רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו - ישיבת ברכת משה

נכתב ע"י תלמידי הישיבה

1 מעלה אדומים -כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה

www.ybm.org.il

ופרק מאכלות אסורותרמב"ם הלכות

אביחי בוך

פתיחה

הרמב"ם מונה מצות לא תעשה אחת: "שלא לאכול דם".

בספר המצוות )לא תעשה קפד( הרמב"ם כותב כי מצוות לא תעשה זו מפורשת בפסוק "...וכל דם לא

תאכלו" )ויקרא ג יז, וכן ויקרא ז כו(.

ונים ואיסור שיש בכל סוג. ה הרמב"ם עוסק בסוגי הדם הש –בהלכות א

יד הרמב"ם עוסק בדרך הכשרת הבשר ואיברי הבהמה והעוף מן הדם. -בהלכות ו

כא הרמב"ם עוסק בדינים ובמקרים שונים הנלמדים מאיסור הדם ומהכשרת הבשר –בהלכות טו

והאיברים.

לכה ז(, בדין דגש מיוחד יש לשים בפרק זה לדיני החליטה אשר מופיעים בדיני הכשרת הכבד )ה

אכילת בשר חי )הלכות ט, יב(, ובדין חליטה לאחר המליחה )בהלכה י(. את שיטת הרמב"ם בחליטה

העולה מדינים אלו נבאר בהרחבה בהלכה יב.

הלכה א

מביא חטאת קבועה. ודבר מפורש -חייב כרת; בשוגג -האוכל כזית מן הדם: במזיד

וף בלבד, בין טמאין בין טהורין, שנאמר: בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה וע

"וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם, לעוף ולבהמה" )ויקרא ז כו(, וחיה בכלל בהמה,

ה(. אבל דם דגים -שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו ]...[ איל וצבי ויחמור" )דברים יד ד

דם דגים וחגבים אין חייבין עליו משום דם. לפיכך, -וחגבים ושקצים ורמשים, ודם האדם

מותר. ודם חגבים ודגים טמאים אסור, –מותר לאכלו; ואפילו כנסו בכלי ושתהו -טהורים

חלב בהמה טמאה. ודם שקצים כבשרן, כמו שביארנו )לעיל -משום שהוא תמצית גופן, כ

י(-ב ט

לא אם כן יש בו "דגים וחגבים וכו'. א"א אלא שאסרוהו במכונס מפני מראית העין א: השגת הראב"ד

קשקשים".

הרמב"ם פוסק כי מותר לשתות גם דם דגים וחגבים טהורים הכנוס בכלי, אך הראב"ד פוסק שרק אם

ניכר שזהו דם טהור כגון שיש בדם הדגים קשקשים של דגים. המקור למחלוקת נמצא בגמרא )בבלי

מברייתא המתירה את הדם, דם דגים שכנס אסור", הגמרא מקשה על רב -כריתות כא, ב(: "אמר רב

ומסקנת הגמרא היא כי דברי רב נאמרו כשאין בהם קשקשים, ודברי הברייתא שהתירה נאמרו כשיש

בהם קשקשים.

המגיד משנה )כאן( והבית יוסף )יורה דעה סו ט( פירשו, שלפי הרמב"ם הגמרא מחלקת בין דגים

קשקשים( ורב דיבר על דם של דגים טמאים לטהורים, הברייתא עסקה בדם דגים טהורים )שיש להם

טמאים ולכן אסרו, ודחו דעתו, כיון שפירושו לסוגיה דחוק, משום שהגמרא יכלה לכתוב במפורש

http://www.ybm.org.il/

http://www.ybm.org.il/



שהחילוק הוא בין דגים טמאים לדגים טהורים. ומשום כך הם פוסקים )שולחן ערוך, יורה דעה סו ט(

עצמו קשקשים להיכר שזהו אכן דם דגים כראב"ד וראשונים נוספים שהחילוק הוא אם יש או אין בדם

טהורים, משום שללא היכר זה יש חשש למראית עין.

הלכה ב

-אסור מדברי סופרים אם פרש, ומכין עליו מכת מרדות. אבל דם השיניים -דם האדם

רד את הדם ואחר כך אוכל שהרי גו -בולעו ואינו נמנע. הרי שנשך בפת ויצא עליה דם

. פרש

הכוונה לגרד בפת את המקומות שיש בהם דם השיניים, עד שלא יישאר דם בפת, –הדם" "גורד את

ולא יעבור על איסור דרבנן לאכול דם האדם שפירש.

דם האדם אסור מדברי סופרים מפני "מראית העין" )טור ושולחן ערוך, יורה דעה סו י(.

הלכה ג

ה או התזת הראש כל זמן שיש בו אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחיר

אדמדומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא. אבל

הדם השותת בתחילת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם

ם הקילוח הוא הדם שהנפש יוצאה אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים; שד -לפסוק

.בו

בהלכה זו מבאר הרמב"ם כי לא בכל דם היוצא מבהמה חיה ועוף יש חיוב כרת, אלא רק על "דם

ת מסוימת יגרום לבעל הנפש שהנשמה יוצאת בו", דהיינו על סוג יציאת דם אשר אם יצא כך דם בכמו

החיים למות.

של סימני הבהמה, הכוונה לחיתוך או דקירה בסכין, 1על פי פרשני המשנה והראשונים, –"נחירה"

דהיינו כלי הדם והנשימה מנחירי הבהמה ועד החזה, באופן שדומה לשחיטה, דהיינו שהצינורות

האחראים על אספקת האוויר למערכת הנשימה של הבהמה נחתכים, והבהמה נחנקת. אם, בדומה

שפע, זהו דם לשחיטה, בו בזמן נחתכים גם וורידי דם מהם יוצא דם הנפש בקילוח, דהיינו הדם נוזל ב

שחייבים עליו כרת.

. והאוכל דם שנמצא בלב עצמו )ר"ן על הרי"ף חולין לט א(הדם שהתקבץ ללב, והוא דם האיברים

בשעת השחיטה חייב כרת, משום שעיקר החיים תלויים בלב, בדומה לדם הקילוח שהנשמה יוצאת בו

אין בדם האיברים שלהם חיוב כרת.ובניגוד לדם שאר האיברים שאין עיקר חיות הבהמה תלויה בהם ו

על הדם המתקבץ חייב כרת, משום שהוא הדם –אמנם גרסת רש"י והיא הגרסה שלפנינו, הפוכה

שזורם אחר כך בעורקים המוגדר כדם הנפש שהנשמה יוצאת בו, ועל דם הלב עצמו אין חיוב כרת

ודינו ככל דם האיברים .

הלכה ד

עיין לדוגמה במקורות הבאים: רש"י בבא קמא עח ע"ב, חולין יז ע"א וחולין פה ע"ב, ברטנורא בבא קמא ז ה 1

"ה "מתניתין השוחט" וחולין ה ג, תוספות נזיר כט ע"א, ר"ש טהרות א ד, חידושי הרשב"א חולין יד ע"א ד

ומאירי חולין ל ע"ב ד"ה "אמר המאירי".



ם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב דם התמצית ודם האיברין, כגון ד

אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית לוקה, -בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד

שנאמר: "וכל דם לא תאכלו" )ויקרא ג יז; ז כו(, ובחיוב כרת הוא אומר: "כי נפש הבשר

. בו אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה -בדם היא" )שם יז יא(

בהלכה זו מבאר הרמב"ם את סוגי הדם אשר אמנם אסורים באכילה מן התורה, אך אין חייבים כרת

על אכילתם, משום שהתורה חייבה כרת רק על דם הנפש שהנשמה יוצאת בו, כמבואר לעיל.

-"דם האיברים" 2הכוונה לדם היוצא מהבהמה אחר שכלה דם הנפש לקלח. –"דם התמצית"

, אמנם )כריתות ה א(אותן מונה הרמב"ם לדם האיברים הן בעיקר על פי לשון המשנה הדוגמאות

. ייתכן כי )כריתות כא ב(הרמב"ם מוסיף את "דם הכליות", על פי לשון הברייתא המובאת בגמרא

המשנה לא מנתה את דם הכליות שמא משום שהוא האיבר היחידי אשר אין להכשרתו הלכות

ך הפרק.מיוחדות, כמבואר בהמש

. )מגיד משנה(דם ביצי הזכר, שהוא דם האיברים, אך דם ביצי עוף אינו אסור מן התורה –"דם ביצים"

)הרב קאפח, ויש מפרשים על פי פירוש הרמב"ם למשנה שזהו דם ביצי העוף והוא אסור מן התורה

.הערה ח(

באיסור כרת, כמבואר הוא דם האיברים לפי הרמב"ם, אך דם הלב עצמו אסור –"דם המתכנס ללב"

בהלכה ו.

ריבוי הדם הנמצא בסמפונות שבכבד, ודינו כדם האיברים, ולכן צריך לקרוע את –"דם הנמצא בכבד"

3הכבד כשרוצים להכשירו מדמו.

הלכה ה

-הרי דמו כדם הילוד. לפיכך, הדם הנמצא כנוס בתוך לבו -השליל הנמצא במעי הבהמה

. הרי הוא כדם האברין -מו חייבין עליו כרת; אבל שאר ד

"א"א וכן דם היוצא מבית שחיטתו, שהוא מן הריאה ומן הכבד". :השגת הראב"ד

המגיד משנה מבאר כי לדעת הרמב"ם אין חייבים כרת אלא על הדם הכנוס בתוך לב השליל, מפני

רים של אמו שהשליל אינו טעון שחיטה, ולכן נחשב כל דמו, אף דם אשר יצא ממנו בקילוח, כדם האב

)עובר ירך אמו(, שהרי בשחיטת האם לא יוצא דם מן הוולד, ואין חיות האם תלויה בדם השליל,

הנחשב כאבר מאיברי אמו.

עיין בין היתר במקורות הבאים: תלמוד בבלי כריתות כב ע"א, פירוש המשניות לרמב"ם כריתות ה ג, רא"ם 2

דברים יב כד, מלבי"ם ויקרא טז יד.

עצמו אשר אינו אסור מן יש מקום לדייק מלשון הרמב"ם כי דם הנמצא בכבד בא למעט את דם איבר הכבד 3

התורה, משום שהכבד עצמו הוא דם ואף על פי כן התורה לאכול את הכבד, וחכמים גזרו לאסור דם היוצא מן

הכבד, כך מבאר הב"ח )יורה דעה סז ח ד"ה "ומה שכתב וחומץ"( את שיטת הרמב"ם, וזאת בדומה לסברה

ח(. אימוץ סברה -ן בהמשך בדיני הכבד בהלכות זהיסודית של שיטת רבנו תם ושל הרשב"א לעניין הכבד )עיי

זו לשיטת הרמב"ם יכולה לסייע בהבנת מספר דינים בפרק זה, אך אין זה ברור כי הרמב"ם מודה לסברה זו

)לכאורה ניתן לטעון כי דם איבר הכבד עצמו אסור בכרת בדומה לדם הלב, אך הרמב"ם לא כתב זאת

אמנם נראה כי פרי מגדים )שפתי דעת סז יג, ובעוד מקומות( חולק במפורש כמו שפירש דין זה בדם הלב(.

וסובר כי דם הכבד אסור מן התורה לפי הרמב"ם, ונראה כי הוא לא מבחין בהלכה זו בין דם הכנוס בסמפונות

שבכבד לדם הכבד עצמו.



לפיכך יש לבאר כי כוונת הרמב"ם המשווה בהלכה זו את דם השליל לדם הילוד, לדם הילוד לאחר

לא דם האיברים, מכל מקום חייבים שחיטתו ולאחר שכל דם הקילוח יצא ממנו, ואף שלא נותר בו א

כרת על הדם הכנוס בליבו.

יש לבאר כי אין חיוב כרת על דם הקילוח היוצא מן השליל כשהורגים אותו כיון שהולכים לפי מה

, ובאותה שעה חיותו תלויה באם ובדמה, מאחר )עיין ביד המלך כאן(שהיה בשעה שהיה מעי אימו

כן אין החיות תלויה בדם היוצא ממנו ואין הוא דם הנפש. אמנם חיותו ואין הוא נושם בכוחות עצמו, ול

העובר כן תלויה בלבו, כי אם ליבו יפסיק לתפקד הוא ימות, ולפיכך יש חיוב כרת על הדם הכנוס בלבו.

והוסיף המגיד משנה שדברי הראב"ד סתומים, ולא ברור אם הוא חולק על הרמב"ם, ולדעתו יש חיוב

וצא מבית השחיטה, או שהוא מסכים לדבריו, שאין חיוב כרת אפילו על דם היוצא כרת גם על דם הי

מבית השחיטה, משום שדם היוצא מבית שחיטתו הוא דם האברים הבא מהריאה ומן הכבד.

הכשרת לב –הלכה ו

קורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו. ואם בשל הלב ולא -הלב, בין לצלי בין לקדרה

4.ם היה בו כזית דם, חייב עליו כרתא –אחר שבשלו, ומותר. ואם לא קרעו קורעו -קרעו

"הלב בין לצלי וכו'. א"א לא נאמר אלא בצלי דכבולעו כך פולטו". :השגת הראב"ד

הואיל ובשתי ההלכות האחרונות עסק הרמב"ם בדם הלב, הרמב"ם פוסק תחילה כיצד מכשירים את

קורעו לאחר בישולו –: "הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו נאמרקט א( )חוליןבגמרא הלב.

ומותר", לפי רמב"ם ורשב"א הבישול הוא בישול של קדירה, לפי ראב"ד ור"ת בישול של צלי )הגהות

מיימוניות, מ"מ(.

הרמב"ם סבור שדפנות הלב חלקות )"שיע"( ואינן בולעות אפילו על ידי בישול, אמנם יש להוציא את

ס בחלל הלב. ואילו הראב"ד מתיר עפ"י הסברה "כבולעו כך פולטו", ולכן התיר רק בצליה, הדם הכנו

5שהאש שואבת את הדם ומעבירה אותו ממקום למקום עד שנוטף החוצה, אך לא בבישול.

כראב"ד )משום שכך פסקו גם רבנו תם, ר"י, רמב"ן, )יורה דעה עב ב(להלכה פוסק השולחן ערוך

מרדכי וטור(.

ציין שאם בישלו בשר אחר עם הלב בקדירה אחת, גם הרמב"ם מודה שהבשר האחר אסור מפני יש ל

)טור ושולחן ערוך, יורה דעה עב נגד הלב ואין הדם שבלב נותן טעם בבשר 06שבולע דם, אם אין בו

.ב(

אמנם בשר חי,שנצלה עם לב מותר, משום שבצלייה אומרים שהדם מחליק ולא נבלע )"דם מישרק

משום שהאש שואבת את הדם. )חולין קיא ע"א; ש"ך יורה דעה עג יב(ק"( וגם "כבולעו כך פולטו" שרי

וב כך: "ואם לא לסיום ההלכה יש מספר נוסחאות במהדורות השונות של משנה תורה. במהדורת מכון ממרא כת 4

אין חייבים עליו כרת, אלא אם כן היה לב בהמה, שכן יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבים עליו –קרעו

כרת". במספר דפוסים של הרמב"ם )וכן היא הגרסה במהדורת פרנקל( כתוב כך: "ואם לא קרעו אינו חייב

חייב כרת, שהרי יש –אם היה לב בהמה עליו כרת. במה דברים אמורים? בלב העוף שאין בו כזית דם, אבל

..." ואכלובו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת". בחלק מן הדפוסים נאמר כך: " ואם לא קרעו

)וההמשך כמו בגרסת שאר הדפוסים(.

"האי מולייתא שריא... והא קא בלע דמא... כבולעה כך פולטה", וכן אע"דין זה נלמד מהגמרא בפסחים עד 5

, וכן פסק הרמב"ם לקמן הלכה יז. יורה דעה עז א רוךעלחן שובסק דין זה להלכה בטור ונפ



הכשרת כבד ומוח -ח –הלכות ז

הכבד, אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן, הרי זו מותרת

לין אותה, בין לבשל אותה אחר כן. וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור ואחר כך מבש

שבשלה לבדה בין שבשלה עם בשר אחר. וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח שלראש

ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור. הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור ולא

הרי הקדרה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עמה. ומותר -חלטה בחומץ או ברותחין

וצליה למעלה והוא שתהיה הכבד למטה, ואם עבר לצלות כבד עם הבשר בשפוד אחד,

. הרי זה אוכל -מבשר

בשתי הלכות אלו מבאר הרמב"ם את דיני הכשרת הכבד והמוח לאכילה.

לבשל הקשר בין נושאים אלו הינו שלפי הרמב"ם המנהג הפשוט גם בכבד וגם במוח הראש הוא שאין

אותם אא"כ צלו אותם תחילה.

מבאר כי הכוונה לצלייה שאינה גמורה. )כאן הערה יא(הרב קאפח יה באש,הוא צלי –"הבהוב"

יסוד איסור הדם שבכבד

ביחס לדיני הכשרת הכבד, נאמר במשנה )תרומות י יא(: "הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא

פולטת ואינה בולעת".

אר איברי הבהמה בפירוש המשנה מנמק הרמב"ם כי יש דינים מיוחדים בהכשרת הכבד ביחס לש

משום שהכבד מלאה בדם. נזכור כי לעיל בהלכה ד כתב הרמב"ם כי דם הנמצא בכבד הוא דוגמא

לדם האיברים.

זאת לכאורה בניגוד לראשונים אחרים הסוברים כי אין דם הכבד אסור מן התורה, שהרי הכבד עצמו

ן האיסור בו אלא מגזירת הוא דם ממש ואף על פי כן אנו מקובלים כי הכבד מותר באכילה, ואי

אף על פי כן, ניתן לומר כי הרמב"ם מחלק בין הכבד עצמו לבין ריבוי הדם הנמצא בסמפונות 6חכמים.

שבו, ודם הכבד עצמו מותר מן התורה, אך האיסור המיוחד שבכבד הוא מחמת ריבוי דם האיברים

הכנוס בו.

חליטה

כשחולטים בחומץ ובין כשחולטים במים רותחים, אין מבאר כי בין)חולין קיא א ד"ה "חלט"( המאירי

7להתיר אלא אם כן הכבד הלבין, דהיינו "עבר חוזק האדמימות" מן הבשר בשעת החליטה.

יא לאחר החליטה מותר לבשל את הכבד בין לבדו ובין עם בשר אחר )על פי פירוש המשנה, תרומות י

המשווה כבד צלוי לכבד חלוט(.

לפי רבנו תם יש ספק אם חכמים גזרו, אך וודאי שמליחה מבואר כי בעניין גזירה זו נחלקו רבנו תם והרשב"א. 6

ך הכשרה מדם תועיל, כמו שמועילה בכל בשר. לעומת זאת לפי הרשב"א בוודאי חכמים גזרו בכבד להצרי

הנמצא בו, ויש ספק אם המליחה בכלל מועילה בו מאחר שהכבד עצמו הוא דם ממש. למעשה יש לומר כי הם

משום החיוב למלוח בשאר להצריך מליחה נחלקו בהגדרת הגזירה, לפי רבנו תם יש ספק אם חכמים גזרו

איברים(, ואילו הרשב"א מגדיר )ולכן מליחה וודאי תועיל כי בזה עשו בכבד כמו שעושים בשאר האיברים

שכבד משום מראית עין )ולכן יש מקום לומר שמליחה לא תועיל כי תמיד יישאר בו דם לאסור את הדםשגזרו

שאסור משום מראית עין(.

לאור דברי הרמב"ם בפירוש המשנה )תרומות י יא( ומתוך עיון בהלכה זו ובהלכות ט יב ו יג, נראה כי לפי שיטת 7

ין לחלק בין בישול הכבד בפני עצמו לבישולו עם חתיכות אחרות, ואם חלטו את הכבד בחומץ עד הרמב"ם א

מותר אחר כך לבשל את הכבד. –שתתלבן או במים רותחים מאוד



טה שבכל הפרק להלן בהלכה יב.ביאור לדיני החלי

דיני החיתוך

נאמר שיש להקפיד לקרוע את הכבד שתי וערב ולהניח את הכבד כשהחיתוכים )חולין קיא א(בגמרא

שבו כלפי מטה כדי להוציא את הדם. מלשון הרמב"ם נראה כי בשעת החליטה או הצלייה אין צריך

8להקפיד שיהיו החיתוכים כלפי מטה.

מבאר כי חיתוך הכבד נצרך מחמת החליטה בלבד. זאת משום הערה יא( )כאןהרב קאפח

שבסמפונות שבכבד כנוס דם האיברים, ואי אפשר לחלוט את הכבד ללא חיתוך והוצאת דם זה, משום

שחליטה מועילה להצמית דם בלוע שלא יצא עוד אחר כך, אך לא לדם שכבר כנוס ונראה בעין.

רך לקרוע את הכבד, משום שבכוח האש להפליט את כל הדם שבכבד, לפיכך, לפני צליית הכבד אין צו

שהאש מפליטה דם הבלוע בבשר חי הממולא )הלכה יז(אפילו הוא כנוס בתוכו, כפי שרואים בהמשך

9בתוך גוף של עוף.

הטעם למנהג –האיסור לסמוך על חליטה

. י"ף חולין לט א בשם הגאונים()רנראה כי הטעם למנהג הוא החשש, כי "אין אנו בקיאים בחליטה"

נראה כי החשש הוא "שמא לא ירתיח המים יפה יפה", ולכן נהגו שלא )חמץ ומצה ה ג(לפי הרמב"ם

לחלוט כבד או בשר במים רותחים, ונראה לבאר עוד כי אגב החשש בחליטה ברותחים, אין לחלוט

.)ערוך השולחן יורה דעה עג טו(בחומץ

לצלי

מותר לצלות את הכבד בשלמותו, ולא –צים לאכול כבד צלוי )ולא לבשלו אחר כך( לפי הרמב"ם אם רו

נראה כי הסברה לפי שיטה זו היא כי אין הצלייה 10צריך לחתוך ולא לחלוט אותו, ככל בשר אחר.

מוציאה את כל הדם הכנוס בתוך הכבד, וידוע כי הכבד פולטת ואינה בולעת )ולפיכך יש צורך לקרוע

בדומה לשיטת בה"ג, –הצלייה על מנת להוציא את הדם שנשאר אחרי הצלייה את הכבד אחר

כמבואר בהערה הבאה(.

ונראה שהם סבורים שאמנם בכוח האש 11אמנם יש ראשונים שהצריכו חיתוך שתי וערב וכו' אף לצלי

-בכבד, הנצלה עם הבשר הכנוסבבשר ללא חשש, אך דם בעין, כגון דם הבלועלהפליט את הדם

. )מגיד משנה(וסר אותו א

מלשון הרמב"ם נראה כי בשעת החליטה או הצלייה אין צריך להקפיד שיהיו החיתוכים כלפי מטה )אלא רק 8

נים האחרים לא הזכירו שיש לעשות כן. אמנם דרכי משה )יורה דעה עג ס"ק ג( בשעת החיתוך(, וגם הראשו

כתב כי לפי הרשב"א יש להקפיד שהחיתוכים יהיו למטה במהלך המליחה, אך לא ציין שיש להקפיד על כך

בשעת החליטה או הצלייה.

רוע אותו תחילה.יש לק –אך עיין בהמשך כי לפי המגיד משנה אם רוצים לבשל את הכבד אחר הצלייה 9

שמיט את כל , אשר הט(חולין ל)רי"ף וה ד"ה "וחיתוכיה לתחת"( קיא ע"א)חולין למעשה כך פסקו גם תוספות 10

ד"ה "ועתה אבאר"( ית בית ג שער גברת ההר"ן )שם ד"ה "גרסינן תו בגמרא"( והרשב"א )תו דיני הקריעה.

, על פי הוראת הגאוניםהמעש, אך לר החליטהחכי לשיטת הרי"ף הקריעה נצרכת כדי להתיר לבשל א ביארו

.משמעות למליחה וממילא לא לקריעה לכן ממילא אין כמבואר בהמשך, ממילא אין להתיר לבשל בלי צלייה,

כך היא שיטת רש"י )חולין קיא ע"א ד"ה "וחיתוכא לתחת"( ובה"ג )בתוספות שם(, אמנם מבואר כי לפי בה"ג 11

יש לציין כי לפי בה"ג כלל לא ברור שיש להקפיד על כל תן לקרוע אחר הצלייה. אם לא קרעו לפני הצלייה, ני

דיני הקריעה )שתי וערב וחיתוכו למטה(, אך בית יוסף )יורה דעה עג ג ד"ה "ולצלותו"( כתב כי מן הסתם כוונת

בה"ג להקפיד על כל דיני הקריעה.



השולחן ערוך פוסק בעקבות רשב"א שיש לקרוע גם לפני הצליה ואם לא קרעו יכול לקרוע אחר כך

כי המנהג להקל כשיטות הראשונים שלא צריך )שם(לעומת זאת הרמ"א כותב . )יורה דעה עג ג(

קריעה כלל, כשיטת הרמב"ם.

לבישול

לה לבישולו, ואין לבשלו אלא אם נצלה לפני כן. אמנם יש על פי הרמב"ם, מליחת הכבד לא מועי

ראשונים )רבנו תם( שהתירו לבשל את הכבד לאחר חיתוך ומליחה.

)בבלי המחלוקת תלויה ביסוד איסור הדם שבכבד, כמבואר לעיל, ותלויה עוד בפירוש סוגיית הגמרא

. חולין קי ב(

שאם הכבד נמלח -"ף, ובדיעבד פוסק כרבנו תם לכתחילה כרמב"ם וכרי )יורה דעה עג א(הטור פוסק

עבד כותב כי אף בדי )שם(, אך הרמ"א )שם(מותר לאוכלו. כך פוסק גם השולחן ערוך –ונקרע תחילה

המגיד משנה לומד מלשון הרמב"ם, שאם חתכו וחלטו את הכבד, נוהגים לאסור הכול )כרמב"ם(.

.)יורה דעה עג ב(יעבד, וכך פוסק השולחן ערוך יש להתירו בד –בניגוד למנהג, ובישלו אותו כך

אם בישלו באיסור

אם בישלו את הכבד מבלי לצלותו או לחלטו הרמב"ם פוסק שהכול אסור, הכבד, הקדירה וכל מה

נגד הכבד(, אבל יש ראשונים שפסקו שהכבד עצמו מותר. המחלוקת 06שהתבשל בתוכה )אם אין

"הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה (:)תרומות י יאתלויה בפרשנות המשנה

בולעת".

הטור והשולחן ערוך פסקו אף הם שהכבד עצמו מותר, אם נקרע ונמלח תחילה )על פי רבנו תם(, אך

הקדירה ומה שנתבשל עם הכבד אסורים.

צליית כבד עם בשר

לבד שהבשר יהיה מונח מעל הרמב"ם פוסק כי מותר לכתחילה לצלות כבד עם בשר בשיפוד אחד, וב

מותר בדיעבד. –הכבד. אמנם אם צלו את הכבד מעל הבשר

ושם מבואר כי הסברה להתיר בדיעבד היא משום )חולין קיא א(דינים אלו מפורשים בסוגיית הגמרא

"דם משרק שריק", דהיינו הדם מחליק על פני הבשר ואינו נבלע בו )אמנם בבישול הדם נבלע בבשר(.

מבאר על פי )יורה דעה עג יב(מדוע אסור לכתחילה לצלות כבד על גבי בשר. הש"ך יש לבאר

כי אמנם מותר לכתחילה לצלות בשר עם בשר אחר )חולין שם ד"ה "דמא משרק שריק"(התוספות

12משום שבמקרה כזה ניתן לומר שתי סברות להתיר: גם "דם משרק שריק" וגם "כבולעו כך פולטו".

יש כמות גדולה דם, אי אפשר לומר על בשר אחר שנצלה עמו "כבולעו כך אולם מאחר שבכבד

אלא ניתן לסמוך להתיר רק מכוח הסברה "דם משרק שריק" ומוכח על פי הגמרא כי מכוח 13פולטו",

סברה זו ניתן להתיר רק בדיעבד.

שהיו בעבר כותב כי ההיתר בשיפוד הוא דווקא בתנורים )חולין שם ד"ה "הלכתא"(יש לציין כי רש"י

בהם הניחו את השיפודים ממעלה למטה, אולם בשיפודים שוכבים המתאימים לתנורים "שלנו" יש

הכשיר בשר בצלייה, אומרים כי דם שיוצא ונבלע דהיינו, מאחר שהאש שואבת את הדם מן הבשר, ולכן ניתן ל 12

בבשר גם יצא אחר כך, כי נכנס לבשר מכוח האש אשר שאבה אותו ממקום אחר בבשר זה או בבשר אחר,

ולכן גם תוסיף ותשאב אותו ממקום זה החוצה.

ה של כי בניגוד לבשר רגיל אשר האש שואבת ממנו כמות קטנה של דם, מן הכבד האש שואבת כמות גדול 13

דם, ומאחר ובשר רגיל לא "רגיל" לכמות כה גדולה של דם, חוששים שבינתיים האש תבשל אותו עם הדם,

ואילולי הסברה שהדם מחליק על פני הבשר ולא נבלע היינו אוסרים את הבשר.



לאסור לכתחילה בכל אופן, משום שבוודאות הצולה ירים פעמים צד אחד של השיפוד ופעמים את

.ד()יורה דעה עג הצד שני ונמצא הוא צולה כבד על גבי בשר. כך פוסקים גם טור ושולחן ערוך

הכשרת המוח

המגיד משנה כותב שהמנהג שמתאר הרמב"ם, לא התפשט בכל ישראל, אלא נהגו לבשל את המוח

( מליחת 3( קריעת קרום המוח 2( הוצאת המוח מהגולגולת 1אחר ביצוע שלושת השלבים הבאים:

המוח.

יט את הדם מדוע מליחת הראש לא מועילה להפל)תורת הבית הקצר, בית ג שער ג( הרשב"א מבאר

( 2( עצם הגולגולת מעכבת את הדם הנפלט על ידי המליחה מלצאת החוצה 1מן המוח משתי סיבות:

המליחה לא מוציאהאת הדם מהורידים שבקרום ללא קריעה.

14.)יורה דעה עא ג(כך פוסקים גם טור ושולחן ערוך

בהלכה יד מבאר הרמב"ם כיצד בדיוק יש לבצע את צליית ראש הבהמה.

ה טהלכ

מותר לבשלו אפילו עם הבשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם. -הטחול

הרי הדם נבלע באברים, ואסור לאכול ממנה -השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה

בשר חי, ואפילו חלטו. אלא כיצד יעשה ? יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה, ואחר כך יבשל

ועוף ולא יצא מהן דם, יג( שהשוחט בהמה חיה או יצלה. וכבר ביארנו )מאכלות אסורות ד

. שהן מותרין

בהלכה זו מסיים הרמב"ם לדון בדיני הכשרת האיברים המיוחדים של הבהמה ומתחיל לדון בדיני

הכשרת בשר הבהמה. הרמב"ם פותח בהלכה זו בדיני הטחול אשר הינו איבר מאיברי הבהמה, אך

. למעשה אין הוא אלא בשר כשאר בשר הבהמה

בהלכה ד מבואר כי דם הטחול הוא דם האיברים, ולכן יש להכשיר את הטחול לאכילה על פי ההלכות

יג(. -המבוארות בהמשך )הלכות י

מבואר כי בניגוד לכבד, שיש בו ריבוי דם הבלוע בסמפונות ולכן יש צורך לקורעו )חולין קיא א(בגמרא

רעו, אלא הוא מלא בשומן ולא י דם ואין צורך לקושתי וערב ולהניח חיתוכו למטה, בטחול אין ריבו

בדם.

. )לחם משנה על פי איסורי מזבח, פרק ה(היינו מליחת הבשר משני צדדיו -"יפה יפה"

שבירת מפרקת הבהמה לפני השחיטה

הרקע לדין זה הוא שבשחיטה רגילה המוח ומערכת העצבים של הבהמה ממשיכים לפעול גם אחרי

לב ממשיך לפעום. מאחר שבשחיטה רגילה נחתך גם עורק הדם הראשי שבצוואר השחיטה, ולכן ה

הבהמה, פעימות הלב סוחטות את הדם מגוף הבהמה ומזרימות אותו לעורקים, אך הדם יוצא מעורק

הדם החתוך, וזהו דם הנפש.

צם אם ניקבו את ע - ( כי ניתן למלוח את המוח בעודו בגולגולתי הרא"ש )חולין ז זפאמנם הם הוסיפו על 14

במקרה שכשהנקב כלפי מטה, משום מונח הראש באופן בוומלחו את הראש ,הגולגולת ואת הקרום עד המוח

כזה הדם יזוב מטה ולא יתקבץ בתוך הגולגולת.

( לפני מליחת המוח יש להקפיד לכתחילה להוציאו מהגולגולת ולקרוע עה סח דדרה לפי הרמ"א )יו ף על פי כן,א

נקרע היטב. אותו בחוץ, משום שכך הוא



כאשר שוברים את מפרקת הבהמה בטרם יציאת הנשמה עם הדם, הפעילות המוחית האחראית על

כת הדם בגוף הבהמה מפסיקה לתפקד, וכתוצאה מכך הדם לא נסחט מאיברי הבהמה. משום כך מער

אי אפשר לאכול את הבשר, חי או מבושל, בלי מליחה )כמבואר עוד בהמשך(.

נראה כי החשש במקרה זה הוא שנבלע בבשר דם האיברים אשר פירש תחילה מכוח שאיבת הלב,

את פעולתו עם קריסת מערכת העצבים.אך חזר ונבלע מיד לאחר שהלב הפסיק

לפי הרמב"ם, כמבואר בהלכה יב, אין לאכול בשר חי ללא מליחה או חליטה. לעומת זאת כאן מבואר

אף חליטה לא תועיל לו, ואסור לאכלו, חי או מבושל, אלא לאחר -שבשר בהמה ששברו את מפרקתה

מליחתו.

גורמת להבליע דם באברים ואוסרת את הבשר. נאמר ששבירת מפרקת הבהמה )חולין קיג א(בגמרא

, גם מליחה לא מכשירה את הבשר. לפי הרמב"ם אמנם אסור )הובא בהגהות מיימוניות(לפי רש"י

15לאכלו חי על ידי חליטה, אך מליחה ודאי תועיל כמו שמועילה לבשר חי. אולם רוב הראשונים

מליחה, אך בשר בהמה שנשחטה מפרשים כי רק בשר בהמה שנשברה מפרקתה אסור באכילה ללא

כרגיל מותר באכילה אף כשהוא חי ללא צורך לא במליחה ולא בחליטה, אלא די בהדחה תחילה. כך

ביאור דיני אכילת בשר חי וחליטה, להלן בהלכה יב. .)יורה דעה סז ב(גם פסקו טור ושולחן ערוך

מליחה -יא –הלכות י

חו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה? מדיח אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מל

הבשר תחילה ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו

יפה יפה עד שיצאו המים זכים, ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין, כדי

שיתלבן מיד ולא יצא דם.

מימינו, וכל האדמימות שיצא אחר מליחה ממנו אינו אלא "א"א לא שמענו ולא ראינו :השגת הראב"ד

חמר בשר והמחמיר יותר מכן עליו להביא ראיה".

כשמולחין הבשר, אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב, ואין מולחין אלא במלח עבה כחול

הגס, שהמלח דק כקמח ייבלע בבשר ולא יוציא דם, וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך

ידיחנו.

משך זמן השהיית הבשר במלחו

)בה"ג. יש אומרים שיש להשהות את הבשר כשיעור צלייה )פירוש המשנה, פסחים ג ב(דקות 22כ

, על פי הכלל "מליח כרותח", כלומר כשם שהאש מוציאה את הדם מן הבשר, כך המלח יכול סימן סה(

להוציא ממנו את הדם.

16מב"ן כותב כי גם שיעור צלייה הוא כדי הילוך מיל.ישנן דעות שונות מהו שיעור צלייה. הר

דקות, והוסיף 11סבור ששיעור הילוך מיל שפסק הרמב"ם הוא כ )תשובה קסז(תרומת הדשן

שבשעת הדחק אפשר לסמוך על כך, אך לכתחילה יש להמתין כשעה, משום ששיעור צלייה הוא כדי

חתיכות בשעת מליחתן, נהגו העולם צליית אותה חתיכת בשר, וכדי שיהיה שיעור אחד לכל ה

עיין בבית יוסף יורה דעה סז ב שמביא ומבאר את שיטות הראשונים בעניין. 15

זה מתאים לראשונים הסוברים כי מליחה מפליטה את כל הדם מן הבשר כמו צלייה באש, אך נראה כי לפי 16

ליחה הרמב"ם אין בכוח המליחה להפליט את הדם משום שהוא מצריך גם לחלוט את הבשר ברותחים אחר מ

והדחה, ועיין בטעם דין זה בהמשך.



להשהות את הבשר במלח כשעה, משום שמסתבר שזה שיעור זמן המתאים לכל גודל של חתיכת

בשר.

על פי פירושו של תרומת הדשן: "שיעור שהייה במלח )יורה דעה סט ו( פוסק כרמב"ם השולחן ערוך

אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה בקירוב".

פוסק בהתאם למנהג אותו פסק לכתחילה תרומת הדשן: )שם(אילו הרמ"א ו

או אפילו לכתחילה לכבוד אורחים או לצורך שבת, אבל בלאו הכי 17"ועל זה יש לסמוך בדיעבד,

המנהג להשהות במליחה שיעור שעה ואין לשנות".

סוג המלח בו מולחים

ב דימי מלח ב"מלח גללניתא", ואחר המליחה הוא כי ר )חולין קיג א( בעניין סוג המלח, נאמר בגמרא

מפרש כי הכוונה למלח גס. אולם המאירי מפרש כי כל מלח ניפץ את הבשר מן המלח שעליו. רש"י

שאינו מלח דק כקמח נחשב "מילחא גללניתא", ונראה כי כך היא גם דעתו של הרמב"ם.

כלל, משום שהמלח נמס על גבי הבשר, עוד כתב רש"י כי אם מלחו במלח דק כקמח אין צריך ניפוץ

ודווקא כשמולחים במלח גס צריך לנפץ את המלח, מפני שהדם בלוע בתוך המלח.

אולם הרמב"ם פסק שאין למלוח במלח דק כלל משום שהמלח הדק נבלע בבשר, ולא יוכל להוציא את

הדם.

)תשובות ופסקים רז ד מפרש על פי הראב" )תורת הבית ג ג ד"ה "ולעניין מליחה"(אמנם הרשב"א

כי רב דימי השמיע לנו "עצה טובה": כדאי למלוח במלח גס ולנפצו אחר המליחה, ד"ה "מליחת בשר"(

משום שמלח דק נדבק בבשר וצריך שפשוף גדול כדי להסירו.

כי יותר מסתבר שעדיף למלוח במלח דק )חולין ח מז(פוסק על פי הרא"ש )יורה דעה סט ג(הטור

באופן אחיד על פני הבשר ולכן פועל היטב להוציא את הדם, מאשר למלוח במלח גס אשר מתפזר

)יורה אשר נופל מעל הבשר במהלך המליחה. לכאורה זה בניגוד לשיטת הרמב"ם, אך השולחן ערוך

אשר בעצם מיישב את שיטת )תולדות אדם וחוה טו ה כה(פוסק כשיטת רבנו ירוחם דעה סט ג(

ש, ומבאר כי כוונת הרמב"ם למלח בינוני )אשר מתפזר באופן אחיד על הרמב"ם עם שיטת הרא"

נופל מן הבשר. –נמס ולא מפליט דם, ומלח גס מאוד –הבשר(, משום שמלח דק כקמח

מותר למלוח במלח דק כקמח )לסמוך על רש"י –פוסק כי בדיעבד אם אין מלח אחר )שם(הרמ"א

ראב"ד ורשב"א(.

חליטה אחר המליחה

הרמב"ם אחר המליחה צריך לחלוט את הבשר במים רותחים עד שילבין הבשר. ניתן לומר כי לשיטת

כשם שחליטה ברותחים מועילה אחר המליחה, כך גם חליטה בחומץ )עיין עוד לקמן בהלכה יב

בדברינו על חליטה(.

בעניין ההיתר בדיעבד, הש"ך )יורה דעה סט כו( פוסק כי דווקא אם הבשר כבר התבשל יש להתיר אם שהה 17

דקות, אך אם לא התבשל יש לחזור ולמלוח שוב את הבשר )או לצלותו אם כבר הודח 11במלחו לפחות

דקות 11ם "נקבי הפליטה" ולא תועיל עוד מליחה, אך לאחר דקות, כי לאחר ההדחה נסתמי 11ושהה פחות מ

אף אם הודח ניתן לחזור ולמלוח שוב, כי מעיקר הדין כבר נפלט כל הדם, כך על פי ההסבר של דגול מרבבה

לשיטת הש"ך(.

לעומת זאת דגול מרבבה )שם על הש"ך( כותב כי מאחר והמנהג להשהות את הבשר במלחו אינו אלא חומרה

דקות מותר בדיעבד 11לה להשוות כל מליחה למשך זמן צליית קרבן פסח, לכן כל שכבר נמלח ושהה לכתחי

אם כבר הודח מן המלח.



ך , חלקו על הרמב"ם וכתבו שאחר המליחה אין צור)בהשגה(ראשונים רבים, ביניהם הראב"ד

. לשיטה זו בכוח המליחה להפליט )יורה דעה סט יט; עח ב( בחליטה. וכך פוסקים הטור והשולחן ערוך

את כל הדם מן הבשר.

ההסבר הרווח לשיטת הרמב"ם הוא כי המליחה רק ממעטת את כמות הדם שבבשר, ומוציאה את

החליטה ברותחים הדם הסמוך לפני הבשר, אך לא מוציאה את כל הדם הבלוע בבשר. לפיכך נצרכת

אשר בכוחה להצמית את מעט הדם שנשאר בבשר ולוודא שלא יצא אחר כך בשעת הבישול. –

מליחה בכלי מנוקב

הטעם לכך הוא משום שאם בשעת המליחה יניחו כי יש למלוח את הבשר בכלי מנוקב.הרמב"ם פוסק

, ומאחר וידוע כי "מליח את הבשר בכלי שאינו מנוקב, הרי מחמת המלח יוצא דם האיברים מן הבשר

הרי הוא כרותח", דהיינו בשר אשר נמלח נחשב כמו בשר צלוי הרותח באש, לפיכך הדבר נחשב

כאילו הבשר נצלה עם דם האיברים ונאסר.

הלכה יב

מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול -לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי -כל הדברים האלו

מותר -יפה יפה ואחר כך יאכל. ואם חלטו בחומץ מולחו יפה יפה ומדיחו -בשר חי

.שחלטו בו, שאין החומץ מוציא הדם לאכלו כשהוא חי. ומותר לשתות החומץ

"והרוצה לאכול בשר חי וכו'. א"א לבשר חי אינו צריך מליחה דדם האברים דלא פירש :השגת הראב"ד

מותר, וכן כתב רב אחאי ז"ל".

א פירש מותר מן התורה ולכן לא צריך למלחו, אך הרמב"ם סובר, הראב"ד סבור שדם האיברים של

ככל הנראה, שהדם אסור מן התורה ולכן הצריך לחלוט הבשר כדי להצמית את הדם או למלחו כדי

להוציא את הדם.

צריך לעשות הדחה, מליחה וחליטה )ברותחים(, כפי שהתבאר –נמצא שכדי לאכול בשר מבושל

צריך או מליחה או –צריך רק מליחה לזמן קצר, ובבשר חי –כול בשר צלוי בהלכה הקודמת, כדי לא

18חליטה )בחומץ, משום שברותחים חוששים שאין אנו בקיאים ונמצא הבשר מתבשל עם הדם שבו(.

שיטת הרמב"ם בהלכה זו ייחודית בכך שהוא מצריך מליחה לפני הצלייה, ובכך שהוא מצריך מליחה

או חליטה לבשר חי.

ה טז בעניין פת שחתך עליה צלי נבאר איזו רמת צלייה נדרשת בכדי להפליט את כל הדם מן בהלכ

הבשר.

מליחה לפני צלייה

צריך למלוח אותו תחילה כדי להשלים את –מלשון הרמב"ם נראה כי אם רוצים לאכול בשר צלוי

חר המליחה ., אולם לא צריך להדיח אותו א)הרב קאפח(הוצאת הדם, או כדי לתת טעם בבשר

והצלייה, ולא צריך להשהות את הבשר במלחו לפני הצלייה.

למדו מליחת הבשר מקרבנות וכן אמרו שם: "אמר אביי: וכן לקדירה.")מנחות כא א( בגמרא

נראה כי הרמב"ם גרס "וכן לצלי", כגרסת רבנו גרשום ורבנו חננאל.

יטתם מליחת נצרכת להכשיר את הבשר ראשונים רבים )רא"ש ור"ן ועוד( גרסו "וכן לקדירה", ולש

לבישול בקדירה, אך לצלי אין צורך למלוח משום שהאש שואבת את כל הדם.

בהמשך נראה כי נחלקו האחרונים אם יש להתיר לבשל בשר אחר חליטתו בחומץ ללא מליחתו תחילה. 18



( כתב שלכתחילה ימלחנו שם, ב, אמנם הרמ"א ))יורה דעה עו א(כך גם פוסקים הטור והשולחן ערוך

הבשר מותר. –וכך נהגו, אך אם לא מלחו

אכילת בשר חי, הטעם לחליטה

טות הראשונים הסבורים כי בשר חי רגיל מותר באכילה לאחר הדחה בלבד )כמבואר בדברינו לפי שי

לחלוט בשר חי בחומץ אינו אלא מנהג שנהגו בתקופת )פסחים עד ד(מה שמוזכר בגמרא להלכה ט(,

הגמרא לחלוט את הבשר בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו אף על פי שאין לכך חובה הלכתית. טעם

)תוספות רי"ד פסחים עד ב ד"ה "אומצא זה הוא כדי לשמר את הבשר לזמן ארוך יפה למנהג

. דאסמיק"(

לעומת זאת, על פי דברי הרמב"ם בהלכה זו, תפקיד החליטה לפי הרמב"ם, הוא להצמית את הדם

אמנם חליטה אינה מועילה להתיר את בישול 19בתוך הבשר באופן שלא יצא הדם עוד אחר כך.

משום שחוששים שאין אנו בקיאים בחליטה )כמבואר בהלכה ז לעניין כבד, וראה הבשר אחר כך, או

עוד בהמשך(, או משום שיש לומר כי בכוח הבישול להפליט את הדם החוצה אף אם נחלט תחילה

20בחומץ )ורק בכבד חליטה בחומץ מועילה מעיקר הדין(.

שר דם האיברים אשר פרש לעיל ביארנו כי אם שברו את מפרקת הבהמה, חוששים כי נבלע בב

תחילה וחזר ונבלע, ולפיכך ברור כי חליטה לא תועיל, שהרי אין היא תועיל להפליט דם זה החוצה

אלא רק לגרום לו להישאר בלוע בבשר. אמנם לשיטת הרמב"ם אין בכוח מליחה רגילה להפליט את

אחר המליחה(, אך יש כל הדם מן הבשר )כמבואר בהלכה י, ולכן צריך לחלוט את הבשר ברותחים

לבאר כי אם חותכים את הבשר לחתיכות קטנות ומולחים יפה יפה, בכוח המליחה להפליט את כל

הדם מן הבשר.

דיני החליטה

לאחר שראינו את הטעמים לחליטה, ננסה להרחיב מעט בביאור שיטת הרמב"ם בחליטה בפרק זה.

ק כי מעיקר הדין מותר לחלוט כבד בחומץ תחילה נסכם כי בהלכה ז לעניין הכשר הכבד הרמב"ם פס

או ברותחים עד שילבין )לאחר שנקרע תחילה( ואחר כך מותר לבשלו. בהלכה ט ראינו כי אם שברו

אי אפשר לאכול בשר חי לאחר חליטה אלא רק לאחר מליחה. –את מפרקת הבהמה בשעת השחיטה

חומץ )אך לא מזכיר חליטה בהלכה זו פוסק הרמב"ם כי מותר לאכול בשר חי לאחר חליטה ב

ברותחים( או לאחר מליחה והדחה, אך אם רוצים לבשל בשר רגיל מבואר בהלכה י כי למלוח להדיח

ולתת אותו במים רותחים עד שיתלבן )זו לכאורה חליטה ברותחים, ומשמע שלא די בה בלבד כדי

21חומץ אסורים.הבשר וה –להתיר(. נסיים כי בהלכה יג מבואר כי אם הבשר האדים בחומץ

( האם חליטה ברותחים מועילה להתיר לאכול בשר 1שתי שאלות עיקריות עולות מתוך הלכות אלו:

( מדוע מותר 2חי כשם שחליטה בחומץ מועילה ? הרי בכבד חליטה בחומץ וחליטה ברותחים שוות.

ה להתיר מעיקר הדין לבשל כבד לאחר חליטתו בחומץ או ברותחים אך חליטה לא מועילה לכאור

?בישול בשר רגיל

זאת בניגוד למאירי )חולין קיא א ד"ה "חלט את הכבד"(. 19

שיטות עיקריות בביאור דיני החליטה. הטעם הראשון שנכתב כאן, שאין אנו בקיאים 2הבאה נראה בפסקה 20

בחליטה, מתאים לשיטה השנייה המבוארת בהמשך לפיה אין לחלק בין חליטה בחומץ וברותחים ובין חליטת

לשיטה כבד לשאר בשר. הטעם השני כאן, שחוששים שהבישול יפליט את הדם לאחר חליטה בחומץ מתאים

הראשונה המבוארת בהמשך לפיה חליטה בחומץ מועילה רק בכבד וחליטה ברותחים מועילה בכל בשר,

מעיקר הדין.

הבשר יהיה מותר רק אם ימלחו אותו יפה יפה, כמבואר שם. 21



ביחס לשאלות אלו נחלקו האחרונים:

כי חליטה )רבי עקיבא איגר יורה דעה עג ב, ועיין גם בבית יוסף יורה דעה עג ב(שיטה אחת סוברת

ברותחים נאמרה רק בכבד ואילו בבשר אחר צריך דווקא חליטה בחומץ. לשיטה זו ניתן לטעון כי גם

ובחליטה ברותחים הכבד מתלבן ולא יוצא אדמומית 22כבד הוא דרבנן,לפי הרמב"ם איסור הדם שב

ולכן לא גזרו ומותר. למעשה מאחר שאיננו בקיאים בחליטה ברותחים, שמא המים לא רותחים יפה,

נהגו שלא להתיר לבשל אחר חליטה, לא בכבד לאחר חליטה בחומץ או ברותחים, ולא בשאר בשר,

לפיכך יש להתיר רק לאכול בשר חי אחר חליטה בחומץ, ויש 23אף על פי שאנו בקיאים בחליטה.

לאסור אף בדיעבד בשר רגיל שנחלט ברותחים ללא מליחה, משום שהוא התבשל עם הדם שהיה בו.

( סוברת כי כשם שבכבד, מעיקר הדין מועילה )ערוך השולחן יורה דעה סח סט, ועוד שיטה שנייה

ן שחליטה מועילה גם בשאר בשר. לשיטה זו יש למעשה חליטה הן בחומץ והן ברותחים, הוא הדי

להתיר בדיעבד חתיכה שנפלה למים רותחים מאוד, משום שניתן לומר שזו חליטה אשר מעיקר הדין

מועילה להכשיר את הבשר מדם האיברים הבלוע בו. שיטה זו מתאימה גם לסוברים כי האיסור בדם

ם כתב שניתן להכשיר בשר חי רק לאחר חליטה הכבד עצמו הוא מן התורה. לפי שיטה זו הרמב"

בחומץ, משום שעיקר החשש בחליטה הוא בחליטה ברותחים שאין אנו בקיאים בה, שמא הבשר

יתבשל עם הדם שבו, חשש אשר לא שייך בחליטה בחומץ. אמנם חליטה ברותחים מועילה למעשה

ונהגו שלא לבשל בשר עוד יש לבאר כי מאחר 24רק לאחר שהתמעט הדם בבשר מחמת המליחה.

(.25אלא לאחר מליחה, נהגו לחשוש ולא לבשל אף לאחר חליטה בחומץ )אך בדיעבד נראה שמותר

הלכה יג

היא -לא יחלוט בו פעם שנייה. וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ -חומץ שחלט בו בשר

יה והחומץ אסורין, עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה. בשר שהאדים, וכן ביצי בהמה וח

מותר -בקלף שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם: אם חתכן ומלחן כדת

כולן על לבשלן; ואם לא חתכן, וצלאן בשפוד וצלה העורף ופיו למטה, או שצלאן

. הרי אלו מותרין - הגחלים

יא "וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין. א"א קבלת זה האיש כמה ה :השגת הראב"ד

זרה אצלנו, דאומצא דאסמיק היא חתיכה שנצרר בה הדם מחמת כמה, ואותו הדם אינו יוצא אלא

בחיתוך ומליחה, כמו החוטים שהדם מכונס בהם. ואין חליטה מועילה בה, דלאו דם האיברים הוא,

אלא מדם הנפש נצרר בו, ומשום הכי אם חלטו הוא וחלייה אסור. ומה שאמר הוא אינו כלום, שאחר

שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר, כאילו התבשל עם דמו".

כך סובר הב"ח )יורה דעה סז ח ד"ה "ומה שכתב וחומץ"( אך פרי מגדים )משבצות זהב יורה דעה סז יג( חולק 22

על כך ומוכיח כי לפי הרמב"ם האיסור בדם הכבד הוא מן התורה.

אמנם רבנו ירוחם )כמבואר בבית יוסף עג ב( סובר כי אף בחליטת בשר רגיל בחומץ אין אנו בקיאים, וניתן 23

לבאר שמה אין אנו בקיאים מה נחשב שהבשר הלבין או האדים, ושמא החומץ אינו חזק, וכמה זמן צריך

ר בחומץ.להשהות את הבש

אמנם קשה מה הטעם במליחת הבשר לפי הרמב"ם מעיקר הדין. ושמא יש לבאר כי אמנם אף לאחר המליחה 24

אם מניחים את הבשר במים פושרים מעט הדם שנשאר בו נפלט ואוסר, אך אין הבשר נפלט אם מניחים את

הבשר במים חמים, אף על פי שאינם רותחים כל כך כמו שצריך לחליטה.



הלכה זו נחלקת לשני חלקים. בחלק הראשון הרמב"ם מבאר שני מקרים בהם החומץ אסור לאחר

החליטה. בחלק השני מבאר הרמב"ם מספר מקרים בהם לא חליטה ולא מליחה רגילה מועילים אלא

ומליחה או על ידי צלייה. מותר יהיה לבשל את הבשר רק על ידי חיתוך

אשר נרחיב )עד ב(הקשר בין שני חלקי הלכה זו הם דיני בשר שהאדים המוזכר בסוגיה בפסחים

בהלכה יב סיים עליהם את הדיבור בהמשך. למעשה סוגיה זו היא המקור לכל הדינים בהלכה שלנו.

הלכה זו. אגב כך מפרט הרמב"ם בדיני חליטת בשר חי הקשורה עניינית להלכות שמביא הרמב"ם ב

אשר מפורטים בהרחבה בסוגיה בפסחים )צג ב(הרמב"ם את הדינים העולים מסוגיית הגמרא בחולין

מוסיף ומפרט הרמב"ם את דיני הכשרת ראש הבהמה המפורטים )הלכה יד(. בהלכה הבאה )עד ב(

בהמשך אותה סוגיה במסכת חולין.

לקליפה, דהיינו הקרום שעל האשכים, שם יש חוטי דם הכוונה –"ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהם"

אשר טעונים קריעה בעת הכשרת האשכים מן הדם.

האיסור לחלוט פעמיים באותו חומץ

הרמב"ם פסק כאן שלא לחלוט באותו החומץ פעמיים בהתאם לשיטתו שאסור לאכול את בשר חי ללא

ית את הדם בבשר בחליטה השנייה, חליטה, משום שהחומץ נחלש בחליטה הראשונה ולא יוכל להצמ

ולמעשה אין כאן חליטה כלל. ואולם לפי הראשונים שסוברים כי החליטה בחומץ אינה אלא מנהג,

האיסור לחלוט פעמיים בחומץ הוא משום שתשש כוחו של החומץ בחליטה הראשונה ושוב אין החומץ

ם והדם חוזר ונבלע בבשר חולט, והרי זה כאילו שורים בשר חי במי מלח אשר מפליטים את הד

.)תוספות רי"ד פסחים עד ב(

"חתיכה שהאדימה " ו"בשר שהאדים"

"חתיכה שהאדימה" היינו בשר שהאדים במהלך החליטה בחומץ )והוא 26לפי הכסף משנה כאן,

מותר רק על ידי מליחה וצלייה(, בשר שהאדים הוא בשר שיש בו ריבוי דם, כגון שנחבטה הבהמה

דם במקום המכה. הכשרת בשר כזה מן הדם תיעשה על ידי חיתוך ומליחה, או על ידי בחייה ונצרר

צלייה בלבד. מליחה רגילה לא תועיל להוציא דם זה מן הבשר ללא קריעה.

עולה שגם חתיכה שהתאדמה בחליטה ניתן למלוח כדין מליחה )יורה דעה סז ה( מלשון השולחן ערוך

לקדירה ולבשל.

ת הראש צליי –הלכה יד

ירש הלחם משנה על הלכה יב. אמנם יש שפירשו כי אף לכתחילה מותר לפי הרמב"ם לבשל לאחר כך פ 25

חליטה בחומץ )כך עולה מדברי הכסף משנה על הלכות ט ויב, וכן כתב במפורש הרב קאפח על הלכה יב,

בהערה כד(.

י הרמב"ם בהלכה זו, וכן כתב בבית יוסף )יורה דעה סז ד(. אמנם המגיד משנה מציג פרשנות שנייה לדבר 26

כי בשר שהאדים המוזכר בחלק השני של ההלכה הוא בדיוק חתיכה שהאדימה בתוך החומץ עולה ומדברי

המוזכרת בחלק הראשון, והקשר בין בשר שהאדים לביצי בהמה ומזרקי הדם שבעורף הוא משום שבסוגיית

לא .צי ומזרקי" כדין "אומצא דאסמיק"הגמרא על "אומצא דאסמיק" המוזכרת לעיל בהלכה יב נאמר כי דין "בי

ברור מה דעת המגיד משנה ביחס להכשרת בשר שנצרר בו הדם מחמת מכה.



מותר, שהדם –ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן: אם תלהו ובית שחיטתו למטה

מוחו אסור, שהדם מתקבץ לתוכו, ושאר -יוצא ושותת; ואם היה בית השחיטה מן הצד

הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר. הניח חוטמו למטה: אם הניח בו גמי או קנה כדי

. מוחו אסור -מותר; ואם לאו –שיישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו

לאחר 27)חולין צג ב(הקשר בין הלכה זו להלכות הקודמות הוא שדיני הכשרת הראש מובאים בגמרא

הדינים המבוארים בהלכה הקודמת.

שאף על פי שלא מועיל לצלות תורת הבית הקצר בית ג שער ג(, )בשם הרשב"אהמגיד משנה כתב

דו, מכל מקום אם מנקבים את עצם הגולגולת מן הצד, ניתן לצלות את הראש כאשר הוא מונח על צ

)שם(, אבל הרמ"א )יורה דעה סח א ב(את הראש הנקב מונח כלפי מטה. כך פוסק גם השולחן ערוך

אוסר "שמא יתהפך אצדדיו".

טז -הלכות טו

אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו. וכיצד

ולוקח השמנונית 28עושין? משליכין לתוך הכלי מעט מלח, ומניח הכלי עד שיצל,

29אסורה. -שלמעלה; והמים שלמטה, שתחת השמנונית

30מותר לאכלה. -פת שחתך עליה בשר צלי

הדגים אסורין; שהדג רפה, ובולע דם -דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו בכלי מנוקב

. מר אם מלח דג עם בשר בהמה או חיהלו היוצא מן העוף. ואין צריך

כפי שנאמר בפתיחה לפרק זה, מהלכה טו ועד סוף הפרק הרמב"ם עוסק בדינים שונים הנלמדים

מאיסור הדם ומחובת הכשרת הבשר והאיברים מן הדם שיש בהם.

בהלכות אלו מבאר הרמב"ם שלושה דינים. הדין הראשון עוסק בדם ובשומן היוצא מבשר הצלי

הלך הצלייה והאופן בו מותר להשתמש בשומן זה. הדין השני עוסק בפת אשר חתכו עליה בשר במ

צלי. הדין השלישי עוסק בדגים אשר נמלחו יחד עם בשר בהמה חיה או עוף.

. אמנם )חולין קיב(הקשר בין שלושה דינים אלו הוא משום שכולם נלמדים מאותה הסוגיה בגמרא

כות מהסדר בו הן מופיעות בגמרא, כנראה משום שרצה לבאר הרמב"ם שינה מעט את סדר ההל

תחילה כי יש שני סוגים של מוהל היוצאים מן הצלי, קודם נפלט שומן אדמומי שאינו אלא דם, ורק

הנפלט ממנו אינו אלא שמנונית שאין לה כל מראה אדמומית. רק לאחר -לאחר שנצלה הבשר כדינו

הפת מותרת, משום שכעת ברור –ות כי אם חתכו צלי על גבי פת שהרמב"ם מבאר עניין זה ניתן להור

כי הכוונה דווקא לצלי אשר נצלה כראוי.

שמנונית ודם היוצאים מן הצלי

אפשר להשתמש בשומן היוצא מהצלי: הרמב"ם )על פי המבואר בגמרא( מציע שתי דרכים כיצד

היא הסוגיה המקבילה לסוגיה בפסחים )עד ע"ב( אשר היא המקור העיקרי להלכות המבוארות לעיל. 27

"(.שיצלההכוונה עד לסיום צליית הבשר )גרסת הדפוסים היא: "עד 28

ימת הלכה טו.כאן מסתי 29

", במספר כתבי יד של שאינה אלא שמנוניתבקטע זה יש מספר גרסאות, בדפוסים כתוב: " מותר לאוכלה, 30

", אך הגרסה שלנו )מהדורת מקבילי( מבוססת על כתבי שאינה אלא שמנונית אדומהמשנה תורה כתוב: "

היד התימנים בהם כלל לא כתוב קטע זה.



ד מראה אדמומית במוהל הדרך הטובה יותר היא להניח כלי תחת הצלי לאחר שאין עו .1

הנפלט.

להשליך מעט מלח בכלי ואז ניתן להניח את הכלי מתחילת הצלייה. .2

למרות זאת, פוסקים רבים )רא"ש, ר"ן, תוספות ועוד( כתבו כי אין אנו בקיאים מה נחשב מעט מלח,

ולכן אין לתת כלי תחת הצלי בשעת צלייתו כלל )עד שיהיה ראוי לאכילה(.

יה צליפת שחתך על

הרמב"ם לא ציין מהו שיעור הצלייה ומשום כך מסתבר שצריך לצלותו עד שיהיה ראוי לאכילה. כך גם

פירשו כי הבשר מותר לאחר שנצלה ר"ן חולין מא ב(). ראשונים אחרים )יורה דעה עו ה(פסק הטור

)שם, רוך פסק כמאכל "בן דרוסאי", שהוא שליש בישול, והוא שיעור אכילה על ידי הדחק. השולחן ע

עד שיהיה ראוי לאכילה –כי שיעור צליית הבשר על פי הרשב"א חולין קיב א ד"ה "אמר רב נחמן"(

לרוב בני אדם. הרמ"א מבאר כי הכוונה ל"חצי צלייה", משום יש לציין כי "חצי צלייה" הוא שיעור מאכל

"בן דרוסאי" לחלק מהשיטות.

ףדגים אשר נמלחו עם בשר בהמה חיה או עו

הכלל בשתי חתיכות בשר שנמלחו זו בצד זו, הוא שאין האחת בולעת דם הנפלט מחברתה כל זמן

שהיא פולטת ציר היוצא ממנה. אמנם לאחר ששהה הבשר במלחו זמן מה, אין עוד בכוח המליחה

להפליט ציר, ואז החתיכה יכולה לבלוע דם הנפלט מחתיכת בשר אחרת אשר נמלחה.

ר פחות זמן מבשר חיה ומבשר בהמה. אף על פי כן, אם מלחו עוף עם בשר בשר עוף פולט דם וצי

בהמה, בשר הבהמה מסיים לפלוט דם בעוד בשר העוף ממשיך לפלוט ציר, ולכן אין בשר העוף נאסר.

אולם אם מלחו דג עם בשר, אף שאין לכך כל חובה הלכתית )כמבואר בתחילת הפרק(, אפילו היה זה

ון שבשרו רך והוא מסיים לפלוט ציר בעוד חתיכת העוף פולטת דם.בשר עוף, הדג נאסר כי

יש לציין כי כל זה כאשר הסירו את הקשקשים מחתיכת הדג, אולם אם מלחו את הדג על קשקשיו, אין

.ב(-)יורה דעה ע אהוא ממהר לפלוט, ואינו נאסר, כמבואר בשולחן ערוך

יח -הלכות יז

אסורות, שהדם יוצא לתוכן, –ן בשר וביצים, ובשלן עופות שהניחן שלמים, ומלא חלל

הרי אלו -שלוק או צלוי. ואם צליין 31ואע"פ שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן

מותרות, אף על פי שהבשר שבתוכן חי, ואפילו פיהן למעלה.

-בני מעיים שמלאן על דרך זו בבשר צלוי או שלוק, או שמלאן בביצים ושלקן או קליין

. הרי אלו מותרין, שאין מחזיקין דם בבני מעיים; וכן הורו הגאונים

"עופות שהניחם שלמים וכו'. א"א זה אין לו טעם אם הוא מלוח כל צרכו והבשר :השגת הראב"ד

שבתוכו צלוי איזה דם יאסור אותו, עכ"ל".

השלם יש יותר מקום כאשר מניחים בשר חי בחלל העוף "שליקה" היא בישול, ו"קלייה" זה טיגון.

לאסור מאשר במקרה בו מניחים בחלל בשר שלוק או צלוי אשר כבר הוכשרו מן הדם שיש בהם,

משום שאם הבשר חי יש לחשוש שהוא יפלוט דם ויאסור את העוף השלם וכן את החתיכה ממנה

נפלט, מה שאין כן כאשר הבשר המונח בחלל כבר הוכשר מן הדם שבו.

שלוק או צלוי". או מבושלה, וכן כתבו מספר ראשונים, הגרסה היא: "... במספר כתבי יד של משנה תור 31



כשיר העוף במליחה מפני שהמילוי אינו מאפשר לדם העוף לצאת החוצה.לפי הרמב"ם אין לה

אבל הראב"ד מתיר גם על ידי מליחה מפני שלדעתו אין הדם מתאסף בחלל העוף השלם אלא נפלט

החוצה.

בני מעיים

–וכן כתב בפרק ז הלכה טו: "וכל בני מעיים שהמאכל סובב בחללן -"שאין מחזיקין דם בבני מעיים"

מחזיקים בהם דם". אין

אסור לבשלם ללא מליחה, ולכתחילה יש למולחם, ורק בדיעבד אם אף שאין מחזיקין דם בבני מעיים

)מרדכי, חולין תשכג; ראבי"ה אלף בישלם כך מותר לאוכלם, וכך כותבים במפורש מספר ראשונים

.)שם(וכן פסק הרמ"א קכא(

גמרא "אין מחזיקים", שאמנם אין חוששים לדם בבני מדייק מלשון ה )חולין קיג א(כמו כן, הרמב"ן

יש לאסור. וכן נפסק בשולחן ערוך –המעיים, אך אם בשעת הבישול התאדמו המים ובני המעיים

. )יורה דעה עה א(

בהקשר לסעיף זה ולסעיף טז נחלקו הראשונים האם מותר לכתחילה למלוח את בני המעיים עם

אם אין דם בבני המעיים הרי הם בולעים דם הנפלט מהבשר הבשר או שמא הדבר אסור משום ש

בשעת המליחה. סברת המתירים לכתחילה היא או מפני שהמעיים פולטים ציר או משום שהם חלקים

אוסר )שם(פוסק כמתירים לכתחילה, אך הרמ"א )שם סעיף ב(ואינם בולעים דם. השולחן ערוך

לכתחילה ומתיר רק בדיעבד.

הלכה יט

אפילו -ות שטפלן בבצק וצליין, בין שלמים בין מחותכין: אם טפלן בסולת גסה עופ

הסמיקה הטפלה, אוכל את הטפילה; מפני שהיא סולת גסה, מתפוררת ויוצא הדם. ואם

מותר לאכול ממנה; ואם -טפלן בקמח חטים שלתתן: אם הייתה הטפלה לבנה כמו הכסף

. מותרין –אסורין, ואם לא האדימו -ו אסורה. טפלן בשאר קמחין: אם האדימ -לאו

הוא ציפוי הטפל למאכל אותו הוא מצפה. –"טפילה"

היא השריית גרגרי החיטה )במקרה שלנו( במים בעודם בקליפתם, בכדי להקל על הסרת –"לתיתה"

הקליפה לפני הטחינה.

ח מלא(, או לקמח הכוונה או לקמח הנעשה מגרגרי חיטה שנטחנו עם קליפתם )קמ –"שאר קמחים"

מגרגרי דגן או קטנית שאינם חיטה.העשוי

הוא שהמקור להלכות אלו ולהלכה שלנו נמצא בסוגיית יח(-)יזהקשר בין הלכה זו להלכות הקודמות

בסוגיה זו ניסו לתת ראייה לדין של בשר הממולא בבשר )דף עד(. "האי מולייתא" במסכת פסחים

, ולומר כי כשם שראינו שיש מקרים בהם הטפילה מותרת, הוא אחר מהדין של בשר המצופה בטפילה

שר אחר, מטעם שהאש שואבת את הדם.הדין כי יש להתיר בשר הממולא בב

ההבדל בין סולת לקמח הוא שהסולת היא גסה, דהיינו היא בעצם גרגרי חיטה שבורים, ולפיכך אין

טפילה זו האדימה בשעת הצלייה, הדם נבלע בהם אלא הציפוי מתפורר ונופל עם הדם. אפילו אם

מותר לאכול אותה משום שהאדמומית אחר הצלייה אינה אלא שמנונית, כמבואר בהלכות הקודמות.

לעומת זאת אם טופלים את הבשר בקמח, הדם נבלע בקמח. אם מדובר בקמח אשר נעשה מגרגרי

ם, כגון דם, נעשה בצקי חיטה לתותים, קמח זה הוא קמח לבן נקי מקליפות, ולכן במגעו עם נוזלי

ודביק והדם נבלע בו ולא יוצא אפילו בעת צלייה באש. לפיכך רק אם טפילה זו בהירה ככסף ניתן

להתיר, משום שברור כי לא נבלע בה דם כלל. זאת בניגוד לקמח רגיל אשר נטחן עם הקליפה )זהו



לעבור דרכו ולצאת, וכל זמן וליכדביק, והדם פחות"קמח מלא"(, או ממיני דגן וקטנית אחרים, שהוא

ן טפילה זו אדומה ממש אין לאסור.שאי

אוסר כל סוגי הטפלה, מפני שאין )יורה דעה עח א(הרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה ולכן השולחן ערוך

אנו בקיאים להבחין בין סוגי הקמח ואם נתאדמה הטפלה או לא.

הלכה כ

34או ישחיזנה כולה 33עד שילבן הסכין,בה רותח, 32אסור לאכול -סכין ששחט בה

מותר. וכן אינו –במשחזת, או ינעצנה בקרקע קשה עשרה פעמים; ואם חתך בה רותח

-חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים לכתחילה; ואם הדיח הסכין או קינחה בכלי

. וכיוצא בו, אבל לא רותח 35מותר לחתוך בה צנון

כין וכו' אבל לא רותח. א"א וכן אינו חותך בה צנון או כל דבר חורפא"."ואם הדיח הס :שגת הראב"דה

לאחר שהתבאר בהלכות הקודמות שהאש מוציאה את הדם הבלוע בבשר ובטפילה, מבאר הרמב"ם

בהלכה זו שהאש יכולה אף להוציא את הדם הבלוע בכלים, דהיינו ליבון. בהקשר להלכות דם,

ן בעת השחיטה. בהלכה הבאה מבואר האם ניתן להכשיר כלים המקרה המצוי הוא הדם הנבלע בסכי

שבלעו דם בעת מליחת הבשר בתוכם. המקור להלכה זו ולהלכה הבאה נמצא באותה סוגיה בגמרא

.)חולין קיא ב(

אגב האפשרות להכשיר את הסכין על ידי צלייה, דהיינו "ליבון", מבאר הרמב"ם כי ניתן להכשיר את

ת, ומוסיף ומבאר כי חובת הכשרת סכין השחיטה אינה אלא לכתחילה, אך הסכין גם בדרכים אחרו

36בדיעבד יש להתיר.

ח הזכיר הרמב"ם ליבון, השחזה או נעיצה בקרקע ולא הזכיר -יש לציין שגם כאן וגם בפרק יז הלכות ז

ב כת )שם(, ואילו הטור יורה דעה קכא ז(אפשרות של הגעלה במים רותחים. וכן כתב השולחן ערוך )

שהגעלה מועילה לסכין הבלועה מאיסור.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים, אם הסכין ששוחטים בה נאסרת בעת השחיטה )מחמת הדם או

ולפיכך הסכין בולעת דם או 37בשחיטת בהמה טרפה וכדומה(. יש מי שאומר "בית השחיטה רותח"

ממנו כדי קליפה או אותו מאכל נאסר )וצריך להסיר –טעם איסור, ואם חתך בה מאכל רותח

לפי 39ויש מי שאומר "בית השחיטה צונן" ואין הסכין בולעת דם או איסור בעת השחיטה. 38נטילה(.

בה רותח", וכן היא הגרסה במהדורת לחתוךגרסה אחרת מצאנו במספר כתבי יד של משנה תורה: "אסור 32

הרב קאפח. בכל אופן המשמעות זהה.

אופן ברור שליבון נעשה באש, ", בכל באורבמהדורות הדפוס של משנה תורה הגרסה היא: "עד שילבן הסכין 33

דהיינו אור.

כך היא הגרסה על פי כתבי היד התימנים, אולם בכתבי יד אחרים וכן במהדורות הדפוס של משנה תורה 34

".כולהנשמטה המילה "

" )במקום המילה צנון(.צונןלפני מספר ראשונים הגרסה הייתה " 35

, משום שסובר הרמב"ם כי "בית השחיטה רותח", ומה אמנם לדעת הרדב"ז )ה אלף תרז( אין להתיר בדיעבד 36

שהתיר בדיעבד אינו אלא אם הכשיר את הסכין על ידי נעיצה בקרקע קשה י' פעמים.

.דהיינו, המקום בו שוחטים את הבהמה חם ומבליע בסכין דם או טעם איסור אם הבהמה טריפה או טמאה 37

ה"(.כך כותב רש"י )חולין קיא ע"ב ד"ה "סכין ששחט ב 38



שיטה זו לכאורה אפשר להשתמש בסכין לאחר שידיחנו או יקנחנו. אמנם יש שפירשו כי אף על פי

בעת החיתוך שבית השחיטה צונן, מכל מקום הסכין עצמה בולעת ונאסרת מחמת הדוחק והלחץ

40)"דוחקא דסכינא"(.

אם כן מה סובר הרמב"ם? אם הוא סבור שבית השחיטה צונן מדוע הצריך להכשיר את הסכין? ואם

בית השחיטה רותח, מדוע להתיר בדיעבד?

הלחם משנה מסביר, שאמנם אין בית השחיטה רותח להבליע בסכין כמו איסור רותח של ממש, אך

ור שאינו מבליע כלל, אלא מבליע קצת בסכין )כדי קליפה(. משום כך מכל מקום אין הוא צונן גמ

לכתחילה אין להשתמש בסכין ללא הכשר, משום שמכניס איסור במאכל אותו חותך, אך בדיעבד יש

להתיר משום שאין הסכין מבליע כמות גדולה של טעם שתגרום לאסור את המאכל החתוך. לדבריו יש

יסור פעמים רבות, ויש עליה שמנונית של איסור, ואין להשתמש בה לחלק בין סכין שהשתמשו בה לא

אפילו לצונן ללא נעיצה בקרקע )אך ליבון מועיל אף לשימוש ברותח(, לבין סכין ששחטו בה פעמים

41בודדות, ומאחר והשימוש הוא ארעי מותר להשתמש בה לצונן לאחר הדחה או קינוח.

צונן וכיוצא בו מדברים החריפים

אסור לאוכלו בכותח" וכן פסק -. אמרו: "צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר קיא ב( )חוליןבגמרא

, ומכאן נלמד שדברים חריפים בולעים טעם מהסכין, כמו דבר רותח, ונאסרים.)ט, כד(הרמב"ם להלן

מפרשים שהסכין אוסרת דווקא כשיש עליה )רש"י שם, רא"ש חולין ח, לא ועוד( ראשונים רבים

ת של איסור. ייתכן כי מטעם זה פסק הרמב"ם )תלוי בגרסה הנכונה( שאם קנחו או הדיחו את שמנוני

הסכין מותר לחתוך בו דברים חריפים, אף שעדיין בלוע בסכין מעט איסור כל זמן שלא ליבן או קילף

אותו, אף שאסור לחתוך בו רותח.

שעות( שאינו 22איסור לפני לא יותר ממבאר כי על סכין בן יומו )שחתכו בו )יורה דעה צה כט(הש"ך

אותו דבר נאסר –מקונח יש שכבה דקה של שמנונית, ואם חותכים בסכין זו אפילו דבר שאינו חריף

שעות מזמן 22)כדי נטילה, שהיא כעובי אצבע(. החידוש של חיתוך בדבר חריף הוא שלאחר שעברו

ת נפגם ואינו אוסר. אך אם חותכים בסכין חיתוך האיסור, טעם האיסור באותה שכבה דקה של שמנוני

דבר חריף, טעם האיסור באותה שכבה חוזר לאיתנו ואוסר כדי נטילה, ככל סכין בן יומו שאינו מקונח

42שחתכו בו אפילו דבר שאינו חריף.

מה נחשב דבר חריף

)חולין ספות נאמר כי צנון וחלתית נחשבים "דבר חריף". תו )חולין קיא ב, עבודה זרה לט א(בגמרא

מוסיפים: בצלים, כרישים ושומים. הרשב"א )חולין ח לא(ורא"ש קיב א ד"ה "אגב חורפיה בלע"(

)יורה דעה צו מוסיף גם לאתרוג. בשולחן ערוך )תורת הבית ד ג ד"ה "ותבלין ושאר דברים חריפים"(

נפסק כי גם כרישים, פירות חמוצים ודגים מלוחים נחשבים "דבר חריף". ב(

לכה כאה

מגיד משנה כותב כי כך סובר הרמב"ם. 39

מ"מ כותב כי כך היא שיטת רמב"ן ורשב"א. 40

חילוק זה כתב גם המאירי )חולין קיא ע"ב ד"ה "רצה"(. 41



ותח לעולם, שכבר אפילו הייתה שועה באבר, אסור לאכול בה ר -קערה שמלח בה בשר

.נבלע הדם בחרסיה

באופן כללי הכוונה לכלי המצופה במתכת, ולכן יש מקום לחשוב שדין הכלי יהיה כדין –"שועה באבר"

מאחר ואין כאן שני כלים כלי מתכת אשר ניתן להכשירו על ידי הגעלה, כמבואר בפרק יז. למרות זאת,

באמת, אלא ציפוי המהודק לכלי חרס, הדם נבלע בלי חרס, ומאחר וידוע כי אי אפשר להכשיר כלי

חרס, אין לכלי תקנה והוא אסור לעולם.

)יורה דעה מלשון הרמב"ם עולה כי מותר להשתמש בקערה זו לדבר צונן, כך גם פסק השולחן ערוך

)ר"ן חולין מ ב, והטור סט טז שאסרו להשתמש בקדירה זו אף לצונן . אמנם יש ראשונים סט טז(

.כתב שיש מי שאומר כך(

נציין כי הרמ"א )יורה דעה צו א( חושש לכתחילה לראשונים שאוסרים את כל הדבר החריף אשר נחתך בסכין, 42

י נטילה בלבד.ורק בדיעבד כתב שיש לאסור כד

Documents

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו - ישיבת ברכת משה