אחיזת פנים ועוד

ר לומניץמדס

עבודות דיגיטליות

דיגיטאלית ופסלת תחומית רב יוצרת, אובסקורה קמרה בוגרת, 9191 ילידת, לומניץ סמדר

."(החדר" תיאטרון" )קריעה" בהצגה ראשי בתפקיד שיחקה 9111-9111 בשנים. במקצועה

EMAF ו Annecy בפסטיבלי השתתף" one of these mornings( "9111) שלה הקצר האנימציה סרט

. גן רמת במוזיאון" ראשון שישי" במסגרת שלה היחיד תערוכת" פנים אחיזת" את הציגה 9001 -ב

.מציאות רדופה

צילומי שחור לבן יולדים שוב ושוב דמות נשית לתוך חוקר מציאות פנימית רדופה.דיגיטלי צילומי -ציורי עולם. למרות צער, טראומה מתמשכת, משנה פנים סביבה אמורפית, חלומית, סיוטית. התחושה המידית היא של כאב,

. כל העתבחוזקה מורגשת מייסרים,נסתרים ואורבים, דמוניםקיימת כאובייקט, נוכחותם של שרק הדמות הנשית יוצרת ,בכל זאת , כדי להמשיך ולשרוד. בשלב מאוחר יותר"שעת הזאבים" -למציאות הזו וראברגמן קאינגמר

ציניות קשוחה נעלמים ו הדמונים מתבהר. סיוטי-הדמות הנשית הופכת גרוטסקית, הרקע הערפילי לומניץ חיץ מגן. בין שאינו מעוות.יחסי הגומלין בין המעוות לחוקרת ,מתבוננת אך עדיין כאובה, תופסת את מקומם. ,משהו

, , כבלש מתבונן, עקבה אחר עקבהקורא-המוליכים את הצופ הטכסטים שהיא כותבת, בעלי עוצמה פיוטית,שלומניץ מדברת על כקולקטיבי. איכשהו, ה אישהה , שיכול בנקל להיהפך לארכיטיפבעקבות ארכיטיפ הנשי אישי

עולם מנוכר, עוין, זכרי. - תמשך, מרתיע, שבשורשיו. סיוט מחלומן המסויט של נשים רבותעצמה, היא מדברת על מכונן, ומהצד יות. מצד אחד זיכרון וכמיהה לאב אהוב, תמיד אחוז שנ שבחוץ, מחפש לחדור פנימה, היחס לאחר

.המאיימת , מהזרות,ניכור עמוק מהזר –האחר

היא כותבת:

עם זר פרחים כי חשק בבתולה. אמי האירה לו מגיל צעיר מאוד סירבתי להרות. פעם איש מבוגר הגיע אל ביתי "פנים כי רצתה נצר. היא הכניסה אותנו לחדר השינה שלה וחיכתה ליד הדלת. האיש הבטיח שאם אתחתן אתו הוא

בובה, -יקנה לאמי את הבית. אני פרשתי את הסדין על הרצפה והתגלגלתי כרולדה. הוא פנה אלי במילות חיבה נסיכה, מלכת היופי

אני פערתי פה וחשפתי שיניים ונהמתי נהמות כמו הבבונים בגן החיות של ראשון. תחת של קוף צעקתי לו, אבל "תחת של קוף והמילים נקבעו כחומר על מצחו.

סבוכים ושרצוי להימנע פעם למדתי על יחסי דימוי וטקסט באמנות, לא זוכרת דבר ממה שנאמר, רק שהיחסים"

מאיור מדיום אחד על ידי השני, כשהם מופיעים יחד. למשל, המשפט "אני ארון" הכתוב על ארון בגדים או מטבח אינו מעניין. לעומת זאת, אם "אני בארון" כתוב על שטיח מגולגל וברקע בלש עם מונוקל, מקטרת מעלה עשן בפיו,

נוצרת ולפת דבר מה הנראה כממחטה נשית,אחת בעוד האחרת בכיס, שיושב על כורסא ומשעין סנטרו על ידו ה כאן הזדמנות לפרשנות מורכבת. אחזור לכך בהזדמנות אחרת, ברשותכן ורשותכם.

אפרופו הזדמנות, לאחרונה גיליתי שאיני מבטאת יותר את הה' כלשונה. המודעות הזו לדברים שאנחנו עושים אינה

עלה, ומה זה חשוב בכלל. אולי זה קשור לנשימה, לנשמה, אולי אמצעי שמירה מפני נהירה לי. למה זה פתאום בזבוז יתר שלהן.

באהבה

מצאתי שאת המילה הזו אני הוגה היטב. לב המילה ננשף במלואו החוצה

בא ה בה

בא ה' בה.

"יש כאן תימוכין לסיפורה של מריה, תודו.

גליל לבן שאמרתו מלמלה, ורק ראשי מציץ עטור -שיכולים להיות מעניינים. ראו אלו למשל יחסי טקסט דימוי"שיער ערמוני. השטיח הפרסי האדום עם האורנמנטים המסולסלים המוזהבים מתחתי, והאיש יושב ברגליים

.. זו מה זה? החנות שלו פתוחה? הוא נעמד, ותנוחתו כשל מי שצריך קקי ואני לא זוכרת פשוקות על המיטה. הי הייתה חנות של רוכסן או של כפתורים?

כאן בעצם טקסט כפול זה שעל המצח וזה המלווה את "ההגחה היא רגע מכונן ציפייה" יהיה שם הדימוי. יש

התמונה.

"מהו שמגיח ומכונן ציפייה?

מכווצים, וגבותיו הזיפיות זקורות. אין הרשו לי לחזור לתמונה הפותחת. הבלש שולף את הממחטה מכיסו. גביניו "לו מושג איך הממחטה הגיעה לשם. היא זרה לו. הוא שולף אותה באחת, עד לקצה טווח זרועו )חיבה לו למחוות

, יה, אוחז בוינו, מעביר לעינו השנתיאטרליות(. אחר מסתובב ופורש אותה על השולחן, מיטיב את המונוקל על עיי מבט יבחינו בגרגרי אבק, שניים שלושה בסך הכל, מאיצים כלפי מעלה, משתהים מתבונן היטב, ונושף. חד

ומתחילים בנחיתה. הבלש מחזיר את המונוקל אל עינו הימנית וגוחן מעל הממחטה. המממ.. הוא אומר. המממ... הו עמוק האור בחדר צהבהב מתון. הוא מוציא פנס מכיסו השני, מבטו מרוכז מאוד ושפתיו מכווצות. ניכר שמש

מאוד מתחולל בתוכו.

מעבר לחלון, כאמור אור צהבהב שולט בסצנה, מעבר לחלון מכונית במהירות עצומה נוסעת במדרון. היא כתם הבית מצוי בעמק וכמובן מבודד. הבלש לא רואה, כי הוא שקוע כולו בפענוח דבר מה אדמדם קטן ההולך וקרב.

הרשום על הממחטה

ב..א..הב..ה א..ב..א. א.. נ.. י....... מ..צט...ע..רב.. נ.. ות, בנות

כמה טועה יכול מבטו של האדם להיות. ממחטה נשית, אדון בלש? מכונית דוהרת גברת בת? כמה סחורסחור עוד

יצא, הוא קרא. זהו, הנחת את המילים, גם אם לעולם לא תפענחי עד תום. תלכי? זהו,

בפתק של מי שהיה אבי. הפתק שקודדתי ופירקתי שוב ושוב משך שנים, יתה המילה הרביעית י"באהבה" הקות יילים, עשרים האותיות, כל כך מדויוהתקשיתי להניח אותו כמות שהוא, בפשטות. אבא היה לקוני. חמש המ

זו פרד כך ינוכח הזכרונות. להפכת בהן. הפתק נוכח החיים, הפתק ועם זאת, אני הופכת והו ,כמו דבר אין להוסיףיתה כל כך עצומה ועם זאת כל כך קלושה יהדרך האצילית ביותר שיכול היה מי שכמעט ולא הכרתי, שנוכחותו ה

בחיי.

קשה היה לי .יצרתיאי פעם יצר יחסי דימוי וטקסט מעולים. טובים מאלה ש לתפיסתי, אבי, ללא שום סדנה עיונית, ,כמעט הושלך לפח. אבא 9119ליולי 90 -להגיע לפתק של אבא, אבל הנה צילומו. הוא הונח על שולחן המטבח ב

שכב במיטה, והמטפלת עוזרת שלו העבירה החדירה מגב אל החדר. בטלוויזיה דלק השלג. אבא כבר היה מת, והיא "אחרי שאחותי מצאה אותו, באתי. הלכה. אני רק למחרת,

:"אחיזת פנים", התערוכה הראשונה , אוצרתאיילת השחר כהן

. 9001 -ל 9119תופרת את הדיוקן הפרטי שלה בין השנים סמדר לומניץ"

מיצג בחדרי חדרים. בעמידתה מול -שנים בעקבות אירוע מכונן בחייה, החלה להצטלם בתוך מיצב 91לפני

המצלמה גילתה פנים רבות ותיעדה את פעולותיה שנוצרו במרחב הסגור בינה לבין עצמה. כמה מן הצילומים לאחרונה בבלוג אישי לצד טקסטים מופלאים ומצמררים שכתבה. שצילמה אז, פורסמו

בשנה האחרונה החלה סמדר להתייחס שוב לדימויים ההם, עוררה את זיכרונם והכניסה אותם אל תוך מעגל יצירה

מחודש. משיכתה למילה "קונטקט" , הובילה אותה לסרוק את הקונטקטים והנגטיבים שנותרו מהחומר הישן למצע דיגיטאלי שרוט וטעון.ולהפוך אותם

תחילה חשבה כי העיבוד הדיגיטאלי עשוי להציל את הדימוי הפגוע והרחוק. בהמשך הפכה את העיבוד לכלי חדש בעבודתה.

הצילום של סמדר לא מנסה להיות גדול, נכון או מחודד. הוא שומר אמונים לעברו ולמקום ממנו הגיע. הוא גם

חדש של אישה את עצמה ועל נוכחות פיזית, רוחנית ומנטאלית -, על מבט ישןמנסה לדבר על הווה יותר מודע .19שממשיכה להחיות את מאורעות שנת

הבחירה במדיום הצילומי בהקשר זה, מתייחסת למציאות פרטית וקונקרטית. סמדר מעבירה את דמותה המצולמת

יה סודות קטנים וחפצים אישיים ומאפשרת הצצה טרנספורמציה בין ייצוג חיצוני לפנימי. היא מצפינה בתוך עבודות אל תוך מחוזותיה: אל ריטואלים אותנטיים של מצב תודעה, אל חלימה, אל מסמוס הגבולות בין גוף לנפש.

חדר פשוט ובו כסא וחלון. הכסא יציב ושורשי, הגוף נטוע בו ומאפשר לתודעה לעוף. החלון -בבסיס כל תצלום

הנשמה. ניתן לדמות כי לחדר דלתות רבות דרכן נכנסת ויוצאת האמנית. מסמל את העולם שבחוץ ואת

רך ורומנטי. הוא פוגש את עצמו עם עצמו, הוא נוכח -בתצלומיה של סמדר, הגוף מפורק, מבועת ורדוף, וגם נשי ונעדר בו זמנית, הוא מארח חלקים של דמויות אחרות, הוא כלוא בתוך לימבו.

דיוקן עצמי אך גם לאחיזת עיניים ותעתוע. אחיזת פנים היא גם אחיזה מבפנים. אחיזת פנים נקשר ל -השם

הדיאלוג בין הפנים החיצוניות )הדיוקן ( לפנימיות, הוא שיח מטלטל עבור אמן שיצירתו משפיעה על החיים ולהפך. של זמן ומקום, הסמיוטיקה שבין דמותו של האמן לבין בבואתו הפלסטית ,מתקיימת באזורי ביניים ללא גבולות

"והיא אינסופית.

.היטב והמאוזן ,על הגרוטסקי, המעוות

בעבודות מאוחרות יותר, האמורפיות הדמונית מפנה מקום לבהירות גרוטסקית. מעוות שמאוזן בדייקנות סימטרית. של ניכור ידוע קט שנוצר הוא עיוות מחושב היטב. האפוית, שינוי פרופורציות. טכניקה מדויקת של שכפול, שינוי זו

רוניה לאחר. האני הוא לא אי לגלגת על המציאות לא ברוע כי אם בחמלה ואירוניה עצמית.המ גרוטסקיות מראש.יק יותר, ותמיד יהיה זה מדו. עצמנו מה שלעולם מסביב אסור לומר כל של העצמי. לנו מותר לומר על השופט היודע

מות הופכת כאן למעין מלכה מוזרה, מהעבודות הקוד הדמות הנשית המיוסרת חמור יותר, ללא כחל וסרק. גאה ומלאת עוצמה. גלגול ההישרדות הושלם. אך, יתחייזר

נאום החנזירה

ללא אלוהים. זנחתי אותו בכיתה ב' כשיהושע כבש את העיי! גבירותיי ורבותיי! אני חנזירה"

כך פתחתי את נאומי, ניצבת על ארגז שתייה בקצה המרפסת שלי. המשבר הכלכלי העיף אותי אחור, אל הדירה אותה חלקתי עם מוגנות נוספות, אל הפריצות שנהגו בעלות המקצוע בבית, אל החלון הסגור, האוזניים האטומות,

הפקוחות שלא ליילל. בדירה ההיא של איזו ֵחברה המתפרנסת מנפגעי רוח ונשמה היה לי חדר שהיה זמן העינייםמה חלון ראווה. השותפה מהחדר הסמוך היתה ניצבת מאחרי חלונות ההזזה הענקיים ועושה לי פרצופים. מחלתה

ה אני תחתון. בחמישי ביוני אלפיים היתה כיזבון העצמי העליון. אחר כך הסבירו לי שבחרו בי במיוחד כדי לשקף לושתיים, ברגע בו נשכבתי על מיטת היחיד החדשה שסיפקו לי, נחרצו מצידי פי הקמטים. אבא של שותפה אחרת

שהיתה בולענית מזון וגברים, עשה סקנדל "מה זה הבאתם זקנה לחדר"?

כי בכל זאת היה בעל לב, אפילו התברר שהשותפה ואני נולדנו באותו יום ואביה נרגע. הוא התמלא רחמים שנשאלת השאלה איך הגיעה בתו למצבה. היא אף פעם לא איימה בהתאבדות, אבל ניסתה.

ביי ביי לזיכרונות, אני עכשיו על הבמה שלי. מולי הבית שהולך ונבנה. האדריכל שלו הוא גבר מאוד מאוד נאה, דשן

להאריך במבט, והמפשעה, י'חביבי, חתיכת עונג, בלי עין הרע.שפתיים, עם אוזניים יפות. דרך התריסים אני יכולה

הייתי לבושה בחצאית הפליסה הפעמונית שלי, כיווצי כיווצים במותן. ובחזיית התחרה שאימי נתנה לי, ירושה מאמה. היא עוקצת אבל מחמיאה, איזור הפטמה עטור בפרח מסאטן ובמרכזו פייאט, שבאמצעיתו חור. אספתי את

ך שגלש על לחי ימין, זו הגובלת עם הרחוב. למטה נאסף קהל, אבל לא מי שרציתי. יש לי הרגשה שיערי כשהאדריכל מתחמק ממני. המבנה לא מתקדם כבר יומיים בדיוק, ולא שתגידו שירד גשם. בפעם האחרונה שראיתי

שולחים רגל קדימה באופן אותו הוא מדד את החלון. אני בדיוק סידרתי לי את הגומי במפשעה. מאחותי למדתי איךטבעי. הטריק הוא לפעול. אם את עומדת קפואה, הגבר חש בניסיון שלך. סקסיות היא תנועתיות במידה התלויה במיקום המתבונן. בדירה ההיא בפתח תקווה, שם נהגתי לישון הרבה, היתה המטפלת כרמלה יושבת על מיטתי

ושכת, כי נהגתי לנענע ת'אגן. מאמא למדתי שהכי חשוב להפריד כשביקר אצלי איזשהו גבר. למרות מראי נחשבתי מחלקים ולפעול בכמה מישורים. מישור המפשעה, מישור כפות הידיים, מישור הלשון, השיניים, מישור הלוע, ומישור

הפטמות. על הבפנוכו שתקה. אבא קרא לזה רובד. הם נהגו להתווכח על כך. אבא תמיד אמר תרבדי לי את ', והתכוון לכמה שכבות של אותו הדבר. הוא למשל לא אהב שאני שמה חתיכה מקופלת, והתעקש שיהיו הסנדוויץ

כמה פרוסות משוטחות. אבא ואמא התווכחו הרבה, אבל אבא תמיד ניצח.

הרעף מעלי מתנדנד. רוח ערב מופיע ומלחשש לי בין כיווצי הפליסה. זירות. זה נעים לי מאוד. רוח מנשבת מותרת אפילו לחנ

הרבה שנים אני ככה, הרבה לפני שאבא שלי חשף את עצמו. הוא קרא לעצמו הזאב הבודד, אבל הסתבר שהיה

כיפה אדומה. היה יולי חם נורא, ואבא התנדנד והפשיר. קצת אחרי שהוא הורם, עטוף לבן, צץ הכתם על קודקודו. היה נוצרי, כך שהנס גדול ומפליא. דוחקים בי האלונקה עולה ויורדת והעיגול מתרחב. אחר כך יתגלה לי שהוא

למטה, אבל אני רוצה להמשיך עם אבא. אבא שלי שהשאיר דלת פתוחה, ולא באתי דרכה ימים רבים, שהניח מילים קטנות ונחרטות על נייר סיגריות קטנטן, שכמעט הושלך

יש גד נחסם לו האשראי. תגידו לי שמעתי אומרים מתאבד הוא אגואיסט. אבא שלי אזל בדירת חדר. אחרי שגרד ח

מה הייתם עושים במקומו. הוא ניתק את הטלפונים. גלין גלין, הייתי שומעת, והייתי מדברת אל הצליל והצליל היה ק, והצליל אמר לי ְקדח, ְקדח, ואני שאלתי, ק, פַּ עונה לי בואי בואי, ואני אמרתי לצליל, לא יכולה, והצליל אמר לי, פַּ

ליל נדם. ובלילה חלמתי על צ'כוב, והוא עומד על אסלה מזהב ואצבעו מתוחה אל תוך פיו ואגודלו מה, מה? והצזקוף, הוא צוחק ואני לא מבינה, ובידו השנייה הוא פורש שלוש אצבעות, ואני חשבתי שזה אומר שאיזה שחקן

כי כך לימדו אותי.יתאהב בי, אם לא שחקן אז מישהו חשוב ועשיר, הוא ישיר לי שיר, ואני אסרב לו,

לא ייאמן איך דבר מוביל לדבר, רק התעוררתי והטלפון צלצל. עניתי בקול מגורגר של בוקר אליו נלוותה צרידות נשית. קול עמוק המהם וביקש אותי. התבוננתי בידי וקווי החיים והיצירה שלי האדימו, זו אני, לחשתי, אנננני,

לדבר, ממש באותו הרגע, עברה השריקה בכל נקודה במרחב. קו ישר או והטלפון ניתק. לא ייאמן איך דבר מובילמתעקל היישר מקווי החיים והיצירה שלי אל רחוב העצמאות בנס ציונה. הלו, מר אבא שלי, הלוהוו,

הלוהווהוווהוו.

ו עד על המרפסת קראתי לו. אבא קדח קדח, אבא טח טח, אבא אבא אבא. וערמונים שבערו בחנויות למטה ריחפאלי, כדורי כדורים של זכרונות והבטחה. ונורא רציתי לשלוף שד אחד שהתנפח לאחרונה בשל פרולקטין גואה והתחיל בייצור חלב, ולבקש מאבא שיבוא לשתות, אבל אז נצצה זגוגית חלון בעיני, ובשמש שזה עתה החלה

"י לי אל לילה.נוחתת, הופיעה אימי, מגרשת במקלה גבר שנותר למטה. כך ללא רבב גלשת

וס, לידה מחדש, אופטימיות זהירה.פי

הדמות האנושית הופכת "רגילה" יותר, שלמה ומאוזנת. פרופורציות אוטופיות סט עבודות נוסף משלים את התהליך., שלמרות חוסר זהותו עיתים זכרי, עיתים נקביטיפוס, אווטר אנושי, -אנונימית. אב בובת מנקין מזכירות ,משהו

בגן עדן האלוהית ההיא ללידה ראשוני זיכרוןאפילו תקווה. רמז העץ שלידו מעורר , ערגהסקרנות, הפרטנית, מביע לידה מחדש. ושרדות את מעגל ההי הכל חותם .רמזים לזוגיות אפשרית עתידני. אדם חדש. תמים. שלם.-קדמוניה

עלה לפחות סוג של ארוכה ואופטימיות זהירה.מאבל נשכחתלא הטראומה