מיכאל לייטמן
הזמנה לקורא
4
3
מקושרים על פי חוקי הטבע
מיכאל לייטמן
מיכאל לייטמן
Michael Laitman
Linked, by Nature
Copyright ( 2012 by Laitman Kabbalah Publishers1057 Steeles
Avenue West, Suite 532Toronto, ON M2R 3X1, Canada
All rights reserved
www.Ariresearch.org
צוות עריכה:בן-ציון גירץ, רואי אקוקה, חגית ברוך, רונית שי, מזי
ומושיק שטייגמן,דריה אהרוני, דרורה ברקאי
עריכה לשונית:רזיה בן-גוריון, שרון ברזילי-בריגנטה
הגהה:רחל לייטמן
הפקה:מיכאל ברושטיין
עימוד:גיל זהבי
עיצוב עטיפה:רוני פרי
נדפס בישראל, תשע"ב2012 ( כל הזכויות שמורות למיכאל לייטמןמסת"ב:
I.S.B.N: 978-965-7577-06-6דאנאקוד 760-51
תוכן העניינים
הזמנה לקורא7
הקדמה -
HYPERLINK \l "_Toc326164283" עבדים מודרניים8
פרק 1 - משבר או לידה13
האם מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של טעויות שעשינו?
פרק 2 - 25מהתפתחות עיוורת להתפתחות מודעת
מה אדם צריך לעשות כדי להיות מאושר?
פרק 3 - 32האדם הוא תוצר של הסביבה
האם יש לנו חופש בבחירת הסביבה?
פרק 4 - 43חוק אחד פועל על כולנו
מה עלינו לשנות בתוכנו כדי שנהיה מותאמים לטבע?
פרק 5 - קשורים זה לזה51
האם התלות ההדדית היא עובדה קיימת?
פרק 6- 62ברגע שנרגיש זה את זה
איך לגלות את הקשר הפנימי בינינו?
פרק 7 - עבודה ותעסוקה בעולם החדש74
איך סדר היום שלנו עומד להשתנות?
פרק 8 - צורה אחרת של התפתחות82
איך להשתמש באגו לטובה ולא לרעה?
פרק 9 - 93האגו הגיע לקצה
מה השתנה ביחסים בינינו?
פרק 10 - 104להחזיר את העולם לשגשוג
איך לאזן את הטוב והרע שבאדם?
פרק 11 - מאהבת האדם לאהבת הטבע הכולל116
איך עולים לדרגת המדבר?
פרק 12 - 126שימוש מופרז בכוח הקבלה גרם למשבר
איך רוכשים מהסביבה את כוח ההשפעה?
פרק 13 - 137משנאה לאהבה
איך אנחנו בונים מעצמנו אדם?
פרק 14 - האישה בעולם המקושר146
האישה ככוח מוביל בעולם החדש
פרק 15 - 150בתי הכלא כמרכזי חינוך
איך האסירים יועילו לחברה?
פרק 16 - 157הערבות ההדדית
עם ישראל חוזר להיות משפחה אחת!
אחרית דבר -
HYPERLINK \l "_Toc326164333" מנוע חדש לחיים167
על אודות המחבר ועל אודות מכון ARI171
הערות סיום172
הזמנה לקורא
כל חיינו סובבים סביב הקשרים ומערכות היחסים בינינו. בסופו של דבר
חיינו הם הרגשות שלנו זה כלפי זה. השינויים בחיינו מובילים אותנו
להבנת חשיבות הקשר בינינו, ככל שנשכיל לטפח את ההבנה הזאת ולהעצים
אותה בקרבנו, כך נשיג אהבה הדדית.
אנחנו צריכים להתמקד בקשרים שבין אנשים, דרכן אפשר לחוות את
המציאות החדשה, בעולם החדש. כך יתממשו הטוב, השלווה והאיזון, שאנו
שואפים אליהם.
עלינו לשים לב למה שמתרחש בינינו. בלי שנרצה מצאנו את עצמנו בקשרי
אגו ושנאה, בלי יכולת לסבול זה את זה, אפילו במשפחה. צורת החיים שאנו
חווים היום מרחיקה אותנו מהחיים האמיתיים של אהבה והתחשבות הדדית.
כל ניסיונותינו לפתור את הבעיות והמשברים בכלים המוכרים לנו לא
צלחו. הזמן מחייב אותנו לרכוש ידע ושכל, כדי לפתח בלבנו הרגשה וקשר
חדשים בינינו. לכך מובילים אותנו החיים: להסתכל על הקשר בינינו ולבנות
אותו מחדש. זהו סוג של לידה חדשה לתוך מציאות חדשה.
הספר מפתח בנו הסתכלות חדשה, שבה ננסה לפתור בעיות ברמת הקשר
בינינו ולא ברמת התמונה החיצונית הגלויה לעין, שבפתרון של כל בעיה
ומשבר, תמיד יהיו על שולחננו יחסי אהבה, ויתור והתחשבות כמו במשפחה
אוהבת.
אם רק נפתח את העיניים ואת הלב,נוכל להרגיש איך כולנו מקושרים
בינינו,כי העיקר הוא אנחנו והחיבור בינינו.
המו"ל
הקדמה
עבדים מודרניים
עבור האדם בחברה של המאה ה-20, העבודה היא מרכז הקיום, כאשר החברה
היא שיצרה עבורו מציאות זו. למעשה גם הזמן הפנוי שלו, בכל הנוגע
לבילויים ולפעילויות חברתיות, מנוהל כיום על ידי מקום העבודה. חלק
מהפעילויות הללו מאורגנות על ידי מקום העבודה, על מנת לחזק את הקשר
בין העובדים לארגון. מדובר בפעילויות כמו השתלמויות, ימי גיבוש,
טיולים, אירועי תרבות, ואפילו פעילות תומכת משפחתית, כמו סידור לגני
ילדים ומחנות נופש. משום כך תופעת ההתמכרות לעבודה הפכה לתופעה רווחת,
במיוחד בקרב מעמד הביניים.
בעבר האדם לא הרגיש שהוא משועבד לעבודתו, הוא חי בהרגשה הרבה יותר
חופשית. לעומת זאת, כיום אנחנו עבדים לעבודתנו. עיקר זמנו של האדם
המודרני מושקע בעבודה, בהגעה אליה ובחזרה ממנה. העבודה הפכה לעיקר
פעילותנו, והיא שממלאת את חיינו. כשאנחנו פוגשים מישהו, אנחנו מיד
מעוניינים לדעת במה הוא עובד, ומעריכים אותו לפי זה. אנחנו לא שואלים:
מה ממלא אותך, איך אתה מרגיש? אלא, במה אתה עוסק? מאחר שמקום העבודה
תופס חלק כל כך משמעותי בחיינו, עיקר דאגתנו היא, האם יפטרו אותנו,
ואם כן, האם נמצא עבודה אחרת.
כיום כל מחשבותינו מתרכזות סביב העבודה. אנו חוששים לצאת לפנסיה,
חוששים שלא נדע מה לעשות בכל הזמן הפנוי. אין לנו מושג מה זה להיות
חופשיים, וגם אין לנו רצון אמיתי להיות חופשיים. גם בבית, לאחר שחזרנו
מהעבודה, ואפילו בחופשות, אנחנו ממשיכים לעבוד ובודקים אי-מיילים.
אביזרי התקשורת האלקטרונית עוזרים לנו להישאר קשורים למערכת, כאחד
הברגים הקטנים.
במהלך עשרות השנים האחרונות, התעצבה גישתו של האדם כך, שהוא אינו
מסוגל לראות את עצמו חופשי. "חופשי" פירושו צמצום הזמן המושקע בעבודה
לשלוש שעות ביום, שבהן האדם יעסוק במשהו שנחוץ לחברה. בזאת הוא יספק
לחברה את צרכיה, אחרי שיספק לעצמו את הנחוץ לקיומו. כל יתר הזמן אמור
להתמלא בדברים אחרים. אלא שאנחנו לא מתארים לעצמנו שזה אפשרי. נדמה
לנו שאם לא נעבוד, לא יהיה לנו יותר מה לעשות בחיים.
התופעה המתוארת כלל לא מיטיבה איתנו. אנחנו הורסים את התשתיות של
כדור הארץ, את כל אוצרות הטבע והסביבה, ואנחנו שקועים ועסוקים בזה,
כמו ילדים השקועים במשחק, עד שאימא באה ומנתקת אותנו ממנו, ואומרת:
"זהו, מספיק! צריך לעשות גם משהו אחר". אלא שאנחנו לא מסוגלים לצאת
מ"המשחק", אנחנו ממש מכורים לו. העולם ודעת החברה הפכו אותנו
למשועבדים. החברה המודרנית הביאה את בני האדם לחוות מציאות, המבוססת
על קשרים מוגבלים ותכליתיים בלבד בינינו, שמטרתה להשיג מטרות מוגבלות
מאוד, מציאות שנתונה בתוך כלוב, התלוש מהטבע האנושי. בד בבד התפתחה גם
הנטייה להרגשת חוסר משמעות, שחוללה משבר בכל תחומי החיים האישיים
והחברתיים.
אנו עומדים כעת לפני מהפכה גדולה מאוד, מפני שהפער שנפער בין
הסביבה שיצרנו לבין הטבע נותן את אותותיו. תנאים חדשים, הן סביבתיים
והן פנימיים, לוחצים עלינו בעוצמה, משנים את פנימיותנו, ומפוררים את
דפוסי החברה האנושית המשעבדים. הטבע דוחף אותנו להגיע לשלב הבא של
התפתחותנו כבני אדם, להגיע להסתכלות אחרת על החיים.
המציאות שבה העבודה משתלטת על רוב זמנו של האדם עומדת להשתנות.
כשזה יקרה, האדם לא יישב בטל אלא יחפש משמעות אחרת לחייו. הוא ילמד מה
זה נקרא "להיות אדם". זמן העבודה ילך ויצטמצם לייצור של ההכרחי לקיום,
ומה שימלא את חייו הוא עיסוק המתאים להתפתחותו כאדם, שבו ירגיש את
הנשמה שלו.
מדובר בשינוי גדול, בכל הקשור להתארגנות חדשה של החברה האנושית.
השינוי הוא כורח המציאות. נצטרך לעבור את התהליך הזה מתוך לחצים
מבפנים ומבחוץ, או מתוך מודעות ויוזמה לסלול כבר עכשיו את הדרך למקום
שאליו פנינו מועדות. תפיסת החיים שלנו תשתנה, הכלכלה תשתנה, תעשיות
יצטמצמו ויעברו מייצור עודף לייצור של ההכרחי בלבד לצורך
הישרדותנו.
העבודה תהפוך לכלי הכרחי לקיומנו בלבד, ונקודת מבטנו על תופעת
האבטלה המתרחבת תשתנה, כי הזמן הפנוי יתועל למה שיהפוך לעיסוק המרכזי
בחיינו, העיסוק בשאלה "לשם מה אנחנו חיים?". שאלת המשמעות של קיומנו
תתעורר ברוב חלקי האנושות, והיא שתכוון את חיינו בכל עיסוקינו.
מטרתנו היא לבנות עכשיו את התשתית לסביבה חלופית. סביבה המציעה
אפשרות אחרת של יחסים בין בני אדם. למשל, בחברה העתידית, כשאפגוש
מישהו, לא אשאל אותו, מה מקום עבודתו ומה מקצועו, כלומר לאיזה "אדון"
הוא שייך, להיי-טק, לבנק או למוסך, אלא מה הוא לומד, מה הם הנושאים
שמעניינים אותו, באיזה חוג חברתי הוא מתפתח, ואיך הוא מתקדם שם.
אתייחס אליו כאל אדם, ולא כאל עבד, שנקודת ההתייחסות שלי אליו היא
אדונו, כלומר, מקום עבודתו. וזאת משום שמקום העבודה ייאבד את מעמדו
כשליט של העובד שלו, כי ממילא האדם יעסוק רק באותם עיסוקים הכרחיים
שהחברה זקוקה להם. בחברה החלופית, האדם יעבוד מספר שעות מצומצם ביום,
רק לשם ההכרחיות לחייו. הצרכים הבסיסיים יסופקו לכולם, ואת עיקר הזמן
ישקיעו אנשים בפעילות הנוגעת להשגת מטרת חייהם.
כדי שנסגל לעצמנו את התמונה העתידית המתוארת, כדי לצייר אותה בעיני
רוחנו, ולתכנן איך עוברים מהתמונה הנוכחית לתמונה המצוירת, אנחנו
צריכים להשתנות מבפנים, וזה לא פשוט. מדובר במהפכה גדולה בתפיסה,
בהרגשה וביחס אל המציאות, כלומר, בשינוי של דפוסי חשיבה. לאדם המצוי
בעולמנו, אין מהפכה או שינוי פנימיים גדולים מזה. שינוי כזה שייך
למהות החיים, כלומר, בשביל מה האדם קם בבוקר, עם איזו הרגשה הוא הולך
לישון, אילו מחשבות חולפות בראשו, אילו תחושות עוברות בו במשך היום,
מהם ההישגים שלו ואיך החברה מתייחסת אליו. גם מבנה החברה ומוסדותיה
המשרתים את הפרט ישתנו בהתאם, ומערכות ההשכלה והחינוך יתפתחו באופן
שונה.
אמנם השינוי המתואר עדיין לא ידוע לעולם, אבל הוא עתידו. והצעדים
הקטנים שניזום כהכנה לקראתו, בהדרגה, בכך שנשתנה, יאפשרו לנו לראות את
מגמות השינוי, להבין את התהליך שממילא יקרה ולקבל אותו כרצוי.
הדבר דומה לילד, שמגיע בפעם הראשונה לגן הילדים ואחר כך לבית הספר.
הוא לא באמת יודע לאן הוא נכנס, כלומר, הוא לא מבין שזו מערכת החינוך
שעתידה לחנך אותו וללוות את התפתחותו. באותו אופן, אנחנו עוד לא לגמרי
מודעים למערכת הגלובלית ולתהליכים הגדולים שעומדים בפתח.
הטבע דורש מאיתנו להיות בהשתוות הצורה, באיזון. כפי שהטבע עגול,
כמערכת שלמה והרמונית בכל פעולותיה, כך אמורה החברה האנושית להיבנות,
עגולה ומתואמת בין כל חלקיה. כולנו נרוויח מהמצב המאוזן. החיבור הנכון
בינינו יזכה אותנו בברכת הטבע.
חיבור נכון הוא החלת צורה אינטגרלית על החינוך, התרבות, בחיי
המשפחה, ביחסנו לטבע ובכל תחומי חיינו. רק כך נוכל להינצל מהמכות
הצפויות לנו, שאת איומן אנו חשים תחת המשבר הגלובלי באקולוגיה,
בכלכלה, בערכי החברה והמשפחה, ואפילו בנפשנו. ייפתח לנו משהו אחר
לגמרי, שיעלה אותנו על מסלול יציאה מהמשבר הגדול שאנחנו מגלים היום.
כי מהו המשבר, אם לא הניגוד בין אופן התנהלותנו לבין מהות הטבע, שמציג
עצמו עכשיו כאינטגרלי בכל רמות חיינו.
האינטגרליות התגלתה במאה האחרונה. לפני כן לא היה משבר גורף, אלא
תהליך הדרגתי של התפתחות ושגשוג של החברה האנושית. רק בתקופה האחרונה
אנחנו שמים לב, שהטבע סוגר עלינו. הוא מציג את עצמו כרשת אינטגרלית.
עוד התברר לנו, שאיננו מסוגלים להיות מחוברים אל הרשת הזו כמו הטבע
עצמו. האנושות נעשתה מנוגדת לטבע, הפוכה ממנו, והניגוד הזה מורגש בנו
כמשבר. זו תמצית הבעיה, והפתרון הוא פשוט: להביא את עצמנו לאיזון עם
הטבע. לכך מכוון תהליך הלימוד שאנו מציעים. כי ברור לנו שלמרות התחכום
שלנו, הטבע ינצח, וההבנה הזאת הולכת ומתגבשת בתודעתנו נוכח השיבושים,
שאנו עדים להם בכל המערכות שבנינו, ושאנחנו בקושי מסוגלים להסתדר
בתוכן.
בשנים הקרובות האבטלה בעולם תלך ותתפשט. המובטלים יידעו שהסיכוי
למצוא עבודה קלוש. ההתנתקות ממעגל העבודה תביא לתסכול ולאכזבה מהחיים.
אך כל התהליך הזה יתרחש במקביל לשינוי רחב שעומד לקרות, שבו שעות
הפנאי יהפכו לשעות האיכותיות ביותר, שבהן המובטל ילמד את "לימודי
האדם", כלומר, מה זה נקרא להיות אדם. והאנושות כולה תלמד את התכנים
החדשים, שיסייעו לה לעבור לשלב הבא בהתפתחותה.
בעזרת תכני לימוד אינטגרליים, האדם יבין את מצבו ואת מצב העולם,
ואת הסיבות לכל מה שקורה. בלי ידע, אי אפשר להגיע לדרגת אדם. ההבדל
בין אדם לבין כל יצור חי הוא במודעות, בהבנה, בהשתתפות הרצונית,
ההכרתית בחיים. הוא יודע איפה הוא חי, איך הוא מופעל, ואיך הוא צריך
לפעול. בסופו של דבר, הוא יפעל כחלק מאנושות אינטגרלית, כי זה מחויב
המציאות.
מסגרות הלימוד יהפכו להיות המסגרות החדשות עבור כל אדם, למשך זמן
בלתי מוגבל. הוא יתייחס אליהן כאל עבודה, אלא שבשונה מהרגשתו בעבודה,
הוא ירגיש בהן התחדשות, כמו ילד.
לחוקים האינטגרליים יש השלכות על חיינו. למשל, עסק שממשיך לפעול לא
מתוך דרישה הכרחית לקיומנו, משול לקוץ שמזהם את הגוף ויש לסלקו.
כלומר, המערכת האקולוגית מחייבת להשאיר רק את מה שחיוני. זוהי השקפה
חדשה. בניגוד להשקפה שאומרת "בא לי לעשות משהו חדש, כי נראה לי שאוכל
למכור אותו", נאמץ השקפה הפוכה, שלפיה כמה שמייצרים פחות ומוכרים
פחות, כך טוב יותר. כתוצאה מכך הכול ישתנה.
בעתיד הלא רחוק תסבול אוכלוסיית העולם מאחוז אבטלה גבוה, ממחסור
במזון, ומקשיים שונים הנובעים מבעיות אקולוגיות שיצרנו. אבטלה באחוזים
גבוהים תגרום למהומות, ותביא להתרופפות השלטון ולאנרכיה. לממשלות לא
תהיה ברירה אלא לפעול מתוך שיתוף פעולה כלל עולמי בחלוקת המשאבים
ובהפעלה של תוכנית גלובלית חדשנית, כדוגמת זו המוצעת כאן, כי אם לא,
תהיה קריסה טוטאלית של החברה האנושית ומלחמת עולם.
בחלוקת משאבים גלובלית, השתתפותו הכלכלית של האדם בחברה תהיה רק על
פי צרכיה החיוניים. סדר היום של האדם ינוהל ברשת הכללית, באופן שיעבוד
כ-3 שעות כדי למלא את צרכיו הבסיסיים, ואת רוב זמנו, כ-5 שעות, הוא
יקדיש ללימודים אקדמיים, שייחשבו לו כעבודה. המובטל העתידי לא ייזרק
לשולי החברה, אלא יתפרנס בכבוד. הוא יתוגמל על לימודיו, שבהם ישקיע את
מירב זמנו, מפני שהם מהווים תרומה והשקעה עתידית בהתפתחות החברה
האנושית.
מסגרת הזמן של האדם לא תשתנה לעומת מה שהורגל לו בחייו הקודמים, אך
התכנים ישתנו וכן סוג העבודה שלו. לא יהיו לו מילויים גדולים כמו
קודם, כשחשב איך להרוויח ולהצליח, אבל הוא יראה שהדרך הזו היא נחלת
הכלל. המסגרת החדשה תשמש לו כמעין משענת רכה, והוא ירגיש שהוא לא נזרק
לרחוב, אלא מתפרנס בכבוד.
מחודש לחודש, מיליוני אנשים נפלטים ממעגל העבודה, ללא תעסוקה
חלופית. הם נשלחים לקורסים שאין בהם צורך. במסגרת החיים החדשה לא תוצע
למובטלים תעסוקה סתמית כמו הקורסים הללו, אלא גישה חדשה לעולם, שסוללת
את דרכנו לשלב הבא של היותנו אדם.
הבעיה היא, שהיום כולם רוצים להיות עבדים, חוץ מכמה טייקונים
שנהנים מחופש כביכול ומזמן פנוי. האדם מרגיש שעיסוק בדבר מה ממלא את
החיים שלו, אחרת, במה הוא ימלא אותם. אדם שרוצה להשיג משהו, מחפש במה
לממש את עצמו, בין אם בחינוך, בתרבות, בטכנולוגיה, או בהתפתחות כלשהי.
הוא רוצה להיות מיוחד, מומחה במשהו, להרגיש בטוח, שהעבודה תיתן לו
סיפוק ותהווה עבורו סביבה חברתית. כולנו מחפשים זאת.
לכן במסגרת החיים האינטגרליים יהיו לאדם אפשרויות רבות להתפתח.
בתחום התקשורת, ביחסים בין בני אדם, בהיי-טק, בכל דבר שיש בו כדי לחבר
את האדם למערכת האינטגרלית. כי במערכת הזו יש צורך בכל המקצועות
שיכולים לשרת את ההכשרה ואת ההסבה האישית למערכת האינטגרלית. האנשים
הופכים להיות יצרניים בכל דבר, יצירתיים בכל אותו חומר שהם לומדים
ורוצים להשתמש בו. ועם הלימוד החדש, האדם מיד יתחיל לעלות במודעות
שלו, בתפיסה הכללית.
לכן דרושים לנו חוק חינוך חובה וחוק עבודה חובה. אחרת במצב עתידי,
שבו ל-80% מהאנשים בעולם לא תהיה עבודה, ויהיה צורך לכלכל אותם, הם
"יאכלו" את ה-20% הנותרים.
הבעיה הכספית של המובטל לא תהיה בעיה רק שלו, כי מזון, הסקה,
בריאות, ביטחון ומגורים, הם דברים הכרחיים שצריך לספק לכולם, לא רק
למובטלים. אם לא - תתחולל מהומה. אנשים רבים חוסכים לפנסיה, במחשבה
שיוכלו להתקיים ממנה בכבוד לאחר גיל הפרישה, או לשבת ולנוח באיים
הקריביים עד גיל 120. זה לא יקרה. הם בקושי יוכלו לספק לעצמם לחם
ותרופות.
העולם לא יהיה מסוגל לספק יותר מאשר את ההכרחיות. על העולם להיות
מסודר באופן שלכל אחד יהיו צרכי הקיום הבסיסיים, אך הם יסופקו רק למי
שייכנס למסגרת החדשה, של עבודה לפי הצורך ולימוד כחובה.
לסיכום, בעולם החדש, אדם שיחשוב רק על עצמו לא יוכל להסתדר. אנחנו
חייבים לחשוב על טובת כלל הציבור. זה חוק הטבע שמתגלה בימינו. החברה
חייבת להיות בדאגה הדדית, כשכל אחד דואג לכולם, כמו איברי הגוף
שנמצאים בהדדיות.
אנחנו מתחילים להרגיש דאגה משותפת, רצון משותף. אילו החיים
המשותפים, הרגשת החיבור בינינו, הרגשת ההשתתפות בינינו. בהרגשה הזו,
אנחנו מרגישים כמו נצחיים. כי אנו יוצאים מהרצונות הפרטיים שלנו
ומתחילים להרגיש רצונות יותר גדולים, רצונות של הכלל.
העולם הגלובלי חייב להיות בנוי ממערכות שאינן אגואיסטיות. עלינו
לבנות אדם בריא בחברה בריאה, וכל המערכות במדינה חייבות להיות מכוונות
כלפי המטרה הזאת. כלומר, לתוכנית אחת המבוססת על אינטגרליות ועל ערבות
הדדית שהיא הכרחית לחברה. אחרת כל אחד יימשך לאופורטוניזם, ושוב יהיה
לנו ניגוד עם הטבע והרס. אנחנו צריכים לדאוג שאותה הרגשה תהיה במשפחה,
בשכונה, בעיר, באומה ובעולם.
אנחנו נמצאים היום במקום שבו אנחנו מסוגלים לחקור ולהבין את התהליך
שעובר עלינו, וזה נפלא. אנחנו כבר לא עיוורים שלא יודעים מה קורה
איתנו, לא בורחים משדה הקרב לכל הכיוונים. אנחנו יכולים להתגבש, ללכת,
להצליח ולהמתיק את התהליכים והמצבים שלנו.
החינוך האינטגרלי עוסק במבנה של החברה החדשה ושל העולם החדש, וזאת
משלושה היבטים: העולם שהוא הטבע; האנושות שבתוך הטבע; והאדם שבתוך
האנושות. הוא מסביר איך התגלגלנו והגענו למצב הנוכחי על ידי התפתחות
האגו, ואיך להתקדם מכאן למכנה משותף חדש.
פרק 1
משבר או לידה
האם מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של טעויות שעשינו?
האם מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של טעויות שעשינו, או שיש לחיים
חוקיות מסוימת ומגמה כללית, תהליך בלתי נמנע שצריך לעבור, ורק אז
להגיע למשהו שהוא טוב לנו?
למען האמת, המילה "משבר" היא כלל לא מילה רעה, על אף שכך אנחנו
מכנים את המצב הכללי הנוכחי. משבר בכלכלה, משבר בחינוך, משבר בתרבות,
משבר במדע, אלו הם צדדים שונים של משבר גלובלי ואינטגרלי, כלומר, משבר
בכל מה שהאדם עוסק בו בעולם הזה. בשימוש במילה "משבר" כוונתנו היא
לתאר בעיה, אך למעשה פירוש המילה הוא פתח לחיים חדשים, לידה למצב
חדש.
אנחנו יכולים לראות זאת גם בחיינו. קשה לנו לעזוב את המצב הקודם,
לעבור ממצב אחד למצב אחר. קשה אפילו להחליף מקום עבודה, או לקבל
החלטות שונות בחיים, כי מערכת ההרגלים שלנו כבר קיימת ופועלת, לא נדרש
מאיתנו לבזבז הרבה כוחות. אנחנו די עצלים, האגו שלנו נמשך לבטוּח
ולקיים, והמעבר ממנו הוא תמיד לא נעים. כשאנחנו רואים לפנינו את העתיד
הטוב הצפוי לנו, אנחנו הולכים לקראתו בבטחה, ואז המעבר קל. אבל
כשהמעבר קשה ומאיים, ולא רואים את העתיד, המצב הוא באמת טראגי.
לכן, תחילה עלינו לבחון, האם המצב שלנו הוא אכן טראגי. לפנינו
בעיות גדולות ותופעות שהאקולוגים מתריעים עליהן, כמו הצפות, רעידות
אדמה, צונאמי והתפרצויות של הרי געש. נוסף על האיום האקולוגי הגלובלי,
אנו ניצבים בפני איום גלובלי של מלחמות, מהומות ומהפכות, שיזעזעו את
הסדרים המוכרים. מקור כל האיומים האלה יכול להיות דווקא בתהליך מסוים
המציין מעבר לסדר חדש. כל מה שקורה לנו עכשיו הוא כביכול לידת הסדר
הזה, שאנחנו עדיין לא רואים אותו. מכאן אפשר להסיק שכל מה ששרוי במתח,
בלחץ, בחוסר פתרון, צריך להיוולד בצורתו החדשה.
אם נשווה זאת לתהליך לידה פיזיולוגי, הרי שממצב שבו העובר שהה
במקום בטוח ברחם האם, הוא עבר למצב לידה, שבו מתרחש תהליך מאוד לא
נעים עבור האם ועבורו. שניהם חשים לחצים גדולים. הלחץ הוא הדדי
ועוצמתי, עד כדי כך שהם דוחים זה את זה. העובר חייב לצאת. אם להמשיל
זאת לרגשות שלנו, העובר שונא להיות בתוכה, והיא כביכול לא רוצה ולא
מסוגלת להחזיק בו יותר. הלידה מתרחשת תוך דחייה הדדית. התינוק נולד
לעולם חדש, נאור, יפה. הוא מתקבל כמי שזוכה לחיים חדשים בדרגה חדשה.
במקום המצב העוברי, שבו הוא התהווה כחי בתוך חי, הוא הופך לאדם. עדיין
קטן, לא מבין מה קורה, אבל מתחיל חיים חדשים.
התהליך מאוד דומה למה שאנחנו עוברים, ולכן המצבים שלנו הם כמו צירי
לידה לעולם החדש. כבר עברנו מצבים כאלה לאורך ההיסטוריה, אם כי לא כל
כך טראגיים, ולא בהיפוך כל כך גדול, עד שאפשר לקרוא להם לידה.
לשינויים שהתרחשו קראנו דרגות התפתחות או שלבי התפתחות, והיו הרבה
שלבים כאלה בהיסטוריה של האנושות.
העבר התאפיין בכך שנמשכנו לשינוי המצב המוסכם שהיינו בו, כי הרגשנו
שחייבים לחולל מהפכה בחיינו. חוללנו מהפכות חברתיות, מדיניות,
סוציאליות וטכנולוגיות, ומהפכות שהגיעו לאחר גילוי יבשות חדשות, נשק
חדש, או טכנולוגיה חדשה, כמו האינטרנט שבעזרתו נפתח קשר חדש בינינו.
המהפכות פתחו לנו כיוון חדש, אבל כל זה עדיין לא היווה מהפך כללי שנגע
בכל רמות החיים שלנו, והוא גם לא היה כל כך גורף עד שנגע בכל האנושות,
בכל היבשות והמדינות, בכל משפחה ומשפחה ובכל אדם ואדם.
המצב הנוכחי שונה מהמצבים הקודמים. אנחנו עדיין שרויים בעיצומו של
תהליך שהוא מעין מצב טרום לידה, לכן קשה לנו להבחין בו, אבל ברור לנו
שמתקדמים למצב, שנקרא לו בינתיים "משבר לפני לידה", כאשר הכול לוחץ
עלינו, על כל אחד ואחד מאיתנו. בחיים הפרטיים שלנו, המשבר מתבטא בכך
שאנחנו מתקשים להתנהל במשפחה, לא רוצים להתחתן, ואם מתחתנים אז ממהרים
להתגרש. אנחנו אובדי עצות, לא יודעים איך להתמודד עם חינוך הילדים,
ולא מצליחים להסתדר בעבודה, בכלכלה ובקשר בינינו. החיים שלנו נמצאים
במין חוסר הבנה ואי סדר.
מדוע אנחנו קוראים למשבר מהפכה כללית, לידה כללית של כל האנושות,
ולאו דווקא מהפכה במדינה או בחברה מסוימת? מפני שהמשבר הוא ממש גלובלי
ואינטגרלי. הוא מתרחש בכל מקום, נוגע בכולם ובעיקר אי אפשר לראות
לאיזה כיוון הוא הולך. אין לזה תקדים בהיסטוריה האנושית.
תמיד הלכנו לקראת חברה מתקדמת יותר, וממנה לחברה מתקדמת עוד יותר.
החלפנו חברה בחברה. אמנם השינוי תמיד התרחש בעקבות התפרצויות, מהפכות,
מלחמות לאום, דת, או חברה, אבל ניתן היה לראות לאן הוא מוביל. חזינו
מצב חדש, מצב טוב יותר, גם כאשר רק חלק מהחברה הסכים לכך. האירועים
שחוללו את השינויים, התרחשו נקודתית, במקום אחד. כלומר, הם יכלו
להתרחש במדינה אחת ובאחרת לא. אבל היום יש תהליך גלובלי, דבר שלא קרה
מעולם.
כיום התהליך הגלובלי מתרחש בכל העולם, ואינו פוסח על האקולוגיה ועל
האקלים. בעבר, כשהתרחשו שינויי אקלים, הם גרמו לשינויים גדולים
באנושות, ודווקא השינויים האלה גרמו לתהפוכות. תקופת הקרח, למשל,
חייבה את העמים שגרו בצפון לרדת לדרום, או לעבור מסיביר ומאסיה לקרבת
אירופה.
לפעמים השינויים נגרמו על ידי שינויי אקלים, לפעמים כתוצאה
מהתפתחות טכנולוגית, ולפעמים בעקבות התפתחות של חברה מסוימת, שלא יכלה
לשאת יותר את סדרי השלטון שלה. כעת השינוי קורה בעת ובעונה אחת גם מצד
הטבע הסובב אותנו וגם מצד הטבע הפנימי של האדם. האדם המודרני כבר לא
מסתדר בשום דבר. אפילו בדברים ההכרחיים לו להמשך הדור, במערכות שבהן
הוא תלוי, כמו מזון, משפחה וחינוך. הגענו למצב כללי בכל העולם, שמשהו
לא עובד, ובעיקר, לא רואים את הצורה העתידית שאליה אנחנו עוברים.
האם אפשר לראות את העתיד? האם אפשר להתקדם לעברו בהבנה, בהכרה,
כבני אדם חושבים, ולא כעדר? כי אדם שעיניו בראשו, מסתכל קדימה, בודק,
מנסה, עושה חשבון, ובכך מקל על עצמו את הדרך ולא תועה כעיוור. אבל
כיום הגענו למצב, שבמימדים הגלובליים די מפחיד לנסות לעשות איזו פעולה
ולטעות בה, אפילו יהיה זה ניסיון קטן מצידנו.
הידע על העולם החדש והמקושר נועד לפקוח את עינינו לראות את המציאות
מזווית שטרם הכרנו, ובעיקר להציג את מצבה העתידי ובאיזה אופן כדאי
לעבור אליה. עלינו לדעת מהם השינויים שאנחנו צריכים לעבור ומדוע דווקא
הם. מהי הסיבה לחוסר ההצלחה בכל מה שאנחנו עוסקים בו היום? באילו
אמצעים עוברים למצב החדש? האם נוכל להתייחס למצבנו כמו אל טרום לידה,
כשהמוליד הוא הטבע הפנימי שלנו, בעזרת הטבע החיצון, שלוחץ עלינו
ומחייב אותנו להגיע למצב החדש. האם התהליך טבעי להתפתחות האנושית? ואם
היינו יודעים מראש את התשובות לשאלות הללו, האם היינו יכולים לחזות את
העתיד הצפוי לנו?
אנשים שחיו בתקופת העבדות לא ידעו שהמצב הבא הוא חירות מסוימת. הם
חשבו שעבדות היא הדבר הנוח ביותר, כי הם נמצאו במצב שבו לא רצו לחשוב
באופן עצמאי. הם היו מוכנים לעבוד ושידאגו להם לאוכל וללינה, ולא היו
צריכים יותר מזה. בעל הבית דאג לעבד. היה כדאי לו לספק לעבד לינה,
אוכל ותנאים שונים, כי הוא קיבל ממנו יותר ממה שהשקיע בו. שניהם פעלו
כך לטובתם ההדדית.
בהמשך התגלה לבעל הבית, שמוטב לו לשחרר את העבד, כי התפוקה שלו
אינה מספיקה. אם ייתן לו חופש, הוא יעבוד, ובעל הבית יקבל אחוזים
מעבודתו, וזה עדיף על להחזיק אותו ולדאוג לו. וכך התפתחה החברה לשלב
הבא.
גם היום אנחנו נמצאים בשלב של התפתחות רציונלית למצב החדש. אם כך,
למה אין באפשרותנו לצְפות אותו? למה אין ביכולתנו לתכנן אותו? יש לנו
מספיק מוחות מבריקים וניסיון רב בתחומי ההיסטוריה והמדע. הכול כל כך
מפותח בעולם, אז מדוע אנחנו מגששים כעיוורים ולא מסוגלים לעשות דבר?
ניתן לראות את המבוכה והתהייה האלה בכל הוועידות הבינלאומיות, במכוני
המחקר ובאוניברסיטאות, בקרב מדענים, סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי
כלכלה ופיננסים. מה חסר להם כדי לגלות את הפתרון למצבנו?
אנחנו יודעים שמשהו צריך להשתנות, אולי אפילו הכול. אבל אנחנו לא
יודעים במה להתחיל. אין אמצעי ואין מטרה. אנחנו חסרי אונים.
הנושא שלנו הוא התפתחות חברתית. על גבי ההתפתחות החברתית, רוכבת
ההתפתחות המדינית, כמו גם מבנה המשפחה, הכלכלה, החינוך, התרבות,
הטכנולוגיה והמדע. האדם חי חיי חברה, שהחלו כבר לפני עשרות אלפי שנים.
האדם לבדו אינו יכול לספק לעצמו את כל צרכיו. אבל עדיין לא די לו בחיי
להקה, על אף שמוצאו מן החי. טבע האדם הוא לשגשג ולהתפתח, לפתח את
הסביבה, לרצות לדעת מהם החיים ובמה יוכל להיטיב לעצמו. הטבע הזה של
האדם מבטא את הדחף הפנימי שלו, הדחף האגואיסטי. כל אחד רוצה חיים
טובים, בטוחים ושלווים יותר. אבל רוצה גם להיות יותר מאחרים. כלומר,
הקנאה, התאווה והכבוד שבאדם הניעו אותו להתקדם. וההתפתחות הזאת נובעת
מפנימיות האדם.
התכונות האלה קיימות כבר מימי התרבויות העתיקות ביותר, והן שדוחפות
להתפתחות. אם כך, אפשר להבין מדוע חייב האדם לחיות חיי חברה. אמנם הוא
יכול להסתדר גם בבדידות ביער, וכבר ראינו מקרים כאלה, אבל אז הוא מקבל
צורת חי, הוא מאבד את דמות האדם עד כדי כך שאינו יכול לחזור ולתפקד
בחברה האנושית.
ההתפתחות שלנו במשך הדורות הייתה כדי לפתח את החברה ואת הסביבה.
ככל שמתפתחים, נוכחים לדעת שהאדם לא מתפתח בעצמו, אלא החברה היא
שמתפתחת והכול תלוי בה. האדם מפתח את החברה, ועל ידי החברה מתפתחים
החיים הפרטיים שלו. זה תלוי בזה.
אפשר לומר שהאדם תלוי במיליוני אנשים בכל העולם. אין מדינה שלא
משתתפת באספקת הצרכים שלו, ממזון ולבוש, עד חומרי בנייה, הסקה וקירור,
וכל מה שברשותו. מדינה אחת מספקת חומרי גלם ואחרת - מכונות. העולם
תלוי בקשרי הגומלין הללו.
ככל שהעולם נכנס יותר ויותר להתמחויות, יוצא שלכל אחד יש חלק
בעבודה הכללית, וכל חלק מסונכרן עם העבודה של שאר בני האדם בעולם.
באופן הזה, אנחנו יכולים לספק כמות ומגוון עצומים של מוצרים, מעבר
למזון וללבוש הבסיסיים, שהאדם סיפק לעצמו בעבר. עם ההתפתחות, הגדיל
האדם את ייצור המזון והביגוד, והתחיל לייצר כלי תחבורה ואמצעים
טכנולוגיים שונים. בהתאם לכך התפתחו מומחים בכלכלה, בחקלאות,
במכונאות, והתפתחו גם התרבות, הספרות והמוסיקה.
נוצרה מציאות כזו, שסביב האדם קיימות תעשיות רבות לפיתוח מוצרים,
שאינם הכרחיים לקיומו, אבל הוא לא יכול בלעדיהם. למשל, אנחנו מוכנים
לשלם עבור הופעה של מוזיקאי כלשהו סכום המשתווה לשכרו של פועל שעובד
בזיעת אפיו במשך חודש ימים, ולפעמים אפילו במשך שנה. כלומר דווקא
הדברים הלא הכרחיים לקיומנו הגופני מוערכים על ידינו יותר.
הגענו למצב שבו אנחנו מחשיבים את התרבות, המוזיקה, הספורט,
התיירות, כחיוניים לקיומו של האדם, ממש כ"אוכל נפש". אם נעשה חשבון מה
אנחנו מייצרים בימינו לטובת "אוכל נפש", ניווכח ש-90% מתוצרתנו היא לא
"אוכל נפש" ואין בה צורך הישרדותי. אבל בכל זאת אנחנו צריכים אותה,
ובלעדיה נרגיש שחיינו אינם חיים, כי גם הצורך הזה שייך לדרגת
האדם.
מכאן ברור שהתלות שלנו בחברה היא בלתי נמנעת. אמנם אפשר לחיות גם
במערה, אבל התפתחות האדם מחייבת מעבר לכך. ברור שאם אדם מתנתק מהחברה,
הוא יחיה חיי צער. אולי הוא יוכל לספק לעצמו את החיוני לקיומו, כדי לא
לגווע ברעב, אבל בשביל כל היתר, הוא צריך את החברה. לייצר דברים
שהחברה זקוקה להם, ולקבל ממנה מה שהוא זקוק לו. התלות בחברה לצורך
קיומנו היא מצב נתון.
אם כך, איפה טעינו, מדוע נכנסנו למצב שבו אנחנו לא יכולים לתפקד
טוב בסדר שיצרנו? המשבר מורגש גם בחברה וגם בחיינו הפרטיים במובן הרע
שלו, מפני שבשלב זה אנחנו מרגישים רק את צירי הלידה ולא את המשבר
במשמעותו כלידה.
אם נחקור את עצמנו ואת ההתפתחות שלנו, ניווכח שההתפתחות מגיעה
מהתפתחות הרצונות שלנו. האדם תמיד רוצה יותר ויותר. בהתחלה היה בו
רצון קטן: לחיות בכפר, עם פרות, עזים וחלקת אדמה. היה מבנה ברור של
משפחה, האדם חי בידיעה שכך עליו לחיות. אחר כך התעורר רצון גדול יותר,
והוא דחף לסחר חליפין. האדם מכר את התוצרת שלו בשוק, וקיבל תמורתה
מוצרים אחרים. הוא הגיע לעיר, וראה שיש מכונה שחורשת את האדמה בצורה
יעילה יותר, ולכן עבד קשה יותר, או לווה כסף כדי לקנות את המכונה
הזאת, כדי שיוכל לספק תבואה בכמויות גדולות יותר. כך התפתחנו, נכנסנו
לקשר הולך ומתרחב בינינו, מתוך האגו שגדל ודחף אותנו להתפתחות.
ההיסטוריה שלנו מונעת מהתפתחות הרצונות שבאדם. אנחנו תמיד רוצים
יותר. למה אנחנו רוצים יותר? הרצון שלנו גדֵל, אנחנו לא יודעים מה
הסיבה, אבל בכל פעם רוצים יותר.
אני מתקדם על ידי הסתכלות באחרים. אני רואה שאחד נמשך למשהו מסוים,
ואחר נמשך למשהו שונה. אני לומד מהם, ומונע מכוחות של קנאה, תאווה,
כבוד ושליטה. יש לי רצונות לקלוט מהם את הדברים המועילים, ולהיות לא
פחות מהם. יש לי אגו, אני לא רוצה להרגיש את עצמי כמפסיד.
כשנקודת המבט על ההתפתחות האנושית היא מה שמושך אותנו קדימה, ניתן
לראות איך כל אחד לומד מאחרים כדי למלא את רצונותיו. כך למשל, יש
בינינו אנשים עם דמיון מפותח, כאלה שיש להם יכולת לפתח טכנולוגיה,
כלכלה, רפואה וכל דבר שיכול להיות בסופו של דבר טוב לבני אדם במילוי
הרצונות שלהם. בדרך הזו אנחנו מתפתחים.
התפתחות הרצונות שבאדם היא הגורם לכל השינויים והתהפוכות בהיסטוריה
האנושית. התפתחות זו, היא שהביאה למלחמות, שבעקבותיהן נכבשו שטחים
ועמים. אחר כך הגיעה תקופה של גילוי יבשות שהביאה להתפתחות נוספת.
הטכנולוגיה והמסחר התפתחו, עיבדנו דברים בצורה מיוחדת וחדשה, ואז
הגענו גם לחלל. אך ככל שהתקדמנו, הגענו למבוי סתום.
בשנות השישים של המאה ה-20, סוציולוגים הזהירו כי האנושות נמצאת
במצב של דריכה במקום, ולא כל כך רואים את יעד ההתפתחות. מה שעזר לנו
לשכוח מזה מעט הייתה תוכנית החלל, אבל גם היא כבר הסתיימה. אנחנו לא
רואים עתיד בהמשך המחקר סביב כדור הארץ. לירח כבר הגענו. ראינו שעם כל
החלומות והתקוות למצוא חיים בכוכב אחר, כל שמצאנו הוא רק דומם.
מנקודה זו אנחנו מגיעים לריקנות. התפתחנו עד כדי כך שאנו לא רואים
לאן עוד אפשר להתפתח. הטבע הפנימי שלנו והטבע החיצון, שהוא העולם
המורגש סביבנו, לא נפתחים לנו יותר. חוקרים מתחומים שונים התחילו
להזהיר אותנו. סוציולוגים ופילוסופים כתבו ספרים על סוף ההתפתחות
האנושית.
אחרי שגדל האגו וכל מה שקשור בו, בני האדם התפתחו, וחשבנו
שההתפתחות הזאת היא ללא גבולות, שנייצר עוד כלי תקשורת וכלי רכב, ולכל
אחד יהיה אפילו מטוס. אבל בסופו של דבר, האדם שצורך את כל הדברים האלה
מרגיש ריקנות, הוא מגלה שהם לא מספקים אותו.
התפתחות האדם היא מתוך הרצונות הפנימיים שלו, שגדלו באופן מתמשך,
עד שלפתע הפסיקו לגדול. זאת ועוד, היום אנחנו אפילו מרגישים ניוון
ברצונות. אם פעם האדם רצה משפחה גדולה, עם הרבה נשים וילדים, עכשיו
מספיקה לו אישה אחת ושני ילדים, ואפילו ילד אחד. היום החיים נעשים כל
כך קשים, מסובכים ומורכבים, עד שבמדינות מתפתחות, אנשים לא עוזבים את
בית הוריהם גם בגיל 30 או 40. אדם יוצא לעבוד ומבזבז את כל כספו על
עצמו. הוא לא מרגיש צורך להקים משפחה, הוא מרגיש חופשי, ומבלה ככל
האפשר, כשאימו עדיין דואגת למילוי צרכיו. כשהוריו מזדקנים, הם
מתקיימים מפנסיה ומקצבת הביטוח הלאומי, והוא דואג לצרכיהם ומרגיש שכך
טוב לו.
בנינו חברה שהתפתחה עד כדי כך, שבסופרמרקט יש הכול מן המוכן, וניתן
להכין ארוחה בקלות. לכל אחד דירה משלו, והוא לא צריך לחלוק אותה עם
איש. בזקנתו, יש לו ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי חולים וחלקה בבית
קברות. לכן התחושה היא, שלשם כך לא כדאי לטרוח כל החיים.
האגו שלנו כל כך גדל, עד שאיננו מסוגלים להתחבר עם אחרים, להשקיע
בהם, לטפל בהם, כדי שהם יטפלו בנו. אנחנו לא יכולים להתחבר ולהתקרב
למישהו, אלא אם כן יש לנו אינטרס הדדי לעזור זה לזה.
כך, בעל ואישה מתנהלים היום כמו שותפים. חייהם דומים יותר לשותפות
ופחות למשפחה כבעבר. שניהם עובדים, שניהם שותפים להוצאות, והם כשווים.
בעבר, הגבר דאג לפרנסת הבית, והאישה נשארה בבית עם הילדים. היום שניהם
יוצאים בבוקר מהבית, מעבירים את הילדים למקום שבו הם אמורים להתחנך,
בערב הם אוספים אותם וחוזרים הביתה. בבית כל אחד עסוק בענייניו. הם
חולקים אותם תפקידים, אין יותר "ראש משפחה", "אב" לעומת "אם".
המשפחה איבדה את המבנה הקודם שלה והפכה לשותפות. ובשותפות אדם תמיד
בודק את הכדאיות שלה, ובהתאם לכך נכנס אליה או יוצא ממנה. זו הסיבה
לשיעור הגירושין הגבוה. למעשה, יותר ויותר אנשים לא נכנסים לשותפות
הזאת מלכתחילה. האגו שגדל אומר לנו שלא כדאי לנו להיכנס לשותפות
שנקראת "משפחה".
ילדיי נכנסים לחינוך שהוא מאוד רחוק מהחינוך שאני קיבלתי. ההבדל
בין הדורות הוא כזה, שילדיי לגמרי מנותקים ממני, הם "חיה" שונה ממני.
הם מקבלים חינוך אחר, יש להם אינטרסים אחרים. בגלל האגו הגדול שלי,
אני מרגיש שאני והילדים איננו מהווים נשמה אחת. ככל שהם גדלים, אני
פחות מרגיש קירבה אליהם. הם עד כדי כך רחוקים ממני, שאני בקושי מבין
מי הם, מה הם אומרים, במה הם עסוקים ומה מושך אותם. קיים קרע בקשר בין
הדורות.
מצב זה גורם למחשבות מהסוג של: "לשם מה אני צריך ילדים כאלה, שאינם
גורמים לי נחת, אין לי כלום מהם, והם רוצים ממני רק כסף. אני נהנה
כשהם קטנים, ובערך מגיל 13 והלאה אני מאבד קשר איתם. אילו חייתי בדור
הקודם, לאחר פסק זמן של כחמש עשרה שנה מאז גידול ילדיי, היו נולדים לי
נכדים, וכל עוד הם קטנים, הייתי מטפל בהם ורווה נחת מזה. אבל היום גם
את זה אין, כי הילדים לא רוצים להתחתן ולהוליד לי נכדים". האדם לא
עושה את החשבונות האלה מראש, אבל הם עוברים בו בתת ההכרה, והוא מגיע
למסקנה שלא כדאי לו להוליד ילדים. גם מצב זה מקורו באגו המתפתח.
אנחנו רואים שמבחינה דמוגרפית, התפתחנו בעקומה חדה מאוד והמחקרים
מראים שחלה ירידה משמעותית במספר הילדים. היום יש עדיין כמה
ציוויליזציות, כמו בארצות ערב, המונָעות מדחף דתי לכבוש את העולם,
ומתאפיינות בסממנים תורשתיים ודתיים להתפתח ולהביא יותר ילדים. אבל גם
שם, במדינות הערביות המפותחות יותר, הכל השתנה מהר מאוד ומקבל צורה
אחרת בדומה למתרחש בעולם. אם עד כה בכל משפחה היו עשרה עד חמישה עשר
ילדים, היום יש שניים עד שלושה ילדים.
החברה שלנו הופכת להיות חברה אינטגרלית. הבנקים, התעשייה והמפעלים
קשורים זה לזה מסביב לעולם, ומנהלים קשרי גומלין של העברת חומרי גלם
ותוצרת חקלאית ותעשייתית. מעבר לכך, גם בתרבות ובחינוך כבר יש תלות
הדדית. אם התלות הזאת היא כמו במשפחה, אז היא מועילה ומעניקה ביטחון.
אם התלות אינה מועילה, היא מובילה לגירושין ולאלימות.
במימדים של כדור הארץ, כשמגיעים למצבים שבהם אנחנו שונאים ודוחים
זה את זה, ועם זאת תלויים זה בזה, איך נוכל להתגרש? הטבע קשר אותנו
לכדור הארץ. על פני הקרום הדק, לא נוכל להתגרש ולא לברוח זה מזה. מיום
ליום אנחנו יותר ויותר תלויים זה בזה. בעימותים בין חברות ומדינות
בעבר, לכל היותר היינו הורגים זה את זה. אלא שהיום בגלל הנשק שפיתחנו,
כל עימות עלול להשמיד את כל העולם. כלומר, כולם תלויים בכולם, לטוב
ולרע.
מתוארת כאן בעיה גדולה מאוד, מפני שבינתיים האגו שלנו לא מתמעט ולא
מסכים לפשרות. להיפך, הוא הולך וגדל, ואנחנו לא נעשים חכמים יותר.
המחשבה נאטמת מתוך השנאה ההדדית הגוברת. אנחנו פוחדים שהנשק העצום
שפיתחנו בשילוב עם קנאה, תאווה, כבוד, שליטה ואכזריות, יוביל למצב
שנוכל ממש להשמיד את עצמנו, במימד הגלובלי.
אנחנו רואים שהטבע מביא אותנו לתלות הדדית, שלא נוכל לברוח ממנה,
בניגוד למשפחה שבה אפשר להתגרש זה מזה. אז מה עושים? מוכרחים למצוא
פתרון, והפתרון היחיד הוא פשוט שלום בית. איך מגיעים לזה? לא על ידי
הפעלת לחץ, אלא בהתחייבות של כולנו לשאוף להשלמה הדדית בין כולם, בין
כל העמים וכל המדינות בעולם. מתוך הפתרון הכללי הזה, שבו תלויים
חיינו, ניווכח כי התפתחותנו מחייבת אותנו לסַדר מחדש את חיי החברה ואת
היחסים בינינו, כמו במשפחה. עלינו לבדוק מה כל אחד צריך לעשות כדי
להשלים את צרכי האחרים, איזה חינוך עלינו להקנות למבוגרים ולילדים,
לדור הבא, שיאפשר להם להיכנס לעולם אחר, שכולו טוב, עולם מלא חום,
אהבה ורוך. במקביל עלינו להישמר מפני ניסיונות להסית את חלקי האנושות
אלו כנגד אלו.
מדענים רבים מוכיחים במחקריהם עד כמה העולם עגול ומקושר. נושא
התלות ההדדית מופיע בהרבה מחקרים מתחום החברה והסביבה. מסתבר כי לא רק
שלא ניתן לברוח מהתלות ההדדית בינינו, אלא להיפך, מיום ליום השיתוף
בין אנשים ובין מדינות גדל. יותר ויותר מתברר, שבידוד של מדינה אחת
מאחרות מנוגד לתהליך שהאנושות עוברת מתחילת התפתחותה ועד היום. הרי
לאורך ההיסטוריה, כל ניסיון לפעול במגמת התפתחות המנוגדת לחוקי הטבע,
לא צלח ואף הסב נזק.
אם אני מכיר את חוקי הטבע ולא מקיים אותם, אני מסב לעצמי נזק. כל
הטכנולוגיות והמדעים, שיצרנו בחכמתנו, נועדו להתחקות אחר הטבע. אנחנו
מפתחים כלים כדי לגלות מה עוד יש בטבע ולהשתמש בזה לטובתנו. לכן, ככל
שנדע יותר את חוקי הטבע, במיוחד את אלה השייכים לחברה ולפסיכולוגיה
החברתית, ונממש אותם בינינו בצורה בונה, כך נרוויח יותר. אם לא נעשה
זאת, ניכנס לתהליך גירושין, שיתבטא כמלחמת עולם, מה שעלול להיות קץ
ההתפתחות האנושית על פני כדור הארץ.
"הפסיכולוגיה החברתית" אמורה להביא פתרון למצבנו, וחובתנו ללמוד
אותה. היא עוסקת בטבע האדם וביחסים בין בני האדם על היבטיהם השונים:
יחסים בין הורים לילדים, בין זקנים לצעירים וכולי. ככל שנכיר את טבע
האדם, כך נדע איך לסדר את מערכת היחסים בין האנשים, ונוכל לבנות את
החברה האנושית באמצעות ויתור הדדי, כך שתיטיב עם כולם. נכון שכל אחד
רוצה להיות מלך ושהאחרים יהיו כפופים לו, אך אפשר להגיע למצב, שבו
האדם ירוויח מזה שהאחרים שווים לו, עוזרים לו ותומכים בו. באופן הזה,
הוא יקבל את המצב החדש בצורה הטובה ביותר. כאשר ניווכח שאי אפשר
להתנהג אחרת במערכת שבה כולם תלויים זה בזה, נגיע לשוויון בדרך טובה
שתהיה לנו טבעית.
מובן שהאגו של האדם ימשיך לדחוף אותו להילחם בשינוי, כי האגו תמיד
ירצה לשלוט באחרים, אבל מנגד תהיה גם דעת החברה. עוד נלמד עד כמה
הסביבה משפיעה על האדם ומחנכת אותו, עד כמה היא מסוגלת להחזיק אותו
במסגרת. דעת החברה תשמור עליו ולא תיתן לאגו שלו לפרוץ לרעתה. ואז,
האדם ירגיש בשימוש הטוב של האגו, ועד כמה הוא מקבל טובה מכך, גם
מהסביבה שלו.
דעת החברה, השפעת החברה, היא שצריכה להיות הדומיננטית, ההכרחית
והקובעת. לכן עלינו ללמוד מהי הסביבה ומיהו האדם, מהם יחסי הגומלין
ועד כמה הם משפיעים זה לזה. יחסי הגומלין האלה הם חוקי הטבע, ואנחנו
נכללים בהם. כל אחד מאיתנו חייב ללמוד להיות הפסיכולוג של עצמו, כדי
להבין את מערכות היחסים הבין-אישיות בחברה ואת אופן התנהלותן.
הלימוד צריך להיות לימוד האדם: מיהו האדם? לָמה הוא מתפתח בצורה
כזאת? האם יש לנו יכולת לעמוד נגד ההתפתחות הזאת? נראה שהטבע מקדם
אותנו למשהו חדש, טוב יותר, אלא שעלינו להבין את הסיבות ולזרום עם
ההתקדמות הזאת.
צריך להבין גם מדוע איננו רואים עכשיו את התמונה העתידית. בעבר
ראינו אותה והתפתחנו על ידי הדחף לגלות. היום זה לא כך, ואולי אפילו
ההיפך מכך. אנחנו נכנסים לייאוש, נובלים ולא רוצים יותר דבר. ייתכן
שהמצב הזה רצוי להתפתחות הבאה. זה אומר שעלינו לעזוב את המצב הנוכחי
ולעלות למצב אחר לגמרי.
הסיבה לייאוש, לעייפות ולחוסר האונים היא אי הרצון להמשיך את המצב
הנוכחי ולקיים אותו. אבל בעזרת הלימוד, אנחנו כאילו עוזבים אותו,
מתרחצים, מטהרים את עצמנו, לובשים בגדים חדשים ובאים לעולם החדש. לא
נרצה להיות בקשר עם עולם שלכלכנו אותו, עולם שבו גרמנו רע לעצמנו
ולאחרים.
אם מביטים בעולם שלנו במבט מפוכח, רואים שאין בו משהו שאנחנו
יכולים לקחת איתנו לעולם אחר, טוב יותר. אם הייתי מדמיין עולם יפה, מה
הייתי רוצה לקחת אליו? אם אין לי משפחה, ילדים, חברים או עבודה, מה
הייתי לוקח אם הייתי עובר לעולם אידיאלי? כשאנחנו עושים ביקורת על
מכלול החיים שלנו, מתברר לנו מצב מייאש ברמה כזו או אחרת.
הייאוש קיים, כי אנחנו לא רוצים את מה שיש לנו כאן ועכשיו, ולא
רואים פתרון שיכול לבוא מתוך המצב שבו אנחנו נמצאים. כך מורגש בכל
המדינות, וגם כאן, בארץ ישראל. לא רואים פתרון, לא עם השכנים שלנו ולא
עם החיים שלנו. אנחנו חיים מהיום להיום, אפילו לא מהיום למחר. אנשים
מתחילים להבין שהם חיים מפני שהם חיים.
המצב המתואר הוא מאוד מיוחד. אנחנו עוזבים כנראה את כל הדברים
שבעולמנו, ועוברים למימד חדש, לרמה חדשה של קיום, ממש קופצים מדרגה.
אנחנו נולדים לעולם חדש. עולם שבו מתקיימים חוקים אחרים, שהטבע כבר
התחיל לחשוף בפנינו. חוקים אינטגרליים המשקפים את התלות ההדדית, שבה
כולם קשורים לכולם בעולם עגול, עולם שמתקיים בשוויון ובחיבור.
האם אנחנו רק חולמים על עולם כזה, או שזה מה שמחכה באמת לאנושות?
ובכן, התשובה היא שנהיה חייבים להגיע למצב חדש, אך השאלה היא, האם
נגיע אליו על ידי ההכרה המפוכחת שלנו, או על ידי הכוחות שיחייבו אותנו
לזה. אם נלמד את כל חוקי התהליך, נדע איך לעבור בו ממצב למצב בצורה
חלקה והוא יהיה לטובתנו.
נהיה חייבים ללמוד את החוקים הללו, מפני שבכל ההתפתחויות הקודמות,
התפתחנו על ידי כך שהטבע דחף אותנו מאחור, באמצעות רצון חדש שהוא עורר
בנו. היום הגענו למבוי סתום, ללא רצון חדש שיפתח בפנינו את הדרך. לכן
נצטרך בעצמנו לחקור מה הצעד הבא, מה מטרתו ואיך עלינו לממשו. כשנפתח
את השער לחיים החדשים, נוכל לחזות בהם. יהיה עלינו גם לייצר את
האמצעים שבעזרתם נחיה את החיים החדשים האלה.
אם כך, בניגוד להתפתחות היצרית שאפיינה את הדורות הקודמים במעבר
ממצב חברתי אחד למצב חברתי אחר ולמבני חברה שונים, כעת עלינו להתפתח
בצורה הכרתית, תוך הבנת הטבע והאופן שבו החוקים שלו פועלים עלינו.
כשנממש את החוקים הללו, מתוך מודעות לתהליך ומתוך הכרה מפוקחת על
עצמנו ועל החברה האנושית, נעבור למצב החדש. אנחנו מיילדים את
עצמנו.
התהליך מחייב אותנו להתעלוֹת, להתבונן עליו מלמעלה, כי תהליך כזה
לא קרה לנו קודם. תמיד זרמנו, ניצלנו הזדמנויות, השתתפנו במהפכות. אבל
היום יש צורך לעלות ברמת המודעות, למעלה מהחיים היום-יומיים שלנו,
לראות את כדור הארץ ואת החברה האנושית מלמעלה, בצורה גלובלית, ומנקודת
מבט זו, להתפתח הלאה. זו פעם ראשונה שהטבע דורש מכל אחד ואחד מאיתנו,
ומכולנו יחד כחברה, להגיע לידיעה ברורה של: מי אנחנו, באיזה עולם
אנחנו נמצאים, ולאיזה מצב אנחנו מתפתחים. זו פעם ראשונה שנדרש מאיתנו
להיות "אדם", המבין ומכיר את מהות החיים.
מכאן, שהלימוד שלנו נועד לעזור לנו לשנות את חיינו ולהעלות אותם
לרמה חדשה, לשלמות. כשלומדים את נפש האדם, או כשלומדים במדע את הדומם,
הצומח והחי, וגם את האדם בתוך התמונה הזאת, מתבררים החוקים. מתוך הבנת
החוקים הללו, אנחנו מתקדמים. זה מה שנקרא, "הטבע". אנחנו חלק מהטבע,
ולא מחוצה לו. אנחנו תוצאה מהתפתחות הטבע.
הפסיכולוגיה החוקרת את התנהגות האדם היא כיום ענף חשוב במדע, והיא
התפתחה רק לפני מאה שנה. מאז, התחלנו להרגיש שיש בנו יכולת להתפתח
בצורה מיוחדת, אישית, הכרתית. התחלנו לבדוק מי אנחנו, לאן אנחנו
הולכים, איך אנחנו מתייחסים לאחרים, ומדוע.
מדע הפסיכולוגיה, שמבוסס על בירור חוקי הטבע בהתנהגות האדם, הוא
אחד הכלים שיעזרו לנו לבנות שלום בית. כל החוקים ברמת הדומם, הצומח
והחי, בין אם בתחום הפיזיקה, הבוטניקה או הזואולוגיה, הם בירורים של
חוקי הטבע. וכך גם הפסיכולוגיה, שבעזרתה אנחנו מבררים את טבע האדם
ולומדים עליו.
כשאנחנו מתבוננים בילדים שלנו, אנחנו רואים איך הם מתפתחים משנה
לשנה. הטבע שלהם הוא שמתפתח בהם. בכל שנה, האדם עובר התפתחות.
ההתפתחות היא פיזיולוגית, פסיכולוגית ומנטאלית, והיא כוללת שינויים
בהבנה, בהכרה, ובהתנהגות. והכול על פי חוק ההתפתחות של הטבע.
אנחנו יודעים להגדיר את שלבי ההתפתחות של הילד. מה עליו לדעת
בגילאים שונים, ומה אמורים להיות הנתונים הפיזיים שלו בכל גיל. חוק
ההתפתחות ידוע לנו. אנחנו מכירים את הדינמיקה, את התהליך, את החוקים,
וזה הטבע. אי אפשר להתנהל אחרת, כי זה טמון באדם ומתפתח בו.
האדם לומד את חוקי הטבע, והוא חלק מהטבע. יש בו "מנוע" שמפתח אותו
במשך שנות חייו, ולמעשה מפתח את כל החברה יחד כקבוצה במשך כל
ההיסטוריה. במבט לאחור, אפשר לחקור למה התפתחנו באופן מסוים לאורך
השנים והתקופות, מה היה המניע שלנו להתפתחות.
לְמה הדבר דומה? לילד, שיש בו נתונים שמתפתחים כל הזמן. או למשל,
כשגור קטן נולד, הבעלים שלו יודע איך הוא צריך להתפתח, וכשמשהו לא
ברור, הוא לוקח אותו למומחה שיודע, לווטרינר. זו דוגמה למה שנקרא, חוק
טבע. בחברה האנושית, חוקיות ההתפתחות נקראת "סוציולוגיה". אנחנו עדיין
לא כל כך מבינים את חוקי ההתפתחות של החברה האנושית, כי המדע הזה חדש.
אבל ככל שיודעים יותר, רואים שהם מתקיימים כחוקים לכל דבר.
בתוך המין האנושי יש התפתחות פנימית, חברתית, לפי הנתונים הפנימיים
שלו. החוקים מכוונים את האופן שבו הוא מתפתח, שבו הוא בונה את החברה
ואת עצמו והכול טמון בו. הזמן שפועל על הנתונים הפנימיים האלה מפתח את
המין האנושי בצורה הזאת.
הרי ברור שצריך להאכיל את הילד ולטפל בו, ואז נראה איך הוא מתפתח
משנה לשנה. אבל לא האוכל הוא שמפתח את הילד. האוכל רק מזין את האפשרות
של הגֵנים להתפתח ולהביא אותו להיות אדם. מטיפת זרע ומביצית נולדו לנו
ילדים, האם אנחנו קבענו זאת? האם זה במקרה? ידוע מראש שמהזרע והביצית
יתפתח גוף, שייוולד ויהיה אדם. המידע שקיים בגנים, הוא שמתפתח, על ידי
המזון החיצוני. הכול מתנהל לפי חוקים, החלים גם על החברה האנושית.
הטבע הוא משהו שמתפתח, וההתפתחות חלה על הכול, על הדומם, הצומח,
החי והאדם. כולנו נמצאים בהתפתחות. ראשית התפתח כדור הארץ, אחר כך
הצומח, אחריו החי ולבסוף האדם. זה התחיל במפץ הגדול והמשיך להתפתח על
ידי התחברות. ההתחברות בין החלקים הופכת אותם ליותר ויותר מאוחדים
ומיוחדים, גם בכמות וגם באיכות. ממצב הדומם מתחיל מצב חיים אחר,
חלקיקים מתחילים לצמוח בדרגת התפתחות נפרדת ומגיעים לדרגת הצומח. מכאן
נמשכת ההתפתחות ומגיעה לדרגת החי, שמתפתח עוד יותר, עד לרמה שלכל יצור
חי יש התפתחות משלו. ולבסוף מתפתחת דרגת המדבר.
השאלה היא, האם יש בהתפתחות הזאת חוקיות? ובכן, החוקים האלה
קיימים, אנחנו רואים זאת מהעבר. אמנם אנחנו לא מבינים אותם, אבל זה לא
אומר שהם לא נמצאים, הם קיימים.
האדם מסתכל על הטבע כמדען, ולומד איך הטבע מתפתח, ואיך הוא מפתח את
האדם כחלק ממנו. מי זה האדם? עם כל החכמה שלו, האם הוא יכול לצאת
ממסגרת הטבע? האדם נמצא במעין בועה שנקראת יקום, ולומד היכן הוא נמצא
ואילו חוקים נמצאים בתוך הבועה האינסופית הזאת. אין סוף, אין גבול
ואין עומק לכל החכמה שבטבע. אנחנו בסך הכול מגרדים קצת ממנה,
והפירורים האלה הם המדעים שלנו. אנו חיים בתוך הבועה, לומדים קצת על
עצמנו ולא יודעים איך לנהל את חיינו, כי אנחנו לא לומדים על עצמנו
מהטבע. לכן ודאי שחייבים ללמוד את החוקים האלה, וטוב שהרגשה רעה דוחפת
אותנו להכיר את הטבע, לפחות כדי להיטיב עם עצמנו.
אנחנו לומדים על חוקיות ההתפתחות שלנו רק מתוך חקירת העבר. מתוך
הסתכלות על העבר אנחנו יכולים לראות ולנתח תהליכים וסיבותיהם, וזאת
בעזרת כלים של פילוסופיה, סוציולוגיה ושל פסיכולוגיה. אנחנו לא רואים
לעתיד, אבל מתוך המצב הקיים, ניתן לאמוד לאן התהליך הזה מוביל אותנו.
הלמידה היא תמיד לפי אומדן. מהעבר נלמד את העתיד. זה נקרא התחקות אחר
הטבע.
לסיכום, על כולנו להסכים, שאנחנו בתוך הטבע, שאפשר לתאר אותו
כבועה, ככדור שבו אנחנו חיים. בכדור הזה קיימים חוקים מוחלטים, שאנחנו
כפופים להם. כשחוקרים את חוקי הטבע, חלק מהם אנחנו תופסים ומגלים
לעצמנו, וזה נקרא המדע. כמובן שנותרים 99.9% שעדיין איננו יודעים,
ואיננו יכולים לגלות.
ידיעת חוקי הטבע עוזרת לנו לבנות חיים טובים. יש לנו בבית
טלוויזיה, אינטרנט, מכונת כביסה ומייבש כביסה. זה מה שפיתחנו, לעומת
אדם שחי בכפר נידח, שואב מים, מבשל על מדורה ומכבס את בגדיו ביד.
אנחנו מבצעים את כל הפעולות האלה במהירות, בלי שום בעיה. יש לנו בבית
את כל האמצעים לכך, ולכן מתאפשר לנו לעשות דברים נוספים, שבחיי הכפר
לא היינו מסוגלים לעשות. זאת אומרת, התפתחות החברה מפנה את האדם לכל
מיני עיסוקים, עבודות ותחביבים, שאינם הכרחיים לקיומו.
וכאן עולות מספר נקודות למחשבה: אם הגענו לחיים כל כך מפותחים, למה
באותה מידה, הגענו לחיים כל כך אכזריים, ריקים מתוכן, עד כדי התעוררות
תחושות של ייאוש, חוסר ביטחון, פחדים וחרדות? מה עשינו בזמן הפנוי
שתרמו לנו הטכנולוגיה וההתפתחות החברתית? הרי יכולנו לייצר לעצמנו
תוספת חיים כל כך יפה, אבל במקום אותו שקט ורוגע שיכולנו לקבל, הפכו
חיינו ל"ג'ונגל" אחד גדול, איך זה קרה? למה בזבזנו את הזמן ואת הכוח
שלנו ליצירת חיים כל כך מבולבלים וקשים?
אולי עכשיו, עלינו להגיע לחיים אחרים לגמרי. לצאת שוב מה"ג'ונגל"
לכפר, שבו נעבוד למען מה שבאמת דרוש כדי לספק לעצמנו את הדברים
הנחוצים לנו. ואז נצטרך לעבוד רק שעתיים ביום, ובכל יתר השעות נבלה
ונמלא אותם במה שיעשה לנו טוב, במה שבאמת נחוץ להתפתחות האדם שבנו.
אולי כך נוכל לשפר את חיינו.
עד כאן ניסינו לתת מבט כללי על מה שעברנו לאורך ההיסטוריה,
מהתפתחות הרצונות שבנו ועד לאן שהגענו. הרצונות שהובילו את התפתחות
האנושות הפכו להיות רצונות גלובליים, שסגרו עלינו והפכו אותנו לתלויים
זה בזה. הם גרמו לנו להיות כמשפחת אחת, אבל כזו שנמצאת ממש במשבר עקב
היותנו מנוכרים זה לזה. המשבר הוא ב"משפחת האנושות". אם ניצור סדר חדש
למשפחת האנושות, נצא מהשבר שאנו שרויים בו. לכן אין לנו ברירה, אנחנו
חייבים להגיע להידברות ולהבנה הדדית במימדים גלובליים.
פרק 2
מהתפתחות עיוורת להתפתחות מודעת
מה אדם צריך לעשות כדי להיות מאושר?
ההיסטוריה מראה לנו שחיינו משתנים מדור לדור. במאה הקודמת אנשים
גרו בכפרים ובעיירות קטנות והיו קשורים למקום המגורים שלהם. היום,
לעומת זאת, עובדים בעיר אחת וגרים בעיר אחרת. מקום העבודה ומקום
המגורים נתונים לשינוי בכל רגע. המחשבה, הגישה לחיים, הכול דינמי,
הכול שונה. מי שהחל את חייו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, וחי גם
במאה ה-21, רואה איך העולם ממש השתנה. בשונה מכל חלקי הטבע, כמו החי
והצומח, שבהם כמעט ולא חלים שינויים במשך מאות שנים, בני האדם עוברים
לאורך הדורות, ואפילו בתוך דור אחד, התפתחות גדולה מאוד בכל תחום.
מדוע אנחנו עוברים שינויים מדור לדור? האם לא מספיק שחיים וממשיכים
מדור לדור? מה מטרת ההתפתחות הזאת?
אנחנו עדיין לא רואים מה הצורך בהתפתחות שלנו, ולאן אנחנו מתפתחים,
אבל אנחנו כן יכולים לדבר על האופן שבו מתבוננים בתהליך הגדילה של
האדם. אנחנו רואים איך תינוק צריך לגדול כדי לחיות בבגרותו חיים טובים
ומלאים, להשיג את חפצו, לשנות את חייו. שתהיה לו משפחה, צאצאים, שבהם
הוא רואה את ההמשכיות שלו, ולהם הוא משאיר את כל מה שרכש, והם למעשה
ממשיכים את חייו. כאשר התינוק נולד, הוא עדיין לא כשיר לחיים. עליו
להתפתח כדי להשיג שכל, כוח ורגש, עד שהוא מתאים לדרגת הבנת החיים וסדר
החיים, ויכול לגרום לשינוי בחיים.
ואולי הדבר נכון גם לגבינו, שכל אותן אלפי שנות התפתחות שעברנו הן
בעצם כמו אורך חיי אדם אחד, כך שבכל שלב של ההתפתחות, אנחנו מתקדמים
כמו תינוק, שמתקדם משנה לשנה.
בחיים שלנו, אנחנו מולידים את ילדינו ויודעים לאן הם מתפתחים,
ובהתאם גם יודעים איך לספק להם את הדרוש להתפתחותם, אמצעים להתפתחות,
כמו משחקים ותרגילים. אנחנו בונים להם חברה מסוימת שתפתח אותם. אבל
אנחנו לא יודעים לאן אנחנו מתפתחים, ולכן גם לא מייחסים חשיבות
להתפתחות הדורות, כאילו ההתפתחות מדור לדור מתרחשת באופן מקרי.
הדבר דומה להורים שהיו מסתכלים על ילדם, ולא מבינים איך ומאין הוא
נולד ולשם מה, איך לחנך אותו, אילו תרגילים לתת לו, האם להכניס אותו
לגן ילדים, לחברה? אנחנו כביכול לא יודעים דבר על התינוקות שלנו. אם
כך, באיזו צורה יגדל התינוק? התינוק יגדל בצורה אקראית. אלא שהדחפים
שיש בו מהטבע לא מספיקים כדי לדחוף אותו לדברים שהוא זקוק להם כאדם,
כי טבעו של העולם שלנו הוא מדרגת החי. ולכן אנחנו מספקים לו הרבה ידע,
רגש, תרגילים, מוזיקה, ציור, חינוך, קריאה, כתיבה, הכול. כלומר, אנחנו
מוסיפים לו את דרגת האדם, המְדבר, ולמעשה הוא גדל אל תוך עולם שאנחנו
יצרנו.
לעומת זאת, האם כשהאנושות מתפתחת מדור לדור, האם יש מי שדואג
שתתפתח נכון? המציאות מראה לנו שכשאנחנו מתפתחים מדור לדור, כל דור
שמתפתח יותר, נעשה כביכול אומלל יותר, כי חסרים לו יותר מילויים. מצד
אחד אנחנו רוצים יותר טכנולוגיה בחיים שלנו, ומצד שני אנחנו מרגישים
יותר ויותר ריקנות פנימית, עד שהיום הגענו למצב שבו אנחנו שואלים, למה
הגענו, מה השגנו ומה נתנה לנו כל ההתפתחות שלנו.
הגענו לחלל, שלחנו חלליות למאדים, נחתנו על הירח, אבל כבר לא
מדברים על כך, מפני שזה הפך לדבר מובן מאליו. אנחנו יכולים לעשות הכול
על פני כדור הארץ, ומה איתנו? רק עם עצמנו אנחנו לא יודעים איך לנהוג
כדי שיהיה לנו טוב. אנחנו שרויים במשבר גדול, משפחות מתפרקות, שיעור
המתגרשים עולה, הילדים סובלים, ההורים סובלים, ובחברה עצמה יש טרור,
סמים. לאן נעלמה שמחת החיים שלנו? היכן מצב הרוח הטוב שהיה לנו? כיום
הייאוש הפך להיות המחלה הנפוצה ביותר בעולם. אם נתבונן על האנושות כעל
תינוק, כעל אדם אחד, נראה שאין לאנושות הורים טובים, שדואגים לה
ומלמדים אותה איך להתפתח.
לעומת זאת, אם נתבונן בטבע, נראה שהטבע דואג מאוד לכל פרט ופרט שבו
כדי לפתח אותו נכון. לנו כהורים, יש אהבה גדולה לילדינו, אנחנו רוצים
לתת להם כל טוב. כל חיינו אנחנו משקיעים בהם, ומפתחים בשבילם מערכות.
העולם כולו עובד רק כדי לקדם את הילד, כדי שיהיו לו חיים טובים יותר.
אבל אנחנו לא מצליחים בכך, על אף שהטבע מספק לנו את כל האמצעים
הדרושים. הטבע נתן לנו אהבה, שכן בלי אהבה לא היינו שמים לב לילדינו.
אבל האהבה שלנו אליהם דומה לאהבה שיש בחיות לצאצאים שלהן. זה אומר,
שהטבע דואג להתפתחות של כל פרט ופרט, ומתייחס לכל הפרטים האלה, לכל
הבריות, בצורה מאוד מיוחדת. מצד אחד, הטבע, הוא שמקדם אותם לגדול
בצורה בטוחה, יפה וטובה, ולכן מערכת הטבע מפעילה בהורים אהבה גדולה
לילדים, אהבה יצרית. ואין לנו ברירה, אנחנו חייבים לדאוג להם. מצד
שני, אנחנו לא מצליחים להעניק להם חיים טובים.
אם נתבונן בפרי העץ, נראה, שבתחילה הוא בוסר, הוא לא מושך, לא
טעים. ניתן לזהות זאת לפי הריח, הטעם והצורה שלו. אבל לאט לאט כשהפרי
גדל ומבשיל, דווקא בסוף הבשלות שלו הוא יפה, מריח טוב, הטעם שלו טוב
והוא מוכן לאכילה, ואינו מהווה סכנה לקלקול קיבה כמו פרי שהוא בוסר.
ומתוך ההתבוננות הזו, אנחנו מתחילים לחשוב, שאולי גם אנחנו דומים
לאותו פרי שעל העץ. אנחנו עוברים עכשיו צורות התפתחות, שעוד לא הגענו
לסיומן. עוד לא הגענו לבשלות. ולכן אנחנו דומים לתפוח ירוק, קשה
וחמוץ, שאם לא היינו מכירים את סיום ההתפתחות שלו, לא היינו יודעים
שיצמח ממנו אחר כך משהו יפה.
כך ניתן לומר גם על האדם. האדם בילדותו הוא חלש ואינו יודע דבר.
חולפות כעשרים שנה עד שהוא גדל, ורק אז הוא כשיר לחיים, יודע ללמוד
וליישם ו"להפוך עולמות". לעומת זאת, אם ניקח חיה כלשהי, שהתפתחותה
מסתכמת בכמה שבועות אחרי הלידה, רואים שהיא לא מתקדמת הרבה מעבר לכך,
היא נשארת חיה, שיודעת רק איך לדאוג לעצמה בצורה אינסטינקטיבית, אבל
אינה משנה את עצמה ואת העולם.
אם כך, אפשר לסכם שההתפתחות שלנו היא התפתחות הדרגתית, כמו פרי או
יצור חי, שנמצא בתחילת התפתחותו בצורות מקולקלות כביכול, חמוצות,
ובסוף הדרך הופך למתוק. וככל שהוא מתפתח במשך יותר זמן, כלומר עובר
בהתפתחותו הרבה מצבים, בהתאם לכך גמר התפתחותו משובח יותר, והוא מגיע
להישגים גדולים יותר. אם נרכז את כל הצורות שאנחנו לומדים מהטבע
לתמונה אחת, נוכל לומר, שבסך הכול אנחנו עוברים התפתחות מאוד מיוחדת.
מדור לדור אנחנו מתפתחים כיצור אחד, שנמצא עדיין בשלבי ההתפתחות
הקודמים שלו, ולכן אנחנו נמשלים ל"חמוצים", לפרי בוסר, ונראים עדיין
לא מוצלחים. אבל בטוח שגמר ההתפתחות שלנו יהיה טוב, צורתנו תהיה טובה,
יפה, מושלמת. כי בסך הכול, אנחנו רואים, שמכל דרגות הטבע, הדומם,
הצומח והחי, מין המדבר הוא הגבוה ביותר, האדם הוא נזר הבריאה.
לכן התפתחות האדם היא הארוכה ביותר. המצבים שהוא עובר מתחילת
ההתפתחות ועד סופה הם הקיצוניים ביותר, וכלל לא נראים שייכים לאותו
מין בהתחלה ובסוף. אם נתבונן לקראת מה הטבע מפתח אותנו, נוכל להגיע
למסקנה על עצמנו, ועל היחס של הטבע אלינו, רק בתנאי שנראה את הסיום
כמו עם התפוח. כי כשאנחנו רואים את התפוח בשלבי ההתפתחות הראשונים
שלו, אנחנו חושבים שאין בו שום תועלת. רק בסוף התפתחותו ניתן לראות עד
כמה החכמה הגדולה שבטבע פיתחה אותו לדבר כל כך יפה, טעים ומתוק. לכן
לפי אותו חוק ההתפתחות הכללית, אנחנו רואים שגם עלינו חלים אותם דפוסי
התפתחות, ומטרת ההתפתחות שלנו היא ללא ספק להביא אותנו בתום התפתחות
הדורות למצב טוב, יפה, בריא, שלם, מתוק. כלומר, בסוף ההתפתחות, אנחנו
מגיעים למצב המושלם.
מה יכול להיות המצב המושלם? אם אנחנו מתפתחים בהדרגה על ידי הטבע,
כך שבכל דור אנחנו רוכשים יותר רגש ושכל, רוכשים יותר ויותר את הטבע
ואת הבריאה כולה, מתעלים מעל הכול ויכולים לקלוט ולשלוט יותר, אז
כנראה ההתפתחות הסופית שלנו היא שהאדם יגיע לדרגה העליונה ביותר
במציאות.
אם כן, על ידי מה אנחנו מתפתחים, מהם כוחות ההתפתחות שלנו? אם נקיש
מהפרט לכלל, נראה שההתפתחות יכולה להיות כמו של ילד, שמתפתח על ידי
הדחפים שמתעוררים בו מצד הטבע. כלומר, אם אין סביבו גורמים חיצוניים
אנושיים, הוא יתפתח כחיה, הוא לא יידע איך להתעסק בדברים שהאנושות
עיצבה בשבילו. אם לא נכניס אותו לחברה, לחברת ילדים, הוא לא יידע איך
להתנהל עם בני אדם, איך לשחק איתם, איך להיקשר אליהם, איך להשתמש בהם,
ואיך לעזור להם ולהיעזר בהם. על פי הסביבה שבה הוא חי, נקבעת צורת
ההתפתחות שלו.
לכן כאשר אנחנו מארגנים סביבו חברה, כמו גן ילדים, בית ספר,
מחנכים, משחקים למיניהם, כלומר, אבא ואימא שכל הזמן משתדלים לקדם
אותו, לא על ידי דחף שיש לו מצד הטבע, אלא על ידי גירויים מהסביבה,
שמושכים אותו קדימה להתפתחות, רק אז אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות
שלו בהרבה. אנחנו יכולים ללמד אותו מוסיקה, ציור, פיסול, ריקוד,
להשתמש במחשב ובעוד הרבה אמצעים. ההתפתחות שלו היא בתנאי, שאנחנו
מביאים לו את אמצעי ההתפתחות שלא הטבע יצר אלא האדם.
מכאן, שיש שני כוחות התפתחות. התפתחות אחת היא על ידי הכוח הדוחף
אותנו מאחור, מצד הטבע, והכ
