שהקבר מ י. בחוה״מ אין להוציא את ה

מתוקן, שלא יצמרכו להעמיד את המטה,

דיני המאבד עצמו לדעת, ושאר רשע שמת.

4 המאבד עצמו לדעת, הוא רשע שאין למעלה הימנו, שנאמר א

ת דמכם לנפשותיכם אדרוש״, ובשביל יחיד נברא העולם, וכל אך א ו ,

המאבד נפש אחח מאבד עולם מלא ולכן לא קירעין ולא מתאבלין עליו,

ואין מספירים אותי, אבל טטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין וקוברין

אותו. ולענין אמירת קריש עליו, ישאלו לחכם.

ב, אם נמצא אחד הרונ, כל שאפשר לתלות שאחר עשה לו זאת,

לא תלינן ביה.

ג, קטן המאבד עצמו, חשוב שלא לדעת, וכן נדול, אם נראה

ת שנעון, או שהיה מתירא מעניים קשים, הרי הוא מ ח שעשה הדבר מ

כשאר מת.

ד, האנשים שפרקו עול המצות מעליהם והם ככני הורים לעצמי,

וכן המומרים והמוסרים והאפיקורםים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלין

עליתם.

ה, אם נהרג בין בדיני דםלכוהא, בין בענין אחר, אפילו היה

ת כדרך כל הארץ, הוי מומר, אוננין ומתאבלין עליו, דכיון שלא מ

ליה כפרה.

ך, מי שהיה רגיל לעשות עבירה, אפילו רק לתיאבון ימת, אם לא

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

on the second day of the Festival by a non-Jew, but he should be kept until after the Festival when his foreskin should be removed and he should then be buried.

9. On Sabbaths and the Day of Atonement no one should be occupied in attending to the dead even through the agency of a non-Jew.

10. On Intermediate days of Festivals the dead should not be conveyed to the cemetery before the grave was prepared, so that i t should not be necessary to let the bier remain standing.

L A W S CONCERNING A SUICIDE A N D A W I C K E D PERSON'S D E A T H .

1. There is none mors wicked than one who has committed suicide, as i t is said: " And surely your blood of your lives wil l I require " (Gen. ix. 5). Also for the sake of an individual was the world created, thus he who destroys one soul is as though he had destroyed the whole world, therefore one should neither rend the garment nor mourn for him who had destroyed himself, nor should a funeral oration be pronounced on his behalf. He should, however be cleansed, dressed in shrouds and buried, and with regard to the saying of Kaddish the ecclesiastical authorities should be consulted.

2. When one who had been killed was discovered, as far as pos-sible the act of killing should be regarded as the deed of another person and not as his own deed.

3. I f a child committed suicide, i t is considered that he had done the deed unwittingly. Likewise if an adult had killed himself and it is evident that the act was prompted by madness or through fear of terrible torture, he should be treated as an ordinary deceased person.

4. People who had cast off the yoke of the precepts and had led a life of libertinage also apostates, informers and heretics should not be mourned for (Onan) immediately after their demise before burial, nor should a period of mourning thereafter be observed for them.

5. One who had been executed, whether by the sentence of the Government or otherwise, even if he had been an apostate, should be mourned for as Onan and a period of mourning should be kept for him, inasmuch as he had suffered an unusual death, i t is an atone-ment for his sins.

6. One who was an inveterate sinner, even if his transgressions were the result of his passions, still if he died without confession, he

213

דיני טומאת כהן

התורה קודם מותו, אין םתאבלין עליו, אבל אם התודה, םתאבלין עליו/

אפילו היה גגב או גזלן.

ז, קטן בן שגה או שגתים, שהמיר עם אביו או עם אמו, ומת,

אין םתאבלין עליו.

דיני טומאת כהן.

. הכהן מוזהר שלא ליטמא למת, ואפילו שעדיין לא נתקשרו א

אבריו בגידין השיב מת, (אך אם הפילה תוך מ׳ יום, לא חשיב אלא

ת שלם, אלא אפילו לדברים שגפרשים ממגי, במו מ כביא) ולאו דוקא ל

רם וכדומה ובן אסור ליטמא לאבר שגפרש מן הה׳, אם יש עליו בשר

ביכ, שאס היה מחובר, היה ראוי להעלות ארובה, ואפילו לאבר של

עצמו, אסיר לו ליממא. ואמיר לכהן לכגום לאהל שיש שם גוסס, ואעפ״י

שהגוסס איגי מטמא, מ״מ עובר הכהן על ״לא יחלל״, שהוא מוזהר לשמיר

כהונתו שלא יתחלל, ושמא ימות זה תיכף.

ת תחתיי. אפילו הוא ת אהל ש־ש מ ח ב. אסור לכהן לכנוס ת

אהל גדול הרבה, ואפילו יש שני הדרים אשר בהדר אחד יש מת, ויש

בכיתל המפסיק חלל שיש בו מפח על טפח, אסור לכהן לכגוס גס להדר

השני, וכן אם אצל החדר השגי יש עוד חדר שלישי, ובכותל שביגירם

יש ג״כ הלל טפח על מפח, אסור לכהן לכגום גם להחדר השלישי, וכן

לעולם, ואם ההלל עשוי לאורה, אפילו הוא קטן מאד, מביא את

הטומאה.

ג. אם גגית הבתים בולטים לחוץ ברוחב טפח והבתים סמוכים

ח או הלון, ת ת באחר מהם, הולכת הטומאה דרך פ זה לזה, אס יש מ

ת האהל מן הגגין שבולטין לחו׳;, וגכנסת גם לתוך הבתים האחרים ח ת

ח פתוה, ואסור לכהן לכגוס גם לתוך הבתים האחרים, ת דרך חלון או פ

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

should not be mourned for, but if he had confessed he should be mourned for, even if he had been a thief or a robber.

7. One should not mourn for a child of one or two years who had been converted with his father or mother, and had died.

L A W S CONCERNING T H E DEFILEMENT OF A PRIEST.

1. The priest is warned •gainst defiling himself by (coming into) contact with the dead. This includes an abortive whose limbs are undeveloped, if, however, the abortion occurred within forty days from conception, i t is considered as only a fluid. The contact that defiles need not necessarily be with the dead body in its entirety, for there is pollution even in the touch of that which is separated therefrom, such as its blood and the like. He is likewise forbidden to defile himself by contact with the severed limb of a living person if there be much flesh thereon, so that i t would be proper to have i t healed i f i t were still connected with the body, even if that be his own limb he is forbidden to defile himself therewith. He is forbidden to enter the house of a dying person, although one in that state does not defile him, neverthe-less he violates the precept " Neither shall he profane " (Lev. xxi . 12), for he is warned to preserve his priesthood so as not to profane it, and here he exposes i t to profanation as death may occur at any moment.

2. A priest is forbidden to enter a house if a dead body be therein, even if the house be large, and even if there be two rooms in one of which the body is lying, and there is a wall that separates them but there is an aperture in that wall the size of a square hand-breadth, he is forbidden to enter the adjoining room, and even i f there be a third room adjoining, but the wall separating i t contains also an aperture as large as a square hand-breadth, he is forbidden to enter the third room also and thus ad infinitum. I f the aperture were made to idmit light even if i t be very small, i t still transmits the impurity.

3. House3 which are close together, with roofs projecting with the space of a hand-breadth, are conductors of the pollution of the corpse, which may be in any of them by means of the window or door of that house, which transmits i t to the other houses through their open win-dows or doors, all counting as one on account of the roofs which project over them all, the priest is therefore forbidden to enter into any of the other houses, even if the roofs be not level, but one is higher

214

דיני טומאה כהן

ואפילו הגגים אינם שוים, אלא זה למעלה מזה, ואפילו הגג שהטימאוז

/ או בהיפך, אס אין הפסק שם בבית, הוא גבוה הרבה מן הגג השג

ביגיהם, הולכת הטומאה מבית לבית, אבל אם יש הפסק ביגיהם, אפילו

כל שהוא, שוב אינה הולכת הטומאה. ובן כשיש קורה טוגחת על רוחב

המבוי, כמו שעושים לעירוב, והיא רחבה טפח, והגגין טאהילין עליה

ת ח ת הגג אל ת ח טפח מכאן וטפח מכאן, א״כ באה הטומאה מן ת

ת הבית, שמצד השגי, ומתפשטת ח הקורה והיא מביאה את הטומאה אל ת

בבל מקום שיש אהל טפח, עד המקום שיש הפסק.

ח אשר עתידים להוציא דרך ת פ י ד, הלכה למשה מסיגי היא, ש

שם את המת מן האהל אשר הוא שם, שע״י הוצאה זאת תטהר האהל,

אע״פ שהפתח הזה הוא סתום, מ״מ נירון כאייו היה פתוח, ולבן אסור

ת המשקיף אע״פ שהדלת נעולה מבפנים, וכן אס ח לכהן שיעמוד שם ת

יש שם גנ בולט טפח, ננד הפתח, מביא את הטומאה לכל מקים שאפשר,

כאלו היה הפתח פתוח. אך אם גפתח טצד אחר, פתח או הלון שהוא

ד׳ טפחים על ד״ט, אז לא גחשב הפתח הסתום כאלו היה פתיח, וטיהר

לכהן לעמוד שם, אם אין הטומאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח או

החלון הפתיח.

ה. בהן שהוא בחדר שהדלתות והחלוגות כגידין, באופן שאין

ת בהדר בפתח פתוח טפח, ובחלון אין בו אפילו נקב קטן, ושמע שיש מ

השני, באופן שאם יפתח הפתח, או החלון, תהא מקים לטומאה שתבוא

עליו, אסיר לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא, עד שיוציאו את המת.

ת שום אהל, גם כן אסור לכהן ח ת או הקבר ת ס ך. אפילו כשאין ה

ת או של קבר, ודוקא כשהמת מוגח במקום ב בתוך דיא של מ ־ ק ל

קביעתו, אבל בשעת הלויה ואף בעת המעמדות, אין זה קביעות ואין

צריכין להרחיק כי אם ארבעה טפחים,

ז. כהן שהוא ישן באהל שיש בו טת, או באהל שהטומאה גכגםח

בו, ואי אפשר לסגור בעדו למגיע את הטימאה, צריכין להקיצו שילך

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

than the other, even if the roof of the house containing the corpse be much higher than the other roofs, or vice-versa, so long as there is no atervention between them, be i t ever so slight, the impurity spreads from one house to another, but if there be a barrier between them, bo i t ever so slight, the impurity is not transmitted. Likewise if a beam lie across a court entrance, which is (sometimes) done for an ,Erub 1, which is a handbreadth wide, and is covered by the roofs which project above i t a hand-breadth from each side, the impurity is transmitted from beneath the roof to the space beneath the beam, and penetrates to the house on the opposite side, i t also spreads in every direction where there is a portion of a house of the size of a hand-breadth until i t is stopped by some barrier.

4. I t is a Sinaitic tradition from Moses that the door through which the dead is to be carried from the house (inasmuch as the re-moral of the corpse makes that house clean again) should be con• sidered (with regard to ritual impurity) as open even when closed, and a priest is forbidden to stand there under the lintel even if the door be locked from within. Likewise i f there were a roof above which projected a hand-breadth over the door, i t communicates the impurity to every place possible as though the door were open, but if there were another open door or window of four square hand-breadths on another side, the closed door is considered as open and a priest is permitted to stand there provided the impurity cannot reach him through the opeu door or window.

5. A priest who is in a room where the door and windows are closed in such a manner that there is neither an opening in the door of even a band-breadth's space nor even a small aperture in the window, if he hear that there is a corpse lying in another room which is situated B O that the opening of a door or window wil l cause the impurity to reach him i t is forbidden to open either, but he should remain where he is until the corpse has been removed.

6. The priest is forbidden to approach within four cubits of a corpse, even though i t be neither in a house nor in a grave, provided the body lie in a permanent place, if, however, i t lie in a temporary place during the funeral procession or during the halts that are made at the cemetery, then he need not keep aloof more than four hand-breadths.

7. A priest who is asleep in a house containing a corpse, or in a bouse to which the impurity of the dead penetrates, and i t is impos-sible to shut i t in order to prevent the access of the impurity, must be awakened so that he should go out, but if he be undressed, he should

,On tbt " 'Xrub" •ee Jewish Encyclopedia v. pp. 203 S.

215

דיני טומאת בהן

משם, ואם הוא שיכב ערום, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא,

ת. ומ״ם לאחר שגורע ו בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הברי

לו מן הטומאה, אסור לשהות שמד. עד שילביש את עצמו, אלא צריך

לצאת מיד.

ה. מותר הכהן ליטמא לקרובים, ומצור. לו לטמא להם. ואלו הן

, ואחיו ובתו הקרובים: אשתו הראוי לו (שאיגה פסילת לו) אביו ואמי, בגו

ואחותו טאביו, אם חיו שלשים יום, אבל לספק גפליט איגו טטמא. ואיגו

מטמא לאחותו שגתקדשה לאיש, י״א הא דמותר וטצוה ליטטא לקרובים,

דוקא לצורך קבורה, או להביא לו ארון ותכריכין וכדומה, ולכן בשבת

שא״א לקברו בו ביום, אסור לטמאות לו אפילו כדי לשמרו, וגבון להחמיר

, ואפילו יש ת״ק ם ה כן. מיהו לצרכי קבורה, ודאי מצוה ליטמא ל

המתעסקים, והוא איגו מתעסק כלל, מותר לו להיות שם בבית, שמא

יצטרכו איזה דבר. ואיגו מטמא לקרובים, אלא עד שיסתום הגולל.

ל מי שאין טתאבלין עליו, אין הכהן טיטטא לו, ולכן איגו ט. כ

מיטמא למי שהאביר עצמו לדעת, או למי שפירש מדרכי ישראל, וכן אין

הכהן מיטמא לקרוב, אלא כשהוא שלס, ולא כשהוא חםר, ויש מחמירים,

שלא יטמא הכהן למי שגהרג.

. הבחנים הגדולים מוזהרים שלא ליטטא את הקטגים בידימ לשום י

טומאת מת, אבל אם הקטן מיטמא מעצמו אין צריכין להפרישו, בד״א

בקטן שלא הגיע לחגוך, אבל אם הגיע לחגוך, יש להפרישו, ואשת כהן

טעובדת מיתרת ליכגס באהל המת.

. כשהכהן הוא חולה שאיגו יכול לצאת מביתו, החובה על א י

ת להוציא את המת, כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא, מ נךובי ה

ת הוא גפל, חובה על הקרובים להוציאו, מ אבל אם הוא בריא לא, ואם ה

אפילו הכהן הוא בריא, ואפילו בשבת חובה עליהם להוציאו על ידי

איגו יהודי.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

not be told of the impurity, but merely told to go out, so that he may first dress himself, for " great is the honour of humanity "; neveithe-less, having become aware of the impurity, he is forbidden to stay there until he has dressed himself, but he must go out immediately.

8. A priest is permitted to become defiled in the case of the following relatives and to do so is a religious duty, namely: his wife whom he rightfully married (not one whom he is forbidden to marry), his father and mother, son and daughter, brother and sister from the father's side, if they had lived thirty days, but he should not defile himself for an abortion nor should he defile himself for his married sister. There are some authorities who say that the priest being allowed to defile himself by contact with relatives refers only to tho needs of burial, or to the bringing of a coffin, shrouds, and the like, and that consequently on the Sabbath when burial is impossible on that day, he is forbidden to defile himself for the sake of guarding the corpse. It is right to be scrupulous in accordance with that opinion. But concerning all things necessary for burial he is in duty bound to defile himself for their sake. Even if all the burial preparations were made by the Holy Brotherhood and he does not attend to it at all, he is permitted to be in the room, for perchance he may be wanted to obtain something that they may need. He can defile himself by con• tact with these relatives only until the grave is closed.

9. The priest is not permitted to defile himself for any relative, for whom it is forbidden to mourn, such as one who had committed suicide, or one who had separated bimself from the ways of Israel, nor should he defile himself by contact with a dead relative who lacked any of his limbs, and there are some authorities who are stringent and do not allow a priest to defile himself by coming into contact with one who was killed.

10. The elder priests are warned against deliberately defiling the young priests by putting them in contact with a dead body, but if one of the latter defiled himself, it is not obligatory upon them to remove him from being in contact with the corpse, this, however, is only applicable to a child who had not yet arrived at the proper age for practising the precepts, but if he had arrived at that age he should be removed from defilement. The wife of a priest, even though she be in pregnancy, is permitted to enter the house of the dead.

11. If the priest were sick and unable to leave the house, it ia incumbent upon the relatives of the dead to remove the corpse in order that they should not cause the invalid to transgress a prohibition of the Law, but if he be well, it is not incumbent upon them to do so. If, however, the dead were an abortion, it is obligatory upon the relatives to remove it, even if the priest were well, and even on the Sabbath, through a non-Jew.

216

דיני על מי חייב להתאבל

דיני על מי חייב להתאבל.

. אלה המה הקרובים שחייבים להתאבל עליהם: אביו ואמו, כנו א

ובתו, אחיו ואחותו, בין שהאחוה היא מן האב, בין מן האם, ואפילו היתה

ל אשתו והאשה על בעלה, בכל אלו חייב אחותו נשואה לאיש. האיש ע

לנהינ אבילות כל שבעה אבל שאר קרובים נוהנין קצת אבילות בעצמן

שבוע הראשונה עד אחר השבת, שאין רוחצין בחמין ואין משנין קצת

ל הקרובים שוין בזה, אם היו שני בשני, בנדיהם, כמו כשאר שבח, ואין כ

ל בנדי שבת, חוץ מבנד העליון, ועל חמיו או בן בנו, או בן בתו לובש כ

וחמותו, או אבי אביו ואבי אמו, וכן האשד, על חמי׳ וחמותה, ואבי אביה,

או אבי אמה, איגן מחליפים דק הבגדים הסמיכים לגוף. וכן המנהג אפילו

ח הראש גם אין באבלים אלו שלא לילך לבית המרחץ ולא לחוף א

לאכול חוץ לביתו, לא בסעודת מצות ולא בסעודת מרעים עד אתר

שבת הראשוגה.

ב. תיגוק שמת בתוך ל׳ יום, ואפילו ביומ שלשימ, ואפילו גדלו

שערו וצפרגיו אין קורעין עליו, ואין אוגגין עליו, ואין מתאבלין עליו,

ת לאחר שלשים, ואפילו ביום שלשים ואחד, משום דהוי ספק גפל, ואם מ

קודם השעה שגולד בו, קורעין עליו ואוגגין עליו ומתאבלין עליו אא״כ

גורע בבירור שהוא רק בן שמוגה חדשימ (דלאו בר קימא הוא) ואם ירוע

בבירור שהוא בן ט׳ חדשים, כגון שבעל ופירש וגולד חי לתשעה חדשים

ת ביום שגולד בו קורעין עליו ואוגגין עליו וטתאבלין עליו. גטוריט, אפילו ם

, מהם תוך ל׳ והשגי חי לאחר לי, ישאל ג. תאומים שמת א

לחכם, אם צריך לגהוג אבלות על הראשון. גר או גיורת שגתגיירו עמ

בגיהם, אין טתאבלין זה על זה, דגר שגתגייר כקטן שגולד, ואיגם גחשבים

עוד קרובים זה לזה.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

L A W S CONCERNING THOSE FOR WHOM O N E M U S T MOURN.

1. The following are the relatives for whom one must mourn : one's father, mother, son, daughter, brother and sister, whether from the father's or mother's side, even for a married sister. A husband must mourn for his wife, a wife for her husband. For all the aforemen• tioned mourning must be kept the entire seven days, for other rela-tives, however, i t is the custom to keep only partial mourning, during the first week of the death until after the Sabbath. Thus they do not bathe in hot water nor do they change all their clothes for that Sab• bath as on other Sabbaths. There are degress in mourning relative to the closeness of relationship, thus for the demise of a relation in the second degree, e.g., a grandson, whether descended from a son or a daughter, one should manifest his grief by not wearing his outer gar-ments for the Sabbath, (he is, however, permitted to change his under garments.) For a father-in-law, or a mother-in law, whether from the father's or mother'• side, one must manifest sorrow by not chang-ing one's clothes, with the exception of the under garments. A l l who mourn for the above should also observe the custom of neither bathing, nor combing their hair, nor eating out of their house, neither at a religious feast, nor at any festive gathering, until after the first Sab-bath following the death.

2. For a child who had died within thirty days from its birth, even on the tbirtietli day, even if its hair and nails were grown, one need neither rend one's garments, nor mourn as an Onan, nor keep a period of mourning, for i t is regaided as an abortion. If, however, i t died after the 30th day, (say) on the 31st day, even at an earlier hour than that on which i t was bom, the garment should be rent, and one should mourn as an Onan, and also keep a period of mourning, unless i t were clearly known, that the child was born in the eighth month (as such a child cannot survive), but if i t were clearly known that i t was born in the ninth month, as for instance, the father had separated after cohabitation for nine full months when the child was born, even if i t died on the day i t was born, the garment should be rent, and one should mourn as an Onan, and a period of mourning should be kept.

3. I f one of twin children had died within thirty days f 10m birth whilst the other survived after thirty clays, the ecclesiastical authori-ties should be consulted as to the necessity of observing mourning for the former. Male and female proselytes who were converted together with their children, should not mourn for one another, for every proselyte when converted is considered as a newborn babe, and they are no longer considered as being related to one another.

217

דיני אימתי מתחיל האבילות

דיני אימתי מתחיל האבילות.

א. משננמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האכילות, וחולץ

המנעלים שם בבית הקברות, ואס צריך לילך לביתו, ואי אפשר לו לילך

בלא מנעלים, יחן בהם קצת עפר.

ב. אם בית הקברות הוא קרוב לעיר והאבל לא הלך שמה, אלא

ח1ר מהלויה לביתו, אינו מתתיל אבילותו, אלא משעה שאומרים לו שנסתם

הקבר, ומ״מ אם הוא קרוב ללילה ורוצה שיחשב לו יום זה בכלל שבעת

ימי אבילות, אזי משעה שהוא משער שנםתם הקבר, יובל לנהונ אבילות,

ואם יאמרו לו אח״כ, שנסתם הקבר קודם הלילה, נחשב לו זה היום, ואס

ל את האבילות של שבעה. הוא ערב הרנל, מבטל הרנ

ת לקברו בעיר אחרת, ואינם יודעים מ ת ה ג. במקומות ששולחץ א

מתי יקברוהו, אזי האבלים הנשארים בעירם, מיר כשחזרו מן הלויה,

םתחילין להתאבל, ומונין מאז שבעה ונם שישים, וההולכים עם המת עד

מקום קבורתו, מונים משיקבר, ואם נדול הבית הולך המת, אזי ישאלו

לחכם, איך ינהגו הנשארים בבית, ומתי יתחילו אבלותס.

ד4 מי שנטבע במים, או שנהרג, וחפשי אחריו ולא מצאו אותו,

כל זמן שלא נתיאשו מלבקשו, אינו חל לא אנינות ולא אבילות, ומשעה

שנתיאשו מלבקשו עוד. מתחי לין להתאבל, ואם לאחר ימי האבל נמצא

והובא לקבורה, אינן צריבין לגהוג אבילות עוד, אלא שאם הוא אביו או

אמו צריך לקרוע, ואם יש לו אשד. ומיתתו לא נתברר כ״כ בבירור נמוד,

שנוכל להתיר אשתו להנשא, אין נוהגין עליו אבילות, ואין אומרים אחריו

קריש, ומ״מ ישתדלו לעשות נ״ר לנשמתו, להתפלל לפרקים לפני התיבה,

לברך בזימון, וליתן צדקה, וללמוד, או לשכור מי ולקרות הפטרה, ו

שילמוד עבורו.

ה. הקרובים ששמעו שמת קרובמ, מתחילים למנות ימי אכלותם,

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

L A W S GOVERNING T H E T I M E W H E N M O U R N I N G SHOULD B E G I N .

1. Mourning begins as soon as the grave has been filled up with earth when the mourner should remove his boots at the cemetery, but if he be obliged to go home, and it is not possible for him to go with• out boots, he should place a little earth in them.

2. I f the cemetery be near the city and the mourner did not go there, but after having accompanied the dead, he returned to his home, his period of mourning does not begin unti l he is told that the grave has been filled up. Nevertheless if night were approaching and he desired that day to count in the total of the seven days of mourning, he may begin to mourn from the time when he assumes that the grave had been filled up, and i f he be afterwards told that the grave had been filled up before night-fall, he may count that day (as one of the days of mourning.) I f the mourning began on the eve of a Festival, the latter abrogrates the observance of the seven days of mourning.

3. I n places where the dead are conveyed to another city for burial, and consequently such mourners who are left in the city do not know when the burial takes place, they should therefore begin to mourn immediately when the people return from the funeral, and from that time they may also count the period of seven days and thir ty days, but the people who accompany the dead to the place of his interment, should count from the time when the burial took place. I f the head of a family accompany the dead, the members of the family who remain at home should consult the ecclesiastical authorities as to how they should act, also as to the time when their mourning begins.

4. One who was drowned or killed, and they searched for him but did not find him, as long as they did not abandon the search, the relatives are neither amenable to the laws of mourning as Onan, nor do they need to begin a period of mourning. As soon as they have abandoned the search, they should begin to mourn, and if after the days of mourning are over, the corpse were found and buried, they do not need to mourn for him again, but if the deceased were a father or mother, one is required to rend one's garments. I f the lost person had a wife and the proof of his death is not so clearly established that she can be permitted to marry again, no mourning should be kept for him, nor should Kaddish be said for him, they should nevertheless give pleasure to his soul by occasionally reading the prayers in public, by reading the Haphtorah, by uniting with others to say Grace, by giving charity, and by learning or hiring somebody to study1 in his memory.

5. I f relatives had learned of the death of a kinsman, each 6hou!d begin to count the seven days of mourning from the day whereon each

218

דיני אימתי מתחיל האבילות

/ ומפסיקים ימי אבלותם, כל אחד ביום השביעי ע מ כל אחד מיום ש

לאבלתו. אמנם לפעמים נגרר האבל אחר נדול הבית, (היינו אס יש

ביניהם איש או אשה שנוכל לאמר, שאם היו עוסקים בעזבון המת, היו

כל הדברים נחתכין על פיו, והיו כולם הולכים אחר עצתו, ואפילו הוא

קטן בשנימ, נקרא נדול הבית. ואפילו אינו יורש כנון שהאלמנה בכאן,

ת הבית, או מי שהוא דר אצל חמיו ומתה אשתו, המה נקראים הנ והיא מנ

: א) שהאבל לא היה ל תנאים האלו נדול הבית), ודוקא אם היה אז כ

רחוק בשעת הקבורה יותר מעשרה פרסאות• ב) שהאבלים עם נדול

הבית היו דוקא במקום שמת קרובם, או כמקים שגקברנ ג) שלא נודע

לו עד שבא אל גדול הבית. אם היו כל הפרטים האלו, אז אפילו בא

להם ביום שביעי קודם שעטדו םאבלותם, נוהג עטהם קצת אבילות,

וטונה עטהם שבעה ושלשים, ואפילו חזר לביתו אחר כן, ננרר אחריהם

וטונה עטהם, אכן אם חסר אחד טהתנאיס הטבוארים, טונה לעצמו

שבעה, ושלשים.

. אם שטע שטת קרובו, וכבר התפללו הצבור ערבית, ועדיין הוא ן

יום, אס הוא עדיין לא התפלל ערבית, אינו ננרר אחר הצבור, ואותו

היום עולה לו, אבל אם התפלל ערבית, שוב אינו עולה לו אותו היום

א לחומדא אטרינן הכי, ולא ק ת ומונה שבעה, ושלשים, מיום המחרת, ו

לקולא, שאמ שמע ביום שלשים, לאחר שהתפלל ערבית, לא אמרינן שכבר

הוא לילה, וה״ל שמועה רחוקה להקל עליו, אלא חשבינן ליה ליום, וה״ל

שסועה קרובה, ויום זה עולה לו במספר שבעה. ולענין תפילין בשאר

הימים, אם שמע לאהד שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום, יניחם למחר

בלא ברבה ויכסה אותם, ואם היי בן ביום ל', מניח למחר ומברך עליהם

בממד. נפשך. ואשד, ששמעה שמת לה מת, וכבר התפללו הצבור ערבית,

נררת אחר הצבור אלא שעדיין הוא יום, אם אין דרכה להתפלל ערבית, נ

לחומרא, ואותו היום אינו עולה לה.

. בשעת הדבר ר״ל, גוהגין שאין מתאבלין משום בעיתותא, ואם ז

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

had heard thereof, and they should cease mourning on the seventh day from the day on which each one had begun. Still there are occasions when the mourning may be uniformly observed by them all following the lead of the head of the family, (that is to say if they have in their midst a man or a woman, whom they respect in such a degree that were i t a question of dividing the estate of the deceased, all matters would be left to his or her decision, and they would all follow his or her advice, even should such a one be young in yeais, that one is called the head of the family, and even if the same one be not the heir, e.g. if a widow be the manageress of the house, or one who lives with his father-in-law, and his wife had died, all these are termed the head of the family). This custom is only applicable under the following conditions: (1) that when the burial took place the mourners were not more than thirty miles therefrom; (2) that the relatives with the head of the family were in the place where their relative had died or had been buried; (3) if they did not know of the death unti l they came to the head of the family. I f all these conditions obtain, even if he1

arrived on the seventh day before they arose from their mourning, he should observe with them a partial mourning and he should count that iu lieu of the seven days, and he keeps the thirty days with them, and even if he afterwards returned to his home, he should follow their lead and count with them. If, however, any of the above conditions be lacking, he should observe for himself seven days and thirty days.

6. If , when one heard of the death of one's relative, the congre-gation had already recited the evening prayers but i t was yet day, and he had not yet prayed, he does not follow the congregation inas• much as he can count that as one day, but if he had said the evening prayers, he cannot reckon that as one day, and he should count the seven days and the thirty days from the following day. This interpretation of the law is for the rigid observance thereof, and not to exempt thereby, thus if he had heard of the death on the thirtieth day after having said the evening prayers, we do not say that i t is already night, and that the news was received after the time (of the thirty days) had passed, thereby exempting him in some measure, but wo consider i t as day and consequently he heard of the death in due time, so that ho can count that day in the total of seven days. With regard to Tephillin, if he had heard of the death of a relative on any day except the thirtieth, after he had said the evening prayers but whilst i t was yet day, he should lay them on the following day without saying a benediction, and be should keep them covered, but if that had occurred on the thirtieth day, he should put them on on the following day and say a benediction over them. I f a woman had heard of the death of a relative after the congregation had already said the evening prayers though i t be still day, if she be not accustomed to say the evening prayers, she is governed by the action of the congregation, and i t enforces the law (requiring her to mourn), but that day she cannot count as one of the days of mourning.

7. When a plague breaks out, i t is customary not to mourn, for •« 4. The mourner.

219

דיני סעודת הבראה

/ עבר הזעם בתוך לי. צריך להתאבל אז, אבל אם לא עבר עד לאחר ל

או שהפסיק הרגל בגתיים, אינו צריך להתאבל אחרי כן.

דיני סעודת הבראה.

א, סעודת הבראה כיצד. ביום הראשון אסור לו להאבל לאכול

סעודה הראשוגה משלו, ומצור, על שכגיו שישלחו לו לסעודה הראשוגה,

וגקראת סעודת הבראה. ותחלת הסעודה תהא בביצים או עדשים, ואחר

זאת מותר לאכול כל מאכל, ואפילו בשר, ומותר לשתות קצת יין בתוך

הסעירה, ואס איגו רוצה לאכול עד הלילה, כיון שעבר היום, הותר לו

לאכול משלו. ולכן מי שאין לו מי שישלת לו סעודת הבראה, גכון שיתעגה

עד הלילה, ומ״מ אם איגו יכול להתעגית, איגו מתויב לצער את עצמו,

ומותר לו לאכול משלו.

ב, אשד, אכלה, אין לאנשים להכרות אותה, אלא גשים מכרות

אותה, ואשד, גשואה אבלה אסור לה לאכול סעודה הדאשוגה משל בעלה

דכיון שהוא מחויב לזונה, שלה היא. וכן מי שיש לו שכיר, אם אוכל

בשכרו ואירעו אבל, לא יאכל סעודה הראשונה משל בעה״ב שלו, אבל

מי שהוא זן יתום, או לבגו ובתו הגדולה,• בלי חיוב מזונות עליו, ואירעם

אבל, יכולים לאכול משלו.

ת בלילה, אם רוצה לאכול בלילה, אסור לו לאכול מ ג, אם גקבר ה

משלו, אלא מברין אותו, ואם איגו רוצה לאכול בלילה, אסור לאכול ביום

סעודה הראשוגה משלו דהיום הולך אחר הלילה, והוד, ליה יום ראשון.

ד, בערב שבת מט׳ שעות ולמעלה, שאז אסור לקבוע סעודה, אין

כבדין את האכל מפגי כבוד שבת, ואם שמע שמועה קרובה בשבת, אין

סכרין איתו ואובל משלו, וגם ביום שלאחריו אין מברין אותו, מפגי שכבר

גדחה יום השמועה וכן היכי שצריך למגות שבעה ושלשים אחר הרגל,

אין םברין איתו ביום שיתחיל לגהוג האבלות.

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

all are in panic, but when the visitation has passed, and i t is yet within thirty days from the demise of one's relative, he is required to mourn, if, however, i t were not over until the thirty days had passed, or i f a Festival had intervened in the meantime, one is not required to mourn thereafter.

L A W S CONCERNING T H E M E A L or CONDOLENCE.

1. What is the rule concerning the meal of condolence ? On the first day of mourning the mourner is forbidden to eat the first meal of own food, therefore i t is a religious duty for his neighbours to send him the first meal, this is called םעודת הבראה (the meal of condolence), which should begin with the eating of eggs or lentils, but these can be followed by all manner of food even meat. The mourner is also per-mitted to drink a little wine during that meal, if, however, he should not desire to eat until nightfall inasmuch as the first day has passed, he is permitted to eat of his own food. I t is therefore proper for one who has no one who wil l send him the meal of condolence to fast until nightfall, nevertheless if he cannot fast, since he is not obliged to distress himself, he is permitted to eat of his own food.

2. To a woman in mourning the meal of condolence should not be supplied by men but by women. I t is forbidden for a married woman to take the first meal of her husband's food, for inasmuch as i t devolves upon him to support her i t is her own food. Likewise a hired man who has also board as part of his hire, who became a mourner, should not eat the first meal of his employer's food. He who sup-ports an orphan or his grown-up son or daughter whom he need not support, if the latter become mourners they may eat the first meal of his food.

3. I f the burial took place at night and the mourner desired to eat at night, he is forbidden to eat of his own food, but he should be provided with a meal of condolence, and i f he should not desire to eat at night, he is forbidden to eat the first meal of his own food in the day-time, for the day is counted with the preceding night, and i t is therefore his first day of mourning.

4. On a Friday afternoon after 3 p.m. when i t is forbidden to partake of a regular meal, the mourner should not be served with a meal of condolence out of honour for the Sabbath, and if on the Sab-bath he had heard of the death within thirty days of its occurrence, the meal of condolence should not be served to him but he should eat of his own food nor should he be provided with that meal on the day following, inasmuch as the day when he heard the news had passed. Likewise one who must count seven days and thirty days after a Festival should not be provided with the meal of condolence on the day when he begins to obsei ve mourning.

2 י 0

דיני ניחום אבלים

ה. מפרין על שמועה קרובה, דהיינו ששמע תוך שלשים יום, ואין

מגרין על שמועה רחוקה, היינו ששמע לאחר ל׳ יום.

דיני ניחום אבלים.

ת אל כ ל ת אל בית אכל מ כ ל א, תניא היה ר׳ מאיר אומר, טוב ל

בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והתי יתן אל לבו דברימ של

ה לנחם אבלים, ובזה הוא עושה חםד עם החיימ, ונחת ל מ מיתה. ומצור, נ

/ כי ישרים המה, ואין להרהר רוח להמתים. ומצור, להורות להאבל דרכי ה

, כי צדיק משר הוא, ועליו לקבל דין שמים כאהבה. ו אחר מטתי

ת יותר מ ת ואל תנודו לו״, אל תבכו ל מ ב, כתיב ״אל תכבו ל

מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, אלא שלשה ימים לבכי, שבעה

להספד, שלשים לניהוץ ותספורת, מכאן ואילך, אמר הקכ״ה, אי אתם

רחמנים בו יותר ממני.

ג, לא יאמר אדם להאבל, מה לך לעשות, א״א לשנות מגזירת

/ כי זה כעין נידוף, דמשםע שאם היה אפשר לשנות היד, ת הבורא י

משנה. ולא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי הרעים, וכדומה לזה, כי

ברית כרותה לשפהים ויוכל חלילה לפעמים להתקיים קללתו לעצמו.

ד, אין המנחמים דשאים לפתוח פיהם, עד שיפתח האבל תחלה,

וכשרואים המנחמים, שהאבל פוטר אותם, אינן רשאים לישב אצלו.

ה, אבל או חולה, אינם צריכים לעמוד, אפילו מפני גדול שבישראל,

דרך ארץ הוא, שאם אחד רוצה לכבד להכירו ולקים מפניו, אומר לו

חבירו שב, אבל לאבל או לחולה לא יאמר שב, או שכב, דםשמע שב

באבילות, או שכב בחולי שלך,

ך, האבלים יש להם להתאבל בםקים שיצאה נשמתו של קרובם.

ומצור, להתפלל שם בעשרה שחרית וערבית, ואם אין שם אבל, מצוד,

גדולה על שכניו ומיודעיו, להתפלל שם שחרית וערבית בצבור וללמוד שם.

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. The meal of condolence should be given to one who had heard of the death (of a near relative) within thirty day• of itf occurrence, but not to one who had heard of i t thereafter.

L A W S CONCERNING THE COMFORTING OF MOURNERS.

1. I t is taught in a Baraitha that Rabbi Meir said: " I t is better to go to the house of mourning, than to go to the house of feasting for that is the end of all men; and the living will lay i t to his heart" (Eccl. vi i . 2). The text refers to death. I t is an important religious duty to comfort the mourners, for by the fulfilment of this duty we perform an act of love toward the living and also give joy of spirit to the dead. I t is a religious duty to teach the mourner that the ways of the Lord are upright, and that he should not question His dispen-sation, for He is just and righteous, and that he should accept in love Heaven's judgment.

2. I t is writ ten: " Weep ye not for the dead, neither bemoan him" (Jer. xxi i . 10) this means " weep ye not for the dead " excessively, " neither bemoan him " inordinately, but three days should be allowed for weeping, seven days for bemoaning, and thirty days for wearing unwashed garments and abstaining from cutting the hair, thereafter, says the Holy One, blessed be He, " Ye do not feel more compassion for him than I do."

3. One must not say to the mourner : " What canst thou do i t is impossible to alter the decree of the Creator, blessed be He ?" for that is akin to blasphemy, inferring that were i t possible for him to change it , he would have done so. One must not say: " I was n״ t punished as much as I deserve for my evil deeds," nor other words of a similar kind, for " a covenant is made with the lips " and the curse he has thus invoked upon himself might, Heaven forfend, be fulfilled !

4. The comforters are not permitted to say anything until the mourner had first commenced to speak, and if the comforter! perceive that the mourner wishes them to withdraw, i t is not permitted to sit by him (any longer).

5. A mourner or a sick person is not required to rise even before a man who is eminent in Israel. Although i t is polite to say to one who desires to confer an honour upon the other by rising, " Keep your seat" ; one should not say to a mourner : " S i t " or to a sick person, " L i e down" for i t suggests "s i t and remain in your moum-ing," or, " l i e down and continue in your sickness."

6. The mourners should mourn in the place where the relative died. I t is a religious duty to pray there with ten male adults (Minyan) both in the morning and in the evening, and if there be no mourner ])resent, i t is incumbent upon the neighbours and friends of the deceased to constitute a Minyan who should hold morning and evening service, and also study (the Torah) there.

221

דיני שמועה קרובה ושמועה רחוקה

ז. אין אוםריס הלל בבית שמת שם איש, אם יש שם אבל תוך

, שבעה, ואם יש שם חדר אחר, ילך האבל לחדר אחר והציבור יאמרו הלל

ואם אין שם חדר אחר. אז בר״ח לא יאמרו הלל כלל, ובחנוכה יאמרו

הצבור הלל, אף כשיש שם אבל, ואם מתפללין בבית שמת שם איש,

ת ת לא מ מ תוך שבעה, אכל אבל אין שם, או שיש שם אבל, אבל ה

ק האבל לא יאמר הלל. ראש חרש ס בר״ת הלל, ר בבית זה, אז יאמרו נ

שתל בשבת, אומרים הלל בצבור נם בכית האבל, דאין אבלות בשבת

דיני שמועה קרובה ושמועה רחוקה.

. מי ששמע שמת קרובו, שהוא חייב להתאבל עליו, אם שמע א

בתוך שלשים מיום הקבורה, ואפילו מיום הקבורה, ואפילו ביום שלשים

עצמו, ה״ז שמועה קרובה, וקורע. וחייב לנהינ שבעת ימי אבלתו מיום

ששמע, ונם אבלות שנוהג בשלשים מונה מיום השמועה, ויום השמועה

דינו כיום הקבורה, לכל דבר.

ב. ואם שמע לאחד שלשים מם מיום הקבורה, זהו שמועה רחוקה

וא״צ לנהונ אבלות רק שעה אי. לא שגא שמע ביום, ולא שנא שמע

בלילה, וגהג שעה א' דיו, ואפילו על אביו ועל אמו, אך דברים שנוהנים

על אביו ועל אמו בל שגים עשר חדש, גוהג גם בשמועה רחוקה, ומוגה

י״ב חדש מיום המיתה, ואם באה לו השסועה מאביו ואמו לאחר י״ב

תדש, אינו נוהג אבלות אלא שעה א' גם בדברים שגוהגין כל שגים

עשר חרש,

ל דין אבלות, אלא ג. השומע שמועה רחוקה, אינו צריך לנהונ כ

דיו בחליצת מנעל לבד, ומותר במלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה

ותלמוד תורה, ואם אין מנעלים ברנליו בשעת שמועה, צריך לעשות

מעשה אחרת, שיהא גיבו־ שתוא עושת משום אבלות, כגון שישב על

הקרקע שעה אחת.

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

7. Hallel should not he said in a house where one had died during the seven days i f a mourner be there. I f , however, there be another room, the mourner may go to that room while the worshippers say Hallel, but if there be no other room the worshippers should not say Hallel on a New Moon, but on Chanucah they should say i t , even i f the mourner be there. I f they pray within the seven days in a house where one had died, but if the mourner be not there, or i f he be there but the death did not occur in that house, then they should say Hallel even on a New Moon, but the mourner should not say Hallel. On a New Moon, which fell on the Sabbath, Hallel should be said by the congregation even in the mourner's house, for mourning is not observed on the Sabbath.

L A W S CONCERNING T H E " T I M E L Y " A N D " D E L A T E D " NEWS

OF A RELATIVE'S D E A T H .

1. I f one had heard of the death of his relative, for whom he is required to mourn, within thirty days of his burial, even on the thirtieth day the tidings are "timely " and he should rend his garments, and he is obliged to observe the seven days of mourning, counting them from the day on which he heard the news, he should also observe the thir ty days of mourning counting them from the same day. The day when the news reached him is governed by the same laws as obtain on the day of burial.

2. I f the news reached him after thirty days had elapsed from the day of burial, the tidings are " delayed " and he need not observe mourning for more than one hour, and i t makes no difference whether he received the tidings by day or by night, one hour's mourning is sufficient even for one's parents, with the exception that i t is his duty to observe the usual mourning of twelve months for one's parents, even if the tidings of the death were "delayed." The twelve months of mourning should be counted from the day of the death, and if the tidings reached him after the twelve months had passed, he should not observe mourning for more than one hour, even with reference to the observance relating to the entire twelve months.

3. One who receives " delayed " tidings need not observe the entire laws of mourning, i t being sufficient for him to take off his boots, and he is permitted to work, to bathe, to anoint himself, to cohabit, and to study the Torah, if, however, he did not wear boots when the news reached him, he must do something else whereby it wi l l be recognized that he mourns, e.g, to sit on the ground for one hour.

222

דיני אסור מלאבד. בימי אבלות

ד. שמע שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום אחד

ולמוצאי שבת קורע, ומונה לו עוד ששה ימים,

ה. שמע שמועה קרובה בשבת או ברנל, ולמוצאי שבת או מוצא

. דברים שבצנעה . ל נעשה רחוקה, אסיר ביום השבת או בימי הרנל, הרנ

ולמוצאי שבת והרנל נוהג שעה אחת אבלות, כמו בשמועה רחוקה.

. שמע שמועה קרובה בשבת, והוא ערב יומ טוב, כיון שדברים ן

ל את השבעה, שבצנעא נוהנ בו, טבטל הדנ

J השומע שמועה רחוקה בשבת או ברנל, אינו נוהנ אבלות, ואפילו

ברבדים שבצגעא מותר, ולמוצאי שבת ורגל גוהג שעה אחת ודיו.

ת קורם הדגל, אע״ג דלאותן ה. מי ששמע לאחר הרגל שמת לו מ

שנהגו אבלות קודם הרגל, בא הרגל והפסיק, מ״מ לדידו', כיון שלא גהג

ל ששמע אפילו ביום ל' מיום הקבורה, הוי אצלו כלל קודם הרגל, כ

שמועה קרובה, וצריך לגהוג שבעה ושלשים,

ט, מי שמת לו מת, ולא גורע לו, אין להגיד לו, ועל המגיד גאמר

״מוציא דכה הוא כסיל״. ומותרין להזמינו לבל שמחה, כי ביון שאינו יודע,

אינו חל עליו אבלות.

. מי שאחר שואל אותו על קרובו (שמת) אס הוא חי, אין לו י

לשקר ולאמר חי, שנאמר ״מדבר שקר תרחק״, אלא יאמר בלשון דמשתמע

בתרי אנפין.

ע לבנים זכרים, כשמת אביהם או אמם, כדי יא. נוהנין לד^י

שיאמרו קדיש.

דיני אפור מלאכה או מםחר בשבעת ימי אבלות.

א. האבל כל שבעה אסור במלאכה, ברחיצה, כסיכה, בנעילת

הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאילת שלום,

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

4. One who heard " timely " tidings on Sabbath, should count the Sabbath as one day, and at the termination of Sabbath he should rend his garments and count six more days of mourning there-after.

5. I f one had heard " tim ely " tidings on a Sabbath or Festival, but which at the termination of the Sabbath or Festival become "delayed," tidings, he is forbidden to transact thereon the private matters (from which a mourner must abstain) but at the termination of the Sabbath or the Festival, he should observe one hour's mourning as though the tidings were " delayed."

6. I f one heard " timely " tidings on a Sabbath which is the eve of a Festival, inasmuch as he must then abstain from those private mat-ters that are forbidden, the Festival annuls the seven days of mourning

7. One who receives " delayed " tidings on a Sabbath or Festival should not observe mourning even with regard to private matters) but at the termination of the Sabbath or Festival he should observe one hour's mourning and that is sufficient.

8. I f after a Festival one heard that his relative had died before the Festival, although the intervention of the Festival served to annul the mourning for those who had observed mourning prior thereto, nevertheless i t does not affect his case, inasmuch as he did not observe any mourning at all before the Festival. Therefore if i t were on the thirtieth day after the burial when the tidings reached him, they are " timely " and he is required to observe the seven days and also the thirty days of mourning.

9. One whose relative had died and he is not aware of i t , should not be informed thereof, and concerning him who informs him thereof i t is said: " He that uttereth a report is a fool " (Prov. x. 18). I t is allowed to invite him to any joyful gathering, for so long as he is ignorant of his loss, he is not subject to the laws of mourning.

10. I f a person be asked by a relative of one who had died i f the latter be alive, he should not lie and tell him that he is alive, for i t is said : " Keep thee far from a false matter " (Ex. xxi i i . 7) but he should answer him ambiguously.

11. I t is customary to inform sons of the death of their parents in order that they should say Kaddish.

L A W S PROHIBITING W O R K OR BUSINESS D U R I N G T H E SEVEN

D A Y S OF MOURNING.

1. DuriDg the seven days of mourning the mourner is forbidden to do any work, to bathe or anoint himself, to wear boots, to cohabit, to read the Torah, to greet friends, to wear freshly washed garments,

223

דיני אסור מלאכה בימי אבלות

, ואסור להניח תפילין ה ח ט ואסור בגיהוץ ובתספורת ובכל מיני ש

ביום הראשון.

ל שלשה ימים אסור במלאכה, אפי׳ הוא עני ב. מלאכה כיצד, כ

ה ס מן הצדקה. מיום הרביעי ואילך, אם הוא עני ואין לו מ המתפרנ

שיאכל, עושה בצינעא בתוך ביתו. וכן האשה עושה מלאכתה בתוך ביתה

בצינעא, כדי פרנסתה, אבל אמרו חכמים, תבא מארה לשכניו שהצריכוהו

לכך, כי עליהמ טוטל להשגיח על העני, ומכ״ש בימי אבלו.

ג. אפילו לעשות מלאכתו ע״י אחרים אסור ואפילו ע״י איגו יהודי,

ואם המלאכה דבר גחוץ מאד, ויכול לבא לידי הפסד, ישאל לחכם.

ד, אםור להאבל לישא וליתן בסחורה, ואם יש לו סחורה, שאם

לא ימכרגה עכשיו, יהי׳ לו הפסד מן הקרן, ישאל לחכם. ואם באו שיירות

או ספיגות שמוכרים עתה בזול, ואח״כ לא ימצא. וכן אם הוא ביריד

ושמע שמועה קרובה, יכול למכור ולקגות על ידי אחרים. וכן אם יש לו

קוגים קבועים, ומתירא שלא ירגילו עצמם אצל אחרים, יש להתיר לי,

למכור על ידי אחרים. וכן מותר לו לשלות לגבות חובותיו שיש להם

חשש שמא יתקלקלו.

תרת גם לאבל, אם אי אפשר ה, כתיבה המותרת בחול המועד, מו

לו ע״י אחר.

. אבל ששדהו ביד אחרים באריסות (דהייגו לשליש או לרביע), ן

או בחכירות (שגותן המקבל לבעל השדה םכומ קצוב מפירות השדה), או

בקבלגות, (שגותן לו מעות בשכירות), הרי אלו עובדין כדרבן, בימי האבל

של בעל השדה, דכיון שהעבודה היא לתועלת שלהם, אין להם להפסיד

בשביל אבלו, אבל אם יש לאבל שכיר יום, לעשות בשדהו, אסיר, אפילו

אם השדה בעיר אחרת, כיון שהעבודת זאת לתועלת האבל והיא בפרהסיא.

ז. אס האבל הוא אריס בשדה של אחר, אסור לו לעביר בו

בעצמו, אבל על ידי אחרים מותר, משום דאין זאת גקראת מלאכת

LAWS A N D CUSTOMS OF ISJRAEL

to cut his hair, or to be present at any festivity. On the first day he is also forbidden to lay Tephillin.

2. What is the law concerning work I During the first three days he is forbidden to work, even i f he be so poor as to live through charity, but on and after the fourth day, if he be poor and have nothing to eat, he may work privately in his home, a woman also may work privately in her own home to earn enough for her sustenance. The Sages say: "May poverty overtake his neighbours, who force him to work," for i t is their duty to provide for the poor, especially in his days of mourning.

3. He is even forbidden to have his work done by others, even through a non-Jew. If, however, the work be very urgent, and he might sustain a loss (by not doing i t ) he should consult the ecclesi-astical authorities.

4. The mourner is fot bidden to buy and sell, if, however, he possess merchandise, which will cause him to sustain a loss in his capital if not sold now, he should consult the ecclesiastical authorities in regaid thereto. Likewise if merchandise had arrived by road or water, which is now to be sold cheaply, but וו hich he wil l not be able to obtain later, likewise if he be at a market• place (or exchange) when ho received timely tidings of the death of a relative he may buy and sell through others. I f he have regular customers, and he is afraid they wil l accustom themselves to trade elsewheie, he may be permitted to sell to them through others. He is likewise permitted to send to collect money due to him, when he has cause to fear that the delay may spoil the recovery of the same.

5. Such writing that is allowed during the Intermediate days of a Festival is also permitted to a mourner, if i t be impossible for him to have i t done through another.

6. A mourner whose field is in other hands, either through a tenant (whereby the latter obtains a third or fourth of the produce) or through a holder (so that the latter pays the owner of the field a fixed amount of the produce), or on a lease (for which he is paid a certain sum of money), these tenants can attend to their work in the field as usual, when the owner is in mourning, for inasmuch as they derive the profit of their labour, they need not suffer a loss on account of his mourning. Dut if the mourner hire a day labourer to work in his field, he is for-bidden to let him work, even if the field be in another city, since the work is done for the benefit of the mourner and is done publicly.

7. I f the mourner be a tenant of the field of another peison, he is forbidden to work in i t himself but he is permitted to employ others to work therein, for i t is net called the woik of the mourner, but the

224

דיני אסור מלאכה בימי אבלות

ת בעל השדה, ואם יש שאר דבר של אחרים ביד האבל כ א ל האבל, אלא מ

לעשותו, לא יעשה אפילו על ידי אחרים, אך כשהוא דבר האבוד יעשח

על ידי אחרים.

ח. בהמות של האבל המושכרים לאחר, מותר השוכר לעשות בהם

מלאכה, כיון ששכרם קודם שנעשה אבל, ושכירות קניא, והדין של השוכר,

ולאחר כלות ימי השכירות אסור.

ט. מותר לאבל לקבל מלאכה, לעשותה אחר ימי אבלו, ובלבד

שלא ישקול ולא ימדוד, בדרך שהוא עושה בשאר פעמים.

י. היה להאבל איזה מלאכה ביד אחר, כיץ שהוא בקבלנות, וקבל

ת המלאכה קידם שנעשה אבל, ונם הוא בצינעא בביתו של הבעל א

מלאכה, לכן מותר לו לעשותה.

ות ובמקום יא. מלאכת בנין של האבל אפיי ע״י עכו״ם ובקכלנ

רתוק שאין ישראלים דרים שם אסור, ומלאכת שדהו ביד אחדים בקבלנות,

ל עבודת השדה, חרישה דהיינו שהוא נותן להפועל שכר קצוב בעד כ

וזריעה וקצירה וכדומה, אם אפשר יש להחסיר.

יב. מלאכת הבית אין בהם משום מלאכה לאבל, ומותר לאשה

בימי אבלה לאפות ולבשל ולעשות כל צרכי הבית מה שצריך לה, אבל

מה שאינו צריך לה אסור. ובן משרתת שאירע לה אבל, אעפ״י שהיא

משרתת בשכר, מותר לה לעשות כל צרכי הבית, אבל לא תעשה מה

שאינו צרכי הכית אלא להרויח, וב״ש שלא תצא מן הבית כמו שאר אבל.

. שני שותפים חנונים שאירע אבל לאחד מהם, נועלים חנותם, ע

שלא יעשה השותף בפרהסיא, אבל יכול לעשות בצינעא בתוך ביתו,

אפילו בעסק השותפות, ואם האבל הוא אדם חשוב והשותפות נקרא על

שמו שיש להאבל חלק בו, אסיר לשני לעשות א5ילו בתוך ביתו. ובמקום

ל ישאלו לחכם, ת הפסד נ

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

work of the owner of the field. If , however, there he different work for others which he has to do, he should not do i t even by employing other people to do same, unless i t be something that must be done or there will be a loss, this he may do through others.

8. I f a mourner had let out animals on hire to another, the latter is permitted to do work therewith, inasmuch as he hired them before the former became a mourner, for he who hires anything acquires (for the time being) a proprietary right therein, but at the end of the time for which they were hired he is forbidden to use them.

9. I t is permissible for a mourner to accept work to do after his period of mourning wil l expire, provided he neither weigh nor measure the same (then) as he would do at other times.

10. I f a mourner had given out work to another on a contract and the latter had received i t before the former became a mourner, and the work is done privataly at the house of the worker, i t is permitted to be done by him.

11. A mourner is forbidden to carry on the construction of his building on a contract, even through heathens, and in a distant locality where no Israelites reside. I f he had contracted with others to work on his farm and he pays them a stipulated amount for all the field-work, such as ploughing, sowing and reaping and the like, i f possible he should be strict and prevent them working thereon.

12. Domestic occupations are not included in the work which a mourner is forbidden to do, thus i t is permissible for a woman in mourning to bake and cook, and to attend to all her domestic duties, she is, however, forbidden to do work that is not necessary. A domes• tic servant in mourning is also permitted to do all the necessary house-work, although she gets paid for i t , but she should not do unnecessary work merely for the sake of gain; moreover she should not leave the־house, as she is like other mourners in this respect.

13. I f two kept a store in partnership and one of them became a mourner, the shop should be closed in order that the other should not do business publicly. He is permitted, however, to do business pri-vately in his house, even to engage in such matters in which both partners are involved, this is, however, forbidden where the mourner is an eminent man, and the business is carried on in his name, except where a great loss may be entailed, in which case the ecclesiastical authorities should be consulted.

225

דעי איסור רחיצה להאבל

דיני איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה.

/ י ל רג א. האבל אסור לרחוץ בל נופי אפילו בצונן, אבל פניו ידיו ו

ל שלשים, ונס רחיצת בחמין אסיר ובצונן מותר, ורחיצה בחמץ אסיר כ

ל שלשימ. ואשה לצורך חפיפה בל הנוף בצונן, אס הוא לתענונ, אסור כ

תרת לרחוץ בחמין לאחר שבעה. שקידם טבילה מו

תרת נם בתוך ב. יולדת שאירע לה אבל והיא צריכה לרתוץ, מו

ל כך. וכן מי שבעה, אך ביום ראשון יש להחמיר, אמ אין לה צורך כ

שהוא אסטניס, שאם לא ירחוץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש, מותר לו

לרחוץ. וכן משומ נקיות נופו מותר לו לחוף ראשו ואפילו בחטין. ומי

שאירע לו שתי אבלות זו אתר זו, מותר לו לרחוץ בצונן, ואםור לסוך

אפילו כל שהוא אם מכוין לתענונ, אבל אם הוא מכוין להעביר הזוהמא

מותר, ומכל שכן משוס רפואה שמותר.

ג. איםיר נעילת הםנדל היא דוקא בשל עור, אבל של בנד, או

של נמי, או של שער, או של עץ מותר, דלא מקרי מנעל אלא של עור,

מנעל של עץ ומחופה עור אסור, ואף שהאבל אסור בנעילת הסנדל, מכל

מקום מברך בבוקר ,שעשה לי כל צרכי״.

ד. יולדת כל ל' יום ללידתה, וכן חולה שיש לו מכה ברנלו, וכן

, מותרים בנעילת הסנדל, אכן ישימו קצת עפר ך ר ד אבל ההולך ב

תוך הסנדל.

ה. אסור בתשמיש המטה, ונם בחיבוק ונישוק, אבל שאר דבר

קורבה, בנון מזינת הכוס והצעת המטה וכדומה, מותר בין באבילות דידית

.בין באבילות דירה.

L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

L A W S CONCERNING THE PROHIBITION TO BATHE, TO A N O I N T ,

TO W E A R BOOTS A N D TO COHABIT.

1. The mourner is forbidden to bathe his entire bod y, even in eold water, moreover washing the face, hands and feet with warm water is prohibited, but with cold water i t is permitted. Bathing in warm water is forbidden the entire thirty days. Bathing the entire body even in cold water is forbidden in the thirty days, if done (only) for the sake of pleasure. A woman who must bathe before immersion (טבי^ה) is per-mitted to bathe in warm water after her seven days of mourning.

2. If a woman who gave birth to a child became a mourner, if i t be necessary for her to bathe, i t is permissible for her to do 80 even during the seven days of mourning, but on the first day (of mourning) she should not bathe unless i t be absolutely necessary. A person of delicate constitution who would be very distressed and indisposed by abstaining from bathing, is permitted to bathe. To preserve bodily cleanliness one is also permitted to cleanse one's hair even with warm water. One who went into mourning immediately after he had finished a period of mourning, is permitted to bathe in cold water. One is forbidden to anoint oneself in the •lightest degree for the sake of pleasure, to do so, however, for hygienic purposes is permitted and i t is certainly permitted to use ointment as a remedy.

3. The prohibition concerning the wearing of boots is applicable only to boots made of leather, as it is permissible to wear shoes made of cloth, rubber, hair, or wood, the terms " boots " refers only to those made of leather. A wooden shoe covered with leather is also for-bidden to be worn. Although the mourner is forbidden to wear boots, he should nevertheless say the benediction צרכי bs לי nvyv in the morn-ing service.

4. A woman within thirty days of giving birth to a child, also one who is suffering with sore feet, and a mourner who walks out of doors, are permitted to wear boots, they should, however, sprinkle a litle earth therein.

5. Cohabitation and kissing are forbidden, but other act• of attention, such as offering drink or making the bed and the like, are permitted to the husband and wife when either is in mourning.

226

דיני איסור ת״ת ושאלת שלום להאבל

דיני איסור תלמוד תורה ושאלת שלוס להאבל.

א. האבל אסור בתנ״ך, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות, אבל מותר

לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעימ שבספר ירמיה, ובכל מקום שנזכר

ת לב האדם. ובספרי פוסקימ מותר ללמוד שסה ענינים המעציבים א

•הלכות אבלות, — וגס ברבדים שהוא מותר ללמוד, אסור לעיין קושיא

או תירוץ.

ב. מלמד שהוא אבל, לאחר נ׳ ימים, מותר לו ללמוד עם התינוקות

כל הדברים שצריכין, ולא יתבטלו מלימודם. וכן אבל שיש לו בנים קטנים,

לא יתבטלו סליטודם, שהרי אינם חייבים באבילות.

ס האבל הוא כהן, ואין בבית הכנסת כהן אחר, אסור לו ג. א

לעלות לתורה.

, כל שבעה, לא יאמר פיטוט הקטרת, נם לא יאטר ד. בתפלתו

סדר מעמדות, ובפרק איזהו מקימן לא יאמר ״יה״ר כאלו הקרבתי״ וכוי,

וכשעושה הבדלה במוצאי שבת על הכוס, לא יאמר פסוקי שמחה, שקודם

לה, אלא יתחיל מן הברכות,

ה. אבל תוך שבעה, לא יהיה שליח צבור בתפלה, אלא אם אין

שם אחר שיוכל להיות ש״ץ, אך אם הוא אבל על אביו או אמו, נוהנין

שטתפללין לפני התיבה אעפיי שיש שם אחר. ובשבתות וימים הטובים

ל השנה, אלא בדליכא אחר. ואם ל לפני התיבה כ ל פ ת נוהנין שאינו מ

ל לפני התיבה, נם קודם שנעשה אבל, יש להתיר היה דרכו להתפל

בכל ענין.

ך. שאילת שלום כיצד: ג׳ ימים הראשונים אינו שואל בשלום בל

אדם, ואם אחרים שאלו בשלומו, לא ישיבם שלום, אלא יודיעם שהוא

אבל, ולאחר נ׳ עד ז׳ אינו שואל. ואם אחרים שאלו בשלומו, משיב להם.

מז׳ עד ל׳ הוא שואל בשלום אחרים, שהרי האחרים שרוין בשלום, ואין

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

L A W S PROHIBITING T H B STUDY OF T H B T O R A H A N D GREETING.

1. The mourner is forbidden to study the Bible, the Mishnah, the Talmud, the Halakhoth and Haggadoth, but he is permitted to read Job, Lamentations, the mournful parts of Jeremiah, and all the distressing themes found in the Bible. One is permitted to study the laws of mourning in the Jewish codes. One is forbidden to consider too critically the aforementioned subjects which are permitted to be read.

2. A teacher who is in mourning is allowed after three days to teach his pupils all their lessons, their studies should not be discon• tinued. Likewise the young children of a mourner should not ceas• their studies, as mourning is not incumbent upon them.

3. Even if the mourner be the only priest in the Synagogue, he is forbidden to go to the reading of the Law.

4. During the seven days of mourning, the mourner should not say פטופ הקטדח nor the סדר טעטדוח, nor יהי רצון כאלו הקרבתי in איזהו מקומן and when saying the Habdallah benediction, he should omit the verses of joy that precede it, and begin only with the benedictions.

5. A mourner within the seven days of mourning should not officiate as Reader of the prayers for the Congregation unless there he no other person present capable of acting as such, if he, however, be a mourner for his parents, we are aocustomed to permit him to act as Reader, even though another person, who is capable, is present. It is customary that a mourner should not act as Reader on Sabbaths and Festivals during the entire year, unless there be no other Reader or if he were accustomed to act as Reader before he became a mourner, in which event it is permissible for him to continue to do so under all circumstances.

6. What is the rule concerning greetings J During the first three days of mourning, he should neither salute any one, nor respond to another's salutation; but, he should inform them that he is a mourner j after three days until the seventh day he should not salute, but he may respond to another's salutation. From the seventh until the thirtieth day, he may salute another, inasmuch as the other may receive greetings of peaoe but others should not salute him, as he

227

דיני הדברים שהאבל אםור בהם

אחרים ש־אלים בשלומו, שהרי הוא אינו שדד בשלום, ואם לא ידעו

ושאלו, משיב להם. לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל אדם, בד״א בחול,

אבל בשבת מותר האבל לשאול בשלום, ולהשיב שלום, אף בשבעה

ימי האבילות.

ל ז׳ לא יאחוז תינוק בידו, כדי שלא יביאנו לירי שחוק, ז, האבל כ

וכן אסור לו להרבות בדברים עם הבריות, אך אם עושה לכבוד רבים,

כנון שרבים באים לנחמו, מותר לומר להם, לכו לבתיכם לשלום, דלכבוד

רבים שרי.

ח. מותר לברך ״שהחיינו״ אפילו תוך ז׳ כשהוא צריך, בנון בחנוכה,

או על פרי חדש וכדומה.

דיני הדברים שהאבל אפור בהם.

א. אסור לישב בל שבעה על נבי ספסל, או על נבי כרים וכסתות,

כ״א על נבי קרקע, אך חולה וזקן, שיש להם צער, בישיבה ע״נ קרקע,

מותרין לחשים כר קטן תחתיהם, מיהו יבול לילך ולעמוד, ואינו צריך

לישב כלל, רק כשהמנתמין אצלו צריך לישב.

ב. אבל ביום הראשון אסיר להניח תפילין, בין שהוא יומ מיתה

וקבורה, בין שהוא יום קבורה לחוד, ואם נקבר בלילה, אסור להניח

תפילין ביום שלאחריו, וביום השני מניחן לאחר הנץ החמה, ויום שמועה

ת כרנל, או שבאה לו קרובה כיום מיתה וקבורה דמי. אבל מי שמת לו מ

שמועה קרובה ברנל, אזי ביום הראשון שלאחר הרנל, מניח תפילין.

ת בתוך שבעה, ואפילו נ 4 אסור ללבוש בנד מכובס, ואפילו כתו נ

ת ידים, אסור להציע לכבוד שבת, ואפילו סדינים ומצעות המטה מטפחו

המכובסין, אך לכבוד שבת מותר להציע על השולחן טטפתות מכובסות

מכבר.

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

is not in a state of contentment, if, however, they saluted him, he should respond to their greeting. After thirty days (of mourning) he is like other people in regard to salutation. All the foregoing is applicable only to week-days, on the Sabbath, however, the mourner is permitted to salute others, and to respond to the salutations of others even during the (first) seven days of mourning.

7. In the seven days a mourner should not take a child in his arms, in order that it may not lead him to levity. He is likewise forbidden to hold much conversation with people, unless he should do so to honour them, e.g., he is permitted to say on the departure of many yeople who came to comfort him, " Go to your homes and fare ye well," this being permissible in honour of the majority.

8. I t is permissible for him to say שרתינו even during the seven days, when the occasion requires it, e.g., on Chanucah or on partaking of a new fruit and the like.

L A W S CONCERNING THINGS W H I C H ARE FORBIDDEN TO A MOURNER.

1. He is forbidden to sit upon cushions and pillows during the seven days, he should sit only on the ground; in the case, however, of an invalid or of an old man, to whom sitting on the ground is painful, it is permissible for them to sit on a small cushion. The mourner may walk and stand, and he is not required te sit, except in the presence of comforters, when it is obligatory to sit.

2. On the first day of mourning, the mourner is forbidden to wear Tephillin, it matters not whether it be the day of death and burial, or of burial only. If the burial took place at night, it is for-bidden to wear Tephillin the following day, and it is only permitted to wear them the day thereafter, after day-break. The day one receives " timely " tidings of a death of a relative is counted as the day of death and burial in regard to wearing Tephillin. But if the death occurred on a Festival, or if he heard " timely יי tidings on that day, he may wear Tephillin on the first day after the Festival.

3. One is forbidden to wear a washed garment, even a shirt, during the seven days of mourning even in honour of the Sabbath. It is even prohibited to use freshly washed sheets or bed-spreads or (freshly washed) towels. In honour of the Sabbbth, however, it is permissible to use the table-cloths that had been washed prior to the period of mourning.

228

דיני הדברים שהאבל אםור בהם

ד. לכבס כסיתו בעצמו, אפילו להגיהו עד לאחר שנעה, אהוד

משוס מלאכה, ואם היו כסותו בידי אהרים, םותרין לכבסן, כמו שאר

מלאכה בקכלגות ומי שתכפותו אבלות זה אחר זה, מותר לכבס כסותו במים

לבד (אבל לא באפר ובורית וכדומה) וללבשו.

ה, לאחר שבעה, עד שלשים, לא ילביש בגד מבובס, אפילו בלא

גיהוץ, אא״כ לובשו אדם אחר תחלה זמן מה, אך אם איגו מכובס אלא

במים לבד, אין צריך שילבישו אחר החלה.

4 אס איגו מתליף לתעגונ, אלא לצורך, כגון שהכתוגת שעליו ן

מלוכלך, או משום גקיות, מותר אפילו תוך שבעה ובחול, אם לבש

אחר תחלה.

ז. מותר לכבס ולגהץ לאחר שבעה, ללבשם לאחר שלשים, או

ללבשם אפילו חוך שלשים, לאחר שילבשם אחר.

ח4 אסור ללבוש תוך שלשים, בגדי שבת אפילו בשבת, ומכ״ש

ללבוש בגדים חרשימ. ועל אביו ואמו גהגו איסור ללבוש בגדים חדשים

ל י״ב חדש, אך אם צריך להם, יתגס לאחר ללבשם תהלה, שגים או כ

שלשה ימים.

ט. אשד. בתוך שלשימ, ואפילו בתוך שבעה לאבלה, שהגיע זמנה

ת לביהכג״ס בשבת שלאחר לידתה, וגוהגת שאותו שבת הוא לה כמו כ ל ל

יו״ט, ללבוש בגדי יקר ועדי זהב, מותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת,

אבל לא בגדי יו״ט, אינה צריבה לשנות מקומה.

. אסור לגלת שערו כל שלשים, בין שער ראשי, בין שער שעל י

ל מקום, ועל אביו ואמו אין מגלחין כל י״ב חדש, אס לא לצורך, כגון כ

שהכביד עליו שערו, או שהילך בין האומות ומתנוול ביגיהס בשערותיו,

שהוא משונה משאר בני אדמ שראוי לומר עליו, כמה משונה זה, אז

מותר לנלח, ובלבד שיהא לאחר שלשים.

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

*. One is forbidden to wash his garments, or even to put them aside, until after the seven days because i t is work. I f , however, his garments were in the hands of others, they are permitted to wash them, just as though i t were any other work which they had contracted to do for him. One who became a mourner immediately after having finished a period of mourning, is permitted to wash his garment (but with water only, not with soap or the like) and to wear i t .

5. After the first sev&n days until the thirtieth day, he should not wear a washed garment even if i t be unbleached, unless another person had previously worn i t for a short time, if, however, i t were merely washed with water, i t is unnecessary for another person to have worn i t first.

6. I f he did not change his garments for pleasure, but out of necessity, e.g., if the garments which he wears be soiled, or i f i t be necessary for the sake of cleanliness, he is permitted to do so even during the first seven days and on a week-day, provided the clean garments were first worn by another.

7. One is permitted to wash and bleach a garment after seven days, and to wear the same after thirty days and even within the thirty days, i f another had worn i t first.

8. During the thirty days of mourning one is forbidden to wear his Sabbath garments even on the Sabbath. I t is forbidden likewise to wear new garments. One who mourns for a parent is forbidden to wear new garments the entire twelve months. If, however, he be in need of them, he should let another person wear them first, for two or three days.

9. A woman who had given birth to a child, and who wished to go to the Synagogue on a Sabbath during the thirty days of mourning, or even during the first seven days of her mourning, as i t is customary for her to consider that Sabbath as a day of rejoicing and to wear her best garments and jewels, she is permitted on the Sabbath also to wear her Sabbath-garments, but not the best ones reserved for a Festival. I t is not necessary for her to change her place (in the Synagogue).

10. One is forbidden to cut his hair during the thir ty days of mourning this refers not only to the hair on the head. I f he mourn for a parent he is forbidden to cut his hair the entire twelve months, unless i t be necessary, e.g., if his hair were a burden to him, or if he go amongst people of different beliefs, and he would be looked upon with disdain on account of his hair, which alters his appearance so that he is unlike other people to such an extent as to arouse comment, under such circumstances he is allowed to cut his hair, but only after the thirty days of mourning.

229

דיני דברים האסורים להאבל

יא. אםור לקצרן• צפרניו בכלי, אבל בידיו או בשיניו מותר, אפילו

תוך שבעה, ואמ הוא מוהל, אסור לו לתקן את הצפרנים לצורך הפריעה,

אא״כ שאין כאן מוהל אתר, ואז מותר אפילו תוך שבעה. ואשת שאירע

טבילתה לאחר שבעה, תוך שלשימ, תאמר לאחרת שתקוץ צפרניה,

ומותר לסרוק ראשו במסרק, אפילו תוך שבעה.

ל שלשים, ולאחר יב. נוהנין שהאבל משנה מקומי בביהכנ״ס כ

אביו ואמו כל י״ב חדש, ושינוי מקים היינו לכה״פ רחוק ד״א ממקומו,.

ולמקום שהוא יותר דחוק מארון הקדש.

דיני דברים האפורים, משום שנזהה, גם לאחר שבעה.

א. אסור לאכול בסעודת ברית מילה, או פדיון הבן, וסיום מסכת,

ל שלשים על שאר קרוביו, וכל י״ב חדש על וכ״ש בסעודת נשואין, כ

אביו ואמו (ואפי׳ בשנה מעוברת פני י״ב תדש), ובתוך ביתו, אם יש

סעודת מצוה, מותר לו לאבול אך בסעודת נשואין יש להחמיר, אפילו

בתוך ביתו, אם לא כשהוא משיא יתום או יתומה, שאם לא יאבל שם,

יתבטל המעשה, אז מותר לו לאבול. אפיי אינה בביתו, וגם ללבוש בנדי

, ולשאר קרובים אפילו שבת לאחר שלשים, ואפי׳ על אביו ואמו

תוך שלשים.

ב. אינו רשאי להזמין לאחרים, או להזמין עם אחרים. לא ישלח

מנות לאחרים, ואחרים לא ישלחו לו כל שלשים וה״ה כל י״ב חדש

על אביו ואמו.

ג. אבל שהוא סנדק או מיהל לאחר שלשים, אפילו על אביו ואמי,

ילבוש בנדי שבת עד לאחר המילה, ויכול לאכול נם בסעודה.

ד. אסור לכנים לבית נשואין כל שלשים על שאר קרובים, וי״ב

חדש על אביו ואמו, אפיי לשמוע את הברכות שמברכין שם. אבל בשעת

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. One is forbidden to pare his nails with an instrument, i t is, however, permissible to do so with one's hands or teeth even during the first seven days of mourning. Even a Mohel is forbidden to shape his nails as is required for uncovering the foreskin, unless there be no other Mohel available to perform the circumcision, he is then permitted to do so even during the first seven days of his mourning. A woman who requires a ritual bath after the first seven days of mourning and during the thir ty days of mourning, should ask another person to pare her nails. Combing the hair is allowed even during the first seven days of mourning.

12. I t is customary for a mourner to change his place in the Synagogue during the entire thirty days. I f he mourn for his parents he should change his place during the entire year. The changed place should be at least four cubits from his accustomed seat, and further removed from the Holy Ark.

L A W CONCERNING REJOICING FORDIDDEN TO A MOURNER

E V E N A F T E R T H E FIRST SEVEN D A Y S OF MOURNING.

1. A mourner is forbidden to join in the circumcision feast or in the feast to celebrate the redemption of the first-born, or on the occa-sion of the conclusion of the reading of a tractate of Mishnah or Talmud, and more especially a wedding feast, during the thirty days of his mourning for one's relatives, and during the year for one's parents (even in a leap-year twelve months are sufficient). I f a religious feast take place at his house, he is permitted to partake thereof, he should abstain from joining in a wedding feast, even if i t take place at his house, unless one of the couple be an orphan whom he has given in marriage, and his abstaining from eating might cause the match to break off, he is then permitted to eat even if the feast be in another house; he is also permitted to wear the Sabbath garments (if i t occurred) after thirty days even if he were in mourning for his parents, and for other relatives even during the thirty days.

2. He is not permitted to join with others to say Grace, or to say Grace with those who have united to do so. He should neither send gifts to others, nor should others send gifts to him during the thir ty days of mourning, nor during the twelve months of mourning for one s parents.

3. I f after thirty days a mourner (even for one's parents) officiate as Godfather or circumciser he is permitted to wear his Sabbath gar-ments until after the circumcision and he may also join in the feast.

I. During the thirty days of mourning for other relatives, or during the twelve months of mourning for one's parents, the mourner is forbidden to enter a house where a wedding feast is being celebrated, even to hear only the benedictions that are recited on that occasion.

230

דיני מתי האבל יבול לצאת מביתו

ת ההופה שמברכין שם ברבת אירוסין ונשואין, מותר לעמוד ולשמוע א

הברכות לאחר שלשים אפיי על אביו ואמו, וגם הוא בעצמו יכול לברך

ת החופה, ח ת הברכות, וגס יכול להיות שושבין להכגים את החתן ת א

ת כ ל ויכול ללבוש בגדי שבת, ובלבד שיהא לאחר שלשים. ומותר לאבל ל

אל המשתה לשמש, ואוכל בביתו מה ששולתין לו מן הפעורה,

דיני שהאבל אסור לישא אשה.

א. אבל, עד שלשים יום אסור לישא אשה, ובן אשה שהיא אבלה

אסורה להנשא, עד לאחר שלשים, ולאחר שלשימ מותרת אפילו על אב

ואם, אבל להתקשר בשידוכין ובלא סעודה מותר אפיי תוך שבעה.

ב. מתה אשתו לא ישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים, וריד.

ויהכ״פ וש״ע אינם חשובים כרגלים לעגין זה. ואם עדיין לא קיים מצית

פו׳׳ד, או שיש לו בנים קטנים, או שאין לו מי שישםשנו, אינו צריך

להמתין ג׳ רנלים, ומ״מ מהראוי להמתין עד לאחר ל׳, ואשד. שמת כעלה

צריכה להמתין צ׳ יום.

דיני מתי האבל יכול לצאת מביתו.

ת לו מת, או אפיי אצל א. כל שבעה איגו יוצא מביתו, אך אם מ

אהד, אלא שאין שם כדי מטה וקיבדיה, יוצא אפילו ביום הראשון, ואם

יש לו איזה ענין, שאם לא ילך, יהיה דבר האבוד, מותר לו לצאת, ויתן

עפר במנעליו.

ל אינו יוצא בתוך שבעה, רק בשבת, ב. אפילו לביהכנ״ם להתפל

ל ביחידות, אך אם אי אפשר לו לאסוף עשרה, ויהא מוכרח להתפל

ל ט ב ת ה ובשכונתי יש מנין, יכול לצאת ללבת להתפלל שם, שלא ל

ה בציבור. ל פ ת מ

L A W S A N D C U S T O M S O F I S R A E L

During the ceremony of marriage, however, when the benedictions of the marriage service are being said, he is allowed to stay and to listen to the benedictions, i f i t be after the thirty days of mourning even for a parent. He is even permitted to say the benedictions, and to act as best man escorting the bridegroom under the nuptial canopy, he is then also permitted to wear his Sabbath garments, but only i f i t be after the thirty days. A mourner is permitted to attend a wedding feast if he act as waiter, and he may eat in his own home what is 6ent to him from the feast.

L A W S PROHIBITING A MOURNER TO M A R R T D U R I N G T H E

T H I R T Y D A Y S OF MOURNING.

1. A mourner is forbidden to marry during the thirty days of mourning. A woman in mourning is likewise forbidden to be married until after the thirty days, thereafter, however, i t is permissible, even if one mourn for a parent. I t is, however, permitted to arrange a betrothal without a feast, even during the seven days of mourning.

2. I f one's wife died he should not marry again until three Festivals have elapsed. Rosh-Hashanah, Yom-Kippur, and Shemini 'Azereth are not reckoned as Festivals in that respect. If, however, he had not yet fulfilled the precept " be fruitful and multiply " (Gen.i. 28) or if he had young children, or if he bad no one to look after him, he need not wait until the three Festivals have passed. Neverthe• less i t is proper to wait until after thirty days. A woman whose hus-band died must wait ninety days before being married again.

L A W S CONCERNING THE T I M E W H E N A MOURNER

M A Y L E A V E H I S HoubE.

1. A mourner is forbidden to leave his house during the entire seven days of mourning, unless a death that required his attention had occurred in the meantime, or even if i t occurred somewhere else where the people are destitute of the means wherewith to provide what is required for burial, he is then permitted to leave his house even on the first day, also if there be a matter, which, if he should not go out to attend to, will entail a great loss, he is permitted to go out, but he should put earth in his boots.

2. He is forbidd n to leave the house even to go to the Syna-gogue to pray during the first seven days except on the Sabbath, if i t be not possible for him to gather ten adults at his house, and he would be compelled to pray privately, while there is a Min3׳an in his neigh-bourhood, he may go there to pray rather than be prevented from participation in public worship.

231

דיני מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים

ג, אם האבל צריך למול את בנו, הולך לבית שמלין בו, אפילו

תוך שלשה ימים. ואס האבל הוא סנדק או מוהל, לא יצא תוך שלשה,

ולאחר שלשה יתפלל בביתו, ובשעת המילה יוכל לילך לבית שמלין בו

למול ואם אין מוהל אחר בעיר, הולך אפילו ביום ראשון.

דיני שלא להתקשות על המת יותר מראי.

ת יותר מדאי, אלא נ׳ ימים לבכי, ז' להספד מ א. אין מתקשין על ה

ושלשים לגיהוץ ותספורת, בד׳׳א בשאר העם, אבל ת״ח, הכל לפי חכמתו,

ומ׳׳מ אין בוכין עליו יותר משלשים יום.

ל המשפחה. וכן אחד ב. אהד מבגי המשפחה שמת, ידאגו כ

ל החבורה. מהחבורה שמת, ידאגו כ

ל כמו שציוו חכמים, ה״ז אכזר, אלא יעור ב א ת ל שאיגו מ ג. כ

משנתו, ויפחד וידאג, ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה, אולי יגצל מחרבו

של מלאך המות,

דיני מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים, ודין י׳׳ב הדש.

א, ביום השביעי, לאחר הזמן, שרגילין המגחםים לבא, הייגו לאחר

יציאה מביהכג״ם, מותר האבל בכל הדברים שהיה אסיר תוך שבעה,

דאמריגן מקצת היום ככולו, חוץ מתשמיש המטה, שאסור כל היום

(אפילו בבית אפל), ואם חל יום ז׳ בשבת, אזי לאחר יציאה מביהכג״ס,

מותר בת״ת.

ב, ביום שלשים אמריגן ג״כ מקצת היום ככולו, ותיבף כשתגץ

החמה, בטלו מכגו גזירת שלשים. חל יום שלשים בשבת, מותר לו לרחוץ

L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. I f the mourner have to circumcise his son he may go to the house where the circumcision takes place, even during the first three days (of mourning). I f a mourner he a Godfather or circumciser he is forbidden on that account to leave his house during tbe first three days (of mourning); and after these three days he should pray at home although he is allowed to go and attend the circumcision wherever i t takes place. If, however, there be no other operator in the city, he is allowed to leave his house to attend the circumcision even on the first day of mourning.

L A W FORBIDDING EXCESSIVE GRIEF.

1. One should not grieve over much. Three days suffice for weeping, seven for lamenting and thirty for abstaining from wearing fully washed garments, and cutting the hair. The foregoing, however, apply only to an ordinary deceased person, but in the case of a scholar, his death should be deplored in proportion to his wisdom. Neverthe• less he should not be mourned for more than thirty days.

2. I f one of a family had died the entire family should evince sorrow, likewise when a member of a society dies the members of the society should evince grief.

3. He who does not mourn in accordance with the regulations laid down by our Sages is cruel, for i t is his duty to bestir himself, and examine his deeds with fear and anxiety and to repent, per• chance he may escape the sword of the Angel of Death.

L A W CONCERNING " PART " OF T H E SEVENTH D A Y AND " PART "

OF T H E T H I R T I E T H D A Y , ALSO T H E L A W CONCERNING

T H E T W E L V E MONTHS.

1. On the seventh day, after the time when the comforters were wont to come, that is after the departure of the worshippers from the Synagogue, the mourner is permitted to do all those things, that were forbidden during the seven days, for, the Rabbis say : "part of a day is reckoned as the entire day." This applies to all things except to cohabitation which is forbidden the entire day (even in a dark room). I f the seventh day of mourning occurred on the Sabbath, i t is per-raissible for the mourner to study the Torah, immediately after he leaves the Synagogue.

2. W i t h reference to the thirtieth day, the Sages also say, "part of the day is reckoned as an entire day," and immediately at daybreak, the mourner is relieved from the observance of the laws pertaining to the thirty days of mourning. I f the thirtieth day fall on the Sabbath, he is permitted to bathe in warm water on Friday in honour of the

232

דיני עדות לאבלות

בערב שבת, בחמין, לכבוד שבת, ולובש בגדי שבת, וחוזר לםקוםו בכית

הכגסת, אבל אסור כגילות.

ג, בי״ב חדש שעל אביו ואמו, לא אמרי׳ מקצת היום ככולו,

ל דין י״ב חדש, ואפי׳ חל ואדרבה גוהגין להוסיף יום היא״צ, לגהוג ט כ

בשבת, אך אם היתה השגה מעובדת, אין גוהגין באבילות, שלכבוד אביו

ואמו, כ״א י״ב חדש, ומאחר שככר כלו הי״ב חרש קידם היא״צ, אז ביום

היאהרצייט, איגו חוזר עוד לאבילות.

דיני מי שלא נהג אבלות.

א. אבל שלא גהג אבלות תוך שבעה, בין בשוגג, בין במזיד,

משלים אותו כל שלשים, חוץ מן הקריעה, שאיגו קורע אלא בתוך שבעה,

ועל אביו ואמו קורע לעולם.

ב. קטן שמת לו מת, אפילו הגדיל תוך שבעה (שגעשה בן י״ג

ל דין אבלות, שגה ויום אחד) כיון שבשעת מיתה הי׳ פטור, בטל ממגו כ

אך באבלות די״ב חדש על אביו ואמו, שהוא משום כבודם, יש לו לנהוג.

ל עליו, וגורע לו, אם הבריא ב א ת ה ג. חולה שמת לו מת, שחייב ל

תוך שבעה, גומר הימים הגשארים, וכן תוך שלשים, גימד הימים הגשארימ,

אבל איגו צריך להשלים, הימים •שעברו בחוליו, וכן היולדת, ג״כ איגה

ת הימים הנשארים. י ט ו צריבה להשלים הימים שעברו עליה בלידתה, דק ג

דיני עדות לאבלות.

. מתאבלין עפ״י עד אחד, ועד מפי עד, ונכרי מסיח לפי תומו. א

ומי שקבל אגרת שמת קרובו, ואין מבואר בו אס היא תוך שלשים, או

/ לאתר שלשים, אם הכותב איגו בעל תורה, מוקמיגן להאדם בחזקת ח

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

Sabbath, and to wear Sabbath garments, also to resume his original seat in the Synagogue, he is, however, forbidden to cut his hair.

3. With reference to the twelve months of mourning for one's father or mother, the rule stating, " part of a day is reckoned as an entire day " doe? not hold good, on the contrary, it is customary to add the Jahrzeit day (even if it occur on the Sabbath) to observe thereon all the laws relating to the twelve months. During a leap-year, however, it is not customary to be in mourning for one's parent longer than twelve months, and inasmuch as the twelve months had expired prior to the Jahrzeit day, he is not required to resume mourning on the day of Jahrzeit.

L A W CONCERNING O N E W H O D I D N O T OBSERVE MOURNING.

1. A mourner who did not keep mourning during the first seven days, whether inadvertently or intentionally, may make amends for this neglect during the entire thirty days, except with reference to rending the garment, which only applies during the first seven days, but for one's parents one should rend the garments at any time.

2. A child whose relative had died while he was yet a minor need not observe any of the laws of mourning, even if he became an adult, i.e., thirteen years and one day, during the seven days of mourn-ing, inasmuch as he was exempt therefrom when death had occurred. But with reference to the twelve months of mourning for his father or mother, he should observe all the laws of mourning since it is in their honour.

3. An invalid whose relative had died for whom he is required to mourn, if he became aware of it and recovered during the first seven days, he should keep mourning during the remainder of those days, likewise during the thirty days he should keep mourning during the remainder of the thirty days, but he need not make up for the days that had passed while he was ill. This law is also applicable to a woman who had given birth to a child, who is also not required to make up for the days that had passed while she was in child-birth, but she merely keeps mourning during the remaining days.

L A W S CONCERNING TESTIMONY T H A T M A K E S

M O U R N I N G OBLIGATORY.

1. One is obliged to mourn on being informed of a death by on• witness, or by the disinterested statement of a non-Jew. One who received a letter notifying him of the death of a relative, but it failed to mention whether it be within thirty days or after thirty days of mourning, (should be guided by the kind of man the writer is) if the latter be not versed in the Torah, he may take it for granted that his relative was alive shortly before the letter was written, and he is

233

דיני אבלות בשבת ויויט

בת האגרת, וחייב להתאבל, אבל אם ת עד סמוך לכתי ואטרינן שלא מ

א הוא לאחר שלשים, דאם איתא מ ת ס הכותב הוא בעל תורה, אמרינן מ

שהי׳ אפשר, שיגיע האגרת לידו תוך שלשים, לא היה כותב בסתם, אך

אם הוא אביו או אמו, כיץ שהםגהג הוא להודיע מיד, חייב להתאבל.

דיני אבלות בשבת וירט.

א. שבת שבתוך השבעה, גוהג בו דברים שבציגעא, דהייגו שאסור

בתשמיש המטה ורחיצה, אבל דברים שבפרהםיא איגו גוהג, ולכן קודם

ת המגעלים, ויושב על כסא, ומחליף את ״מזמור שיר ליום השבת״, גועל א

ת הפרשה שגים הבגד הקרוע, ות״ת הוי דבר שבציגעא, אבל לחזור א

מקריו ואחד תרגום, מותר, דכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו, הו״ל

ת שמע וכדומה מסדר היום. כקידא א

ת האבל לעלות לתורה. צריך לעלות, כ״א היה ב. אם קראו א

גטגע, הוי דבר שבפרהסיא. וכן מי שדרכו לעלות לתורת בכל שבת,

יקראו לו גם בשבת זו, כי ביון שהורגל לעלות לתורה בכל שבת, הרואה

ת והוי בפרהסיא. וכן אם הכהן ת אבלו מ ח שאיגו עולה היום, ידע שהוא מ

ב שיצא הוא אבל, ואין כהן אחר בביהבג״ס, צריכין לקרותו, אבל יותר טו

מביהכג״ם קידם הוצאת ם״ת, וכן אם יש להאבל בן למול, והמגהג הוא

שהוא חייב לעלות לתורה, יקראוהו, דאם לא יקראוהו, הוי פרהםיא, ויותר

טוב שלא יהא בביהכג״ס בשעת קריאת התורה.

ג, הממוגה מהקהל לקרות לתורה בביהכג״ס בשבת, ואירע לו

אבל, לא ילך בשבת שבתוך שבעה, לביהכג״ס זאת, כ״א יהי׳ שם, יש

ק אם יקרא או לא. פ ת ס ה ל

ד, >?בת עולה לו למגין ז׳. ואפילו שמע שטועה קרובה ביום שבת,

ל באבלות, עולת לו ג״כ, ובמו״ש קירע. ל שלא התתיל עדיין כ

L A W S AND C U S T O M S O F I S R A E L

obliged to mourn. If, however, the writer were a man learned in the Torah, i t may be assumed that i t is after the thir ty days, for if there were a possibility of the letter reaching (its destination) during thir ty days, the former would not have written to him regarding a relative, except in the case of a parent, of whose death i t is the custom to inform the son immediately, and for whom he is bound to mourn.

L A W CONCERNING M O U R N I N G ON A SABBATH OR FESTIVAL. 1. The Sabbath that occurs in the first seven days of mourning

is subject to all the rules regulating the private life a mourner, thus, he is forbidden to cohabit and bathe, he is, however, exempt from the observance of mourning in public, therefore before the recital of מזמור he is permitted to put on his boots, to sit on a chair, and שיר ליום השבתto put on another garment in place of the one he had rent, but the study of the Torah is accounted as a private matter and is not allowed, but he is permitted to read the weekly portion of the Torah twice, and the Targum (Aramaic translation) once, for inasmuch as i t is the duty of every one to complete the Torah uniformly with the congregation, he may regard i t as the obligation of reading the Shema', or like the reading of another portion of the services of the day.

2. I f the mourner were called to the reading of the Torah he must go, as his refusal would indicate public observance of mour-ning. Likewise one who was accustomed to be called up to the reading of the Torah every Sabbath, should also be called up on the Sabbath during mourning, for inasmuch as he was accustomed to go to tbe reading of the Torah every Sabbath, his failure to do so on the Sabbath during mourning wil l arouse the attention of those present, and they wi l l know that he is in mourning, thereby wil l he infringe the law forbidding the public observance of mourning on the Sabbath, A priest who is in mourning, i f there be no other priest in the Syna gogue, should be called up to the reading of the Torah, but i t would be better for him to leave the Synagogue before the Scroll is taken out of the Ark. Likewise if a mourner have a son who is to be circumcised and i t is customary for the former to be called up to the reading of the Torah, as that is his duty, then he should be called up, as the failure to do 80 wi l l make people aware that he is in mourning, and i t wi l l thus be a sign of mourning in public. I t were best, how-ever, for him to absent himself from the Synagogue during the reading of the Torah.

3. I f the official reader of the Torah on Sabbaths became a mourner, he should not go to that Synagogue on the Sabbath during the first seven days of mourning, as his presence would raise a question of law as to whether he should read or not.

4. The Sabbath day is included in the total of the first seven days, thus, even if he received timely tidings of the death of a relative on Sabbath when he did not begin mourning, i t is yet counted as one of the seven days, and he should rend his garment at the termination of the Sabbath.

234

דיני שהד ול׳ בטלים עיי הרגל

, בין ביו״ט, ל ג , או שמע שמועה קרובה, בי ה. הקובר את מתו

בין בחוה״מ לא חלה עליו אבלות עד לאחר הרגל, והגי מילי בדברים

של פרהסיא, אבל דברים שבציגעא גוהג גם ברגל. ולא יחליף בגדיו,

דזה הוי פרהסיא, ומי שמגית תפילין בחוה״ט, יגיח גם ביום הראשון

שלאחד הקבורה.

ל למגות ז׳ ימי אבלות, ויום האחרון שליו״ט . לאחר הרגל מתתי ן

(בחו״ל) עולה לו למגין, ומוגה מאחריו ששה ימים, ואפילו יום שגי של

ת בר״ה בראשון וגקבר בשגי, ישאל לחכם, ר״ה ג״כ עולה לו למגין. ואם מ

ז. אעפ״י שאין אבלות ביויט וחוה״מ, ואפילו גזירת שלשים אין

בהם, ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים, מ״מ ביון דאסור בהם בגילות,

ת המועד, לכן עולים למגין שלשים, ומוגה שלשים מיום הקבורה, מ ח מ

(ויום שמ״ע אעפ״י שהוא דגל בפ״ע, מ״מ כיון שלא התחיל עדיין באבלות

איגו טבטל, וגם במגין השלשים איגו גמגה רק ליום אי).

ה. התן שנשא אשה קורט הרגל ובא הרגל תוך שבעת ימי

ל ז׳ ימי משתה שלו איגן עולין לי ת בתוך הרגל, אזי כ משתה, ומת לו מ

לטנין שלשים.

ט, אף שאין אבלות ברגל, מתעסקין בו לגחמו, ולאחד הרגל

כשיכלו שבעה מיום הקבורה, אעפ״י שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות,

מלאכתו נעשית ע״י אחרים בבתיהם, ופועליו עושין לו בצגעא בתוך ביתו,

ל מנין הימים שנחמוהו ברגל. ואין צריכין לנחמו אחר הרנ

דיגי שהשבעה ושלשים בטלים ע״י הרגל.

. הקובר את מתו קודם הדגל וגהג אבלות, כיון שבא הרגל, א

טפסיק את האבלות, ואפילו גקבד כעיו״ט לעת ערב, בעגין שחל עליו

אבלות, אפילו שחלץ מגעליו רק שעה מועטת קורם יו״ט, מפםיק את

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. One who buried his dead relative or received " timely " tidings of the death on a Festival itself, or during the Intermediate days of the Festival is not subject to the laws of mourning until after tho Festival. The foregoing refers only to the observance of mourning iu public, i t is customary, however, to observe i t in private matters, but one need not change his garments on the Festival, as that would con-stitute a public observance of mourning, and if he be accustomed to wear Tephillin during the Intermediate days of a Festival, he should wear them on the first day after the funeral.

6. After the Festival is concluded, the mourner should begin to count seven days of mourning, the last day of the Festival (in all countries but Palestine) counting as one of the seven days, after which he should count six days, even the second day of Rosh Hashanah is included in the total of seven days, and if the death occurred on the first day of Rosh Hashanah and the burial took place on the second day, the ecclesiastical authorities should be consulted.

7. Although the period of mourning does not begin on a Festi-val or during the Intermediate days thereof, nor do the laws pertain• ing to the thirty days of mourning apply to them, and i t is allowed to wear washed garments, they are, nevertheless, included in the total of thirty days mourning, inasmuch as cutting the hair is then forbidden because •of the Festival. One should count the thirty days from the day of burial. With reference to Shemini 'Azereth, although i t is a Festi-val by itself, inasmuch as he did not yet begin to mourn thereon, i t does not annul the period of mourning and counts but as one day in the total of thirty days.

8. I f a bridegroom married before a Festival and celebrated his seven days of rejoicing during the Festival, during which time one of his relatives died, he cannot include these seven days of rejoicing in the total of the thirty days of mourning.

9. Although mourning is not observed during a Festival, still i t is right to give to the one who has suffered the loss the attention usual in comforting a mourner, and after the Festival, at the expir-ation of seven days from the burial, although the seven days of mourning did not yet expire, he may employ others to do his work in their homes, and his workpeople may do his work privately in his home, and after the Festival i t is not necessary to comfort him for as many days as he was comforted during the Festival.

L A W CONCERNING T H E SEVEN A N D T H E T H I R T Y D A Y S OF

MOURNING THAT ARE A N N U L L E D BY A FESTIVAL.

1. One who buried his dead• relative before a Festival and mourned for him, should cease mourning immediately the Festival begins, and even if the burial took place on the eve of the Festival toward the close of the day, in a manner that makes mourning obli-gatory upon him, even if he had taken off his boots only for a short

235

דיני שהז״ול׳ בטלים ע״י הרנל

ר נהג אבלות בל ז', ויו״ט הראשון הוא יום ב האבלות, וגחשב לו כאלו כ

/ ומשלים עד שלשים, יאפי׳ אם הי׳ עיו״ט ביום שבת ושמע שמועה ח

קרובה סמוך לערב, אף שבשבת אין גוהג אלא דברים שבצגעא, כיון שגהג

ל את השבעה. ט ב אפיי רק בזה, גם כן הרגל מ

ב. שגג או הזיד, ולא גהג אבלות קודם הרגל, או שגקבר המת

םטוך לחשיבה, ולא היה יכול לגהוג אבלות, אין הרגל טבטל, ודיגו כדין

קובר מתו ברגל.

נ. חל א׳ מימי האבלות (חוץ מן השביעי) בערב הרגל, אז אחר

חצות מותר לו לכבם כםותו. ולא ילבשגו עד הלילה, ולרחוץ מותר אחר

ת המגחה סמוך לחשיבה (אבל לגלח אסור). ל פ ת

ד, חל יום השביעי בערב הרגל, כיון דאמרי׳ מקצת היום ככולו,

הרי לאחר יציאה מביהכג״ס גשלםו השבעה, ושאר היום הוא בתורת לי,

ובא הרגל ומפסיק, ומותר לכבס ולרחוץ ולגלח, בערב הרגל סמוך

לחשיבה, כיון שהוא עושה לכבוד הרגל, והרגל מבמל גזירת לי, ובערב

פסח, ביק דלאחר חצות גחשב קצת כטו יו״ט, מותר כרחיצה תיכף לאחר

חצות, ולגלח קודם חצות, כי לאחד חצות אסור לאחר שיגלח אותו.

ה. חל שביעי שלו בע״ש, רום השבת יהי׳ עיו״ט, מותר לכבס

ולרחוץ ולגלח בעיש.'

. אם לא גלח א״ע בע״ש או בעיו״ט, אסור לו לגלח בחוה״מ, ן

לח מקידם, אבל מותר לו לגלח לאחר יו״ט, ואם חל כיון שהי׳ יבול לנ

שביעי בשבת שהוא עיו״ט, כיון שמצד האבלות הי׳ יכול לגלח, אלא

שהשבת עכבו, א״כ הו״ל אגום, ומותר לגלח את עצמו בחוה״מ.

ל דין שלשים, דוקא על שאר מתים, אבל על ט ב J הא דרגל מ

אביו ואמו שאסיר לגלח עד שיגערו בו חבריו, אין הרגל מבטל זאת.

ה, גהג שעה אחת (לאו דוקא שעה אלא אפי׳ פתוה) לפגי פסח,

אותה שעה השובה כמו שבעה, ושמגר. ימי פסח, הרי לו ט״ו יום. ומשלים

L A W S AND CUSTOMS OF I S R A E L

time before the Festival, he should cease mourning, and i t is con-sidered as i l he had kept the entire seven days of mourning, and the first day of the Festival is counted as the eighth day of mourning, and thus i t is reckoned in the sum of the thirty days. Even if the eve of the Festival occurred on a Sabbath, and he received " timely " tidings towards the evening, although only mourning in private mat-tens is customary on that day, being Sabbath, inasmuch as he had observed even that, the Festival annuls the seven days of mourning.

2. One who inadvertently or intentionally did not observe mourning before the Festival, or who could not observe mourning owing to the fact that the burial took place at the approach of night, is not exempt from observing the first seven days of mourning, as the Festival does not annul them, and he is subject to the same law as applies to one who buries his dead on a Festival.

3. I f one of the days of mourning (except the seventh day) occurred on the eve of a Festival, he is permitted to wash his garments after noon, but he should not wear them before night, and he is per-mitted to bathe after the afternoon service towards night-fall (but to cut the hair is forbidden).

4. I f the seventh day of mourning fell on the eve of a Festival, inasmuch as we hold that a portion of a day counts as an entire day, the seven days of mourning expire as soon as he had left the Syna-gogue, and the rest of the day is counted as belonging to the thirty days of mourning, which are annulled owing to the intervention of the Festival, and he is permitted to wash his garments, bathe himself and cut his hair on the eve of the Festival towards night-fall, inasmuch as he does so in honour of the Festival. On the eve of Passover, the mourner is permitted to bathe immediately after noon, as i t is partially regarded as a Festival, but he should cut his hair in the fore-noon, as another person is forbidden to cut his hair for him in the afternoon.

5. I f the seventh day of mourning occurred on the eve of a Sabbath, and this Sabbath was the eve of a Festival, the mourner is

Eermitted to wash, to bathe, and to cut his hair on the eve of the abbath.

6. One who had neglected to cut his hair on the eve of the Sab-bath or on the eve of a Festival, is forbidden to cut i t during the Intermediate days of the Festival, inasmuch as he was able to cut i t prior thereto, but he is permitted to cut i t after the Festival. If , however, his seventh day of mourning occurred on a Sabbath that was the eve of a Festival, inasmuch as he could have cut his hair as far as the rules of mourning are concerned, but he was only prevented by the intervention of the Sabbath, and was thus compelled to abstain therefrom, he is therefore permitted to cut his hair during the Intermediate days of the Festival.

7. A l l the foregoing laws referring to the annulment of the thirty days of mourning by reason of the intervention of a Festival

236

דיני שהד ולי בטלים עיי הרגל

עוד ט״ו לסנין שלשים, נהנ שעה אחת לפני שבועות, אותה שעה היא

כמו שבעה, ויום הראשון של שבועות נחשב נ״כ ז׳ ימים, ויום שני של

שבועות הוא לו יום ט״ו, ומשלים אח״כ נ״כ עוד ם״ו ימים. נהנ שעה

אחת לפני חנ הסוכות, הרי שבעה, ושבעה ימי סוכות, הרי י״ד יום,

ושמיני עצרת נחשב נ״ב לשבעה הרי כ״א יום, ויום שמחת תורה יום

כ״ב, ומשלים עוד ח' ימים.

ט, ר״ה ויו״ב נחשבים נ״כ כרנלים לענין ביטול שבעה ושלשים,

ה נזירת שבעה, ויוהכ״פ םבטל נזירת נהנ שעה אתת לפני דייה, ביטל די

שלשים. נהג שעה אתת לפני יוהכ״פ, ביטל יוהכ״פ שבעה, וחנ הסבות

מבטל שלשים.

י, אע״ג דרנל טבטל שבעה, מ״מ מה שנוהנין להדליק נר בטקום

שבת, לכבוד הנשמה, ידליקו גם כיו״ט, מכל מקום טוב יותר להדליק

בבית הכנסת.

בלע המות לנצח ומתר. ד,׳ אלהיט דסעד. מעל כל פניש, ונזכר. לעלות לציון ברנד״

LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

are applicable only in the case of the death of any relative except a parent, as one who mourns for the latter is forbidden to cut his hair until his friends reproach him for abstaining therefrom, such mourning (in this case) is not annulled by a Festival.

8. I f one had observed one hour of mourning (not necessarily a complete hour, as less also suffices) before tho Passover, that hour (or part of the hour) is reckoned as though he had mourned for seven days, which together with the eight days of Passover are reckoned as fifteen days and he need only mourn for fifteen days thereafter to complete the thirty days of mourning. I f one had observed mourning for one hour before Pentecost, that hour ia reckoned as seven days, and the first day of Pentecost is also reckoned as seven days, whilst the second day of Pentecost constitutes the fifteenth day of mourning, and tho observance of fifteen days more completes the thirty days. I f he had observed one hour's mourning before the Feast of Tabernacles, i t is counted as seven days, which together with the seven days of Taber-nacles are reckoned as fourteen days, the Festival of Shemini 'Azereth counts also as seven days making a total of twenty one days, the Simchath Torah day completing twenty-two days, and by the obser-vance of eight days more he completes the thirty days.

9. The New Year and the Day of Atonement are reckoned as Festivals with regard to the annulment of the seven days and the thirty days of mourning, thus if one had observed one hour's mourning before the New Year i t annuls the seven days of mourning, whilst the Day of Atonement annuls the thirty days of mourning. I f he had observed one hour's mourning before the Day of Atonement, the latter annuls the seven days of mourning, whilst the Feast of Tabernacles annuls the thirty days of mourning.

10. Although the Festival annuls the period of seven days mourning, nevertheless the custom of lighting a lamp (or candle) and keeping i t in the place where the relative died in honour of his or her soul, should be observed also on the Festival, although the most appro-priate course is to do this in the Synagogue.

" He will dettroy death for ever: and the Lord God will wipe away tear! from off all facet" (It. xxo. 8). May we be found worthy to go up to Zion with rejoicing.

pages.

S30

THE JEWISH RELIGION By MICHAEL FRIEDLANDER, Ph. D.

American Edition raviaed and •nlargad whh a

biography of the author

By DR. JOSHUA BLOCH Foreword by

THEODORE H. G ASTER. A. M., Ph. D.

The Jewish Religion by Dr. Michael Friedlander serves as an excellent guide-book of Jewish belief and practice. Not only will rabbis and religious school teachers turn to its pages for guidance but the average reader seeking an authentic presentation of Jewish traditional teachings and practices will likewise find help in them. It is a work which presents the principles and practices of the Jewish religion in a manner at once authoritative and attractive. It offers a complete exposition of the principles and precepts of Judaism as a religious system. It treats of the laws and cus-toms, as well as the foundations of Jewish ethics and religious practice as developed during the many centuries of Jewish experience. It casts light upon most of the religious practices of the Jewish home as well as on those ceremonies which characterize worship in the synagogue. It is a work which demonstrates that Judaism is a religion of daily life and not merely a formal creed, or a scheme of salvation for the Jew only. It is a practical religion not a theoretical sentimental-ism. To be sure, it is a religion in which both conduct and doctrine have their respective places; righteous conduct is the aim and purpose of every ceremony and rite. Moreover, it shows that Judaism is a religion, not for Sabbath and holi-day merely, but for every day. It certainly shows that Juda-ism is old but not antiquated. Though many handbooks on the Jewish religion have been written in the English lan-guage the presentation of traditional Judaism is introduced best in the present volume.